Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חדשה’

הנוכחות המרשימה של הארמית במילון שהוצגה ברשימה הקודמת אינה מתמצית במילים בודדות. יש לה נוכחות רחבה בעולם הצירופים. קחו למשל את המשפט הבא שנקלט משיחת אייפון ברחוב: "אמרתי לך מדֵיי וָואן: הוא טַבָּח ותו לא". 'מִדי וואן' הוא אנגלית: מן היום הראשון, 'ותו לא' – ארמית, מילולית: ושוב לא, והמשמעות: ולא יותר, אין מה להוסיף. ולהלן (!) משפט נדיר מעט יותר אבל מובן לדובר עברית סביר: "אחרי שקלא וטריא שילמתי לו טבין ותקילין". שקלא וטריא: משא ומתן; טבין ותקילין: [כספים] טובים ושקולים. וכך צצים בשפה ביטויים פשוטים גם אם נדירים יחסית כמו 'כל אימת' ש…', 'לא בכדי' (לא בחינם), וביטויי הפניקה 'רחמנא ליצלן' (הרחמן יציל אותנו), ו'בדחילו ורחימו' (בפחד ובאהבה).

אחת מיצרניות הצירופים הארמיות הפעילות היא המילה 'בר', שהוראתה 'בן'. היא התאזרחה בעברית רק כחלק מצירופים. חלקם חצי עבריים כמו 'בר-מצווה', 'בר-כיבוש', 'בר הסגרה' וכדומה. רבים מהם שמרו על הנוסח הארמי השלם: 'בר סמכא', מי שניתן לסמוך עליו; 'בר קיימא' – שיש לו קיום, ממשי; 'בר-אוריין' – בן תורה. 'אוריין' קרובה ל'אורייתא' הארמית שפירושה תורה, ומכאן 'אוריינות'. בר-נש הוא פשוט בן אנוש, והצירוף התאחד למילה אחת: ברנש.

'בר' פירושו גם חוץ, ומכאן הזוג "מלבר ומלגו". ואיך אומרים הגששים? "ברברה, בר מינן ברברה, את נראית יותר ברכה". 'בר מינן' פירושו המילולי: חוץ מאתנו, והמשמעות בפועל: חס וחלילה.  ממנה התגלגלה מאוחר יותר 'בר מינן' במשמעות של מי שנפטר מן העולם.  במסורת הטורקית של הלדינו היתה הבחנה. כאשר אמרו 'בר מינן' התכוונו לאדם שמת, וכשאמרו 'בר מינן, בר מינן' פעמיים התכוונו ל'חס וחלילה'.

הביטוי 'בזעיר אנפין' משמש במשמעות קנה מידה מקטין. מקורו בלשון הקבלה, והוראתו המילולית "מעט פנים", או "פנים קטנות". בקבלה הוא נחשב סמל לתפארת ולפרקים למלכות, חלק מהחמישייה אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין ונוקבא.  ההוראה החילונית של הצירוף נקבעה בתקופת ההשכלה. 'לעילא ולעילא' למעלה ולמעלה, הוא סוף הדרך הארמי, דבר שבח מופלג הלקוח מלשון ימי הביניים, ויש לו מתחרה ארמי נוסף: 'משופרא דשופרא' (מהמיטב שבמיטב). צירופים כפולים נוספים בארמית הם 'קמעא קמעא' (לאט לאט, ומילולית: קטן קטן), וכן 'סחור סחור' (סביב סביב). על אדם שאינו מצליח להירדם אומרין במסכת פסחים שהוא "נים ולא נים, תיר ולא תיר" [ישן ולא ישן, ער ולא ער].

'מאן דהוא' הוא מישהו, הפלוני-אלמוני הארמי. יתכן שהמאן דהוא שלנו מתפרנס מ'נכסי דלא ניידי', שראשי התיבות שלהם הפכו לאושיות חיינו: נדל"ן. ממבחן לא מדעי מתברר שרוב האנשים חושבים שמדובר במילה באנגלית גלובלית. ועל מה הוא מדבר עם חבריו במשרד ובבית הקפה? על הא ועל דא, (על זאת ועל זאת). הביטוי בנוסח הזה הוא של סופרי העברית החדשה, והוא מושפע משלל שפות כמו יידיש: איבער דאָס און יענץ,  אנגלית: talk about this and that, גרמנית: erzählen dies und das, צרפתית: parler de ceci et cela.

ארמית היא שפת הפלפול התלמודי ומכאן כמה ביטויי התנצחות וסתירה. 'איפְּכא מִסתַבְּרא' (ההיפך מסתבר) מופיע למשל בטענה המתנצחת הבאה:  "מתקיף לה רב אשי: אדרבה, איפכא מסתברא! תשעה – נראין כעשרה, שניים אין נראין כשלושה!" 'תרתי דסתרי' (שניים נוגדים) מצביע על סתירה, 'תרתי משמע' על דו משמעות. 'דו' היא מילה ארמית, ועל כן שרשרת הצירופים נוסח דו-פרצופי, דו-חוגי וכו' הם דו-לשוניים. דו-סטרי כמעט ארמי לגמרי – סטרא פירושו בארמית צד, ומכאן הסטרא אחרא. הצד האחר, השטן.

הארמית תרמה לאוצר העברי גם ביטויי גנאי. 'אוכל קוּרצה' הוא מלשין, בעקבות ספר דניאל. 'בוקי סריקי' הם דברים טפלים, והפירוש המילולי בארמית: בקבוקים ריקים. האחים זווילי, עורכי הדין מ"ארץ נהדרת", שדרגו: "והכל ביקבוקי סירקוקי”. 'ביש גדא' הוא מילולית רע מזל, ומכאן הביטוי הדו-לשוני 'ביש מזל'.  'עורבא פרח' הוא דבר שאין בו ממש, דברי הבל. מילולית: העורב עף, שהוא במסכת ביצה דרכו של המתפלפל התלמודי להחליף נושא כשנגמרו לו הנימוקים: "וכי מה בין זה לנדרים ונדבות? – אמר ליה: עורבא פרח".

לחילונים הגמורים שאינם יודעים עדיין מהם ראשי התיבות בס"ד, נגלה שמדובר בארמית: בסייעתא דשמייא, מילולית: בעזרת שמיים.  בהגדה של פסח הארמית מככבת: הא לחמא עניא (זה לחם העוני), כל דכפין (כל מי שרעב), וכמובן, האורח המאוחר בהגדה, חד גדיא. כל דכפין התגלגל למשמעות גנרית, "כל אחד", והרעב נשכח. הפונה לקהל מכובד בבית הכנסת לא ישכח את "מרנן ורבנן" (אדונינו ורבותינו), והמרן עליו השלום עובדיה יוסף היה פשוט "אדוננו".

ביטוי ארמי נדיר, וחבל שכך, הוא 'כתר לי זעיר', חכה לי  עוד זמן מה, היה סבלני, מספר איוב: "כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ כִּי עוֹד לֶאֱלוֹהַּ מִלִּים". לעומת זאת הגיע הזמן להדיר מהשפה את הביטוי המגושם "מחד גיסא ומאידך גיסא". ממילא הוא כבר שובש ל"מחד … ומאידך", ויש לו חלופה עברית פשוטה בתרגום ישיר: מצד אחד, ומצד שני.

כמו במילים הבודדות גם בתחום הצירופים השתלטה שפת המשפט על הארמית והיא צצה מכל פינה, צריך או לא צריך. 'אליבא דכולי עלמא', אומר עורך הדין, כלומר, כל העולם יודע. הרוצח רצח את אשתו "בעידנא דריתחא", תוך כדי כעס. בפעם הבאה הוא יחשוב פעמיים. הדברים נאמרו 'בריש גלי', בפומבי. מילולית: בראש גלוי.  ביטוי אהוב במיוחד על משפטנים הוא 'דא עקא'  המופיע גם מחוץ לכותלי בית המשפט. הוא מופיע פעם אחת בלבד בתלמוד, במסגרת דיון על מהימנות עדים. 'הא בהא תליא', אומרים אנשי המשפט שוב ושוב, דבר תלוי בדבר. 'הא ראיה', מתעקש התובע, או הסנגור: זאת הראיה המרשיעה!  ויש ביטויים במשפטית הזקוקים למתרגם צמוד, כמו 'כהאי לישנא' (בזו הלשון, כך נאמר), 'לָא דק פורתא' (עמיתי המלומד לא דייק בדבריו – לא דקדק מעט), ואפילו 'לולא דמיסתפינא' (אם לא הייתי חושש), שהם דברי היסוס לפני הצגת רעיון נועז. ומה קורה לטייקון שפשט את הרגל?  לֵית מָאן דְּפָלִיג שהוא נפל מיניה וביה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, או בגירסת רובן מ"כמעט שבת שלום", מאגרא רמא לבורקס עמיקם.

כמה וכמה ביטויים ארמיים נחתו בעברית בזכות תרגום. 'אגב' בארמית פירושה באמצעות, על ידי, אבל בעברית החדשה זכתה למשמעות 'בלי כוונה תחילה'. 'אגב אורחא' התלמודי זכה ללבוש העברי הנפוץ 'דרך אגב'. 'בין השיטין' התאזרח בעברית, לצד הביטוי העברי המקביל 'בין השורות'. מקור הביטוי מדיון על כתיבת ספרי תורה. הביטוי 'יחיד בדורו' הוא תרגום מן הצירוף הארמי תלמודי 'חד בדרא'. 'קוטל הקנים' הבזוי הוא תרגום של 'קטלא קניא'. 'עינא בישא' הפכה לעין הרע. אבל למה לחשוב מחשבות רעות? מה שהיה היה, או כדברי מסכת יומא: "מַאי דַהֲוָה, הֲוָה" ובעקבותיה ביידיש: וואָס געווען איז געווען. ואידך, זיל גמור.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

ד"ר רוביק רוזנטל / ביש גדא בזעיר אנפין

Read Full Post »

חג השבועות הגיע, חג החקלאים. התנ"ך הוא המקור החשוב והפורה ביותר למילוי צורכי הלשון של העברית החדשה. בכמה תחומים הוא פורה במיוחד, ולא במקרה זכה עולם החקלאות לשפע  מילים מקראיות. אלה גם מספרות עד כמה שונה החקלאות של אז מהחקלאות של היום.

'חקלאות' היא מילה חדשה. היא נגזרה מהמילה הארמית-תלמודית 'חקל' שפירושה שדה, לצד 'חקליתא', וכן 'חקלאה': איש שדה, עובד אדמה. בספר במדבר מתרגם אונקלוס את המילה 'שדה' ל'חקלא', וכך במקומות נוספים. היא מופיעה גם בצירוף הקבלי 'חקל תפוחין'. בברית החדשה מופיע הצירוף 'חקל דמא' (באנגלית (aceldama. זהו השדה שקיבל יהודה איש קריות במחיר בגידתו, ופירושו 'שדה של דם'.

'חקל' לא נקלטה בעברית החדשה כמילה עצמאית, אך היא משמשת בשמה של חברת יכין-חקל. 'חקלאות' נגזרה ממנה כתחליף לצירוף "עבודת האדמה", וכמוה 'חקלאי'. מחדש המילה הוא ככל הנראה דוד ילין, והיא מופיעה ובתפוצה רחבה יחסית בעיתונות העברית החל משנת 1925.

לצד לשון חכמים, המקרא סיפק לעברית שורה של מילים קרובות בתחומי עבודת האדמה. הקרקע המעובדת זכתה לשמות רבים: שדה, שדמה, ניר, יָגב ועוד. איש האדמה קרוי במקרא איכר, יוגב ועובד אדמה. האיכרים והיוגבים הופיעו בדרך כלל כבני זוג של הכורמים, ובשירו של מתתיהו שלם שרו ילדי ישראל "הכורמים, היוגבים, צאו במצלתיים". בעברית החדשה התפצל השימוש. 'יוגב' קיים רק בשירה ובמליצה. 'איכר' הוא בעל חווה כפרית, להבדיל מאנשי ההתיישבות השיתופית, שנקראו על פי ענפי המשק: לולן, רפתן, כורם, נוטע וכדומה. בהתיישבות העברית האיכרים היו מקימי המושבות של סוף המאה ה-19, 'איכר' היא מילה שהשימוש בה התיישן. היא משקפת אורח חיים ותרבות ולא רק עיסוק, ואלה כמעט נעלמו במציאות המודרנית.

מעבד האדמה נקרא במילה הערבית פלאח, שפירושה איכר, ובמהדורה מודרנית  גד"שניק, עובד גידולי השדה. בפרשת נשא מתרגם אונקלוס את המילים 'זאת עבודת' ל'דין פולחן', ומכאן  המילה פולחן. ואכן, יהודי מסור ונאמן במיוחד קרוי בעגה החרדית ובהברה אשכנזית 'עויבד'.

אחד השיבושים החביבים מאוד על הישראלים הוא הביטוי 'לבור את המוץ מן התבן'. הדוברים מתכוונים שיש לעסוק בעיקר ולא בדברי הבל, אלא שגם המוץ וגם התבן נמצאים בצד ההבל. הרשב"א מציע לנו: "ואתה בשכלך הבר, תברור התבן מן הבר". הוא מתייחס כאן לדברי ירמיהו: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת. מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר?!" רש"י מפרש כאן: "מה ענין שקר אצל אמת?" גם כאן מתווכת הברית החדשה, ולכן הביטוי מצוי גם באנגלית, גרמנית, צרפתית ויידיש. בספר מתי מובא משל הזוֹנין, מין צמח בר, והחיטים, הגדלים יחד ומפרידים ביניהם בעת הקציר. הזונין הם הרשעים הנידונים לגהינום, והחיטים הם הצדיקים היורשים את מלכות השמים.

מהם התבן, המוץ והבר? גידי יהלום, חבר קיבוץ בית אלפא, מסביר במאמר שפורסם באתר הזירה הלשונית, כי עם גמר הדיש, הגורן כולו מכוסה קש מעוך. הגרעינים הכבדים מן הקש נמצאים בשכבה התחתונה, על פני האדמה. הקש, הגבעולים היותר ארוכים, נאסף ומובל לדירים, לרפתות ולאורוות. התֶבֶן, שהוא הקש הקצוץ והמעוך, נשמר לייצור לבנים לבניין, ככתוב בסיפור העבדות במצרים, ואם אין צורך בלבנים, מוגש גם הוא למאכל לבהמות. על פני הקרקע נותרו הגרעינים המעורבים במוֹץ, פירורי השיבולים שנכתשו לאבק. כל אלה נאספים לערימה אחת, לצורך הזרייה. כאשר נושבת רוח מתאימה, האיכר זוֹרֶה את הגרעינים כלפי מעלה. הרוח מעיפה אִתה את המוץ הקל, והגרעינים הכבדים נופלים לערימת החיטה הנקייה.

"מאכילים את העם קש וגבב", טען עודד קוטלר כנגד מירי רגב. הביטוי המדויק הוא 'קש וגבבה', וגם הוא מספר סיפור חקלאי.  גבבה הוא חומר שהיה מפוזר בשטח, ורוכז לערֵמה או בטור מתמשך. העבודה נעשית בעזרת מכונה שנקראת מָגוֹב, והחקלאי שעושה זאת מגובב.

אחד משירי הילדים שהיו מוכרים בעבר לכל ילד שגדל בארץ ישראל הוא "אליעזר והגזר". וכך שרו למילותיו של לוין קיפניס: "גזר, גזר, גזר, גזר אין כמוהו גזר, זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר". גזר אכן זורעים, כמו חיטה ושעורה. לאחר שהגזר יוצא לאור ומבשיל אוספים אותו מן האדמה, וכך עושים גם לתפוחי האדמה ולשאר ירקות. כאן מגלה השפה הקדומה, בתיווכו המבורך של המקרא, יצירתיות וגיוון. יש שורה של דרכי איסוף תוצרת חקלאית, וכמעט כולן מיוצגות במילים באותו משקל, משקל קָטיל: אסיף לפרי הגדל על הקרקע (גזר, מלפפונים, אבטיחים, תפוחי אדמה, ואפילו חג, חג האסיף); קטיף, שנועד לרוב לאיסוף פירות העץ: תפוחים, פרי הדר, שקדים ואבוקדו, וגם פירות שיחים כגון עגבניות. ויש עוד: בציר ענבים, מסיק זיתים, גדיד תמרים ואריית תאנים.

גם גידולי הפרי זכו לשמות מגוונים במקרא, ואלה מלווים אותנו עד היום: 'פרדס', 'מטע' ו'כרם'. במקרא אלו מילים נרדפות המשמשות לסוגים שונים של פרי. בפרדס מגדלים גם רימונים, ובמדרש גם תאנים וגפנים. בכרם מגדלים ענבים, זיתים ושקדים, במטע עצים שונים. במקרא נמצא גם הצירוף 'מטע כרם'. בעברית החדשה, בדומה לתחומים רבים אחרים, נוצר בידול בשימוש: 'פרדס' להדרים, 'כרם' לענבים, ו'מטע' לכל השאר.

חקלאות היא גם גידול בעלי חיים. המילה 'רפת' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר חבקוק, ומרמזת על תפקידה: "ואין בקר ברפתים". יתכן שהיא קשורה למילה רף, קורה של מכלאות. המילה 'לול' במשמעות משכן התרנגולות מופיעה בתלמוד, אך היא נסמכת כנראה על הופעה יחידה של לול בתנ"ך, שפירושה מדרגות לולייניות. 'מלונה' בתנ"ך היא סוכת שומר, ורק בעברית החדשה היא הפכה למעונו של הכלב. המילה 'שובך' מופיעה בתלמוד: "שובך מלא יונים", והיא מזכירה, ולא במקרה, את המילה הערבית שֻׁבָּאכּ, שפירושה חלון.

לפני שצץ בשדות הכלי האימתני קומביין, שזכה לשם החצי-רשמי קְצַרְדַש-עַצְמוֹנָע, קצרו את התבואה בחרמש ובמגל, ממש כמו בימי קדם. החרמש הוא כלי בעל ידית ארוכה וסכין הניצבת לה, המגל הוא בעל ידית קצרה וסכין מעוקלת. שני הכלים מופיעים במקרא פעמים מעטות, ובהן מדובר על הכלי המעוקל הדומה לירח המתמעט, ומכאן גם הדימוי מן העברית החדשה 'חרמש הירח'. במשנה מדובר על 'מגל יד' ו'מגל קציר', ויש ביניהם הבדלים קטנים: מגל היד קטן מעט יותר,  והוא החרמש המקראי. להבו של מגל הקציר משונן, והוא המגל המקראי. הכלי שאנו קוראים לו היום חרמש הגיע מאירופה, והשם ניתן לו כדי להבדילו מהמגל.

עובדי הפרדסים של פעם התענו בעבודת הפיכת הקרקע בשני כלים שוברי גב: מעדר וטורייה. מעדר הוא כלי בעל קת עץ וטבלת מתכת בצורות שונות, שנועד להפיכת האדמה וסידורה. המילה מופיעה בספר ישעיהו. טורייה היא סוג של מעדר, בעל קת קצרה וטבלת מתכת רחבה וכבדה והוא שימש בחפירת גומות סביב עצי הפרדס. מקור המילה בערבית.

והיום? מגוון הכלים הססגוני הזה הוא נחלת המוזיאונים, או חגי הביכורים בקיבוצים. לכל היותר מתאמנים עליהם הפועלים התאילנדים, ולנו נותרה מעט נוסטלגיה, ומילים במילון שמעטים עושים בהן שימוש.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Agriculture

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: