בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

לקראת פורים אוזני ההמן חוזרות למאפיות, ונשאלת השאלה על המילה 'אוזן' בכלל ועל מקור שמו של המאפה הזה בפרט. שמו של איבר השמיעה מופיע גם בביטויים רבים אחרים, ומעלה סוגיות לשוניות מעניינות.

ככל הנראה, המילה 'המן' בשם המאפה נגזרה ממילה דומה ביידיש ובגרמנית ('מאן' או mon) שפירושה 'פרג', שכן במקור היה המאפה הזה ממולא בפרג. ואילו המילה 'אוזן' קשורה לצורתו דמוית האוזן של המאפה. יש המקשרים את מקור השם הזה גם לסוג אחר של עוגיות דמויות אוזניים, שהיה מוכר בקהילות היהודיות בספרד ובאיטליה.

שם האיבר 'אוזן' נגזר מהשורש אז"ן. המילים המקבילות בשפות שמיות אחרות הן 'אֻדְ'ן' בערבית ו'אֻדְנָא' בארמית. מן ההשוואה לשפות אלה עולה כי השורש הזה אינו קשור מבחינה אטימולוגית לשורש המילה 'מאזניים' (ולמילים שמשמעותן קרובה, כגון 'איזון'), המקביל לשורש וז"ן בערבית.  

מהמילה 'אוזן' נגזר הפועל הֶאֱזִין. פועל זה משמש במקרא, כמו בימינו, במובן 'הקשיב, שמע בתשומת לב', למשל: "שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ" (הושע ה א). בדומה לפועל 'שמע', כפי שכתבתי כאן בעבר, הפועל 'האזין' משמש אף הוא במקרא גם במובן 'ציית': "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל י"י אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֺתָיו" (שמות טו כו‏). בלשון חז"ל נגזר מפועל זה שם הפעולה הַאֲזָנָה (מדרש ספרֵי על דברים לב א).

בעברית החדשה הפועל 'האזין' משמש בהקשר של שמיעת שידורי רדיו. מַאֲזִינִים ומאזינות הם אלה המרכיבים את הקהל של תוכניות רדיו, הרצאות והסכתים (פודקסטים). פועל זה ושם הפעולה 'האזנה' קיבלו משמעות נוספת של ציתות והקשבה בסתר. כיום, אם אנחנו לא שדרנים ברדיו, נעדיף שיקשיבו לנו, ולא שיאזינו לנו.

בלשון חז"ל החלו המילים 'אוזן' ו'אוזניים' לשמש גם במובן 'ידית מעוגלת דמוית אוזן של כלי, שבעזרתה אפשר לאחוז בו', לדוגמה: "כדי לעשות אוזן לסל" (שבת עח ע"ב). בלשון ימינו מדברים על 'אוזן' של כוס או ספל.

המילה 'אוזן' מופיעה בביטויים רבים, החל מלשון המקרא ועד ימינו. הביטוי הִטָּה אֹזֶן פירושו 'הקשיב', למשל בפנייה אל האל: "תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי, הַטֵּה אׇזְנְךָ לְרִנָּתִי" (תהלים פח ג). במקרא נטבע גם הביטוי כָּרָה אֹזֶן, בעקבות דבריו של דוד המלך לאל: "אׇזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי" (תהלים מ ז), כלומר: 'כרית את אוזניי'. רש"י מפרש כך את הצירוף הזה: עשית את אוזניי "חלולות לשמוע". לפי פירוש זה, האל כרה (חפר) באוזניו של דוד ופתח אותן דוד כדי שישמע טוב יותר. כיום ביטוי זה משמש באותה משמעות כמו 'היטה אוזן'. בלשון ימינו משמש גם הביטוי אָזְנָיו כְּרוּיוֹת (או אוזנו כרויה).

ביטוי אחר נוצר מתפילה אחרת המופיעה במקרא: "תְּהִי נָא אׇזְנְךָ־קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ" (נחמיה א ו). כיום הביטוי אֹזֶן קַשֶּׁבֶת פירושו תשומת לב אוהדת. כל הביטויים הנזכרים לעיל מתארים את שיפור יכולת ההקשבה לזולת כדי לעזור לו או למלא אחר הוראותיו. במקרא נוצר גם ביטוי שמשמעותו הפוכה, והוא מציין חוסר נכונות להקשיב למצוקת הזולת: אָטַם (אֶת) אָזְנוֹ – לא רצה לשמוע, התעלם, לדוגמה: "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל, גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה" (משלי כא יג). בעקבות הביטוי המטפורי הזה נוצר בעברית החדשה הצירוף אַטְמֵי אָזְנַיִם לציון הפקקים המשמשים ל'סגירת' האוזניים.

במקרא מופיע גם הביטוי הפועלי 'גָּלָה את אוזנו', למשל: "וַ-ה' גָּלָה אֶת־אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא־שָׁאוּל לֵאמֹר" (שמואל א ט טו). בלשון ימינו ביטוי זה משמש בצורה גִּלָּה אֶת אָזְנוֹ – 'סיפר לו דבר שלא היה ידוע (ובייחוד דבר סוד)'.

הביטוי כָּבְדָה אָזְנוֹ מופיע במקרא במובןלקה בשמיעתו: "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ" (ישעיהו נט א). בעברית החדשה נגזר מביטוי זה הצירוף כְּבַד אֹזֶן, חלופה מליצית לביטוי 'כבד שמיעה'.

במקום אחר במקרא האל מוסר לשמואל נבואת פורענות על בית עלי הכהן במילים אלה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶר כָּל שֹמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְתֵּי אָזְנָיו" (שמואל א ג יא). הפירוש המילולי של ביטוי זה הוא 'אוזניו תצלצלנה, יישמע רעש גדול באוזניו'. ביטוי זה משמש בלשון ספרותית כדימוי לדבר קשה וחריג, אשר גורם לשומעים על אודותיו זעזוע ותדהמה.

בלשון ימינו נוצרו ביטויים נוספים המכילים את המילה 'אוזן'. האוזניים נחשבות לאחד הפתחים של הראש, שדרכם נכנסים אליו מסרים שמיעתיים. כמה ביטויים מדגימים זאת, כגון: קָלְטָה אָזְנוֹ וכן הִגִּיעַ לְאָזְנָיו  – שמע משהו במקרה. בלשון הדיבור הביטוי נִכְנַס לוֹ בְּאֹזֶן אַחַת וְיָצָא מִן הַשְּׁנִיָּה נאמר על מי ששומע אך אינו מקשיב, אינו מתייחס לנאמר או אינו זוכר את מה שנאמר. אם מישהו לא קלט את הדברים שנאמרו, אפשר להגיד שזה עָבַר לוֹ לְיַד הָאֹזֶן. אולי הוא הקשיב בַּחֲצִי אֹזֶן, כלומר ללא תשומת לב.

לעומת זאת, כדי להביע את הנכונות שלנו להקשבה מלאה, נשתמש בביטוי כֻּלִּי אֹזֶן.

אסיים בתקווה לבשורות טובות שיערבו לאוזנינו.

הדיון והשיח בישראל נעים בין "מדינה יהודית ודמוקרטית" לבין "מדינת כל אזרחיה". בלי להביע עמדה בנושא, כדאי לראות מה אומרת השפה על אחד הקטבים בדיון: "מדינת כל אזרחיה", איך נולד המושג 'מדינה', ומהו 'אזרח'. בהמשך נשפוך אור על המפגש המרתק בין 'יהודי' ל'דמוקרטי'.

'מדינה' היא חבל ארץ שיש לו שלטון מרכזי עצמאי. מקור המילה במקרא. כך בפסוק הפותח של מגילת אסתר. על אחשוורוש נכתב שם שהוא "הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה". ככל הידוע, אלה לא היו מדינות נפרדות במובן הקיים היום, אלא גלילים או חלקים של מדינות גדולות. ראיה נוספת לכך היא שבלשון חכמים 'מדינה' פירושה לפעמים עיר. בערבית זה פירוש המילה מדינה – עיר. ערים רבות במרחב הערבי נקראות מדינה. המפורסמת בהן היא העיר אל-מדינה בערב הסעודית הקדושה לאסלאם. הבירה העתיקה של מלטה, ששפתה שמית, קרויה אף היא מדינה.

'מדינה' נגזרת מן השורש די"ן. היינו, ההגדרה המכוננת של מדינה היא מערכת משפט וחוקים עצמאיים, כפי שאפשר להבין גם ממגילת אסתר, המזכירה את חוקי שתיית אלכוהול. בשפות אחרות מדגישים דווקא את האלמנט היציב של 'המדינה': state באנגלית או  Stadt בגרמנית. על בסיס המילה חידש איתמר בן אב"י את 'מדינאי', מנהיג בעל חזון ועמדות החורגות מהעסקנות הפוליטית, וכן את המילה מדינאות. מכאן גם 'מדיניות', כלומר, העקרונות שלפיהם פועלת המדינה, ובהרחבה כל ארגון או תנועה. ועל כך טבע הארי טרומן את האמרה הידועה שלפיה "מדינאי הוא פוליטיקאי 15 שנים אחרי מותו".

המקבילה המקראית הקרובה יותר למשמעות המודרנית של מדינה היא 'ממלכה', וכאן המונח נקרא על פי הראש, המלך. המונח מופיע בתנ"ך כ-120 פעם, גם בהתייחסות לממלכת דוד או שלמה, ואף לממלכת אלוהים או ממלכות הגויים. לכאורה, פרט למדינות שבראשן עומד מלך, וגם לו ברוב המקרים מעמד סמלי, 'ממלכה' אינה המילה המתאימה למשטרים הקיימים. עם זאת, היא הרחיבה את משמעותה לתחומים שאינם מדיניים, כגון 'ממלכת החי', ומשמשת השראה למותגי צריכה: 'ממלכת החלווה', 'ממלכת האגוזים', ולצד אלה 'ממלכת הדמיון'.

ובכל זאת הייתה לממלכה עדנה בזכות שם התואר 'ממלכתי', והמושג הכללי 'ממלכתיות', שקנו שביתה בעברית החדשה בהקשרים שונים. החוקר ניר קידר מצא שאבי השימוש במונחים אלה הוא דוד בן גוריון. בן גוריון, מספר קידר, תרגם את הביטוי מרוסית עוד בתחילת המאה העשרים, הרבה לפני הקמתה של מדינה יהודית. תחילה השתמשו העולים מרוסיה במילה 'ממלכה' כדי לתאר 'מדינה', משום שלא הייתה בעברית מלה מודרנית שתתאר את התופעה. הם עשו כן משום שברוסית מודרנית המלה 'גוסודרסטבו', שפירושה המילולי ממלכה, מציינת מדינה. במקביל הם הנהיגו גם את שם התואר 'ממלכתי' על-פי תרגום התואר הרוסי המקביל 'גוסודרסטבני', שמשמעותו 'של המדינה', ומילולית 'ממלכתי'. בן גוריון כבר כתב על כך ב-1912, והשתמש במונח בהרצאה שנשא במגדיאל ב-1928.

מה אִפשר את השימוש ב'ממלכתי' גם כש'מדינה' כבר הייתה המונח המקובל? היא מילאה חסר לשוני. 'ממלכתי' הוא שם תואר המתייחס להתנהגות, לטקס או לטקסט מאחד, המתעלמים או מדלגים על חילוקי דעות וזרמים מתנגשים בחברה. 'התנהגות לא ממלכתית' של איש ציבור היא התנהגות בוטה ומפלגת. טקס ממלכתי הוא פשוט טקס שמארגנת המדינה.

מונח שהשימוש בו לא תמיד ברור בהקשרים אלה הוא 'רפובליקה'. מקור המילה מלטינית: res publica, בתרגום מילולי: עניין הציבור. אליעזר בן-יהודה קרא לה 'קְהִלִּיָּה', שם הניתן כיום לחברות קטנות יותר. האקדמיה ללשון החליטה לשמור על השם הלועזי. רפובליקה  היא לכאורה מדינה דמוקרטית לכל דבר, שיטת ממשל הנקבעת באמצעות בחירות ואינה עוברת בירושה כמונרכיה. השימוש במילה נדד אל שם התואר: 'רפובליקני', המוכר בפוליטיקה האמריקנית, ומעביר את הדגש אל ערכים ואידיאולוגיות. לכאורה, הרפובליקני מעמיד את המדינה בראש סולם הערכים שלו, בעוד 'הדמוקרט' או 'הליברל' מעדיף את חירויות הפרט. גם הבחנה זו התיישנה.

מהו אזרח? במשמעות המודרנית 'אזרח' הוא אדם השייך למדינה באופן רשמי. בתנ"ך המילה מופיעה 17 פעמים, ושם מבחינים בין אדם ששייך לעם או לממלכה ונקרא אזרח, לבין אדם שהגיע אליה מארץ אחרת ומעם אחר, הנקרא 'גֵר'. בספר תהילים מופיע פעם אחת הביטוי 'אזרח רענן'. על-פי ההקשר הכוונה לעץ רענן. הפרשנות המקובלת היא שבביטוי הזה משווים את העץ לאדם ששייך למקום שבו הוא נמצא. אברהם אבן עזרא הופך את המשוואה, וטוען שהמילה אזרח פירושה עץ, ובאמצעותה אנחנו משווים את תושב המדינה לעץ שנטוע באדמה.

במדינה שבה אנו חיים היום, אנו עושים הבחנה בין אזרח המדינה לבין תושב שאינו אזרח. אזרח הוא בעל 'אזרחות', וזכאי לזכויות רבות. הוא רשאי להצביע בבחירות, ונושא תעודת זהות ודרכון של המדינה. במציאות הגלובלית, הקשר בין הישיבה הפיזית במדינה לבין מעמד האזרחות התעמעם, ורבים בישראל נושאים אזרחות כפולה, לפעמים בלי שכף רגלם דרכה על אדמת המדינה שבה הם מוגדרים 'אזרחים'. מאידך גיסא יש המסרבים להיות שייכים למדינה כלשהי, ומגדירים את עצמם 'אזרח העולם'.

ל'אזרח' נוספה במדינת ישראל משמעות ייחודית: 'אזרח' הוא אדם שאיננו חייל. לכאורה יש כאן בלבול מסוים, שהרי גם אדם המשרת בצבא הוא אזרח המדינה. המשמעות הזאת מושפעת משפות לועזיות באמצעות שאילת משמעות. למשל, באנגלית שם התואר  civil קשור לנוהגים ואורחות חיים של התושבים, כלומר, האזרחים, ומכאן גם 'ציביליזציה', ואילו civilian פירושו באנגלית תושב המדינה שאיננו חייל. כך גם נקלט בסלנג של פעם המונח 'ללכת בציביל', בבגדים אזרחיים, בהשפעת הגרמנית. על חייל שמשתחרר אומרים שהוא 'יוצא לאזרחות', וחייל בחופשה לובש 'בגדים אזרחיים'. כאשר במלחמה נפגע אדם שאיננו לוחם נאמר שנפגעו 'אזרחים חפים מפשע', או 'אזרחים תמימים'. על אדם הנאבק למען מטרה חשובה, לא בשדה הקרב אלא בחיים הציבוריים, אומרים שיש לו 'אומץ לב אזרחי'.

מן המילה אזרח נגזר הפועל 'להתאזרח'. הביטוי מתייחס פורמלית למי שהמדינה מסכימה לתת לו אזרחות, אבל המהלך לא הושלם עדיין, ולהם אנו קוראים 'מתאזרחים', ביטוי המוכר מתחום חוקי ליגת הכדורסל. כשמנהג מסוים נעשה מקובל בחברה אומרים שהוא 'התאזרח'. אחד העם התייחס במאמריו למילים לועזיות המשמשות בשפה, והעניק להם מעין רישיון בטענה שהן 'התאזרחו' בשפה.

ההתפתחות המרשימה בהיבט הלשוני היא דווקא של שם התואר, 'אזרחי'. לוח השנה הנוצרי, שאנו משתמשים בו כמו בכל העולם, נקרא גם 'לוח השנה האזרחי', והשנה הנוצרית נקראת גם 'השנה האזרחית'. 'אזרחי' כאן פירושו "לא לפי הנהגים של הדת היהודית". משמע, קיימת בשימוש הזה לעומתיות בין 'יהודי' לבין 'אזרחי', המזכירה לנו את הלעומתיות בדיון הציבורי בכלל, ואת הפער בין 'מדינה יהודית-דמוקרטית' ל'מדינת כל אזרחיה'. בהתאמה, מי שמתחתן בטקס לא דתי עושה זאת ב'נישואין אזרחיים'. מונח שהשתרש בשיח הציבורי הוא 'החברה האזרחית', שהיא מכלול הפעילות, ההתאגדויות והמהלכים שאינם תחת כנפיהם של מוסדות המדינה, ולעיתים אף פועלים נגדם.

מה משותף לשימושים המגוונים האלה של 'אזרחי'? המשותף להם הוא שחרור משייכות מוסדית, אם אלה הצבא, הדת היהודית, הרבנות ומוסדות המדינה בכלל. והרי לכם אוקסימורון. 'אזרח' הוא מי ששייך פורמלית למדינה, 'אזרחי' הוא מי שמתנער ממוסדותיה. נפלאות דרכי השפה.

טבח השבעה באוקטובר הפנה את הזרקור אל התנועה הקיבוצית הקיימת כבר 113 שנה. עד שנות השמונים של המאה הקודמת היא הייתה אחד הסמלים של החברה הישראלית המתחדשת, מאז ירדה קרנה וגם הייתה מקור לביקורת קשה, חלקה דמגוגית. החשיפה העכשווית לקיבוצי העוטף גילתה קהילות עובדות, היושבות על גבול הארץ ומנהלות את חייהן ביושר ובמסירות.

ההפרטה שהחלה לפני כשלושים שנה, ובקיבוצים רבים לא הושלמה עדיין, שינתה את פני הקיבוצים, וגם את שפתם. הקיבוץ השיתופי, שעדיין כעשרים אחוז מהקיבוצים דוגלים בו, יצר שפה ייחודית שמי שלא חי אותם יתקשה להבינה. זו הזדמנות לשוב ולהיזכר, מה גם שכאמור היא לא נעלמה לגמרי.

כבר בשנים הראשונות התקבעו לצורת ההתיישבות הזו שני מונחים: 'קבוצה' ו'קיבוץ'. 'קיבוץ' הושאל מהז'רגון החרדי, שם הכוונה לישיבה של אברכים נשואים. את הקיבוצים הקימו 'קומונות', מונח שנשאב מן המהפכה הצרפתית ומן המסורת המרכסיסטית.

'קבוצה' התייחדה לחבורה קטנה שהתעקשה לא להתרחב, עיקרון שנשבר כשהבנים הראשונים הגיעו לבגרות. לעומתה נולד 'הקיבוץ הגדול' הדוגל בהתרחבות ללא גבולות, וכך נוצרו קיבוצי ענק כמו גבעת ברנר ויגור. נוצרו שלוש תנועות על מרכזיות: 'הקיבוץ המאוחד', שנבנה בעיקר מהקיבוצים הגדולים, 'הקיבוץ הארצי' הקרוב לעמדות מפ"ם, ו'איחוד הקבוצות והקיבוצים' הקרוב למפלגת השלטון דאז, מפא"י. בקיבוץ המאוחד הושם דגש על הצד הכלכלי-חקלאי של היישוב, ולכן הקיבוץ נקרא למעשה 'משק'.

מילת השייכות המובילה במבנה הקיבוצי היא 'חבר'. מי ששייך לקיבוץ, מוסדית ואינטימית, הוא 'חבר קיבוץ', שהתקבל בטקס 'קבלה לחברות', לעיתים לאחר תקופת 'מועמדות'. לעומתו מי שאינו חבר הוא 'תושב', מונח שבשפה הכללית פירושו דווקא 'אדם השייך למקום באופן קבוע'. לצד זה היו גם 'זמניים', חסרי מעמד קבע, כגון מתנדבים, נערי חברת הנוער ועוד. בחלוף השנים נוצרה גם שכבה לא פורמלית: 'וותיקים', שהם מייסדי הקיבוץ, ובכמה קיבוצים התרוצץ המונח האירוני 'לוֹרד', ותיק שאיבד את השפעתו בקיבוץ.

לאורך שנים הייתה העבודה החקלאית ליבו של המשק הקיבוצי. בדרך כלל המונחים נלקחו מהמילון הכללי כמו לולן, רפתן וכדומה. לעובדי השדה קראו בשם הערבי פלחים, אך עם הזמן השם הוחלף לנוטריקון גד"ש, גידולי שדה, ובהרחבה 'גדשניק'. משמעות מיוחדת ניתנה למילה 'שבת'. פירושה היה מצד אחד הוא נקרא כך לתורנות השבת של החבר, מצד שני 'שבת' היה גם יום מנוחה באמצע השבוע – למי שעבד בשבת.

סידור העבודה, ובקיצור 'הסידור', היה מוסד רב השפעה, בעיקר על פי העיקרון שחבר אינו קבוע בענף, אלא משובץ מדי יום לענף אחר. גם 'סידור', אולי באופן לא מודע, נלקח מהמילון היהודי. 'הסידור' היה טבלת ענק המשלבת את רשימת חברים עם רשימת הענפים. הטור המשעשע והמבוקש ברשימת הענפים היה 'גשם והפרעות', שבו שובץ מי שלא נמצאה לו עבודה לאותו יום. חבר שנדד מדי יום מענף לענף נקרא 'פקק'. בקיבוץ בארי היה נהוג המונח 'ג'ו', שם קוד לחבר לא קיים המצורף על ידי הסדרן למשימות עבודה ושמירה בהיעדר חבר אמיתי.

אחוז מסוים של חברי הקיבוץ יצאו לפעילות במרכזי התנועות, והם נקראו 'פעילים' או 'שליחים'. כמה מהם היו עסקנים קבועים שהגיעו לקיבוץ רק בסופי השבוע. בספרון "המימרה בכפר" מאת מרדכי האלטר שיצא בשנות השלושים הובאו כינויים שדבקו בחבורה הזו: 'מאוהדי רעיון העבודה', 'מוסף לשבת' החוזר בסופי שבוע לקיבוץ, 'נע ונודניק' או 'מרצה נודד'.

הקיבוצים לא הצטיינו בשוויון מגדרי. תפקידי השירות והחינוך נדדו כמעט בלי בקרה אל הנשים. 'קומונרית' הייתה האחראית על מחסן הבגדים, ויש שקראו לה 'קומוניסטית'. 'אקונומית' הייתה ממונה על ניהול המטבח. הכנת האוכל הופקדה בידי 'מבשלת'. כאשר החלו להביא בעלי מקצוע לתחום הגיעו גברים, אבל הם נקראו 'טבחים'. חבֵרה האחראית על הכנת האוכל לילדים נקראה בביטוי שהיה למשל ושנינה: 'מבשלת ילדים'.

עד קום המדינה, וגם בימי הצנע, רמת החיים בקיבוץ הייתה נמוכה. מאותה תקופה נותר המונח הידוע 'רכבת', החזרה מאורגנת של הצלחות למטבח כשהארוחה לא הצליחה. הקפה של הבוקר נקרא בלעג בכמה קיבוצים 'מיץ שורשים'. מאבק עז ניטש על המעבר מהגשה לשולחנות להגשה עצמית. המגישים הציעו לצד המנה העיקרית גם 'בִּמְקום', במלעיל. במרכז השולחן עמד כלי לאיסוף השאריות שכונה 'כֹּלבּוֹיניק', וגם 'ציבורית'.

תחום הצריכה ההוא התחום הרגיש ביותר בחיי הקיבוץ. תחילה הונהגה 'קומונה א' שבה נדדו אותם בגדים בין החברים. בהמשך עברו מוצרי שונים מהמאגר הכללי אל החבר היחיד או המשפחה. בשנות השבעים ואילך כבר הוצעו שיטות חלופיות, שנעו בין 'תקציב כולל', מעין משכורת, מול 'חלוקה חופשית', שבה כל אדם לוקח על פי צרכיו ללא תקצוב.

מוסד רב חשיבות נקרא צרכנייה, מרכולית או מחסן חצר. למוסד הזה נקשר הביטוי שהיה מקובל בלא מעט קיבוצים 'סל פֶּן', אביזר אחסון מזון למטרות שונות, על פי הפסוק: "תמיד טוב שיהיה בבית, פֶּן יבוא הבן לביקור" שלישייה לאיסוף מזון, סימן היכר של החבֵרה המקוששת לביתה, נקראה מְנַשְקֶה, כנראה בעקבות הביטוי הצרפתי הידוע "מנאז' א טרואה".

תחום נוסף המבטא את הבידול מצורת החיים הלא שיתופית הוא תחום הדיור. מגורי חבר הקיבוץ נקראו 'חדר', ואילו  לשם 'בית' זכה רק בית הילדים. הילדים היו בבת עינה של ההוויה הקיבוצית. הם זכו לכינויים 'ילדי שמנת',  'ילדי תנובה' או 'מרצ'יפנים', והקיבוץ השתדל שלא יחושו את אווירת הצנע הכללית. הפסיכולוג ברונו בטלהיים העניק לבני הקיבוץ את הכינוי 'ילדי החלום', ובסרט על החינוך הקיבוצי הם נקראים 'ילדי השמש'.

השיטה ששלטה בקיבוצים עם שנות השמונים הייתה 'הלינה המשותפת'. היום חולק בקפידה לפעילות הלימוד עם המטפלת או המורה הקבועה, 'הקמה' או 'הלבשה' בשעות אחר הצהריים המוקדמות, 'השכבה' לקראת הלילה, ובתווך כמה שעות בחדר ההורים, שנקראו, לפחות בקיבוץ הארצי,  'בילוי', ולעיתים 'טיול'. עם השנים רוככה השיטה, הורחבה נוכחות ההורים בחיי הילדים, ונולד המוסד המתוק-מריר "שעת אהבה", שבה נדדו הורים, בעיקר אימהות, להיות עם הילדים זמן קצוב במהלך היום. ילדים שהגיעו להתחנך ללא הוריהם נקראו 'ילדי חוץ' או 'עירניקים'. הילדים שהגיעו לחופשות ארוכות אצל קרובי משפחה בקיבוצים נקראו בשם האירוני 'ילדי החופש' או 'מבשרי הקיץ'.

היבט שהעסיק מאוד את הקיבוצים הצעירים הוא ריבוי הרווקים והצורך למצוא בני זוג, כשההיצע מצומצם ביותר. הספרון "המימרה בכפר" מתעד את מצבם בכמה ביטויים: ראשי התיבות 'ארז' היו 'ארגון רווקים זקנים', ולרווק קראו 'קבוצה אינטימית'. היו חדרים המיוחדים לרווקים שכונו 'חדרי תקווה', אחרים נידונו למעמד של 'פּרימוּס', חבר הנכנס שלישי לאוהל של בני זוג. לאלה היו שמות נוספים: שליש, תוספת ערב, מקרר, שניים חיים ואחד מת. עם השנים הוקמו מוסדות שידוכים, ובראשם מפגשים של רווקים בבתי מלון בנתניה, מה שנקרא 'נופש רווקים' או 'חָתַנְיָה', והוליד זוגות רבים.

כל זה התהפך, כאמור, במהלך הדרמטי של ההפרטה, שנולד אחרי משבר כלכלי שאיים לרסק את התנועה הקיבוצית כולה. מזכיר הקיבוץ הוחלף במנהל, בדרך כלל שכיר שהגיע מבחוץ. המזכירות הוחלפה ב'הנהלה', כשמעליה מפקחת הנהלת-על חיצונית שנקראה דירקטוריון, כאשר יו"ר הקיבוץ הוא  מנכ"ל-על, בדרך כלל חיצוני.

בעקבות ההפרטה חדרו לשפת הקיבוצים מונחי יסוד מהשיטה הכלכלית השלטת: פרנסה, פיטורים, אבטלה, פנסיה, פערי שכר, וכמובן 'משכורת' או בשמה המכובס 'שכר דיפרנציאלי'. מז'רגון מדינת הרווחה נלקח המונח 'רשת ביטחון', דגם הפרטה שנועד לשמור על קיום מינימלי בכבוד לשכבות החלשות בקיבוץ. את ה'חדר' ו'השיכון' החליף המונח הכללי 'דירה', ובשפה המשפטית 'נכס'.

הקיבוצים התפלגו כאמור לרוב מופרט ומיעוט שיתופי. תומכי הקיבוץ המסורתי קראו לעצמם 'הזרם השיתופי', תומכי השינוי העדיפו את 'הקיבוץ המתחדש'. זוג מונחים יצירתי יותר הוא 'קיבוץ תמיד' המסורתי, מול 'קיבוץ עתיד'. קטגוריה ספציפית היא 'קיבוצי נדל"ן', קיבוצים במרכז הארץ בעלי פוטנציאל למכירת אדמותיו לבנייה.

בתוך כל אלה חזר לאופנה המונח הנשכח שנולד בימי "קהילייתנו" לפני כמאה שנה, 'קהילה'. 'קהילה' לא החליפה את 'קיבוץ', אבל השימוש הגובר בה מעיד על העברת הדגש מהשיטה השיתופית ליסודות של הווי משותף, סולידריות, ומידות שונות של שותפות בנכסים ובחלוקת המשאבים.

בט"ו בשבט נהוג לאכול פירות יבשים לצד פירות טריים. זהו גם חג סביבתי המזכיר לנו את משבר האקלים. בשנים האחרונות גרם משבר זה לבצורת וליובש בארץ ובעולם. אבחן כאן את מגוון המשמעויות של המילים שנגזרו מהשורש יב"ש, כגון: הִתְיַבֵּשׁ, יַבֶּשֶׁת, יַבְשׁוּשִׁי ועוד.

המשמעות הבסיסית של התואר יָבֵשׁ היא 'לא רטוב, לא לח' או 'ריק ממים', למשל במקרא: "כל עץ לח וכל עץ יָבֵשׁ" (יחזקאל כא ג). המילה 'יבש' מתארת במקרא גם פרי: "וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל" (במדבר ו ג), לצד המילה 'צימוק' המופיעה אף היא במקרא במובן 'עינב יבש'. כאשר בני ישראל מתלוננים בפני משה שאין להם בשר לאכול במדבר, הם אומרים: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר יא ו). הרמב"ן הציע שני פירושים לביטוי זה. לפי הראשון, בני ישראל התחממו מרוב תאווה למאכלים אחרים ולכן נפשם 'התייבשה'. לפי הפירוש השני, חסר לבני ישראל מאכל שיש בו כדי "לחלח" את הגוף. בלשון ימינו בני ישראל היו אומרים למשה: "ייבשת אותנו" (על השימוש המיוחד הזה ארחיב בהמשך).

במקרא נגזרו כמה פעלים מהשורש יב"ש. בבניין קל נגזרה הצורה יָבֵשׁ (המנוקדת גם יָבַשׁ בימינו) במובן 'נעשה יבש, איבד את לחותו', לדוגמה: "אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ" (איוב יד יא‏). לפועל הזה יש גם כמה משמעויות מיוחדות במקרא. בספר מלכים א' (יג, ד) מסופר: "וַיִּשְׁלַח יָרׇבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ [את איש האלהים]; וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו". כלומר, ידו של ירבעם התאבנה והוא לא יכול להזיז אותה. דוד המלך אומר במזמור תהלים (כב, טז): "יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי", כלומר כוחו אזל והוא נחלש מאוד. חרס נחשב לחומר קשה ויבש מאוד לאחר קלייתו בתנור. בעקבות פסוק זה נוצר הביטוי יָבֵשׁ כַּחֶרֶס במובן 'יבש לגמרי'.

הנביא יחזקאל (לז, ד) מתאר את חזון "הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת" כמשל לשיבת ציון אחרי גלות בבל. הוא מסביר את המשל והנמשל: "הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (שם, פס' יא).

הפועל יִבֵּשׁ בבניין פיעל פירושו הפך משהו רטוב או לח ליבש, למשל: "גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכׇל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב" (נחום א ד). במקור פועל זה משמש במשמעות פיזית של מניעת אספקת מים, שהם משאב חיוני. בימינו יש לו גם משמעות מטפורית של מניעת אספקה חיונית, תקציבים, סיוע וכד' מיישוב, מוסד, או ארגון, לדוגמה: "החברים טענו שההחלטה למנוע מהם את האשראי תייבש אותם לגמרי ותביא לחיסול המשק".

הפועל המקראי הוֹבִישׁ (מהשורש יב"ש בבניין הפעיל) משמש באותה משמעות כמו 'ייבש', למשל: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (יהושע ב י). ‏צורות אחרות של הפועל 'הוביש' נגזרו מהשורש בו"ש במובן 'בִּיֵּשׁ'.

בלשון המקרא נגזרו גם כמה שמות עצם מהשורש יב"ש. יַבָּשָׁה היא שטח אדמה יבש שאינו מכוסה מים. בסיפור בריאת העולם נאמר: "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן; וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (בראשית א, ט-י). המילה יַבֶּשֶׁת מופיעה במקרא פעמיים כמילה נרדפת ל'יבָּשה', בין היתר: "אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ" (תהלים צה ה). בלשון חז"ל מילה זו מופיעה במובן 'ירקות מיובשים': "אין כובשין ואין מייבשין יבשת [..] מחוצה לארץ לארץ" (תוספתא שביעית ד י). בעברית החדשה החלה המילה 'יבשת' לשמש כחלופה למונח הגיאוגרפי 'קונטיננט' במובן כל אחד משטחי היבשה הגדולים של כדור הארץ: אסיה, אפריקה, אירופה וכו'.

במקרא מופיעה גם המילה יְבֹשֶׁת במובן 'היעלמות המים' בסוף סיפור המבול: "וַיְשַׁלַּח [נֹחַ] אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח ז).

בלשון חז"ל נוצר התואר יוֹבְשָׁנִי במובן 'יבש': "טובעני ולא יובשני" (תענית י ע"א). ברבדים מאוחרים יותר של העברית נוספו הפעלים יֻבַּשׁ והִתְיַבֵּשׁ. זה האחרון מופיע, בין היתר, במדרש שנתחבר בימי הביניים: "עד שלא תבוא תקופת תמוז [העשבים] מתיבשין ואחר כך נעשין קוצין" (מדרש תהלים לז ב, הכתיב במקור). בימינו יש לפועל 'התייבש' משמעות נוספת של אובדן נוזלים בגוף.

המילה יֹבֶשׁ מופיעה בלשון ימי הביניים, גם בכתבי רפואה מאותה תקופה וגם בספר הכוזרי ליהודה הלוי: "הַחֹם וְהַלַּחוּת וְהַקּוֹר וְהַיֹּבֶשׁ" (מאמר ג, כג). בעברית החדשה נוצר גם התואר יַבְשׁוּשִׁי שפירושו מעט יבש או לא עסיסי.

רוב המילים מהשורש יב"ש קיבלו בלשון ימינו משמעות נוספת מטפורית, חלקן בלשון הדיבור וחלקן בשפה ספרותית. כפי שכתבתי כאן בעבר לחלוחית נתפסת כסימן לחיים, למרץ ולרעננות; ואילו היעדר לחות, כלומר יובש, נתפס כסימן לשעמום או לחוסר מעוף. בחזון העצמות של יחזקאל שנזכר לעיל היובש מסמל את אובדן התקווה. התארים 'יבש', 'יבשושי' ו'יובשני' (בספרות) משמשים גם במובן 'משעמם', 'חדגוני' או 'חסר חיים'. הפועל 'התייבש' נאמר גם על מי שאיבד את החיוניות שלו. הפועל 'ייבש' משמש בסלנג גם במובן 'לשעמם מישהו' או 'לתת למישהו לחכות זמן רב מדי'.

שמות העצם 'יובש', 'יבושת' ו'יובשנות' משמשים גם במובן היעדר חיות או פיוטיות, היעדר נימה אישית או יחס רגשי. התואר 'יבש' מתאר גם סגנון כתיבה או דיבור ענייניים מאוד, ונאמר לאו דווקא בנימה שלילית, לדוגמה: "הכתיבה המדעית היא לרוב תמציתית ויבשה". עובדות יבשות הן פרטים 'נקיים' מפרשנות אישית. החוק היבש הוא לשון החוק כפשוטה, בלי להתחשב בנסיבות מיוחדות.

לסיום אאחל ט"ו בשבט שמח, בתקווה לימים טובים יותר של צמיחה מחודשת ולבלוב.

כיסוי הראש אינו רק פריט לבוש. הוא במקרים רבים הפריט הבולט ביותר בהופעתו של אדם, מגדיר אותו ומשמש סממן של זהות – דתית, תרבותית, צבאית או מקצועית. המגוון הלשוני העשיר הקשור בו מייצג מגוון עשיר של כיסויי ראש בשלל צורות וצבעים.

כיסוי הראש הגנרי הוא 'כובע'. המילה 'כובע' עצמה הגיעה לעברית עם בת זוג – 'קובע'. שתיהן מופיעות בתנ"ך, ולשתיהן אותה משמעות – כיסוי ראש שנועד להגן על ראשם של חיילים בשדה הקרב. השם מוליך לכמה שפות שמיות, ובעברית החדשה התבדל. כובע הוא כאמור כיסוי הראש הגנרי, קובע הוא הקסדה, כיסוי הראש הצבאי. במקור ההגייה של שתיהן מלרעית, אבל שתיהן, בעיקר כובע, נהגות בפועל במלעיל.

המילה 'מגבעת' נחשבת נרדפת לכובע. גם היא מופיעה בתנ"ך,  ושימשה בו כיסוי ראש לכוהנים בדרגת חשיבות משנית. בעברית החדשה היא בודלה לכובע עגול בעל שוליים. זאת, גם בזכות השם הנקשר לגבעה ולצורתה הקמורה, וגם לגביע. יש סבורים של'כובע' ול'מגבעת' (שורש גבע) מקור דומה. ביידיש מכונה המגבעת 'שלאפּה'.

יידיש אוהבת כובעים, ולא במקרה. כיסוי הראש הוא מרכיב זהות יהודי שכמעט אף אדם המזדהה כשומר מצוות לא יוותר עליו. הכובע אף מבחין בין קבוצות דתיות לבין עצמן. כיסויי הראש הנפוצים הן הכיפות, וגם להן צבעים וגדלים שונים המבטאים מידת דתיות ושייכות קבוצתית. 'כיפה' עצמה התגלגלה מהמילה כף, שמקורה בכפות התמרים הקמורות וה'כפופות'. הכיפה הסרוגה היא סימן ההיכר ושמם השני של אנשי הציונות הדתית בזרם המרכזי, 'הכיפות הסרוגות'. אדם הרוצה לשמור על הסממן אבל אינו רוצה להבליט אותו חובש 'כיפה גרוש', כיפה זעירה. החרד"לים, המתקרבים אל דרך החיים החרדית, חובשים כיפה שחורה, והברסלבים, חסידי רבי נחמן, מעדיפים כיפה לבנה סרוגה גדולה. 'כיפת מגדל דוד' היא כיפה מחודדת, 'כיפת בר מצווה' היא כיפה פשוטה שנועדה לאורחים לא-דתיים באירועים שונים, ומכונה גם 'כיפת בית מלון'. ביידיש מכונה הכיפה הסרוגה 'ירמולקה', ובכתיב יידי 'יאַרמאָלקע'. המקור בארמית, שיבוש של "יראה דמלכא" – יראת המלך, הוא אלוהים.

החרדים חובשים כיפות, שחורות בדרך כלל, אבל נוהגים להניח עליהן כובעים משכנעים יותר. המוכר שבהם הוא השטריימל, כובע יקר המיוצר מזנבות שעירים של בעלי חיים שונים, והוא משמש חסיד נשוי בימי שבת, חג ומועד. על מקור השם יש שלל השערות. שם מוכר פחות הוא סְפּוֹדיק, כובע פרווה גבוה. קָאפֶּלוּש היא המגבעת החרדית. על מי שהלך לעולמו אומרים ביידיש "אויס קאפּעלוש מאכער" – הלך ואיננו עושה המגבעות, ובגרסה עברית: הוא כבר לא יתפור כובעים. מגבעת חרדית היא 'המבּורג', כובע לֶבֶד שחור ששוליו מורמים בקצותיהם מסביב, המיועד לרבנים ולראשי ישיבות. הנשים הולכות בשביס, וכאן מדובר באופנת שביסים מגוּונת מאוד. במקרא שביס הוא תכשיט ראש, במשנה – כיסוי ראש לנשים. ליצני היידיש מכנים את השביס 'קוּפְּקֶה', מילולית: ערימה.

ההתיישבות הציונית נטשה את הכיפה אבל לא את כיסוי הראש, בוודאי לא בארץ ישראל החמה וקפוּחת השמש. הפועלים של ראשית המאה נהגו ללכת עם כובעים אירופיים כמו קסקט וברט, שמקורם ומקור שמם צרפתי, אבל סימן ההיכר של החקלאי החדש היה הכובע המשולש, שעליו שרו בתנועות הנוער "לכובע שלי שלוש פינות". שלא בטובתו זכה הכובע לכינוי 'כובע טֶמבֶּל', כובע הטיפשים. בטורקית ובפרסית טֶמְבֶּל הוראתו עצלן, בערבית: טַנְבָּל, טיפש ותמים. השם ניתן במקורו לכובע המקוואי, שהיה מזוהה עם בית הספר לחקלאות 'מקווה ישראל' בשנות השלושים, על שום דמיונו לכובע השוטים האנגלי –  dunce cap. יש קושרים את השם על פי הצליל למילה האנגלית dumbbell, שהוראתה משקולת לשרירי היד, והיא משמשת כינוי לטיפש, אם כי זו כנראה אטימולוגיה עממית. קישור אפשרי נוסף הוא לכובע הטמפלרים. בלדינו מכונה הכובע בגרסה ירושלמית 'כובע פָּאצָה': כובע של טיפש. כובע אופייני נוסף לתקופה הוא כובע גרב, שמקורו בריטי: stocking cap. הוא אכן גרב צמר עבה הצנופה מעל הראש, שהפכה סימן היכר ללוחם העברי שלפני קום המדינה.

כיסוי הראש הוא חלק מהמלתחה הצבאית. הכובע הגנרי הוא הכומתה, מילה שמקורה ארמי, והיא נועדה גם להבדיל על פי צבעה בין החילות. יש לא פחות מ-17 כומתות שונות על פי צבען, ביניהן אדום לצנחנים, חום לגולני, שחור לשריון, אפור לחיל האוויר, מנומר לחטיבת כפיר, סגול לגבעתי וכסף להנדסה הקרבית. כדי לרומם את יוקרת החיל הזה נולדה הסיסמה 'כומתות מכסף, אנשים זהב'. הקצינים והטייסים זוכים כבר לכובע מצחייה, שזכה לכינוי 'כובע דיסטנס', ומבטא ריחוק ואף התנשאות, יחד עם 'משקפי דיסטנס' כהי עדשות. הכובע הקשיח של החיילות מכונה 'כובע סירה'. הרמטכ"ל רפול (רפאל איתן) זכה שייקרא על שמו ה'רפולון'–  כובע עבודה צבאי רחב שוליים שהיה אהוב על האיש. הכובע הזה קרוי גם 'פטרייה'.

יש כאמור גם כובעים המהווים סמל תרבותי. הטורבן הוא כובע מגולל דמוי מצנפת גדולה האופייני לטורקים. קוּלפּאק הוא כובע גדול עשוי פרווה הנהוג בין הרוסים, ושימש בעבר את הגפירים העבריים. חובבי המסורות האירופיות זוכרים בגעגועים את הצילינדר – מגבעת גבוהה עם שוליים, הפירוש המילולי: גליל, ואילו הקפוצ'ון הוא כובע משולש הצמוד למעיל, המקור בצרפתית, בעברית: ברדס. הוא הפך סימן היכר לטיפוסים מפוקפקים הרוצים להסתיר את פניהם מאימת רשויות החוק. בעקבות הברדס כונה מסדר נזירים שנהג לחבוש אותו המנזר הקפוצ'יני, שבהמשך נתן את שמו לקופי קפוצ'ון ולקפה קפוצ'ינו.

הכובע מככב במטבעות לשון בעברית, חלקן בעקבות שפות שונות. בראשן התשובה הישראלית לשאלה 'למה' – 'לָמָּה כובע'. למקור הביטוי השערות שונות. על פי עדות משנות החמישים מקורו בשיר חיילים סקסיסטי. השערה אחרת קושרת אותה לשאלת שטות בחרוז המופיעה בשיר ילדים: "למה כובע עף לגובה?".

מי ש'אכל את הכובע' הוא מי שנתפס והודה בפומבי בתחזית מוטעית. המקור באנגלית: eat one's hat. הניב האנגלי הופיע ככל הנראה לראשונה ביצירה מאת תומס ברידג'ס משנת 1797, שהיא בורלסקה בעקבות שירת הומרוס. הניב זכה לפרסום בהופעתו בספרו של הסופר האנגלי צ'רלס דיקנס "מועדון הפיקוויקים" (1836): "If I knew as little of life as that, I'd eat my hat and swallow the buckle whole". מקור הניב ככל הנראה בסיפור עם ממלוכי.

גם הביטוי 'על ראש הגנב בוער הכובע' מקורו בסיפור עממי, והוא הגיע למחוזותינו מיידיש: אויף דעם גנבֿ ברענט דאָס היטל. זה הסיפור: אנשים שנחשדו בגניבה הובאו בפני שופט. השופט, שלא ידע מי הגנב, נהג בתחבולה. הוא אמר: קל להכיר את הגנב, כי הכובע שלו בוער. הגנב הושיט ידו לבדוק את כובעו, וכך זוהה. סיפור דומה רווח בארצות ערב ובין יהודי פרס.

'שלף שפן מהכובע' נאמר על מי שהציע פתרון מפתיע במצב שנראה חסר תקווה. המקור באנגלית: pull a rabbit out of a hat. מקור הניב בעבודת הקוסם.

למי מורידים את הכובע? למי שמכירים בהצלחתו. המקור ביידיש: אַראָפּנעמען דאָס היטל, וגם באנגלית, רוסית, צרפתית ועוד. הניב מבוסס על הנוהג הקיים בארצות הנוצרים, ולפיו מברכים אדם על ידי הסרת הכובע לרגע, צעד המנמיך מעט את קומת המסיר ומבטא צניעות. בצרפתית נהוגה גם המילה chapeau (כובע) לבדה כגילוי של הערכה ושבח, והיא הפכה למילה בינלאומית המקובלת גם בישראל ונשמעת לא מעט: שאפּוֹ! 

אחת המוסכמות החובקות תרבויות ולשונות היא החלוקה של המרחב לארבעה כיוונים. הרעיון הזה מופיע בתנ"ך כמה וכמה פעמים, ונוצק במטבעות לשון מוכרות. בישעיהו נכתב: "וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (יא 12). לצירוף מקבילה באנגלית: the four corners of the earth. הצירוף המקובל היום, 'ארבע רוחות השמיים' מופיע בזכריה: "כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם" (ב 10). הצירוף האנגלי המקביל, the four winds, מתייחס לארבע הרוחות במיתולוגיה היוונית המייצגות כיוונים ומאפיינים אקלימיים. החלוקה לארבע מופיעה גם בהבטחה האלוהית: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" (בראשית יג 14). הפרישה העולמית של הרוחות באה לידי ביטוי בספר תהלים: "כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ" (קג 12).

מקור החלוקה לארבע הוא בגופו של האדם הניצב במרחב ומביט נכחו, כאשר ידיו מושטות לשני צידיו וגבו לאחור. הנקודה שבה עומד האדם משתנה מתרבות לתרבות. בארצות המזרח התיכון, בתרבות הודו ובאירופה האוריינטציה היא מזרחית. היא נקבעה על פי זריחת השמש, שאליה מופנות פני האיש לעת בוקר, ומכאן גם המילה 'אוריינטציה', בעקבות 'אוריינט' – מזרח. בתרבות איי הוואי האוריינטציה היא מערבית. המצרים פנו אל מקורות הנילוס, ולכן נהוגה אצלם אוריינטציה דרומית.

רוחות השמיים מספרות את המפגש הלשוני-פילוסופי בין זמן ומרחב. ל'מזרח', מקום זריחת השמש, מילה נרדפת: 'קֶדֶם'. השורש קד"ם זוכה בתנ”ך למימושים הן בקטגוריית הזמן והן בקטגוריית המרחב, לפעמים תחת כנפי אותה מילה. הצירוף 'יְמֵי קֶדֶם' (מיכה ז 20) מייצג את הזמן, 'קַדמה' הוא הזמן העתיק, 'קִדמה' בתנ"ך היא הצד המזרחי. למילים 'קֶדֶם' ו'קדמוני' משמעות זמנית ומרחבית לסירוגין, וכך ל'הוד קדומים'. 'קָדים' פירושה מזרח ומכאן 'רוח קדים', הרוח המזרחית. מילת המגמה 'קָדימה' משמשת בתנ”ך במשמעות מרחבית. בעברית החדשה היא משמשת בדרך כלל כקריאת זירוז, המאגדת את המרחב ואת הזמן, וכמוה הפועל 'להתקדם' ושם הפועל 'התקדמות'. 'קִדמה' היא היפוכה של 'שמרנות'. חיבור הזמן והמרחב מתמצה במילה 'עולם', שבמקרא מתייחסת תמיד לזמן – 'עד עולם', 'לעולם וָעֵד' וכדומה, בלשון חז"ל היא מקבלת גם את משמעות המרחב, שבמקרא מכונה 'תבל' או 'חלד'.

נקודת ההתמצאות במרחב מגדירה את רוחות השמיים האחרות. באכדית ובסנסקריט המערב נקרא 'אחור', ניגוד של 'קדם'. בעברית, כמו בערבית, בארמית ועוד, הצד המנוגד למזרח הוא 'מערב', שנגזר מן המילה 'עֶרֶב' המייצגת את שקיעת השמש. שם נוסף הוא 'ים', מקום שקיעת השמש בארץ ישראל. אדם העומד מול השמש העולה יניף את שמאלו לעבר הצפון, וימינו לעבר הדרום. בסיפור מלחמת אברם באנשי סדום ועמורה נכתב: "וַֽיִּרְדְּפֵם עַד־חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּֽשֶׂק" (בראשית יד 15). תרגום אונקלוס אינו מותיר מקום לספק: "ורדפנון עד חובה דמצפונא לדמשק". השפה תומכת בכך. בערבית צפון היא 'שִׁמָאל'. ההר שמצפון לאוגרית נקרא צפן והוגדר כמקדש האלים, ומכאן הפסוק מתהלים "יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָֽב" (מח 3). לשם השוואה, באוריינטציה המערבית של תרבות איי הוואי, hema פירושה גם שמאל וגם דרום.

הצד הימני באוריינטציה המזרחית הוא כאמור 'דרום'. גם לכך סימנים רבים בשפה העברית. בתהלים ראיה חותכת: "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (פט 13). בנימין, אומר לנו רש"י, הוא 'בן הדרום'. המילה הנרדפת לדרום היא 'תימן'. תימן הוא שמם של אדם פרטי וארץ. אבן עזרא קובע: "תימנה מגזרת ימין", ובדעה זו אוחזים גם חוקרי המקרא. בשם הערבי והלטיני yemen או יַמַן כבר נחשף במפורש הקשר בין הדרום והימין. יש גם דעת מיעוט הטוענת שהמקור הוא יֻמְן, שפירושה פוריות, שכן תימן הדרומית פורייה מרובו של חצי האי ערב.

השמות צפון ודרום העסיקו את המחקר. יש סבורים שהוא מהשורש צפ"ן, כלומר, האזור הנסתר. השערה מקובלת פחות היא שהמקור הוא בשורש צו"ף, והצפון הוא מקום מקורות מים. למילה דרום לא נמצא מקור, אך היא קרובה למילה הארמית דרומא.

שם נרדף לדרום, כפי שניתן לראות מהפסוק שנזכר בספר במדבר, הוא 'נגב', האזור הדרומי של מדינת ישראל. על החלק הזה נכתב רבות בתנ"ך. התנ"ך גם משרטט את גבולות הנגב: "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם, וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה" (במדבר לד 3). השורש נג"ב קשור ליובש, הנגב הוא האזור היבש. כאשר חיפש אליעזר בן יהודה מילה מתאימה ל'אלונטית' התלמודית חידש את 'מַגֶּבֶת', מן השורש נג"ב. זאת גם בעקבות השפה הערבית, שבה הפועל 'נַשַפ' פירושו ייבש, ו'מַנְשָׁפָה' פירושה מגבת.

לחלוקה למזרח ומערב מקום כבוד בשנות הגלות הארוכות ובתרבות היהודית. ארץ ישראל הנחשקת היא 'פאתי מזרח' ככתוב בהמנון הלאומי, בעקבות שירו של יהודה הלוי "יפה נוף": "לך נכספה נפשי/ מפאתי מערב". 'כותל המזרח' הוא הצד המזרחי של בית הכנסת, הנחשב המכובד ביותר, ובהרחבה, קבוצה בארגון או תנועה הזוכים לכבוד יתר. בארצות אירופה נהגו לבנות את בית הכנסת כשהוא מכוון לכיוון ירושלים, שהוא באופן כללי כיוון מזרח. בכותל המזרח נמצא ארון הקודש, ומשני צידיו ישבו נכבדי הקהילה. לעומתו השריד שנותר מבית המקדש הוא דווקא הכותל המערבי, חומת חצר בית המקדש בהר הבית בירושלים שזכתה למעמד קדושה.

החלוקה למזרח ומערב התגלגלה למשמעויות גיאו-פוליטיות ותרבותיות. ארצות אירופה ואמריקה הן 'ארצות המערב', ארצות אפריקה ואסיה – 'ארצות המזרח'. רעיון החלוקה מצוי בשירו של המשורר האנגלי רודיארד קיפלינג "הבלדה של מזרח ומערב", הפותחת בשורה: "הו, מזרח הוא מזרח ומערב הוא מערב, ולעולם השניים לא ייפגשו". מכל מקום, שמעון פרס חלם על 'מזרח תיכון חדש', כלומר – מזרח תיכון במתכונת מערבית. אכן, חלום. נותרנו עם 'הגדה המערבית', שטחי ממלכת ירדן ממערב לנהר הירדן שנכבשו במלחמת ששת הימים. אנגלית: West Bank. הממלכה ויתרה עליהם סופית בשנת 1988.

החלוקה בין מזרח למערב השפיעה השפעה מרחיקת לכת על החברה הישראלית המתהווה בארץ ישראל. העולים שהגיעו מארצות ערב לא באו דווקא מהמזרח, אך העלייה הגדולה שביניהם, מייד אחר קום המדינה, הייתה מעירק המזרחית לישראל, וכך התקבע הביטוי 'עדות המזרח', ובהמשך 'המזרחים'. העלייה הגדולה מצפון אפריקה הייתה מאוחרת יותר, ודווקא מארצות המגרב – ארצות המערב, אבל מטריית 'המזרחיות' כבר הייתה פרושה מעליהם. החלוקה החדשה גם ערבבה לבלי הכר את ההבחנה בין ספרדים ואשכנזים, הפרדה שמקורה במסורות דתיות, וזיהוי של 'הספרדי' עם 'המזרחי', למרות שתפוצות ספרדיות רבות הגיעו מאירופה. ה'מזרחי' קנה שביתה גם בתרבות: מוזיקה מזרחית, ישיבה מזרחית, וגם 'תנועה מזרחית', הנפת היד והטיית האמה לפנים כדי להביע בוז וזלזול. נוטים לבלבל בין 'תנועה מזרחית' לבין אצבע משולשת.  

הצפון, שהוא אולי 'האזור הנסתר', זכה דווקא למעמד מכוון ומוביל, וזאת בזכות כוכב הצפון, כוכב בולט בזוהרו המשמש לקביעת כיוון הצפון. על כן נקרא המכשיר המכוון את הדרך 'מצפן', שהיה גם לדימוי כמו ב'מצפן מוסרי'. מי ש'איבד את הצפון' מתנהג בצורה מבולבלת ומנותקת, איבד את השליטה על מעשיו. המקור בצרפתית: perdre le nord. בדברי הנבואה המקראיים הצפון הוא מקום מאיים, שעליו אמר ירמיהו "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". ואילו בשיח הפנים ישראלי הצפון הוא שם נרדף לישראלים בעלי ממון ואוריינטציה 'אשכנזית', המתנשאים על אנשי הפריפריה. בישראל הקטנה הצפון דווקא נחשב פריפריה, והשימוש הזה נולד  מהעיר המסמלת את המרכז: צפון תל אביב, אזור של עשירונים עליונים, לעומת 'דרום תל אביב'. מכאן הביטוי המלעיג 'צפונבונים', הלחם של צפוניים (הנאמר במלעיל) ובונבונים – סוכריות מתוקות.

בשבעה באוקטובר החלה תקופה קשה מאין כמוה בתולדות המדינה. לצד חדשות קשות מנשוא שמענו גם סיפורים מרגשים ומעשי גבורה. אבחן כאן את גלגוליה של המילה קָשֶׁה. כמו כן, אעלה את השאלה מדוע כל כך קשה לנו להגיד את המילה הזאת ואנו מחפשים תחליפים עבורה.

בעבר כתבתי כאן על השינוי שעברה המשמעות של התואר 'קשֶה' ממובן פיזי למובן מטפורי. המובן הפיזי הוא ההיפך של 'רך', והוא מתייחס לחומרים שצריך להתאמץ מאוד כדי לעבד אותם; ואילו המובן המטפורי הוא ההיפך של 'קל', והוא מתאר דברים שצריך להתאמץ כדי לבצע אותם.

בלשון המקרא התואר 'קשֶה' מופיע כמעט רק במשמעות המטפורית. בפסוק אחד נהוג לפרש אותו במשמעות הפיזית: ”בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ [מפלצת ימית אגדית]…“ (ישעיהו כז א). המלבי"ם, הפרשן בן המאה ה-19, פירש את המילה 'הַקשה' בפסוק זה כך: "קשה מציין איכות המתכות והחומר שממנו עשו הכלי, והפוכו רך" (הכתיב במקור). במקומות אחרים במקרא התואר 'קשה' מופיע במובן המופשט, בין היתר כדי לתאר עבודה: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה" (דברים כו ו). תואר זה מתאר גם עניין מופשט שנדרש מאמץ כדי להבין אותו: "וְשָׁפְטוּ [השרים] אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת; אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכׇל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם" (שמות יח כו).

הביטוי המקראי קְשֵׁה עֹרֶף פירושו 'עקשן', לדוגמה בדברי האל למשה אחרי חטא העגל: "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (דברים ט יג). לפי רוב הפרשנים, ביטוי זה מתאר את מי שמפנה את עורפו למישהו אחר הקורא אחריו ומוכיח אותו על דרכו הרעה. הביטוי המקראי קְשֵׁה לֵב משמש במשמעות דומה: "וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ […] כִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי מֵצַח וּקְשֵׁי לֵב הֵמָּה" (יחזקאל ג ז), וכך גם התואר 'קשה' לבדו: "כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עׇרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה" (ישעיהו מח ד). בימינו אומרים על אדם קפדן ולא גמיש שהוא 'איש קשה'.

ביטוי נוסף מופיע בפסוק "אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן" (איוב ל כה). לפי הפרשנים, ביטוי זה מציין אדם המצוי בזמן קשה, ואולי גם אדם עני. בימינו הביטוי קְשֵׁה יוֹם מציין בעיקר את מי שמתקשה להתפרנס מעבודה מפרכת.

התואר 'קשֶה' מופיע יותר במובן הפיזי בלשון חז"ל, למשל באמירה שמופיעות בה שתי המשמעויות: "ללמדך שכשם שהאבן קשה מן הלבינה, כך שיעבודה של בבל היה קשה משיעבודה של מצרים" (ירושלמי סוכה ד ג, הכתיב במקור).

בלשון חז"ל נטבע הביטוי דְּבָרִים קָשִׁים במובן 'דיבור נוקב וחריף', למשל: "אותה שעה דיבר הקב"ה כנגדו [=כנגד משה] דברים קשים" (שמות רבה מב). בעקבות הכתוב "קשה לזווגם (איש עם אישה) כקריעת ים סוף" (סנהדרין כב ע"א) נוצר הביטוי קָשֶׁה כִּקְרִיעַת יַם סוּף.

שם העצם המופשט קֹשִׁי מופיע בצורת הנסמך שלו כמילה יחידאית במקרא, בדברי התשובה של משה לאל על הטענה שהעם הוא 'קשה עורף': "אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ" (דברים ט כז). נהוג לפרש מילה יחידאית זו במובן 'עקשנות'. במגילות מדבר יהודה מופיע הביטוי קְשִׁי עֹרֶף באותו מובן. ברבדים מאוחרים יותר של העברית המילה 'קושי' מופיעה הן במובן הפיזי של 'מוצקוּת, ההיפך של רכות', למשל: "וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף" (רמב"ם, הלכות שביתת עשור ג ז); והן – במובן המופשט של מצוקה, לדוגמה בפירוש רש"י לישעיהו ח כא: "נלאה בצרות קשות ורעב, כי קושי ומצור ומציק ורעב יבא עליהם". המילה 'בקושי' משמשת בעברית ההיסטורית במובן במאמץ גדול, למשל: "שאין להן כדי צרכיהם ומתפרנסים בקושי" (פירוש רש"י על ברכות יז ע"ב). בימינו היא משמשת בלשון הדיבור גם במובן 'כמעט שלא'.

בשנים האחרונות לרבים מאיתנו קשה מדי להשתמש במילה 'קשֶה'. יש המחליפים אותה באמצעות שלילת המילים ההפוכות לה: 'לא קל', 'לא פשוט' וכיו"ב. אחרים מעדיפים להשתמש במילים שנשמעות שליליות פחות: מֻרְכָּב או מְאַתְגֵּר. המילה 'מורכב' משמשת גם במובן 'שיש בו יסודות, מרכיבים או היבטים שונים ואף מנוגדים, ושקשה משום כך להבינו, לנתח אותו או לטפל בו', לדוגמה: "יחסיו עם הוריו טעונים ומורכבים".לעיתים משתמשים בה במובן זה כדי לתאר מצב שאינו 'שחור או לבן', שאינו חיובי לחלוטין או שלילי לחלוטין. גם השם המופשט מֻרְכָּבוּת, הנגזר ממילה זו, משמש כחלופה למילה 'קושי'.

לצד שימוש במילה 'מְאתגר' במקום 'קשֶה', החלו לדבר על כל קושי כ'אתגר'. מנהג לשוני זה הושפע, ככל הנראה, מהשימוש המקביל במילים challenging ו- challenge באנגלית. 'אתגר' הוא משימה קשה המעוררת רצון להתמודד איתה ולהתגבר עליה. האם כל משבר בריאותי או ביטחוני מאלה שידענו בשנים האחרונות יכול להיחשב לאתגר; או שמא אפשר לשמור את המילה הזאת עבור משימות קשות אך מהנות שאנו מבצעים ברצון, כגון פתירת תשבץ היגיון או טיפוס הרים?

במקביל להחלפת המילה 'קשה' במילים חיוביות יותר, בלשון הדיבור החלו להשתמש במקומה גם במילה אחרת שיש לה דווקא קונוטציה שלילית: קָשׁוּחַ. מילה זו החלה לתאר לא רק בני אדם מחמירים או תקיפים, אלא גם מצבים לא נעימים, למשל "יום קשוח בעבודה". ייתכן ששימוש זה הושפע מהמילה tough באנגלית, הנאמרת גם על מצבים קשים וגם על אנשים קשוחים. המילה 'קשוח' נגזרה מהשורש קש"ח, שיש לו משמעויות דומות לאלה של השורש קש"י (וגם לו יש משמעות פיזית של 'לא רך'). בעבר נטו לקשר בין שני השורשים האלה, אבל כנראה אין קשר ביניהם.

בקושי הספקתי להתייחס למילים אחרות שנגזרו מהשורש קש"י. המשך יבוא, ובינתיים אסיים באיחולי ימים קלים יותר.

מזג האוויר משתגע, וכבר מדובר בריש גלי וכמעט ללא מתנגדים על 'משבר האקלים'. 'אקלים' היא מילה שנוצרה בימי הביניים בהשפעת המילה הערבית 'אִקלים', ששאלה אותה מהמילה היוונית 'קְלימה', שממנה נוצרו גם מילים בשפות אירופה. בערבית ובעברית נוספה למילה א' הקרויה 'א' פרוסתטית', על-פי העיקרון הדקדוקי שמילה בשפות אלה אינה יכולה להתחיל בשווא נח.

גם הצירוף 'מזג אוויר' נוצר בימי הביניים. הוא מופיע לראשונה בתרגום הקאנון מאת אבן סינא מן המאה ה-13: "והיותר ראוי במזגי האוויר שישתנה אל העיפוש הוא מזג האוויר החם והלח". גם: "וכבר ידעת איך יודעו מזגי האווירים ממרחבי הארצות ומעפרם וממשכנות ההרים". הביטוי מחבר את המילה המקראית 'מזג' והמילה התלמודית 'אוויר' שמקורה יווני. בשיר השירים (ז' 3) 'מזג' פירושה תערובת משקאות, בין היתר לצורכי מהילת היין החזק. בלשון חכמים המשמעות של 'מזג' התרחבה לאופיו של דבר מה. גם בשפות אירופה קיים קשר בין אופי – temperament – לבין המונח האקלימי temperature, ועל כך מצביע במילונו אליעזר בן יהודה. מזג האוויר הוא למעשה ערבוב, מיזוג מאפיינים של האוויר, כגון חום וקור, לחות ויובש.

שתי מילים מתחרות ביניהן על המים היורדים עלינו מהשמיים: 'גשם' ו'מטר'. המילה גשם מוכרת לנו גם מהאוגריתית, ובשיכול אותיות גם בערבית – סג'מ. גם בארמית ובאכדית נמצא מקבילות. 'גשם' מופיעה 35 פעמים בתנ"ך, 'מטר' – 38 פעמים. לפעמים הן צצות יחד: "וגשם מטר, וגשם מטרות עוזו" (איוב ל"ז 6). מכאן נוצר בידול. משורש המילה 'גשם' כמעט לא נוצרו מילים נוספות, פרט ל'גשום' ול'גִשמה' שהיא צינור להולכת מי גשם. זאת ככל הנראה בגלל הזהות ההומונימית עם גש"ם במשמעות גוף, ממשות. ירמיהו (י"ד 22) אומנם משתמש בפועל 'מגשימים' – מורידים גשם. ביחזקאל (כ"ב 24) הפועל 'גוּשמה' פירושו הומטר עליה גשם, ובלשון ימי הביניים 'גָּשַׁם' – נתן גֶּשֶׁם.

לעומת זאת הפועל 'המטיר', שהתגלגל מ'מטר' במשמעות הוריד גשם או ירד גשם, חוזר שוב ושוב מהמקרא ועד ימינו. נוצרו ממנו גם מילים חדשות, כמו 'מטרייה' של בן יהודה, וזאת כבר ב-1887 בעיתון הצבי, יחד עם 'שמשייה'. מאוחר יותר נולדה המילה 'ממטרה', המופיעה בעיתונות החל משנות השלושים המאוחרות. המילה 'מִמְטָר' היא תרגום עברי ל-shower, גשם היורד בקילוחים ובהפסקות, והיא משמשת בעיקר בתחזיות מזג האוויר.

לגשם ולמטר שלל מילים נרדפות. אפשר כמעט לקבוע שלגשם יותר מילים נרדפות מאשר ימי גשם בארצנו החמה. הנרדפות מופיעות כבר בתנ"ך. 'זרזיף' בתהילים (ע"ב 6) הוא ככל הנראה גשם כבד, אבל עקב צלצול המילה פירושו היום גשם חלש או סתם טפטוף. סביב הפסוק "כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב" מספר דברים (ל"ב 2) נוצרו פירושים רבים. 'רביבים' הם אולי גשמים רבים, השעירים מתייחסים כנראה לגשם כהה המזכיר עיזים שחורות. הגשם מופיע בצירופי לשון רבים: 'גשם נדבות' בתהלים (ס"ח10 ), 'גשמי ברכה' ביחזקאל (ל"ד 26), ובמשנה מסופר כי "גשמי רצון, ברכה ונדבה ירדו כתיקנן, עד שיצאו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים" (מסכת תענית, ג' ח'). ביחזקאל (י"ג 11) יורד 'גשם שוטף', במלכים נשמע 'קול המון הגשם' (מלכים א' י"ח 41). הביטוי 'גשם זלעפות' הוא חידוש בעקבות 'רוח זלעפות', רוח זועפת, מתהילים (י"א 6).  יש גם ביטויי מטר: 'מטר סוחף' במשלי (כ"ח 3), 'מטר השמים' בדברים (י"א 11), 'מטרות עוז' באיוב, ומכאן 'גשמי עוז'. ובל נשכח את הדימוי המקסים בסיפור על ראשית המבול: "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז' 11).

'מבול' עצמה היא מילה שנויה במחלוקת. היא דומה למילים באכדית במשמעות של גשם חזק ושוטף, למשל, 'בובולו' או 'אבובו'. סיפור המבול מופיע בגרסאות אחרות גם באכדית, ויתכן שזהו מקור המילה. טענה אחרת היא שהשורש ב"ל פירושו להוריד גשם, והמילה מבול נוצרה ממנו. חוקר המקרא גזניוס קושר את 'מבול' לשורש יב"ל, כלומר, מוביל המים בדומה ל'יובָל'. אחרים קושרים אותה לשורש נב"ל, והיא נקשר להשמדת בני האדם.

הדור שהושמד במבול נקרא דור המבול, ועל אנשיו נאמר במשנה ש"אין להם חלק לעולם הבא" (מסכת סנהדרין י' ג'). 'מבול' התרחבה למשמעות של כמות גדולה המגיעה בבת אחת, ההרחבה מופיעה בלשון חז"ל. בתוספתא למסכת תענית מסבירים, שאמנם אלוהים הבטיח שלא יהיה עוד מבול, אבל הוא התכוון שלא יהיה מבול של מים: "מבול של מים אין, אבל מבול של אש ושל גפרית כדרך שהביא על הסדומים, יש" (תוספתא תענית, ב' י"ג). חיים נחמן ביאליק כותב באחד ממאמריו: "מבול של שקר, של טיפשות … הציף את העולם".

המבול הוא נקודה שממנה נוהגים לספור את הזמן. על בנו של שם בן נח, ארפכשד, אומרים שנולד "שנתיים אחר המבול". דבר מה שהתרחש לפני שנים רבות קרה 'לפני המבול'. הביטוי 'אחריי המבול' מופיע בשפות רבות, מקורו בצרפת. בימי המהפכה הצרפתית היו אצילים שלא הבינו שהמציאות השתנתה, והם יאבדו את נכסיהם וכבודם. אחת האצילות שמעה על המתרחש והגיבה: "אחריי המבול!"

לעננים כמה מילים נרדפות. 'עב', המתאר את צורתו, 'נשיא' המתייחס למיקומו במרומי השמיים. אוצר הביטויים הקשור בעננים רחב, כפי שאפשר לראות במילון למונחי מטאורולוגיה של האקדמיה ללשון:  'עַב דַּדִּים' הקרוי גם 'מַמָּה', 'ענן משפך', 'ענני גליל', 'ענן רעמים', 'ענן סדן', 'ענן קרוע', 'ענן נוצות', 'ענן דגל', 'ענן דמוי עדשה', 'ענני כבשים' ועוד. עננים במרקם שטיח קרויים 'רפידת עבים', בלעז: סְטְרָטוֹקוּמוּלוּס.

אחת המילים עשירות-המשמעות בעברית היא 'רוח'. משמעותה המקורית היא תנועת אוויר. מכאן התרחבה כדימוי לנפש האדם, בדומה ל'נשמה' שהיא הנשימה, וגם ל'נפש' – ראו 'נפס', שאיפת אוויר בערבית. היא מבטאת הלכי נפש כבר במקרא: 'רוח רעה', 'רוח נכאה', 'קוצר רוח' ו'ארך רוח', ואפילו 'רוח אלוהים'. 'רוחני' הוא מה שאינו גשמי, והשימושים בו זכו לתהילה בימי הניו אייג', וגם להרחבה-לגלוג: 'רוחניקי'. אבל המקור הוא מזג האוויר. כך למשל עלתה השאלה איך לקרוא ליום שיש בו רוחות עזות או 'רוחות ערות'? המילה האנגלית פשוטה: windy, וכיוון ש'רוחני' תפוסה, הכיוון הוא השורש נש"ב. כיוונים בשורש זה: נושבני, נשבני, מנושב.

העונה החמה הישראלית ארוכה ומתישה, ובמרכזה החמסין, מזג אוויר חם ויבש. חמסין היא מילה ערבית, ופירושה חמישים. השערה עממית טענה שהמקור הוא חמישים ימים של חמסין בשנה. ואולם המילה נוצרה במצרים ומשם הגיעה לישראל. היא מתייחסת לתקופה של חמישים יום בין חג הפסחא וחג השבועות של הקופטים, הנוצרים המצריים, ימים שבהם מזג האוויר הוא חם ויבש. על החמסין נכתבו כמה שירי זמר, מ"חמסינים במשלט" ועד "איך שוברים חמסין".

המילה העברית לחמסין ולמזג אוויר חם ויבש בכלל היא שרב. 'שרב' מופיעה פעמיים במקרא, כשאחת ההופעות מפורשת כפאטה מורגאנה, חזיון תעתועים. חלופה מקראית נוספת היא חרבון, בתהלים: "נהפך לשדי בחרבוני קיץ" (ל"ב 4),  ממנה שאב אלכסנדר פן את השורה "רוח רב חרבונייך הרתיח" בשיר "על גבעות שייך אברק". בערבית נקראת רוח מזרחית חמה בשם 'שַרקייה' ועליה נכתב שיר: "שרקי שרקי, שרקייה". פירוש השם הוא 'מזרחית'. היא מקבילה לצירוף המקראי 'רוח קָדִים', רוח חמה, בעקבות קדם – מזרח.

תופעות מזג האוויר הן מקור לא אכזב לדימויים. כמו ה'מבול' וה'רוח' אוהבים בתקשורת לדבר על כך שבכנסת התחוללה 'סערה', ו'ענן' של חשדות מרחף מעל אנשי ציבור ועסקים. על מי שרוצים ביקרו 'ממטירים מחמאות', על מי שכועסים 'מרעימים בקול'. גם האקלים מוליד דימויים כמו 'האקלים הציבורי', או בשיח על עולים חדשים המתאמצים 'להתאקלם' בארץ החדשה שאליה הגיעו. וכולנו יושבים כבר זה זמן בענן הדיגיטלי, כי מי שלא בענן – לא קיים.

השפה העברית צמחה מתוך טקסטים בעלי אופי דתי מובהק. התנ"ך מביא מיתוסים, אירועים היסטוריים ודברי הגות, אבל המסגרת שבה אלה מוצגים היא גיוס העם לאמונה באל אחד ולקיום הלכות ומצוות דתיות.

מפעל החייאת העברית החל בתנועת ההשכלה ושיאו בתחיית הלשון, שהפכה את העברית לשפת הציבור, המדינה, היומיום ולשפת הדיבור. התנאי לכך היה היכולת להעניק לשפה אופי המשוחרר מהמסגרת הדתית שחבקה אותו. התהליך הזה קרוי 'חילון לשוני', והוא מוכר גם בתרבויות אחרות בעקבות תנועת הנאורות.

תהליך החילון מתרחש בכמה קבוצות לשוניות. קבוצה אחת היא מילים שהוראתן בכתבי הקודש דתית מובהקת, ועם השנים זכו לפרשנות או לשימוש חילוניים. דוגמה לכך היא המילה 'טהור', לצד 'טוהר', 'לטהר' ועוד.  ניתן להצביע על שלוש הוראות למילה. ההוראה הראשונה היא  ארצית: מקום טהור הוא מקום נקי, כלומר, נעדר לכלוך, זהב טהור הוא זהב שאין בו סיגים. ההוראה השנייה היא הטרנסצנדנטית-דתית. דבר טהור הוא כזה שלא דבק בו שמץ של הרוע הקוסמי, של אויבי אלוהים, של הסטרא אחרא, ועל כן רק הוא ראוי להיות קורבן לאלוהים. ההוראה השלישית היא המוסרית. אדם טהור הוא מי שאין בו חטא.

ההוראה הארצית של טהור לא נשמרה כמעט בעברית החדשה. אנחנו אומרים שהרצפה נקייה, ולא שהרצפה 'טהורה'. לאחר סריקה ביטחונית מדוקדקת נדווח על 'שטח נקי', ובמקרה של ראש ממשלה 'שטח סטרילי',  ולא על 'שטח טהור'. נראה שההוראה הדתית של 'טהור' מקשה על השימוש היומיומי והארצי שלה. נקמה מסוימת של דוברי העברית במילה המתייהרת הזו מצויה במונח הביתי 'מטהר אוויר'. כלומר, הפועל טיהר נשלח אל מקומות המועדים לצחנה מיוחדת.

לצד זה, הוראת 'טהור' כנקי זיכתה בעת החדשה את המילה ואחיותיה לשורש בשימוש מטפורי, בתחום לא צפוי: יחסי תרבויות, לאומים וגזעים. 'טהור' הוא מי ששייך ללאום שלי, לגזע שלי, לתרבות שלי, ומי שעומד כנגדה מאיים על טוהרתה. 'טיהור אתני' הוא תרגום שאילה של הביטוי האנגלי ethnic cleansing. הוא משמש בדיון בתרבות הג'נוסייד, ובעברית הוא בא תמיד על דרך השלילה, תזכורת למה שניסו לחולל הנאצים ביחס ליהודים. הביטוי נשמע גם בשולי הדיון הפוליטי הישראלי, מימין (בתקופה ההתנתקות) ומשמאל (ביחס לפלסטינאים). גם ל'טהרני השפה' לא יצא שם טוב במיוחד.

'טהור' הצליחה לזחול אל השפה המודרנית בהוראה השלישית, ההוראה המוסרית. 'אדם טהור' הוא אדם מוסרי. "כוונותיו טהורות", משמע, הוא אינו זומם רעה. הביטוי "והיה מחננו טהור" שמקורו במקרא נפוץ במיוחד בהקשר צבאי, ובביטוי השנוי במחלוקת 'טוהר הנשק'.

גורל מורכב ומבלבל יש למילה 'קורבן', שמקורה בפולחן הדתי המקראי. בעברית החדשה זכתה 'קורבן' להתפצל לשתי הוראות. האחת היא הוראת הוויתור מרצון. הקורבן הוא מעשה מוסרי, שבו אדם מוותר ויתור כואב למען מטרה נעלה. לצד זה יש לקורבן הוראה נוספת, והיא הוראת הוויתור מאונס. הקורבן המקראי הוא בעל חיים תמים וחסר אונים שנידון לשחיטה. בעברית החדשה קורבן הוא אדם חסר ישע שנידון למוות או לפגיעה קשה בגופו, בחייו או בזכויותיו כנגד רצונו ועל לא עוול בכפו. באנגלית יש בין שתי ההוראות בידול: victim הוא הקורבן מאונס, sacrifice הוא קורבן מרצון או למטרה נעלה. ההבחנה בין שתי ההוראות אינה קיימת בגרמנית ובפולנית, שהשפיעו על העברית.

תהליך החילון מתרחש במדינת ישראל בתחומים שונים, אך בשלושה מהם הוא בולט במיוחד: חינוך והשכלה, משפט וחיי המדינה.

המילה 'תורה' הוראתה המקורית היא מכלול המצוות, הידע והאמונות שיש להכיר על מנת לעבוד את האל, וכן הספר או הספרים המאגדים את המכלול הזה. בעברית החדשה זכתה 'תורה' להרחבת משמעות ולהוראת מכלול ידע ומחשבה בתחום כלשהו, או של אדם או קבוצה כלשהם. כך נוצרו גם צירופי סמיכות רבים כגון תורת הנפש, תורת ההיגיון, תורת ההסתברות, תורת המשחקים ועוד. תהליך דומה אירע למילה 'משנה' שמקורה תלמודי. בלשון חכמים משנה היא בהוראה משולשת. היא הידע והפרשנות ההלכתית הניתנת על-ידי חכם זה ואחר, שם כולל לקובץ התנאי הגדול בן שישה סדרים, וכן שם לקבוצת פסוקי הלכה בתוך המשנה. בעברית החדשה 'משנה' היא מכלול הידע, הפרשנות והשקפת העולם של הוגה דעות בתחום כלשהו, כמו 'משנתו של זיגמונד פרויד'.

'שחרית' ו'מנחה', שמקורן תלמודי והן כרוכות בתפילה ובטקסים דתיים, התקבלו כשמות לאירועים תרבותיים המיועדים לכול. 'מעריב' היה לשם פרטי של עיתון. 'מוסף' התגלגלה מתחום התפילות אל תחום התקשורת. 'הדרן' היא מילה ארמית-תלמודית שפירושה שאל הסוגיה שנלמדה נשוב ונחזור בעתיד. בעברית החדשה היא המילה העברית לקטע נוסף שנותן אומן בתום ההופעה לאור בקשת הקהל.

מערכת החינוך אימצה בדרך כלל מונחים שאולים מן הגרמנית, וכך נולדו צירופים כמו גן ילדים, הכיתה החמישית (והשישית והשביעית) ועוד. ואולם, דווקא הצירוף המרכזי שהתקבל הוא תלמודי: בית ספר. בעוד בעברית החדשה הוא משמש כמעט לכל מוסד חינוכי שהוא, כולל מוסדות אקדמיים ומוסדות להשכלת מבוגרים, הורתו בהקשר דתי מובהק. בתלמוד הירושלמי נכתב: "ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד. בית ספר למקרא, ובית תלמוד למשנה" (מגילה ג א).  הספר הוא התנ"ך או המקרא, כמפורש בפסוק התלמודי.

קבוצה נוספת של מונחים העוסקים בפעילות הדתית זכתה להרחבת משמעות בעקבות הצורך למצוא מונחים מתאימים למנגנון האדיר והמורכב של חיי הציבור. 'כנסת', היא בית הנבחרים הישראלי, היא שם שנקבע במהלך פרשני מודע בעקבות 'כנסת הגדולה' של ימי התלמוד, שהיוותה מוסד מחוקק עליון. 'משכן', שמקורה בבית הפולחן העברי הקדום, אומצה כשם למעונות רשמיים, כמו משכן הכנסת, משכן הנשיא, המשכן לאומנויות וכדומה, על מנת להעניק להם הילה ונכבדות יתר. המילה 'ועד' נלקחה אף היא מלשון חכמים, ושם פירושה פעולת ההתכנסות, בעוד בעברית החדשה פירושה המוסד המתכנס. 'ועד' היא מקורו של החידוש 'ועדה'. גלגולים שונים הביאו מילים כמו שביתה, אזכרה, עצרת, מעמד ואחרות מן הספרות הדתית אל העברית החדשה.

ולקינוח, כמה מטבעות לשון שעברו חילון.

שיבת ציון. צירוף מקובל בשיח הציוני, המציין את חזון שובם של היהודים מן הגולה לארץ ישראל. במקורו בתהלים הוא בעל הקשר דתי מובהק: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".

פחד אלוהים.  הביטוי מופיע במקרא מספר פעמים, כגון בתהלים: "נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי, אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו". יראת האל כאן התגלגלה היום לביטוי דיבורי המציין פחד רב מאוד.

איש באמונתו יחיה. אומר הנביא חבקוק: "וְצַדִּיק, בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". הנביא מבטיח לצדיק שצדקתו תצא לאור, ושאמונתו הישרה באל תעניק לו חיים. הביטוי בן ימינו מחליף את המילה 'צדיק' במילה 'איש' – והוא מבטא את רעיון הסובלנות: זכותו של כל אדם להאמין במה שירצה, כל עוד אינו פוגע מתוך אמונה זו באחרים. לכאורה יש כאן פרשנות לגיטימית, למעשה יש כאן היפוך מעמדה דתית עמוקה לעמדה ליברלית המקבלת כל אמונה.

אורים ותומים. גלגול מרחיב של ביטוי פולחן מובהק. ביטוי כבוד לגורו, למנהיג או מומחה בתחום מסוים. לפי המסורת היו אורים ותומים חפצים קדושים שהונחו בתוך החושן. כאשר היה בא אדם אל הכהן הגדול ושואל אותו שאלה, נהג הכהן להשתמש באורים ובתומים כדי לקבל את תשובתו של ה'.

בירך על המוגמר. במסכת ברכות במשנה נאמר: "אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל". מוגמר כאן, ובפסוקים תלמודיים דומים, הוא קטורת של בשמים הנשרפים באש, שנהגו להכניס למקום הסעודה כדי שיפיץ ריח טוב, משורש גמ"ר הארמי שפירושו הקטרת קטורת, ומכאן גומרא – גחלת. הניב בעברית החדשה 'בירך על המוגמר' בהוראת 'הכריז שהמשימה הושלמה', הוא הרחבת משמעות שגויה לכאורה, על פי הדמיון בין גמ"ר בהוראת סיים, לגמ"ר בהוראת קטורת. מהטעות האטימולוגית הזו נולד ביטוי נאה ומקובל, גם אם אין לראות בו מהלך פרשני ישיר של המקורות.

לאחרונה קראנו בסוכות את מגילת קהלת. כפי שכתבתי כאן בעבר, במגילה זו נטבעו אמרות רבות, בין היתר "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" (פרק יא, פס' א). זו העת להרחיב את הדיון גם באִמרה הזאת וגם במשמעויות נוספות של מילים שנגזרו מהשורש של"ח: מִשְׁלַחַת, שִׁלּוּחַ, שְׁלוּחָה ועוד.

יש הסברים שונים למשמעות המילולית של פסוק זה. לפי אחד מהם, זו המלצה לזרוק פירורי לחם למקור מים כמזון לדגים, כדי שבעתיד יהיה קל יותר לדוג אותם. במדרש 'לקח טוב' על קהלת, מאת ר' טוביה בן אליעזר, בן המאה ה-11, מוצע הסבר אחר: "פשוטו של פסוק להיות זורע במקום שיש שם לחלוחית מים, שהזרע מתברך כי ברוב הימים בימי קציר תמצאנו". המשמעות המופשטת של הביטוי 'שלח לחמך על פני המים' היא: כדאי לפעול בהווה גם כשלא רואים לכך תוצאות מיידיות, מתוך תקווה שמעשה זה יניב פירות בעתיד.

בעבר דנתי כאן במילים שנגזרו מהשורש של"ח, אך מפאת קוצר היריעה לא סקרתי את מגוון המשמעויות והשימושים של כל המילים משורש פורה זה. כעת אמשיך.

הפועל שִׁלֵּחַ משמש במקרא גם במובן גירש, סילק. מפועל זה נגזר שם הפעולה שִׁלּוּחַ. במקרא הוא מופיע בצורת הריבוי 'שִׁלּוּחִים': "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" (שמות יח ב), ויש המפרשים שמשה נפרד מאשתו או התגרש ממנה לפני כן. בלשון חז"ל המילה 'שילוח' מופיעה ביחיד במובן 'שחרור' או 'גירוש', למשל בקשר לחובה לתת מענק לעבד משוחרר: "למי שאתה משלחו אתה מעניק, ואי אתה מעניק למי ששילוחו מעצמו" (מדרש ספרֵי על דברים טו יג). מילה זו מופיעה גם בצירוף שִׁלּוּחַ הַקֵּן (משנה חולין יב א) – המצווה לשלח את הציפור האם מן הקן לפני לקיחת הביצים או האפרוחים (לפי דברים כב ו).

במקרא מופיע גם הפועל שֻׁלַּח, כצורת הסביל של 'שילח', לדוגמה: "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (בראשית מד ג), כלומר: 'נשלחו לדרכם'. לצורת ההווה של פועל זה, מְשֻׁלָּח, יש משמעות מיוחדת בלשון המקרא – נטוש, מופקר: "וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻלָּח תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב" (ישעיה טז ב).

גם המילה מִשְׁלַחַת מופיעה במקרא, בפסוק המוכר לנו מההגדה של פסח: "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" (תהלים עח מט). נהוג לפרש את הצירוף המקראי הזה כ'שליחת מלאכים רעים'. בעברית החדשה הביטוי 'משלחת מלאכי רעים' משמש ככינוי מליצי לפגע רע. מילה זו מופיעה פעם נוספת במקרא במשמעות אחרת, גם בספר קהלת (פרק ח, פס' ה): "וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה", במובן פטור או שחרור משירות צבאי. בעברית החדשה קיבלה המילה 'משלחת' משמעות של נציגות נבחרת ששולחים אותה לבצע משימה כלשהי.

הנביא ישעיהו (פרק טז, פס' ח) מדבר במשל על "שְׁלֻחוֹתֶיהָ" של גפן. זה המקור המקראי של המילה שְׁלוּחָה, ומשמעותה הראשונית היא 'ענף או גבעול של צמח המתפשט לצדדים'.בימינו מילה זו מציינת בתחומים שונים דברים המסתעפים או מתפצלים ממקום מרכזי אחד למקומות שונים: שלוחה של קו טלפון, סניף של ארגון, שלוחה של רכס הרים ועוד.

הפועל נִשְׁלַח בבניין נפעל מופיע פעם אחת במקרא בצורה המיוחדת "וְנִשְׁלוֹחַ" (אסתר ג יג). פועל זה מופיע בצורתו הרגילה במסכת אבות דרבי נתן, המיוחסת לתקופות שונות, למשל: "בעון לשון הרע הצרעת נשלחת בבני אדם" (פרק מא, הכתיב במקור), וכן בלשון הפיוט ובטקסטים שונים מימי הביניים.

המילה שְׁלִיחָה, שם הפעולה של 'שָׁלַח', מופיעה במדרש מתקופת התלמוד: "מה אם משה שהלך בשליחתי ארבעים יום לחם לא אכל ומים לא שתה" (פסיקתא דרב כהנא ו, א).

למילה שֶׁלַח יש כמה משמעויות רחוקות זו מזו, והדעות חלוקות אם יש קשר אטימולוגי ביניהן לבין המשמעות הבסיסית של השורש של"ח. המשמעות הראשונה היא 'תעלת השקיה': "וְאֵת חוֹמַת בְּרֵכַת הַשֶּׁלַח לְגַן-הַמֶּלֶךְ" (נחמיה ג טו). יש המקשרים בין המשמעות של מילה זו לבין הפועל שָׁלַח בהקשר של שליחת מים לכיוונים שונים, כמו בפסוק: "וְאֶת תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה" (יחזקאל לא ד). אחרים מוצאים קשר בין המשמעות של המילה 'שֶׁלַח' לזו של המילה 'שלוחה' במובן ענף בצמח המקבלים מים מהתעלה. צורת הריבוי של מילה זו, שְׁלָחִים/ שְׁלָחִין, משמשת החל מלשון חז"ל במובן השקיה מלאכותית (בניגוד למֵי גשם), לדוגמה: "או לפי ששותה מי גשמים, אבל אינה שותה מֵי שלחים" (מדרש ספרֵי על דברים יא יא). מילה זו משמשת כיום כרכיב שני בצירופים בתחום החקלאות. בין היתר, שדה המושקה באופן מלאכותי מכונה שְׂדֵה שְלָחין.

המשמעות השנייה של המילה 'שֶׁלַח' במקרא היא חרב קצרה, למשל: "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח" (נחמיה ד יא). יש סברה המקשרת את המשמעות הזאת לשליחת כלי נשק בקרָב.

בלשון חז"ל המילה 'שֶׁלַח' מופיעה גם במובן 'רוחב, החלק המאוזן של המדרגה שעליו דורכים, מִדרָך': "רוּם הַמַּעֲלָה [=החלק האנכי של המדרגה] חֲצִי אַמָּה, וְשִׁלְחָהּ חֲצִי אַמָּה" (משנה,מידות ב ג). נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, הסביר כך את הקשר בין משמעות זו לשורש של"ח: "כְּאִלו שֶׁטח שדבר שלוח בו לצדדים".

המילה 'שֶׁלַח' מופיעה בלשון חז"ל גם בהקשר של פשיטת עורות (למשל: משנה, שבת ד ב). ככל הנראה, אין קשר אטימולוגי בין משמעות זו למשמעות העיקרית של השורש של"ח. כמו כן, אין קשר אטימולוגי בין שם העצם שֻׁלְחָן למילים אחרות משורש זה.

מוזמנים לשלוח את תגובותיכם!