Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘גרמנית’

השפה העברית עמדה וממשיכה לעמוד בקשר מתמיד עם שפות העולם. היא הגיחה מתוך משפחת השפות השמיות בשלב מאוחר יחסית, וספגה במשך חייה הארוכים השפעות משפות רבות: מילים, ביטויים, משמעויות חדשות. קיבלה וקיבלה וקיבלה, אבל מה נתנה העברית לשפות העולם? התשובה מורכבת. מצד אחד, לא הרבה. מצד שני, לא מעט.

ולמען הסר ספק: לא, העברית איננה "אם כל השפות". היא איננה "השפה בה דיבר אלוהים", או אדם הראשון, או שפת בוני מגדל בבל. היא איננה השפה הראשונה בעולם, ומבחינת התפתחות הלשונות היא נחשבת שפה בלתי חשובה. הניסיונות של מאמינים תמימים המתחזים לאנשי מדע להוכיח שכל המילים בעולם מגיעות מן העברית נשענים על משאלת לב וראיות מופרכות, לעתים משעשעות, לעתים מקוממות. כדי להבין את השפעת העברית חשוב אם כן לשמור על צניעות, ורצוי מאוד להסתמך על המחקרים הרבים שנעשו בתחום היחסים בין שפות על ידי גדולי הבלשנים ההיסטוריים.

שפה אינה רק אוצר מילים, אבל התרומה העיקרית של העברית לשפות העולם היא של מילים בודדות שפעפעו לשפות שונות שהיה אתן מגע. אוצר המילים הזה מתרכז בכמה קטגוריות:

  • מילים מהמסורת היהודית, ובעיקר מן התנ"ך, שהגיעו לשפות העולם בעיקר דרך תרגומי התנ"ך.

  • מילים שחדרו לשפת הדיבור, לסלנג של חברות וקבוצות שונות, ובעיקר לשפות גנבים  ברחבי הגלובוס.

  • מילים שנקלטו במאה העשרים מהשפה הישראלית החדשה.

באילו שפות מדובר? רשימה חלקית: אנגלית, גרמנית, הולנדית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, איטלקית, ערבית, רומנית, הונגרית, רוסית, אמהרית, טיגרינית, וגם שפות אמריקניות-קריאוליות ושפות פולינזיות. לא הכנסתי לרשימה את שפות היהודים כמו יידיש, לדינו ויהודית-מרוקאית, הכוללות מילים עבריות כחלק מזהותן הלשונית. לא פעם הן מתווכות בין העברית לבין יתר השפות. השפעה עכשווית רחבה היא הנוכחות של העברית בשפת הערבים בישראל. למעוניינים מומלץ הספר "ואללה בסדר", המספר על התופעה, שנכתב על ידי עבד רחמן מרעי, ונערך בידי החתום מעלה. עניין מרכזי אחר שאינו נכלל ברשימה הם שמות פרטיים בתרבויות העולם שמקורם בתנ"ך.

מילים מן התנ"ך נקלטו בשפות העולם באמצעות תרגום לשפות השונות. המתרגמים שמרו במקרים אלה על המילים המקוריות, ואלה שימשו ללימוד ולתפילה. הגורם הוותיק בקבוצה זו הם התרגומים של התנ"ך ללטינית. המילים המובילות, הנפוצות מאוד בתפילות נוצריות, הן מתהילים: 'הללויה' ו'אמן'. לצידן גלשו לשפות השונות באמצעות התרגום מילים מן המיתוס המקראי-יהודי ומעולם הפולחן: יהוה בהגייה המקובלת בנצרות על פי ניקוד המילה (Jehovah), משיח, גיהינום, שרפים ותרפים, כרובים וקורבן.  כמו כן הועתקו כמות שהן  מילים מרכזיות פחות, כמו הראל, כדכוד ובורית. גם צמד המילים 'תוהו ובוהו' מצא את מקומו בתרגומים ובמילונים, כמו בגרמנית, צרפתית ואנגלית.

המילה הנפוצה ביותר מעברית בשפות העולם היא שבת. היא מופיעה בגירסאות שונות בעשרות שפות. ביניהן איטלקית, אנגלית, ארמנית, ספרדית, רומנית, ערבית, טיגרינית ועוד. בחלק מהשפות היא משמשת במשמעות יום החופשה השבועי או יום חופש בכלל. המילה השנייה הנפוצה מאוד היא גלגול של 'יהודי', שממנו הגיעו לשפות העולם Jude הגרמנית, Jew האנגלית, יַהוד הערבית וכינוי הזלזול הסלבי ז'יד. הביטוי Judas הפך שם נרדף לבוגד בעקבות יהודה איש קריות. גם מילים הנקשרות ל'עברי' ו'עברית' נקלטו בשפות רבות, ביניהן שמה של השפה: Hebrew.

בשפה האיטלקית נוכחות רבה למילים עבריות, לעתים בהתאמה לצורות מקובלות בשפה זו. כך נקראו הכרובים והשרפים cherubino ו-serafino. המילון האיטלקי התעשר במילים נוספות שמקורן בסיפורי המקרא והתלמוד. המילה התלמודית 'רבי' נקלטה במטבע הלשון far l’ave rabbi, לחלות את פני הרב, ומכאן שם העצם averabbo שפירושו חנופה. caino  פירושה באיטלקית רשע ומקולל, בעקבות קין המקראי, matusalemm הוא באיטלקית אדם זקן מאוד, על פי מתושלח, שגם הפך סמל לזקנה מופלגת בשפות נוספות. bacucco הוא אדם ההופך שוטה ככל שהוא מזדקן, בעקבות שמו של הנביא חבקוק. גם 'טלית', 'תלמוד' ואפילו הסימן 'שווא' מצאו דרכם לאיטלקית. המילה angelo, מלאך אלוהים, הרחיבה את משמעותה בעקבות העברית המקראית לשליח. ברוסית זכתה המילה 'תלמוד' למשמעות חדשה: ספר גדול וכבד.

השפה האנגלית שאבה כ-120 מילים עבריות מן המקרא למילונה. חלקן הן המילים הלטיניות לעיל, וכך גם שטן,  יוֹבֵל (jubilee), תופת ומוהל. העברית של ימי הביניים תרמה לשפות רבות את המילה קבלה, ואת נטיותיה, כגון 'קבליסטי'. מילה שהתאזרחה בכמה שפות היא 'הושענה', הנכתבת hosanna, ומשמשת להאדרת שם האל. השימוש הפולחני בה הוא מן התלמוד, ממסורת חיבוט הערבות, בעקבות הפסוק מתהילים "אנא ה' הושיעה נא". שפות העולם קלטו מן המקרא חיות מיתולוגיות כמו בהמות ולווייתן. האחרונה  שימשה השראה ליצירה המרכזית של הפילוסוף האנגלי תומס הובס. השפה ההונגרית, הרחוקה מרוב שפות אירופה, קלטה גם היא לא מעט מילים עבריות, בעיקר לאחר ההגירה הגדולה של יהודים אליה מארצות השלטון העותומני במאה ה-19. כך התעשר המילון ההונגרי במילים כמו כשר, טריפה, גלות, גוי, ציצית, פאות וסוכות. רוב המילים האלה, יש לומר, שימשו בהקשר היהודי ולא זכו למשמעות כל-הונגרית.

בין העברית לבין הספרדית לדורותיה התקיימה מערכת יחסים מורכבת. מילים רבות הגיעו כצפוי מתרגומי המקרא. חלקן זכו למשמעות מטפורית, המרחיבה את השם הפרטי. 'ירמיה' משמש בספרדית בהוראת מקונן, ומכאן המילה jeremiada, בכיינות, תלונה מתמשכת. 'בנימין' – במשמעות הבן הצעיר, 'יהודה' – בוגד.  'עדן' משמשת בספרדית דווקא במשמעות מקום ששורר בו אי סדר. שימוש ייחודי במילים עבריות התפתח בספרד עם השלטון הנוצרי המדכא. מצד אחד הוא שירת את השיח הפנים-יהודי שנאבק בתביעה להמרה. בטקסטים בספרדית שנותרו מהתקופה שילבו היהודים מילים המייצגות את התנגדותם להמרה, כמו משומד, שטן, טומאה, והביטוי מאוּס בר-הנידה. האינקוויזיציה שלחה מלשנים לבלוש אחרי מילים יהודיות הנשמעות בפומבי כדי לאתר יהודים השומרים בסתר על דתם וציידה אותם בידע מילוני עברי בסיסי. בספרות האינקוויזיציה נזכרות מילים כמו צדקה, סידור, גזירה וספר. השלטונות העלו מופעים אנטישמיים סטיריים, ובהם שורבבו מילים עבריות כמו צדיקים, מילה, פסוקים ועוד.

יש קושי מסוים לקבוע אלו מילים עבריות נשאלו לערבית, עקב הדמיון והקרבה בין השפות. עם זאת יש לא מעט מילים ערביות שנכנסו לקוראן ומקורן עברי, חלקן בתיווך הארמית. בקוראן אנו מוצאים את המילים תורה, תיבה, גיהינום (בהגייה ג'הנם), חברים, שכינה ומלכות. בשלב מאוחר יותר נכנסו מילים נוספות. הדעה הרווחת היא שהפועל דרש (הערבית דַרַס) במשמעות הלימוד מקורו בעברית, ומכאן מַדְרָסָה: מקום לימוד. גם המילה דרום – אל-דָארוּם – מקורה עברי. המילה הערבית מַמְזִיר המתייחסת לצאצאי נישואין לא לגיטימיים מקורה עברי.  שפות אתיופיה, שגם הן שמיות במקורן, שאבו מילים עבריות רבות בתיווך האתיופית העתיקה, הגעז. ביניהן מילים נפוצות כגון מלאך ומשיח, ולצידן מילים נפוצות פחות בשפות העולם כמו מזמור, טעות, שְאוֹל ואחרות.

ברשימה הבאה – על מילים בעברית שנדדו לשפות העולם באמצעות הסלנג ומדינת ישראל הצעירה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

 

Read Full Post »

חוקרי טבע למיניהם מספרים לנו שוב ושוב שהשליטים האמיתיים של היקום הם החרקים, וכי הם היו כאן לפנינו ויהיו כאן אחרינו. נקמת האדם בחרקים היא הצבתם בתחתית ההיררכיה של בעלי החיים. הזבוב, היתוש והג'וק נתפסים כיצורים מאוסים. לדבורה ולחיפושית  יש מעמד טוב במקצת, אבל עדיין הם רחוקים ממעמד האריה והפיל, הכלב והסלמון השוחה במעלה הזרם.

מה מספרת השפה על החרקים? דומה שמי שזכה למירב הטיפול הלשוני הם הזבובים. הסיבה לכך היא כנראה שהם בני הבית הנאמנים ביותר. מעצבנים אך עקשנים. כבני בית הם עדים אילמים למתרחש בו, ומכאן המונח האנגלי שזכה לתרגומים רבים "זבוב על הקיר". הזבוב על הקיר הוא המתעד הנסתר, ומכאן הביטוי האמריקני "סרטי תעודה של זבוב על הקיר". גברים מזילי ריר מתים להיות זבוב על הקיר בחדר השינה של דוגמניות מפורסמות, ועיתונאים סקרניים משתוקקים להיות זבוב על הקיר בדיון צפוף בקבינט או בבית הלבן.

אחד משיאי כהונתו של ברק אובמה היה הצלחתו לבצע סיכול ממוקד בזבוב, וזאת על רקע הטענות שהוא נשיא פייסן ש"אינו מסוגל לפגוע בזבוב על הקיר". מטבע הלשון הזו מצויה בשפות רבות, ביניהן אנגלית, יידיש, רוסית, גרמנית, צרפתית וערבית ומקורה ברומן "חייו ודעותיו של טריסטרם שנדי, ג'נטלמן", מאת הסופר האנגלי לוֹרנס סטרן מן המאה ה-18. הרומן מתאר אדם שקט, בעל מזג טוב, שאפילו אינו מסוגל לפגוע בזבוב. כאשר זבוב גדול הטריד אותו, הוא תפס אותו ושחרר אותו בחוץ, באומרו: "העולם בוודאי גדול מספיק כדי שיהיה בו מקום גם לך וגם לי". לעומת יפה הנפש הנ"ל הביטוי "נפלו כמו זבובים" מספר לנו על מצב שבו בני אדם נקטלים בהמוניהם במהלך מלחמה. הוא מופיע ביידיש: פֿאַלן ווי פֿליגן, ובשפות רבות נוספות.

ההיררכיה בין החרק והחיות הגדולות  מגולמת בביטוי "עשה מזבוב פיל", כלומר הגזים, עורר מהומה והתרגשות סביב עניין פעוט. מקורו ביידיש: מאַכן פֿון אַ פֿליג אַ העלפֿאַנד. מסתבר שדוברי היידיש החליפו את היתוש בזבוב. בגרמנית אומרים 'לעשות מיתוש פיל' בעקבות אמרה מקורית בלטינית. ויש גירסאות נוספות|: לעשות מפרעוש גמל (לדינו). לעשות מזבוב גמל (יהודי עירק), לעשות מתל החפרפרת כיפה של מסגד (גרמנית), ועוד. ועל כך אמר מוטה גור: לא דובים ולא זבובים.

הזבוב מככב בפתגם חשוב בענייני דיבורים מלדינו: "אֶן בּוֹקָה סֶירָאדָה – נוֹ-אֶינְטְרָה מוֹשְׁקָה". בפה סגור – לא נכנס זבוב. משמע, השתיקה עדיפה. במשמעות הפוכה זהו פתגם בזכות האסרטיביות: אם תשתוק, לא יקרה כלום!

היתוש נאבק על מקומו בעולם הפתגמים. "יתוש בראש" מזכיר את הסיפור המדרשי על היתוש שהרג את טיטוס לאחר שהתיישב בתוככי קודקודו.  הביטוי התלמודי הנפלא ממסכת שבת מספר: "חמשה אימות הן, אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת שממית על העקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כילבית על לויתן". על מי שמפעיל כוח רב ומיותר לצורך השגת מטרה פעוטה נאמר שהוא "הרג יתוש בתותח", אִמרה שיש לה גירסאות רבות, המיוחסת לקונפוציוס, ומזהירה בפני שימוש בכוח יתר בלתי נדרש. בתאילנד אומרים: "רכב על פיל כדי לתפוס חגב".

מהיכן הגיע אלינו הג'וק? מן החשוד המיידי: יידיש, ששאלה אותו מן השפות הסלאביות. שמו העברי החדש הוא  'תיקן', מפני שהחרק הנ"ל מטיל את ביציו לתוך מעטפת דמוית תיק, וככל הנראה גם בעקבות צליל המלה המקבילה ברוסית וביידיש 'טרקן'. באנגלית הוא נקרא בשם המרתק cockroach, שיבוש של השם הספרדי לאותו חרק, cucaracha.  השם העברי הנפוץ יותר לג'וק הוא 'מקק'. בתלמוד נכתב על מקק הספרים ומקק התפילין. פרשנים רבים ראו כאן מילה נרדפת לריקבון (מק). רש"י סבר שמדובר בסוג של חרק: "מקק ספרים – אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן, ושמו מקק". זהו גם מקורו של הביטוי "תולעת ספרים" שמקורו ביידיש, "ביכערוורמען".

ביידיש נקרא המקק בין היתר 'פרנצויז', כלומר, הצרפתי, והצרפתים לא לבד. באוצר לשון יידיש של נחום סטויצ'קוב סידרת שמות לאומיים נוספים שניתנו ביידיש לג'וקים: 'רוס', כלומר רוסים, 'פרוסק', דהיינו, פרוסים, ו'שוואב', גרמנים. רפול דיבר על "ג'וקים מסוממים בבקבוק" כשהוא מתכוון למחבלים. חרקים מבחילים במיוחד, המוציאים ריח רע כשהם נמחצים, נקראו בהווי הקיבוצי 'פשיסטים'. לאחר המהפכה האירנית ובזכות צבעם החום הוסב שמם ל'חומיינים'. היהודים זכו כידוע לדימויי חרקים בספרות האנטישמית.

דימוי החרקים ליצורים אנושיים בדויים מלווה אותנו מן המקרא. בספר שמואל א' נכתב: "אחרי מי אתה רודף, אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד?" לפי הפרשנים "פרעוש היא כינה שחורה הקופצת ממקום למקום". הרמב"ן טוען שהפרעוש הוא "מין רמש שפרה ורבה, ויש אומרים שהוא מין הידוע ההווה מן העפר בימות החמה שקורין בערבי אלברגו"ת, והוא אינו פרה ורבה". 'ברגוט' קרוב פונטית גם לשמו של יצור דוחה אחר שהטריף את דעת החלוצים בקיבוצים, הברחש. הפשפש הפך בזכות רביעיית מועדון התיאטרון שם נרדף לאיש קטן המטפס במעלות השלטון, כשכוונת המשורר הייתה לאדם מסוים מאוד. המקבילה הערבית ל'פשפש' היא 'פספאס', שפירושה גם קטן, ומכאן נולד 'פספוס' העברי לילד קטן. יש סברה שכך נולד הפועל התלמודי 'לפשפש': גירוד על מנת למצוא ולסלק פשפשים התרחב לחיפוש בכלל. "שוק הפשפשים" הוא תרגום שאילה מהמונח האנגלי flea market, אבל אינו מדויק, flea הוא פרעוש ולא פשפש. הטענה הרווחת היא שזו אינה אלא הגייה סינית של הביטוי האנגלי הסביר יותר free market.

החיפושית היא האזרח הנחמד בממלכת החרקים, לפחות על פי נוכחותה הלשונית. 'חיפושית' היא מלה תלמודית, אבל בתרגומי שאילה היתה שם למכונית גרמנית פופולרית וללהקת קצב אלמותית, ה-Beatles. הלהקה נקראה בראשיתה "חיפושיות הכסף", Silver Beetles, השיבוש beatles קשר את שם הלהקה לbeat. bug, השם הנוסף לחיפושית, זכה למשמעויות רבות בסלנג האמריקני: תקלת מחשבים, מכשיר ציתות, חולה נפש ועוד ועוד.

החרק הנקרא בעברית פרת משה רבנו נקרא בצרפתית 'קוקסינל'. איך הפך החרק הסימפטי הזה כינוי לטרנסוורטיסט? אמן/ית הדראג המפורסמ/ת ז'ק שארל דופרנסנוי קרא לעצמו/ה קוקסינל, ושם הבמה הזה היה לשם כללי לבן המין שלישי. השם פרת משה רבנו בא מן היידיש: 'משה רבנו קייעלע' (פרונת משה רבנו), אבל היא נקראה גם 'בהמונת משה רבנו' ו'משיחון משה רבנו'. ח"נ ביאליק כותב בשירו "זוהר": "זבוב הומה, 'בן סוסו של משה רבנו' – כולמו חמדתי ויהיו לי רֵעים". דוברי היידיש העניקו לחיפושית עם הנקודות האדומות את כבוד האלים לו זכתה לפניהם בשפות רבות. באנגלית היא קרויה 'חרק הגבירה הקדושה' (ladybug), ברוסית 'פרת אלוהים', בגרמנית 'חיפושית מרים' (Marienkafer) , ובצרפתית, לצד קוקסינל,  bete a bon dieu, החרק של אלוהים הטוב.

ולסיום, שיר ילדים הזכור פה ושם לילדים מדורות שונים: "איציק ביציק עכביש הלך לו על הכביש/ פתאום ירד הגשם שטף אותו בוויש". ככה זה עם חרקים. כאשר יענו אותם, כן ירבו וכן יפרצו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

מאז ומתמיד נחלקת האנושות לחרוצים ולעצלנים. בצד האחד של האנושות מזיעים, מתרוצצים, מתעקשים להספיק. בצידו השני מועדון החיים הטובים, שהעבודה עבורם היא קללה, והדחייה של המשימות העומדות בפניהם היא סוג של אומנות נרכשת. השפה חושפת גרסאות רבות של סוגיית החריצות והעצלות, דרך ביטויים, פתגמים ואמרות.

גרסת ספר משלי (1): "אל תאהב שינה פן תיוורש. פקח עיניך – שבע לחם".

גרסת ספר משלי (2): "אמר עצל: שַחַל בדרך, ארי בין הרחובות. הדלת תיסוב על צירה ועצל על מטתו. טמן עצל ידו בצלחת, נלאה להשיבה אל פיו".

גרסת ספר משלי (3): "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו".

גרסת ספר משלי (4): "לך אל נמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם".

גרסת ספר משלי (5): "אוגר בקיץ בן משכיל, נרדם בקציר בן מביש".

גרסת מסכת אבות:  "אַל תאמר לכשאֶפָּנה אשנה – שמא לא תיפנה".

גרסת מסכת ברכות: "מודה אני לפניך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות". יושבי קרנות הם על פי הפרשנים סוחרים, אך היום הם נתפסים כבטלנים, ומזכירים ביטויים שהתיישנו כמו "קפה ברזילי" בתל אביב, היושבים על הברזלים בפינת רחובות, או "קומנדו ארמון" החיפאי.

גרסת יהודי ספרד: "עצלן בילדותו, גנב בבגרותו".

גרסת יהודי תימן: "אמרו לו – קוּמה לתפילה, אמר לא אוּכל. אמרו לו: קוּמה לאכול, אמר: הנני הנני!"

גרסת יהודי טוניס: "באו לסייע לו בכריית קבר אביו – ראה עצמו פטור מן המלאכה והניח את האת".

גרסת יהודי כורדיסטן: "מי שצד דגים חייב להרטיב את אחוריו".

גרסת יהודי מזרח אירופה: "החתול אוהב דגים, אבל אינו אוהב להרטיב את רגליו".

גרסת יהודי מרוקו: "כשאתה מזדקק לעצלן, הוא ממציא לך עצה".

גרסת הגששים על מסייה לוי מ"שבת שלום": "הוא קם כדי לראות אם הוא עוד ישן".

גרסת יהודי מרכז אירופה (מידע אישי): מהו יֶקֶה? כשהוא מתעורר מן השלאפשטונדה הוא מסתכל על השעון כדי לדעת אם הוא עוד עייף.

גרסת ספרות ההשכלה: "הלא טוב לנו לזרוע ולשָרש, לעקור ולטעת, מלֶכֶת באפס מעשה כבלע" (אברהם מאפו, בית חנן).

גרסת נתן אלתרמן:  "בבוקר הוא הולך בטל, בערב הוא יושב בטל, בלילה הוא שוכב בטל" (שלמה המלך ושלמי הסנדלר). בעקבות הביטוי "יושב בטל" שטבע רש"י, שהתגלגל מ"עובר בטל" מן התלמוד.

גרסת אמיר גלבע:  "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".

גרסת היידיש: זיצן מיט פֿאַרלייגטע הענט (לשבת בחיבוק ידיים). בעקבות ספר משלי: "מעט שֵנות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידיים לשכב".

הגרסה הרב תרבותית: אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום. יידיש: לייג ניט אָפּ אויף מאָרגן וואָס דו קענסט היינט באַזאָרגן. ערבית של יהודי עיראק: לָא תְאַגִ'ל עַמַל אִליוֹם אִלָא עַ'ד (אל תדחה עבודת היום למחר). אנגלית: Never put off till tomorrow what may be done today, וכן בגרמנית. מישל דה מונטיין, ההוגה הצרפתי מן המאה ה-16, כותב באחת ממסותיו: "כל מה שאפשר לעשות ביום אחר, אפשר לעשות היום".

גרסת צפון אוסטרליה: המדינה הצפונית של אוסטרליה מכונה בראשי התיבות northern territory) NT). על ראשי התיבות האלה נולד מדרש –not today, not tomorrow, not ever.

הגרסה הצרפתית: un travail de fourmi, שתורגמה לעברית – עבודת נמלים.

הגרסה הלטינו-אמריקנית: עבודה? מַנְיָינה. סיֶיסטה? בטח, למה לא. בעוד השלאפשטונדה הייקית היא אתנחתה מתוכננת וקבועה בין עבודה לעבודה, הסייסטה היא דרך חיים.

גרסת המלתחה: הפשיל שרוולים, שינס מותניו, אזר חלציו והתלבש על הנושא. שני הביטויים האמצעיים מן המקרא.

גרסת ההכפלות: פרה פרה, טורקי טורקי, שווייה שוויה, לנגסאם לנגסאם. שתי הראשונות מבוססות על בדיחות עממיות. השלישית ערבית, הרביעית גרמנית.

הגרסה החרדית: עשה השתדלֶס (השתדלות), כלומר: עבד לפרנסתו.

הגרסה החב"דניקית: מחכים למשיח.

גרסת התאטרון: מחכים לגודו.

גרסת השפה הצבאית, ביטויי חריצות: יאללה ברעל. יאללה בְּרַבַּק. מיץ רַבַּק (זעה). לא יכול הוא בן דוד של לא רוצה. נכנסים מתחת לאלונקה.

גרסת השפה הצבאית, ביטויי עצלות: ראש קטן. ראש סיכה. ראש ננס. ראש נצנץ. נצנצנות. חפשנות (בעקבות  חפ"ש – חייל פשוט). להתחפֵּשׁ. להתעַצֵץ (בעקבות 'עציץ', אופייני לפז"מניקים כבדים). לזרוק זין. אִיּוֹר חֶשֶק: מעצור יזום בכלי נשק כדי להימנע מתרגיל ירי.

ולקינוח, פיתוחים ישראליים, המעמתים את אתוס העבודה עם חדוות הבטלה:

"לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה ושב בצֵל" (בעקבות משלי).

"העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו" (בעקבות ביאליק).

"אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" (בעקבות סרט בכיכובו של המפרי בוגרט).

"אנחנו אנשי העבודה והשלום – רואים עבודה אומרים שלום".

"אף אחד עוד לא מת מעבודה קשה, אבל למה לקחת סיכונים".

"העבודה היא לא ארנבת, היא לא תברח, אפשר לשבת".

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא רוצה לחזור למיטה" (בעקבות אמיר גלבע).

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

אחד העניינים המבדילים בין העברית לשפות ממשפחות אחרות, בעיקר אלה המוכרות לנו מאירופה, הוא שהעברית ואחיותיה אינן אוהבות להרכיב כמה מילים למילה אחת. אלופת המרכיבות היא הגרמנית, שבה כאשר שתי מילים או יותר נצמדות זו לזו הן הופכות תמיד לאחת. לדוגמה, המילה בת 19 האותיות Lebenshaltungsindex היא הלחם של שלוש מילים, ופירושה מדד יוקר המחיה. בעברית אוהבים מילים קצרות, המכילות שורש אחד במשקל אחד, או רכיב אחד שמצמידים לו סיומת.

ובכל זאת, העברית לא התנזרה לגמרי מהרכבת מילים, וזאת בשתי דרכים. האחת קרויה הרכב: חיבור שתי מילים בשלמות זו לזו, כמו חידק (חי+דק) או כדורגל (כדור+רגל). בשיטה השנייה המילים לא רק מתחברות אלא גם משנות צורה, כמו רמזור (רמז+אור) או סתרשף (סתר+רשף). הדרך הזו קרויה הֶלְחֵם. לשם הנוחות ייקראו כאן שתי הצורות הלחמים.

כמו כל דבר בעברית, גם כאן העברית החדשה לא המציאה את הגלגל. במקרא נמנות כמה עשרות מילים מורכבות, ורבות מהן נפוצות עד היום, כמו הללויה, שלשום (שלוש+יום), הראל, גַלְעֵד, שנהב (שן+יב, שהוראתו על פי הסנסקריט פיל) ועוד. המגזר הבולט ביותר בתחום ההלחמים המקראיים הם השמות הפרטיים: אברם ואברהם,  ירבעם ורחבעם, ישעיה וירמיה, ראובן ובנימין ועוד ועוד. גם התלמוד תרם את חלקו במילים נפוצות כמו איזה (אי+זה), היכן (אי+כאן), משהו, כיצד ואפילו (אף+אם+לו). מילים אחרות נשכחו. תוכבר (תוך+בר) הוא גדי תלמודי צלוי הממולא באבריו, ובהשאלה מאוחרת אדם שתוכו כברו. חלביץ (חלב+ביצה) הוא צמח תלמודי. בעולם הצומח נולדו מונחים בעברית החדשה: אחירותם, אחילוף, גזעול (גזע+גבעול) ועוד. נכדתי שירה זימרה לנו כשחגגנו לה יום הולדת זמר ישראלי נושן: "גבעולת בשדה".

מילון אבן שושן המעודכן מביא מקבץ של כ-400 מילים מורכבות המופיעות במילון, רובן מן העברית החדשה. רבות נקלטו: מדרחוב (מדרכה+רחוב), ערפיח (ערפל+פיח), מחזמר (מחזה+זמר), שמרטף (שומר+טף), שלושער (שלוש+שער) ועוד רבות.   שחקן מפתיע בתחום ההלחמים הוא האף. הסיומת –ַף ריתקה מחדשי מילים מאז ומתמיד, וכך יצר יוסף קלויזנר את 'קרנף' בעקבות השם הפרטי 'חרומף' בספר נחמיה, שהוא לדעתו מיזוג של ‘חרום אף’. שלונסקי יצר את עקומף (עקום אף), עַבּף (עב אף) אנקולף (בעל אף אנקולי), נקרף (מקורו של הנקר) ורִשתף (שאפו דומה לרשת לציד זבובים). קשה לומר שהחוטמים היצירתיים הללו קנו אחיזה בעברית.

בקרב על הסיומת הנפוצה במילים מורכבות נוטלות חלק גם המילים אור ונוע. ‘אור’ מסתתרת במילים נפוצות כמו רמזור, מגדלור  וזרקור, ומילים נפוצות פחות כמו עממור (מיתקן לעמעום האורות במכונית), חשמלורי (חשמל אורי: פוטו-אלקטרי) וזרחורנות (זרחן+אור; פוספורסנטיות). ‘נוע’ סוגרת מילים מורכבות נפוצות כמו קולנוע, ראינוע, אופנוע וקטנוע, ולצידן חידושים חדשים יותר כמו קרונוע (קרון רכבת עצמאי), מעונוע (קרוון) ודרגנוע (מדרגות נעות). אזרח חצי תקני בחבורה הוא ה’קקנוע’, ששימש זמן מה לאיסוף צואת כלבים. שלונסקי יצר את ‘אֶלֶמנוע’ כמילה עברית לפנטומימה, ואת ‘זנבנוע’ לנחליאלי, על שום מנהגה של הציפור הנ"ל להניע את זנבה.

במלאכת יצירת ההרכבים משתתפים גורמים רבים. האקדמיה תרמה בין היתר את 'חייזר' ו'תקליטור', וכן את המונח שלא נקלט ‘חדשיר’ עבור סינגל. מילה חדשה עוד יותר היא ‘רכינוע’ (רכן+נוע), המוגדר "כלי רכב קטן בעל שני גלגלים, המחקה את יכולת הגוף האנושי לשמור על שיווי משקל", באנגלית: segway. הקופירייטרים לדורותיהם המציאו מותגים כמו שופרסל (שופרא+סל), סוכרזית, תגוביינא (תגובה+גוביינא), גלגלץ (גלגל+גל"ץ), וכמובן, פלאפון. היו גם ניסיונות שלא נקלטו כמו מהנדל (מהנדס+מנהל) ועוד. הגששים יצרו את ‘ישראבלוף’, הרב אמנון יצחק את ‘טמבלוויזיה’, אפרים קישון את ‘חשמלטור’ ואבי כהן את ‘חרצוף’. עיתונאי הרכילות טבעו את ‘דוגמגיש’ ו’מפורסתם’. ומה קיבלו מפוני גוש קטיף לאחר ההתנתקות? קראווילות. קראוונים+וילות. שיהיה.

 אליעזר בן יהודה לא הרבה ביצירת הלחמים, ובעיקר ייזכרו לו 'חיידק' ו'ראינוע'. ליסודות הכימיים החשובים קרא אבחמץ (חמצן), אבחֶנֶק (חנקן) ואבמַיִם (מימן). ההלחם המפורסם 'שחרחוק' עבור טלפון לא חודש על ידו, וגם לא נקלט. הבלשן יצחק אבינרי תרם הלחמים רבים, רובם לא נקלטו אך הם מעידים על מוח יצירתי במיוחד: ‘בוֹקְעָב’ הוא גורד שחקים (בוקע עבים), 'גורפָר' הוא סקרייפר, גורף עפר, ‘עקומוח’ (עקום מוח) ו’חמומוח’ (חמום מוח).  ‘משפטרום’ הוא משפט קדום (משפט+טרום), ו’גלישוֹק’  הוא כהגדרת אבינרי "השם הנכון ההולם את השמלות הקצרות שהתחילו בנות ישראל לובשות באביב תשכ"א", וזאת בעקבות פסוק בישעיה: "חשפי שובל, גלי שוק".

אלוף המרכיבים והמלחימים הוא אברהם שלונסקי, שכבר נזכר לעיל. לשודד הוא קרא 'חשבז' בעקבות "מהר שלל חש בז" מישעיה. את מי שמביט בכמיהה במאכל מפתה או באשה מעכסת הוא מכנה 'זבריר' (זב+ריר). לציפורן המעוקלת של ציפורי הטרף קרא ‘טיפורן’ (טפר+ציפורן). אדם שאפשר לסמוך עליו הוא ‘עִמְיַעַל’, הפוזיטיב של המילה המקראית ‘בליעל’ שהיא עצמה הלחם. לרנטגן קרא ‘ראיגוף’, פצע קטן הוא 'פצעצוע', ומילים יפות הן 'פְּצחצחות'. מגוון הטעמים התעשר ב’חֲמַצְמָר’, ולוח הצבעים ב’אדומחום’, זהובחומי’, ‘שחרחום’ ו’שחמחום’.

ואחרי כל אלה, יוצר המילים המורכבות האפקטיבי ביותר הוא הישראלי האלמוני המייצר מילים ללא עכבות וללא ועדות ותקנות. הוא זה שהביא לנו מהים המזוהם של תל אביב את ‘חרצף’, מרמת אביב את ‘צפונבון’ (צפון+בונבון), מהאינטרנט את ‘סבודי’ (סבאבה+חמודי), מאזור הכיפות הסרוגות את ‘דוסיבה’ (מסיבה+דוסים), משרית הספרית את ‘שחורדיני’ (שחור+בלונדיני), מהשיפודיות את ‘צ'יפסלט’, ובגירסה תלת-לשונית 'חומוצ'יפסלט'. חובבי הסמים הקלים מרבים ביצירת הלחמים, כמו ‘ג'ונטיל’ (ג'וינט+טיל), ‘מירפאסאנה’ (מרפסת+ויפאסאנה) ו’באנגילה’, אביזר עישון שהוא בן כלאיים של ‘באנג’ ו’נרגילה’. ’בְּתוּלֶדֶת’ היא הלחם של בתול+יומולדת. ההסבר: "לאחר שמישהו לא קיים יחסי מין תקופה מסוימת הוא בעצם בתול מחדש, ואז חוגגים לו מסיבת בתולדת".

השפה הצבאית עשירה בהלחמים. חלקם נולדו במילון הרשמי, כמו סְתַרְשָׁף (סתר+רשף), מילה שהוראתה "אמצעי להסתרת רשף בכלי ירייה", ולַהַבְיוֹר (להבה+יורה) שהוא "כלי נשק היורה סילון של דלק בוער". חלק מן המילים יצאו מן השימוש כגון 'פתַקְיוֹן', פתק המוצמד ליונת דואר, ו'גִיצָר' (גיא צר). 'גלבו' הוא התקן במכ"ם (גל+בו), 'דורגל' הם מוטות חצובה, 'זרקול' היא אנטנה תת מימית ו'סביבול' היא חוליית מתכת בקת. 'אִיּוֹר' (אי+יור) פירושו ירייה שלא בוצעה, תרגום של המונח האנגלי misfire.

השפה הלא רשמית של הצבא תורמת גם היא את חלקה. שפצור הוא הלחם של שיפוץ ושיפור. 'מרעול', מונח סביבתי המשמש בעיקר בצבא,  הוא הלחם של מרעה+משעול, שביל שדה שנוצר על ידי אדם או חיה לאחר שהלכו בו. 'אֵפוֹדיוֹן' הוא מסע אפודים לפסגת ההרודיון. 'בחורילה' (בחורה+גורילה) הוא כינוי סקסיסטי לחיילת קרבית,  ואילו "גדוד שכונָמֵאות תשעים" הוא בדיחה על חשבונם של חיילי גדוד 890 של הצנחנים. אות חיל השריון קרוי צפרגול על פי צורתו המזכירה צפרדע ותרנגול, ויש גם צפרגולד וצפרגולון. 'אזידוך' היא הליכה ישרה בניווטים, הלחם של אזימוט+דוך. 'טענג'ר' הוא הטען של הטנק, שהוא גם הסנג'ר, השליח לכל משימה. רב"ט מגדיל ראש בחיל הים נקרא רַבַּטְכָּל. פזמניק ותיק ועייף הוא 'פזמוזאורוס', ובכל שנה חוגגים פָזָמוּלֶדֶת: עוד שנה למנאייק.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

חשבז זבריר צועד במרעול

Read Full Post »

האירוניה היא אמצעי רטורי שהיה אהוב מאוד על היוונים, ונוסח על ידם. תרבויות אירופה עטו על המציאה, וגם האוצר הלשוני של השפות השונות מעוטר בביטויים אירוניים. במקרים רבים האירוניה טמונה בפתגם, המציג פרדוכס נוסח הפתגם האנגלי "אין דבר יותר קבוע מן הזמני", או אמרתו של סמואל ג'ונסון על נישואין שניים: "ניצחון התקווה על הניסיון". לשרלוט ברונטה מייחסים את הפתגם "עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים?". חוקי פרקינסון וחוקי מרפי הם שירה אירונית צרופה.

יש מטבעות לשון המכילים את האירוניה כחלק ממשמעותם. אפשר להבחין במקרים אלה שהאירוניה מכילה ביקורת, אבל גם מעדנת אותה. למשל "גאון גדול הוא לא", ניב שמקורו בגרמנית ובצרפתית, פירושו: הוא טיפש גמור. האמרה של מארק טוויין לאחר שהוספד באחד העיתונים "השמועות על מותי מוגזמות" הפכה למטבע לשון למגוון מצבים. פתיחה בנוסח "חדשות טובות וחדשות רעות" מבטיחה שהחדשות הן רעות בהחלט. כשעניין מסוים מעצבן מאוד אנחנו אומרים בעקבות האנגלית "צריך להיות חוק נגד זה".

הספרות והקולנוע תרמו גם הם את חלקם. שורת המחץ של הסרט "חמים וטעים", כאשר גבר החושק במישהי מגלה שאף היא גבר, היא "אף אחד לא מושלם", וזו התגלגלה למצבים רבים בחיינו. שווייק של ירוסלב האשק תרם את "בשש אחרי המלחמה", המסמל את התקווה הנצחית וחסרת הסיכוי לסיום המלחמה, ואת "מודיע בהכנעה", שאותו משמיע שווייק ורומז בכך שהוא לא שם קצוץ על מפקדו. לואיס סינקלייר כתב את הספר "אצלנו זה לא יכול לקרות", ביטוי אירוני במקור, וכך זה נשאר: אצלנו זה יקרה גם יקרה. האמרה "אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" מצויה בסרט "המלכה האפריקנית" בכיכובו של המפרי בוגרט. הפילוסוף לייבניץ הגה באופן לא אירוני את המושג "הטוב שבעולמות האפשריים", נשארה רק האירוניה, כלומר, זה מה יש.

במקרים רבים הביטוי הלועזי זוכה בשימוש הישראלי למשמעות אירונית. אחד "הבין את הפרינציפ", כלומר, למד את הכללים הסמויים המפעילים את המערכת. אחר "הציל את המולדת", כאילו. לאשה כלשהי יש 'יופי פנימי', רמז לחזות לא מצודדת. 'בחור טוב' הוא גבר חסר חוט שדרה, 'ילד טוב', ובהרחבה 'ילד טוב ירושלים', הוא צייתן רכרוכי.

לא מעט ביטויים אירוניים נקשרים לכסף, שאותו כולם רוצים, אבל אין מדברים עליו בפומבי. כשמישהו שואל 'כמה עולה התענוג' ובעקבות זאת הוא 'מוותר על התענוג', השואל מרמז שהמחיר גבוה. כששואלים "מה הנזק?" מתכוונים למחיר הכספי, וכשמספרים שרכשו משהו "תמורת סכום פעוט", הסכום אינו פעוט כלל. על הפסנתרן הפופולרי ליבראצ'י, שזכה לביקורות קטלניות על נגינתו, סיפרו שהוא "צוחק כל הדרך אל הבנק". כאשר התשלום על עבודתך אינו מגיע אומרים ש"הצ'ק בדואר", ובגירסה דיגיטלית, "הצ'ק באימייל".

האירוניה הלשונית הישראלית מלמדת על האופי הישראלי. "אפשר לגעת בך?" שואלים באירוניה עם אבק סרקזם מישהו המתגאה בכך שפגש ידוען. על מי שקנה דעת באופן שטחי אומרים שהוא למד נהיגה בהתכתבות, ועל מי שלומד עניין כלשהו בחריצות יתר אומרים שהוא "עושה עליו דוקטורט". את הצירוף האמריקני הקולנועי nine to five, מתשע עד חמש, המתאר את חיי השגרה במשרד, המירו הישראלים ל"שמונה אפס ארבע", 'אפס' מרמזת על אופי הפעילות במשרד. ביטוי ישראלי פרדוכסלי בחרוזים הוא "בלגן מאורגן", ולמתבגרים הישראלים קוראים מזה יובל שנים 'גיל הטיפש-עשרה'. חרוז אירוני אחר מתייחס לגאוותן כרוני המוגדר "הצנוע הידוע". על אחד כזה אומרים גם שהוא הסגן של אלוהים.

הפוליטיקה הישראלית עמוסה בביטויים אירוניים. שיטת המינויים הישראלית מכונה "חבר מביא חבר", ועל כך נאמר ש"חברים יש רק באגד". אנשי העליות הראשונות זכו לכינוי 'אנו באנו', בעקבות השיר "אנו באנו ארצה", וממשיכיהם 'אנו אנו', בעקבות "אנו אנו הפלמ"ח". את הביטוי 'בחורינו המצוינים' טבע בגין לאחר שנפל באמבטיה. הוא התייחס למאבטחיו, אבל הביטוי נכנס להיכל האירוניה. לפניו התוועדנו ל'מיטב הנוער', שעליו שוררנו בתהלוכות האחד במאי "מיטב הנוער – לעבודה בדואר". היום קוראים להם, שוב באירוניה וגם בהשפעת סרט מאפיה, 'החבר'ה הטובים'. והאויב? הכול נשאר במשפחה. הם "בני דודינו".

מנהיגי ישראל הותירו כמה ביטויים אירוניים. על לוי אשכול סיפרו שהוא מבקש את המשקה שלו "חצי קפה, חצי תה", רמז להססנותו ופשרנותו, אשכול טען בלהט שהוא עצמו המציא את הבדיחה. בגין לעומתו התכוון ברצינות "להיטיב עם העם", ההכרזה נעה למחוזות האירוניה, וכמוה "הים אותו ים" של יצחק שמיר. היפוך אירוני כזה חל גם על "מזרח תיכון חדש" של שמעון פרס. על פריימריס מושחתים נאמר שהם "דמוקרטיה במיטבה", ביטוי בריטי טיפוסי. אבי אבות האירוניה הפוליטית המקומית הוא כמובן "קיבלתי את דין התנועה", שאותו משמיע הפוליטיקאי שנכפה עליו להמשיך ולשרת את העם בעוד הוא חולם על חופשה ארוכה בקריביים.

מופעי ההומור והסטירה הביאו אל השפה המקומית ביטויים אירוניים, ובראשם "טרם הספיקותי" של הגששים ודן בן אמוץ, על הישראלי הפלצן והנבער. "הטובים לטיס" התגלגל אל "הטובים לטַיִח". שאלה מיותרת ומעצבנת המועצמת באמצעות הכפלה היא "שאלה שאלתית", והכל 'ישראבלוף'.

ולקינוח, שתי השפות הייחודיות המעניינות בזירה הלשונית הישראלית הן שפת החרדים ושפת הצבא, והן אינן חפות מאירוניה. החרדים אוהבים ללגלג על מי שמתנאה בהחמרת יתר ודואג שסביבתו תראה ותירא, בביטויים כמו 'למד-ווניק', 'צדיקוי' ו'צדיק הדור'. צולניק הוא בחור מסכן ושידוך גרוע, ראשי תיבות של 'צדיק ורע לו'. 'ניט שבת גרדט' (תרגום: לא דיברנו על זה בשבת) מרמז על עסקים לא כשרים שעושים בבית הכנסת בשבת. על מי שנכנס לעסק שאינו יודע איך לצאת ממנו אומרים שהוא "קנה מפטיר", המתייחס לזכות קנויה להשמיע את ההפטרה. ואיך קוראים בין הכיפות הסרוגות לסיוע בשידוך לאחות המחפשת חתן? גמ"ח אחותך.

בצבא, כידוע, לא גונבים, אלא 'משלימים ציוד', ויש גם חלופות כמו 'מגַדְלים', 'סורגים' או 'עושים מֵעָלים'. כשאין מספיק לוחמים מיומנים "כל מטאטא יורה", בעקבות איציק מאנגר. מסדר כנפיים הוא טקס חגיגי לסיום קורס טיס, ובו בזמן טקס הדחה מהקורס. פובליוס סירוס טבע את הפתגם הלטיני "צפה לקבל מזולתך את היחס שנתת לו". בצבא שלנו קיצרו את הביטוי והפכו אותו למנטרה של יחסי פקוד-מפקד: יחס גורר יחס, ויש גם הרחבה אירונית: "יחס גורר יחס – ולהפך".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

מודיע בהכנעה, גאון גדול הוא לא

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: