Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘גמל’

חוקרי טבע למיניהם מספרים לנו שוב ושוב שהשליטים האמיתיים של היקום הם החרקים, וכי הם היו כאן לפנינו ויהיו כאן אחרינו. נקמת האדם בחרקים היא הצבתם בתחתית ההיררכיה של בעלי החיים. הזבוב, היתוש והג'וק נתפסים כיצורים מאוסים. לדבורה ולחיפושית  יש מעמד טוב במקצת, אבל עדיין הם רחוקים ממעמד האריה והפיל, הכלב והסלמון השוחה במעלה הזרם.

מה מספרת השפה על החרקים? דומה שמי שזכה למירב הטיפול הלשוני הם הזבובים. הסיבה לכך היא כנראה שהם בני הבית הנאמנים ביותר. מעצבנים אך עקשנים. כבני בית הם עדים אילמים למתרחש בו, ומכאן המונח האנגלי שזכה לתרגומים רבים "זבוב על הקיר". הזבוב על הקיר הוא המתעד הנסתר, ומכאן הביטוי האמריקני "סרטי תעודה של זבוב על הקיר". גברים מזילי ריר מתים להיות זבוב על הקיר בחדר השינה של דוגמניות מפורסמות, ועיתונאים סקרניים משתוקקים להיות זבוב על הקיר בדיון צפוף בקבינט או בבית הלבן.

אחד משיאי כהונתו של ברק אובמה היה הצלחתו לבצע סיכול ממוקד בזבוב, וזאת על רקע הטענות שהוא נשיא פייסן ש"אינו מסוגל לפגוע בזבוב על הקיר". מטבע הלשון הזו מצויה בשפות רבות, ביניהן אנגלית, יידיש, רוסית, גרמנית, צרפתית וערבית ומקורה ברומן "חייו ודעותיו של טריסטרם שנדי, ג'נטלמן", מאת הסופר האנגלי לוֹרנס סטרן מן המאה ה-18. הרומן מתאר אדם שקט, בעל מזג טוב, שאפילו אינו מסוגל לפגוע בזבוב. כאשר זבוב גדול הטריד אותו, הוא תפס אותו ושחרר אותו בחוץ, באומרו: "העולם בוודאי גדול מספיק כדי שיהיה בו מקום גם לך וגם לי". לעומת יפה הנפש הנ"ל הביטוי "נפלו כמו זבובים" מספר לנו על מצב שבו בני אדם נקטלים בהמוניהם במהלך מלחמה. הוא מופיע ביידיש: פֿאַלן ווי פֿליגן, ובשפות רבות נוספות.

ההיררכיה בין החרק והחיות הגדולות  מגולמת בביטוי "עשה מזבוב פיל", כלומר הגזים, עורר מהומה והתרגשות סביב עניין פעוט. מקורו ביידיש: מאַכן פֿון אַ פֿליג אַ העלפֿאַנד. מסתבר שדוברי היידיש החליפו את היתוש בזבוב. בגרמנית אומרים 'לעשות מיתוש פיל' בעקבות אמרה מקורית בלטינית. ויש גירסאות נוספות|: לעשות מפרעוש גמל (לדינו). לעשות מזבוב גמל (יהודי עירק), לעשות מתל החפרפרת כיפה של מסגד (גרמנית), ועוד. ועל כך אמר מוטה גור: לא דובים ולא זבובים.

הזבוב מככב בפתגם חשוב בענייני דיבורים מלדינו: "אֶן בּוֹקָה סֶירָאדָה – נוֹ-אֶינְטְרָה מוֹשְׁקָה". בפה סגור – לא נכנס זבוב. משמע, השתיקה עדיפה. במשמעות הפוכה זהו פתגם בזכות האסרטיביות: אם תשתוק, לא יקרה כלום!

היתוש נאבק על מקומו בעולם הפתגמים. "יתוש בראש" מזכיר את הסיפור המדרשי על היתוש שהרג את טיטוס לאחר שהתיישב בתוככי קודקודו.  הביטוי התלמודי הנפלא ממסכת שבת מספר: "חמשה אימות הן, אימת מפגיע על ארי, אימת יתוש על הפיל, אימת שממית על העקרב, אימת סנונית על הנשר, אימת כילבית על לויתן". על מי שמפעיל כוח רב ומיותר לצורך השגת מטרה פעוטה נאמר שהוא "הרג יתוש בתותח", אִמרה שיש לה גירסאות רבות, המיוחסת לקונפוציוס, ומזהירה בפני שימוש בכוח יתר בלתי נדרש. בתאילנד אומרים: "רכב על פיל כדי לתפוס חגב".

מהיכן הגיע אלינו הג'וק? מן החשוד המיידי: יידיש, ששאלה אותו מן השפות הסלאביות. שמו העברי החדש הוא  'תיקן', מפני שהחרק הנ"ל מטיל את ביציו לתוך מעטפת דמוית תיק, וככל הנראה גם בעקבות צליל המלה המקבילה ברוסית וביידיש 'טרקן'. באנגלית הוא נקרא בשם המרתק cockroach, שיבוש של השם הספרדי לאותו חרק, cucaracha.  השם העברי הנפוץ יותר לג'וק הוא 'מקק'. בתלמוד נכתב על מקק הספרים ומקק התפילין. פרשנים רבים ראו כאן מילה נרדפת לריקבון (מק). רש"י סבר שמדובר בסוג של חרק: "מקק ספרים – אכילת תולעת אוכלת הספרים ומרקבן, ושמו מקק". זהו גם מקורו של הביטוי "תולעת ספרים" שמקורו ביידיש, "ביכערוורמען".

ביידיש נקרא המקק בין היתר 'פרנצויז', כלומר, הצרפתי, והצרפתים לא לבד. באוצר לשון יידיש של נחום סטויצ'קוב סידרת שמות לאומיים נוספים שניתנו ביידיש לג'וקים: 'רוס', כלומר רוסים, 'פרוסק', דהיינו, פרוסים, ו'שוואב', גרמנים. רפול דיבר על "ג'וקים מסוממים בבקבוק" כשהוא מתכוון למחבלים. חרקים מבחילים במיוחד, המוציאים ריח רע כשהם נמחצים, נקראו בהווי הקיבוצי 'פשיסטים'. לאחר המהפכה האירנית ובזכות צבעם החום הוסב שמם ל'חומיינים'. היהודים זכו כידוע לדימויי חרקים בספרות האנטישמית.

דימוי החרקים ליצורים אנושיים בדויים מלווה אותנו מן המקרא. בספר שמואל א' נכתב: "אחרי מי אתה רודף, אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד?" לפי הפרשנים "פרעוש היא כינה שחורה הקופצת ממקום למקום". הרמב"ן טוען שהפרעוש הוא "מין רמש שפרה ורבה, ויש אומרים שהוא מין הידוע ההווה מן העפר בימות החמה שקורין בערבי אלברגו"ת, והוא אינו פרה ורבה". 'ברגוט' קרוב פונטית גם לשמו של יצור דוחה אחר שהטריף את דעת החלוצים בקיבוצים, הברחש. הפשפש הפך בזכות רביעיית מועדון התיאטרון שם נרדף לאיש קטן המטפס במעלות השלטון, כשכוונת המשורר הייתה לאדם מסוים מאוד. המקבילה הערבית ל'פשפש' היא 'פספאס', שפירושה גם קטן, ומכאן נולד 'פספוס' העברי לילד קטן. יש סברה שכך נולד הפועל התלמודי 'לפשפש': גירוד על מנת למצוא ולסלק פשפשים התרחב לחיפוש בכלל. "שוק הפשפשים" הוא תרגום שאילה מהמונח האנגלי flea market, אבל אינו מדויק, flea הוא פרעוש ולא פשפש. הטענה הרווחת היא שזו אינה אלא הגייה סינית של הביטוי האנגלי הסביר יותר free market.

החיפושית היא האזרח הנחמד בממלכת החרקים, לפחות על פי נוכחותה הלשונית. 'חיפושית' היא מלה תלמודית, אבל בתרגומי שאילה היתה שם למכונית גרמנית פופולרית וללהקת קצב אלמותית, ה-Beatles. הלהקה נקראה בראשיתה "חיפושיות הכסף", Silver Beetles, השיבוש beatles קשר את שם הלהקה לbeat. bug, השם הנוסף לחיפושית, זכה למשמעויות רבות בסלנג האמריקני: תקלת מחשבים, מכשיר ציתות, חולה נפש ועוד ועוד.

החרק הנקרא בעברית פרת משה רבנו נקרא בצרפתית 'קוקסינל'. איך הפך החרק הסימפטי הזה כינוי לטרנסוורטיסט? אמן/ית הדראג המפורסמ/ת ז'ק שארל דופרנסנוי קרא לעצמו/ה קוקסינל, ושם הבמה הזה היה לשם כללי לבן המין שלישי. השם פרת משה רבנו בא מן היידיש: 'משה רבנו קייעלע' (פרונת משה רבנו), אבל היא נקראה גם 'בהמונת משה רבנו' ו'משיחון משה רבנו'. ח"נ ביאליק כותב בשירו "זוהר": "זבוב הומה, 'בן סוסו של משה רבנו' – כולמו חמדתי ויהיו לי רֵעים". דוברי היידיש העניקו לחיפושית עם הנקודות האדומות את כבוד האלים לו זכתה לפניהם בשפות רבות. באנגלית היא קרויה 'חרק הגבירה הקדושה' (ladybug), ברוסית 'פרת אלוהים', בגרמנית 'חיפושית מרים' (Marienkafer) , ובצרפתית, לצד קוקסינל,  bete a bon dieu, החרק של אלוהים הטוב.

ולסיום, שיר ילדים הזכור פה ושם לילדים מדורות שונים: "איציק ביציק עכביש הלך לו על הכביש/ פתאום ירד הגשם שטף אותו בוויש". ככה זה עם חרקים. כאשר יענו אותם, כן ירבו וכן יפרצו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

אלפי מילים בתנ"ך משרתות אותנו כדוברי עברית. הדרך שעשו המילים לאורך אלפי השנים של טקסטים יהודיים אינה אחידה. מילים רבות משמשות באותה משמעות, אך רבות אחרות עברו תהליכים שונים. הרחיבו את משמעותן, לעיתים דווקא צמצמו את משמעותן, במקרים אחרים זכו לפרשנויות ולשימושים חדשים.

קבוצה לא קטנה של מילים עברה שינוי משמעות של ממש. דוגמאות לכך הן 'אקדח', שהיא אבן יקרה ובן יהודה החליט להפוך אותה לכלי נשק; או סיפורה המרתק של המילה 'חשמל', שהפכה מאור זוהר לתופעה פיזיקלית ששינתה את פני החברה והכלכלה. לעיתים יש תחנות בדרך, בלשון חכמים או בלשון ימי הביניים, לעיתים מתרחשת קפיצה ישירה מן התנ"ך לעברית החדשה.

אנחנו מתמוגגים מנחת, או סתם 'מתמוגגים', כלומר, השמחה שלנו עולה על גדותינו. 'התמוגג' הוא מהשורש 'מוג', שממנו גזורה המילה 'נמוג', נעלם, נמס. התמוגג פירושו נמס, וזו הדרך להבין את הפסוק "והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה", שגם זכה למנגינה קצבית. הגבעות נמסות אך מלאות שמחה ותחושת שפע, וכך זכה הפועל להתמוגג למשמעות השמחה וההתרגשות. 'נמס' הוא דימוי רגשי המתאר התרגשות והתפעלות.

המילה 'כרכרה' מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק מפרק ישעיהו: "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קודשי ירושלים". רש"י סבור שמדובר "בשיר משחקים ומכרכרים", שהרי גם דוד המלך כרכר ופיזז. לרד"ק ולאבן עזרא הסבר אחר: מדובר בגמל מסוג מיוחד, גמל זריז, או כדברי רד"ק "הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים, לפיכך נקראו כרכרות". סופרי התחייה, מכל מקום, קשרו את הכרכרה לעגלת נוסעים רתומה לסוסים, וילדי ישראל נחשפים אליה בסיפור סינדרלה.

מהיכן הגיע אלינו מזג האוויר? המילה 'מזג' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: "שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג". 'מֶזֶג' פירושה שם תערובת משקאות, ומכאן גם הפועל למזוג. 'מזג' נדדה מן המקרא ללשון חכמים ופירושה היה אופיו של דבר מה. המחשבה היהודית בימי הביניים קשרה את המילה למחשבה המדעית היוונית-אריסטוטלית, שהשפיעה גם על התרבות הערבית. מזג האוויר הוא אם כך אופיו של האוויר, ובמקרה הזה, ערבוב מאפיינים של האוויר כגון חום וקור, לחות ויובש.

בפרשת משפטים נכתב: "אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת ואין לו דמים". מחתרת היא מרתף, מקום מסתור שבו מסתתר הפושע או מי שרוצה להיחבא, מקלט שחתרו באדמה. גם סופרי התחייה השתמשו במילה, אבל היא זכתה למשמעות המוכרת היום: ארגון חתרני הפועל במסתרים. השימוש הזה נעשה ככל הנראה על ידי אנשי המחתרות עצמן, אצ"ל ולח"י, וההוכחה בשיר של מפקד לח"י אברהם יאיר שטרן: "חיים אנחנו במחתרת!/ בטחב אפילת מרתף/ שם מנורה תבאש חיוורת/ רצפה יַשׂחה מטר סוחף".

בנחמיה פרק ג' נכתב בדיון בעניינים ארכיטקטוניים: "עד המקצוע ועד הפינה".  מקצוע הוא מונח מתחום הבניין, ומשמעותו זווית או פינה. לאלה נקשרים גם המקצוּעה והפועל להקציע. איך הפכה המילה הזו למשמעות משלח יד, או מקצוע לימודי? במסכת ברכות נכתב: "הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע". במדרש מופיע הביטוי "מקצועֵי תורה". יוצרי השפה התלמודית שאבו את דימוי הפינה והעבירו אותו לתחום הלימוד כשכוונתם לפינה או זווית מסוימת בעולם הדעת ובעולם התורה. ועל כך כתב ביאליק: "אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה שלא נגעה בו האגדה". משמעות 'מקצוע' כמשלח היד נוצרה גם היא בימי תחיית הלשון. כפי שיש מקצועות לימוד – יש מקצועות עבודה, ועל כך אמר דוד בן גוריון ב-1928: "בכל מקצוע שבו עובדים פועלים בני אומות שונות, מתאגדים העובדים בהתאחדות מקצועית בין- לאומית".

מהיכן הגיע אלינו הסלסול, המאפיין הבולט של המוזיקה המזרחית? בעניין זה יש חידה. המקור הראשון מבחינת סדר הזמנים הוא בספר משלי: "ראשית חוכמה קנה חוכמה, ובכל קניינך קנה בינה. סַלְסְלֵהָ ותרוממך – תכבדך כי תחבקנה". מן הפסוק ברור ש'לסלסל' פירושו לכבד ולרומם. ואולם התלמוד מספר לנו על שיער מסולסל, שהוא בעצם שיער מתולתל, ומכאן הגיע אלינו  הסלסול התמידי. הפרשנים נוטים להניח שסלסול השיער הוא המשמעות המקורית של 'סלסול', והוא גם משמש דימוי לסלסול הצליל. במדרש נאמר כי שיר השירים הוא "המסולסל שבשירים", כלומר, המרומם והנכבד שבהם. מה אם כן קודם למה? סלסול הצליל או הכבוד והרוממות? אחד העם, מכל מקום, תבע מאתנו: "סלסלו את המחשבה".

החל משנות החמישים החלו להופיע בעיתונות הישראלית תיאורים של  'נשים מעכסות'. בשנת 1960 כותבת רחל חלפי במעריב על "תהלוכה של ברווזות מעכסות כדי לנעוץ בהן מבט", וצבי לביא מתאר מאוחר יותר הצגה של חנוך לוין: " חתיכות מעכסות ושתלטניות כמו רות שחש". מעכסת היא מי שמנענעת את ישבנה בנענועי פיתוי, ובנוסח מחוזות הסלנג: מענטזת. במקור המקראי, בספר ישעיהו, המעכסת היא מי שמשמיעה בהליכתה את קול שקשוק תכשיטי הרגליים שלה, העכסים: "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה". הליכת הרגליים המשקשקות נתפסה כהליכת פיתוי, ומכאן המעבר לנשים המעכסות של זמננו. הפועל הנרדף 'לענטז' התגלגל מן הפועל הערבי עַנְטַז שפירושו השתולל, התייהר, התחצף וכדומה. משמע, פעולת הענטוז נתפסת כפעולה פרובוקטיבית, שנועדה לגרות, ממש כמו העיכוס. ברקע, אך לא כחלק של המילה, מהדהדת המילה הערבית הבוטה טיז.

"אמא, הוא מרביץ לי" מיילל הילד העברי. חידה. במקורות "להרביץ" פירושו להשכיב על הארץ את הצאן והבקר. הביטוי התלמודי "הרביץ תורה" נולד כיוון שלומדי התורה רובצים על הארץ כצאן לפני הרועה. "הרביץ מכות" נולד בעברית הישראלית, והוא גלגול של "הרביץ תורה" התלמודי, שנתפס כ"העניק תורה" או "חילק תורה", ומכאן "חילק מכות".

גלגול מרגש נועד למילה הנפוצה "רֶגֶש". גם לרגש הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהילים: "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית האלוהים, נהלך ברגש". ההקשר מעיד שמדובר דווקא בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, וזאת גם על פי פסוק אחר בתהילים: "למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק". בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. בלשון חכמים נאמר: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". כלומר: רגש אינו רק קול הפונה אל חוש השמיעה, אלא מה שפונה לכל החושים. במדרש שמות רבה צעד הפועל צעד נוסף: "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר": חושי הגוף וחושי הנפש התלכדו לפועל אחד. בשלב הבא זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרגשים' של יהודה הלוי ואחרים. מכאן, בעקבות שימושי 'מרגיש' התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין החושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוש רגש פנימי.

אחרונה בשרשרת הדוגמאות היא המילה  החשובה כל כך 'תרבות'. גם היא, איך לא, מופיעה במקרא פעם אחת, בצירוף "תרבות אנשים חטאים". הפרשנות לפסוק היא שמדובר בחברה שרובה (תרבותה) אנשים חוטאים. בלשון חכמים החל השינוי בשימוש במילה, ממילת כמות והעצמה למילת תוכן, והיא זוכה לשימושים רבים במשמעות דרכי התנהגות. במשנה מיוחס הצירוף "בני תרבות" במסגרת דיני נזיקין למי שניתן לאלפו, ומכאן שאינו יכול להיות מוּעד. במסכת נידה מופיע הביטוי 'תרבות רעה' המזכיר את הצירוף המקראי, אך משמעותו כאן התנהגות לא ראויה. מכאן התגלגלה משמעות המילה עד לעברית החדשה: מדרכי התנהגות ונורמות, למכלול המאפיינים והתוצרים של חברה מסוימת, במשמעות culture או civilization.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

"נאום הבהמות" של עודד קוטלר הסעיר את המדינה. הוא חשף פן של התנשאות בקהילה התרבותית, והיטה את הדיון מן הסוגיה החשובה של הפיקוח על התרבות מצידה של הממשלה.

'בהמה' היא מילה נפוצה במקרא, ומתייחסת לכל ההולכים על ארבע, כלומר, שאינם דגים או עופות. בספר איוב גם מופיע בעל חיים בשם בהמות, שהוא ככל הנראה ההיפופוטם של ימינו. המיתוס טוען שהוא נולד יחד עם אדם הראשון.

בעברית המדוברת 'בהמה' היא גידוף, כינוי לאדם נבער וגס רוח. יש לכך בסיס במקורות, כגון בספר קהלת: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ". בימי הביניים מילים חדשות כמו 'בַהֲמוּת', 'בהמיוּת', 'בַהֲמִי' ועוד, מייצגות את היסוד הגשמי באדם. הגידוף הוא תולדה של יידיש ולדינו. בלדינו אומרים: 'בְּהֵמָה אֶין פוֹרמָה דֶי בֶּן אָדָם', בהמה בצורת אדם, וביידיש 'בהֵיימֶה', כמו בפתגם 'אַ בהמה בלייבט אַ בהמה': בהמה נשארת בהמה. לכך תרם גם הצירוף 'בהמה גסה'. במשנה פירושה בהמה גדולה, כגון פרה או שור, להבדיל מ'בהמה דקה' (קטנה): כבשה או עז.

למילה 'בהמה' כדימוי שלילי לתכונות אנוש כגון טיפשות וגסות אין מקבילה של ממש בשפות אחרות. beast האנגלית היא דימוי לאדם אלים ומפחיד, וביידייש 'וילדע חייה'. שם התואר bestial מתורגם 'חייתי', ומוגדר במילון אוקספורד 'אכזר ומושחת'. לעומת זאת בהמות ספציפיות הן מקור לדימויים הדומים לזה של הבהמה היידית-לדינו-עברית.

גמל. הבהמה המזרח-תיכונית מכולן משמשת לעיתים דימוי לאדם גבוה ומסורבל, ומכאן נולדה המילה 'גמלוני'. בלדינו גמל הוא סמל לטיפשות: gameyo. במחזמר "בוסתן ספרדי" מסופר על תינוק שנולד גָמֶייו, כלומר, ילד שוטה.

חמור. החמור הוא שק החבטות של השפה, גידוף גנרי למי שמתנהג בטיפשות, בחוסר התחשבות, בעקשנות חסרת פשר, שעליה נאמר 'רק חמור לא משנה את דעתו'. הניב 'חמור נשאר חמור' מופיע בכמה וכמה שפות, וגירסתו בלדינו: 'חמור נולד, חמור נשאר'. באנגלית אומרים: "לא אירע עדיין שחמור יצא מביתו וחזר סוס", ובגרמנית: "חמור נשאר חמור גם אם יצא ללמוד ברומא". הביטוי 'חמור קופץ בראש' הוא גלגול של הביטוי התלמודי 'הדיוט קופץ בראש'. 'חמור גרם' הוא גלגול שלילי של הביטוי המחמיא דווקא משירת יעקב על יששכר התלמיד החכם.

כבשה. הכבשה הפכה דימוי לקונפורמיזם ופחדנות, גם בעקבות הפעייה מעוררת החמלה וההליכה בעדר. תרם לכך גם הסרט 'שתיקת הכבשים' על הקניבל חניבעל. הכבשה מוצגת כקורבן תמיד, ולכך סייע הדימוי שמקורו בירמיהו 'הולכים כצאן לטבח' (במקור: לטִבְחָה), ועל דרך החיוב חזון "וגר זאב עם כבש". הכבשה היא גם סמל לתמימות, ומכאן הביטוי 'זאב בעור כבש'.

סוס. הסוס זוכה בשפה לתיוג מעורב. 'סוס' הוא כינוי למי שאינו רואה מה מתרחש סביבו ודוהר למטרה, ועל כן כונה כדורגלן העבר רוני רוזנטל סוס. סוס הוא דימוי לכוח וחריצות: אחד 'בריא כמו סוס', אחר 'אוכל כמו סוס' ושלישי הוא ממש 'סוס עבודה'. בשפה הצבאית 'סוס' הוא קצין שנצמדים אליו כדי להתקדם במעלות הדרגות והתפקידים.

עגל. עגל הוא סמל רב לשוני של טיפשות והיעדר תחכום. כך גם בצרפתית שם veau הוא כינוי לטיפש. מכאן גם הביטוי 'עיני עגל' שמקורו ביידיש, המיוחס למעריצים שוטים. בגרמנית אומרים באותו עניין 'עיני פרה', ובאנגלית 'עיני כבשה'. 'עגל מלומד' הוא אדם משכיל אך נעדר עומק וחוכמה, ביטוי המזכיר את הביטוי מן הקוראן המלגלג על היהודים: 'חמור נושא ספרים'. המקור דווקא מן המקרא, בספר הושע, אם כי במשמעות שונה במקצת: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ".

עז. רעיית התיש, העז, משמשת בשני עניינים. לוין קיפניס הפך אותה לסמל לשובבות בשירו על 'עיזה פזיזה'. הסיפור היהודי על האשה שבאה לרבי בטענה על צפיפות, ובעצתו הכניסה עז לבית ואחר כך הוציאה אותה, הפך את העז דימוי לדבר מה מיותר ומטריד, ומכאן גם הגיעה לפרסומות כמותג של פונדקי דרכים.

פרד. יצור הכלאיים הזה הוא סמל לעקשנות: 'עקשן כמו פרד', ביטוי המתורגם מאנגלית וגרמנית.

פרה. השפה מתעללת בפרה והופכת אותה דימוי רב-כיווני ורב-משמעי, המכוון תמיד לנשים. פרה היא כינוי לטיפשה, גם בעקבות האנגלית: stupid cow (פרה מטומטמת). פרה היא גם כינוי לאשה עבת בשר. במקרא זכורות 'פרות הבשן' של עמוס, וכאן הכוונה דווקא לגברים, עתירי ממון ורכוש אך מושחתים.

קרנף. סמל לקונפורמיזם, בעיקר בימים של ליקוי מאורות. המקור במחזהו של יונסקו בשם זה. יש אומרים שאילו אמר עודד קוטלר "עדר של קרנפים" במקום "עדר של בהמות" איש לא היה שם לב. אבל אז, על מה היינו מדברים כבר שבועיים תמימים?

שור. בתרבות היהודית השור זכה דווקא לכבוד כמאכל הצדיקים בגן עדן (שור הבר), ובעקבותיו מכונה מאכל תאווה ביידיש 'שוֹרֶה-בּוֹרֶה'. בצרפתית boeuf הוא דימוי לאדם כבד, גס, רפה שכל ואיטי. בסלנג הישראלי נהגו לקרוא לאדם כזה בעבר 'אוֹקס', שור ביידיש ובשפות נוספות.

תיש. התיש העברי לא זכה להיות מקור לדימויים, אך הוא מסתתר מאחורי כמה דימויים בשפות שונות. בוֹק, ביידיש: באָק, תיש, הוא כינוי לאדם טיפש ואטום. בעבר היו שקשרו את המילה לעץ בוק המשמש בנגרות. אז לא. ואילו בפולנית coziol, תיש, הוא כינוי לבית סוהר, ומכאן כינויו העברי 'חד גדיא'.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

בהמות

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: