Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אדמה’

מונחים טופוגרפיים שונים השתלבו באתוס הציוני והם ההר, העמק והגבעה. "למות או לכבוש את ההר", כתב ז'בוטינסקי בהמנון בית"ר. 'ההר' הוא יעד עליון, קשה להשגה. 'העמק' היא מילת המפתח של אתוס ההתיישבות. ל'גבעה' מעמד ייחודי שראוי להרחיב עליו את הדיבור. אם ההר הוא סמל למאמץ הכיבוש ההרואי, הגבעה היא סמל למאמץ הכיבוש המתמשך, האפור.

בתנ”ך מופיעה 'גבעה' 59 פעמים כמילה מקבילה ל'הר'. על פי שימושיה אין ביטחון שהיא היתה נמוכה מהר, וזאת גם על פי צירופים כגון 'גבעה נישאה' (ישעיהו ל 25), והתקבולות הרבות בין 'הר' ל'גבעה'. לצד זה נקראו מקומות רבים בארץ ישראל גבע, גבעה, גבעון ואף גבעא, המחזקים את היותה של הגבעה מקום נוח להתיישבות, והא ראיה שלא נמצאו יישובים שלשמם נקשר 'הר' פרט לעיר הר-חרס שבנחלת דן.

על מעמדה של הגבעה באתוס הציוני מעידים שירים רבים, וגם בהם הגבעה היא המקום הקרוב, שעליו יושבים וניתן להגיע אליו. אלכסנדר פן כתב: "אדמה-אדמתי/ רחומה עד מותי/ רוח רב חרבוניך הרתיח./ ארשתיך לי בדם/ שאדם ונדם/ על גבעות שיך-אברק וחרתיה". השיר נכתב לזכרו של השומר אלכסנדר זייד, הדמות המרכזית במיתוס השומר העברי. שאול טשרניחובסקי כתב: "אומרים: ישנה ארץ/ עמודיה שבעה/ שבעה כוכבי לכת/ צצים על כל גבעה". ביאליק כתב בשירו הראשון "אל הציפור": ומה שלום הירדן ומימיו הבהירים/ ושלום כל ההרים, הגבעות?". שיר שכתב אברהם ברוידס על יוסף טרומפלדור נפתח במילים "עלי גבעה שם בגליל/ יושב רועה ובפיו חליל". יורם טהרלב כתב: "אמר אז יואל סלומון/ ושתי עיניו הוזות/ אני נשאר הלילה פה/ על הגבעה הזאת". נעמי שמר כתבה בשירה "חורשת האקליפטוס": "כשאמא באה הנה יפה וצעירה/ אז אבא על גבעה בנה לה בית".

על פי ההבחנה הנהוגה היום בין ההר הגבוה והגבעה הנמוכה ממנו, בישראל מעט הרים והמוני גבעות, ולרובן אין שם. על כך כתב עמוס קינן ב"שושנת יריחו": "כל מה שצריך כדי לראות גבעה אנונימית, שהיא כמו כל גבעה, הוא לרדת מן הכביש וללכת עשרה מטרים — ולכל גבעה אנונימית יש סיפור אנונימי". הקרבות הרבים על גבעות אנונימיות הונצחו בסרט המיתוס "גבעה 24 אינה עונה". כמו כל מיתוס גם הוא זכה לטיפול סטירי-פרודי הולם ב"גבעת חלפון אינה עונה" של אסי דיין. הגששים תרמו למילון הגבעות את המוצר הייחודי "טיל קרקע-גבעה". מלחמת ששת הימים תרמה למיתוס את "גבעת התחמושת".

מיתוס הגבעות מתגלה גם במעט הגבעות שזכו לשמות, רבים מהן בהקשרים צבאיים. סמוך לגבול מצרים אפשר למצוא את שרשרת הגבעות "שריונים, רגלים, קשרים, חבלנים". בדרך מרוגלית לגוש עציון אפשר לדלג מ"גבעת הקרב" ל"נחל גבעות", לא רחוק מכפר ג'בעה, תזכורת לשיטת קריאת שמות יישובים על פי יישוב ערבי סמוך. גבעת ארנון, היא גבעה 113, נקראת על שם הסייר ארנון יעקב, שמצא בתש"ח שביל נסתר אל הגבעה. היא נמצאת ליד צומת גבעתי, על שם חטיבת גבעתי, שאימצה את הכינוי של מפקדה ומייסדה, שמעון אבידן. לא רחוק ממנה נמצאת "גבעת תום ותומר", המנציחה שניים מהרוגי אסון המסוקים. על כנה עומדת באזור ההוא משטרת עירק-סואידן, שנקרא גם "המפלצת על הגבעה".

בעשורים האחרונים מזוהה הגבעה עם ההתיישבות ביהודה ובשומרון, ובעיקר עם מה שקרוי 'ההתיישבות בעומק השטח', המזוהה עם קבוצות נחושות מתוך תנועת המתנחלים. המתנחלים בגירסת שנות האלפיים חידשו את מיתוס הגבעות בתנאים של מחלוקת עמוקה. למשל, גבעה 26 באזור חברון שבה נרצח נתי עוזרי ופונתה אחר כך, הפכה לאורך תקופה קצרה לסמל התורן למאבק המתנחלים. "על כל הזוועות עולה הנבלה בגבעה 26", קוראת קבוצת מתנחלים ומזמינה להפגנה: "ניפגש בגבעת ממרא". כך במאבק על "גבעת יצהר" שבמרכזו עמדו קבוצות צעירים שכונו "נוער הגבעות", וצה"ל פעל כנגדם במסגרת מבצע "גבעה חשופה".

שרשרת הגבעות החמה ביותר בארץ המתנחלים בעשור האחרון היא באזור ההתנחלות איתמר, הקרוי גם "גבעות איתמר". על כל גבעה הוקם מאחז. למאחז נוסף בשרשרת קוראים "גבעות עולם", שם שנתן לו "שריף הגבעות" מאיתמר אברי רן. "גבעות עולם" הוא צירוף מקראי, דברי חבקוק בפסוק האפוקליפטי "וַיִּתְפֹּֽצְצוּ הַרְרֵי־עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם" (ג 6). "גבעות עולם" הוא גם שם חברת אנרגיה הנסחרת בבורסה, ותרה אחרי נפט בארץ ישראל. דומה שסיפורה של 'גבעה' משקף יותר מכל את גלגולי האתוס הציוני מראשיתו ועד השבר הפנימי הכרוך בהתיישבות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ושעליהם ניטש בין היתר השיח על מעמדה ועתידה של מדינת ישראל.

הכל, כרגיל, מצוי בתנ"ך. שם כבשו גבעה פה ושם, אבל מכולן נחקקה בזכרון פרשת "פילגש בגבעה" (שופטים יט-כא). גבעה היא עיר מקראית ובעקבות פרשת הפילגש שהתרחשה בה נלחמו אלה באלה עד זוב דם ישראל ובנימין. הפרשה הזו מסתיימת במילים "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה", ויש הרבה מה ללמוד ממנה על המצב הישראלי, מגבעתיים וגבעת המורה ועד "גבעת יצהר".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

Read Full Post »

חג השבועות הגיע, חג החקלאים. התנ"ך הוא המקור החשוב והפורה ביותר למילוי צורכי הלשון של העברית החדשה. בכמה תחומים הוא פורה במיוחד, ולא במקרה זכה עולם החקלאות לשפע  מילים מקראיות. אלה גם מספרות עד כמה שונה החקלאות של אז מהחקלאות של היום.

'חקלאות' היא מילה חדשה. היא נגזרה מהמילה הארמית-תלמודית 'חקל' שפירושה שדה, לצד 'חקליתא', וכן 'חקלאה': איש שדה, עובד אדמה. בספר במדבר מתרגם אונקלוס את המילה 'שדה' ל'חקלא', וכך במקומות נוספים. היא מופיעה גם בצירוף הקבלי 'חקל תפוחין'. בברית החדשה מופיע הצירוף 'חקל דמא' (באנגלית (aceldama. זהו השדה שקיבל יהודה איש קריות במחיר בגידתו, ופירושו 'שדה של דם'.

'חקל' לא נקלטה בעברית החדשה כמילה עצמאית, אך היא משמשת בשמה של חברת יכין-חקל. 'חקלאות' נגזרה ממנה כתחליף לצירוף "עבודת האדמה", וכמוה 'חקלאי'. מחדש המילה הוא ככל הנראה דוד ילין, והיא מופיעה ובתפוצה רחבה יחסית בעיתונות העברית החל משנת 1925.

לצד לשון חכמים, המקרא סיפק לעברית שורה של מילים קרובות בתחומי עבודת האדמה. הקרקע המעובדת זכתה לשמות רבים: שדה, שדמה, ניר, יָגב ועוד. איש האדמה קרוי במקרא איכר, יוגב ועובד אדמה. האיכרים והיוגבים הופיעו בדרך כלל כבני זוג של הכורמים, ובשירו של מתתיהו שלם שרו ילדי ישראל "הכורמים, היוגבים, צאו במצלתיים". בעברית החדשה התפצל השימוש. 'יוגב' קיים רק בשירה ובמליצה. 'איכר' הוא בעל חווה כפרית, להבדיל מאנשי ההתיישבות השיתופית, שנקראו על פי ענפי המשק: לולן, רפתן, כורם, נוטע וכדומה. בהתיישבות העברית האיכרים היו מקימי המושבות של סוף המאה ה-19, 'איכר' היא מילה שהשימוש בה התיישן. היא משקפת אורח חיים ותרבות ולא רק עיסוק, ואלה כמעט נעלמו במציאות המודרנית.

מעבד האדמה נקרא במילה הערבית פלאח, שפירושה איכר, ובמהדורה מודרנית  גד"שניק, עובד גידולי השדה. בפרשת נשא מתרגם אונקלוס את המילים 'זאת עבודת' ל'דין פולחן', ומכאן  המילה פולחן. ואכן, יהודי מסור ונאמן במיוחד קרוי בעגה החרדית ובהברה אשכנזית 'עויבד'.

אחד השיבושים החביבים מאוד על הישראלים הוא הביטוי 'לבור את המוץ מן התבן'. הדוברים מתכוונים שיש לעסוק בעיקר ולא בדברי הבל, אלא שגם המוץ וגם התבן נמצאים בצד ההבל. הרשב"א מציע לנו: "ואתה בשכלך הבר, תברור התבן מן הבר". הוא מתייחס כאן לדברי ירמיהו: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת. מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר?!" רש"י מפרש כאן: "מה ענין שקר אצל אמת?" גם כאן מתווכת הברית החדשה, ולכן הביטוי מצוי גם באנגלית, גרמנית, צרפתית ויידיש. בספר מתי מובא משל הזוֹנין, מין צמח בר, והחיטים, הגדלים יחד ומפרידים ביניהם בעת הקציר. הזונין הם הרשעים הנידונים לגהינום, והחיטים הם הצדיקים היורשים את מלכות השמים.

מהם התבן, המוץ והבר? גידי יהלום, חבר קיבוץ בית אלפא, מסביר במאמר שפורסם באתר הזירה הלשונית, כי עם גמר הדיש, הגורן כולו מכוסה קש מעוך. הגרעינים הכבדים מן הקש נמצאים בשכבה התחתונה, על פני האדמה. הקש, הגבעולים היותר ארוכים, נאסף ומובל לדירים, לרפתות ולאורוות. התֶבֶן, שהוא הקש הקצוץ והמעוך, נשמר לייצור לבנים לבניין, ככתוב בסיפור העבדות במצרים, ואם אין צורך בלבנים, מוגש גם הוא למאכל לבהמות. על פני הקרקע נותרו הגרעינים המעורבים במוֹץ, פירורי השיבולים שנכתשו לאבק. כל אלה נאספים לערימה אחת, לצורך הזרייה. כאשר נושבת רוח מתאימה, האיכר זוֹרֶה את הגרעינים כלפי מעלה. הרוח מעיפה אִתה את המוץ הקל, והגרעינים הכבדים נופלים לערימת החיטה הנקייה.

"מאכילים את העם קש וגבב", טען עודד קוטלר כנגד מירי רגב. הביטוי המדויק הוא 'קש וגבבה', וגם הוא מספר סיפור חקלאי.  גבבה הוא חומר שהיה מפוזר בשטח, ורוכז לערֵמה או בטור מתמשך. העבודה נעשית בעזרת מכונה שנקראת מָגוֹב, והחקלאי שעושה זאת מגובב.

אחד משירי הילדים שהיו מוכרים בעבר לכל ילד שגדל בארץ ישראל הוא "אליעזר והגזר". וכך שרו למילותיו של לוין קיפניס: "גזר, גזר, גזר, גזר אין כמוהו גזר, זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר". גזר אכן זורעים, כמו חיטה ושעורה. לאחר שהגזר יוצא לאור ומבשיל אוספים אותו מן האדמה, וכך עושים גם לתפוחי האדמה ולשאר ירקות. כאן מגלה השפה הקדומה, בתיווכו המבורך של המקרא, יצירתיות וגיוון. יש שורה של דרכי איסוף תוצרת חקלאית, וכמעט כולן מיוצגות במילים באותו משקל, משקל קָטיל: אסיף לפרי הגדל על הקרקע (גזר, מלפפונים, אבטיחים, תפוחי אדמה, ואפילו חג, חג האסיף); קטיף, שנועד לרוב לאיסוף פירות העץ: תפוחים, פרי הדר, שקדים ואבוקדו, וגם פירות שיחים כגון עגבניות. ויש עוד: בציר ענבים, מסיק זיתים, גדיד תמרים ואריית תאנים.

גם גידולי הפרי זכו לשמות מגוונים במקרא, ואלה מלווים אותנו עד היום: 'פרדס', 'מטע' ו'כרם'. במקרא אלו מילים נרדפות המשמשות לסוגים שונים של פרי. בפרדס מגדלים גם רימונים, ובמדרש גם תאנים וגפנים. בכרם מגדלים ענבים, זיתים ושקדים, במטע עצים שונים. במקרא נמצא גם הצירוף 'מטע כרם'. בעברית החדשה, בדומה לתחומים רבים אחרים, נוצר בידול בשימוש: 'פרדס' להדרים, 'כרם' לענבים, ו'מטע' לכל השאר.

חקלאות היא גם גידול בעלי חיים. המילה 'רפת' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר חבקוק, ומרמזת על תפקידה: "ואין בקר ברפתים". יתכן שהיא קשורה למילה רף, קורה של מכלאות. המילה 'לול' במשמעות משכן התרנגולות מופיעה בתלמוד, אך היא נסמכת כנראה על הופעה יחידה של לול בתנ"ך, שפירושה מדרגות לולייניות. 'מלונה' בתנ"ך היא סוכת שומר, ורק בעברית החדשה היא הפכה למעונו של הכלב. המילה 'שובך' מופיעה בתלמוד: "שובך מלא יונים", והיא מזכירה, ולא במקרה, את המילה הערבית שֻׁבָּאכּ, שפירושה חלון.

לפני שצץ בשדות הכלי האימתני קומביין, שזכה לשם החצי-רשמי קְצַרְדַש-עַצְמוֹנָע, קצרו את התבואה בחרמש ובמגל, ממש כמו בימי קדם. החרמש הוא כלי בעל ידית ארוכה וסכין הניצבת לה, המגל הוא בעל ידית קצרה וסכין מעוקלת. שני הכלים מופיעים במקרא פעמים מעטות, ובהן מדובר על הכלי המעוקל הדומה לירח המתמעט, ומכאן גם הדימוי מן העברית החדשה 'חרמש הירח'. במשנה מדובר על 'מגל יד' ו'מגל קציר', ויש ביניהם הבדלים קטנים: מגל היד קטן מעט יותר,  והוא החרמש המקראי. להבו של מגל הקציר משונן, והוא המגל המקראי. הכלי שאנו קוראים לו היום חרמש הגיע מאירופה, והשם ניתן לו כדי להבדילו מהמגל.

עובדי הפרדסים של פעם התענו בעבודת הפיכת הקרקע בשני כלים שוברי גב: מעדר וטורייה. מעדר הוא כלי בעל קת עץ וטבלת מתכת בצורות שונות, שנועד להפיכת האדמה וסידורה. המילה מופיעה בספר ישעיהו. טורייה היא סוג של מעדר, בעל קת קצרה וטבלת מתכת רחבה וכבדה והוא שימש בחפירת גומות סביב עצי הפרדס. מקור המילה בערבית.

והיום? מגוון הכלים הססגוני הזה הוא נחלת המוזיאונים, או חגי הביכורים בקיבוצים. לכל היותר מתאמנים עליהם הפועלים התאילנדים, ולנו נותרה מעט נוסטלגיה, ומילים במילון שמעטים עושים בהן שימוש.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Agriculture

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: