בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

מטבעות לשון, כולל אלה שנקלטו באמצעות תרגום לשפה העברית, משמשות כפואנטה לבדיחות גם בתרבות העולם. ולהלן מקבץ.

אותו סיפור. מדינאי ידוע ביקר באוניברסיטה שבה למד בעבר. הוא ביקש לראות את החדר שבו התגורר בצעירותו. כשדפקו האיש ומארחו בדלת שמעו את הסטודנט המבוהל מורה לבחורה שהיתה שם בניגוד להוראות להסתתר בארון. האורח נכנס, הסתכל סביב ואמר: "אותו חדר, אותם רהיטים, אותם ספרים". הוא פתח את הארון והוסיף: "ואותה בחורה". השיב הסטודנט המבוהל: "סליחה, זאת הבת דודה שלי!" הוסיף האורח: "ואותו הסיפור".

אכל קש. לאוהלו של שייח' בדווי הגיעו שני עוברי אורח, לבושים כאנשי דת. שניהם נראו לשייח' מפוקפקים. במהלך השיחה יצא אחד מהם מן האוהל, והשייח' שאל את השני אודות חברו. אמר האורח: "זהו איש ריק משכל, פשוט חמור!" כעבור זמן מה יצא השני. שאל השייח' שוב אותה שאלה. ענה האורח השני: "הוא בור ועם הארץ, פשוט בהמה!" כשהגיע זמן הארוחה הגיש להם השייח' קערה מלאה קש ואמר: "העדתם זה על זה ששניכם בהמות, בבקשה, תאכלו קש".

הפשע לא משתלם. על הבלש המפורסם שֶרלוֹק הוֹלמס נכתב שיר. יש לי בעיה גדולה עם מלחמתי בפשע, אומר שרלוק בשיר, אם הפשע יצליח מאוד, לא תהיה לי פרנסה. השיר נחתם במילים: "אמנם הפשע לא משתלם לפושע, אבל הוא בהחלט משתלם לי".

יותר קתולי מהאפיפיור. גברת אמריקאית נכבדה עברה לדת הקתולית. היא היתה אדוקה ביותר באמונתה החדשה. התקבלה הגברת לראיון אצל האפיפיור פיוס ה-12, ודיברה בהתלהבות על גדולתה של הדת הקתולית. "בסדר, גברתי", אמר האפיפיור, "הרי כמו שאת יודעת, גם אני קתולי".

כמו סרדינים. המכונית של אשת המיליונר התקלקלה, והיא לא הצליחה למצוא מונית. בפעם הראשונה בחייה נסעה הגברת לביתה באוטובוס. בערב אמרה לבעלה: "אתה לא מתאר לך, האנשים מצטופפים באוטובוס כמו קוויאר".

לא בדיחה. איש אחד נכנס לאוטובוס, ניגש אל אחד הנוסעים ונתן לו סטירת לחי. אמר לו הנוסע: "מה זה? זאת צריכה להיות בדיחה?" השיב הסוטר: "לא, זה ברצינות!" אמר הנוסע: "אה, אז זה בסדר, כי אני לא אוהב בדיחות כאלה!"

לא שווה את הנייר.  שמואל גולדווין, ממנהלי חברת הסרטים מטרו-גולדווין-מאייר, היה יהודי יליד פולין. הוא מעולם לא השתלט בצורה מלאה על השפה האנגלית. אחת מאמרותיו השגויות הפכה למטבע לשון בפני עצמה: "חוזה בעל פה אינו שווה את הנייר שהוא נכתב עליו".

מה הולך? הסופר האנגלי דוגלס ג'רולד מן המאה התשע עשרה הלך ברחוב. יום אחד נטפל אליו נודניק ידוע ושאל: "הלו ג'רולד, מה הולך?" "אני הולך", ענה ג'רולד והמשיך ללכת.

מכר קרח לאסקימוסים. סוכן אמריקני מוצלח הצליח למכור מקרר לאסקימואי. כשפגש אותו לאחר זמן שאל: "נו, אתה מרוצה מהמקרר?" ענה לו האסקימואי: "יש רק בעיה אחת, אשתי לא מצליחה לחתוך קוביות קרח כך שייכנסו למגשים הקטנים".

ניקה את השולחן. פקיד במשרד ממשלתי שכרע תחת עומס העבודה שם לב שהשולחן של פקיד אחר כמעט ריק מניירות. שאל אותו בקנאה: "איך אתה מצליח להגיע למצב הזה? אתה בטח מאוד חרוץ!" השיב חברו: "תראה, בכל פעם שמצטברים אצלי יותר מדי מכתבים, בסוף היום אני כותב על כולם 'להעביר לסמית'. בטח יש פה איזה סמית במשרד,  וכך אני מנקה את השולחן". "אהה", אמר הפקיד השני, "אני סמית".

נכנס לאוזן אחת ויוצא מהשנייה.  הסופר האנגלי מן המאה ה-18 צ'רלס לאמב ישב בסעודה. לשמאלו ישבה אישה שדיברה בלי הרף. כשהרגישה שהסופר אינו מקשיב לה, אמרה: "נראה לי שאינך מפיק תועלת מכל מה שאני אומרת לך!" השיב לאמב: "מי שמפיק תועלת הוא האדון הזה היושב לימיני, כי כל מה שאמרת לי נכנס באוזן אחת ויצא בשנייה".

עניין של מזל. לי אייאקוקה הרצה בפני קהל גדול את משנתו בשאלה מיהו מנהל טוב, והבהיר בראשית דבריו שמנהל טוב זה עניין של מזל. "אני בוחר רק מנהלים עם מזל!" הוסיף. שאלו אותו: "ואיך אתה יודע לאיזה מנהל יש מזל?". ענה אייאקוקה: "עובדה, בחרתי אותו".

קפץ על ההזדמנות. איש עסקים צעיר שאל את עמיתו המולטימיליונר מה סוד הצלחתו בעסקים.  "אין בזה שום סוד", ענה הטייקון, "אתה צריך לקפוץ על כל הזדמנות". "אבל איך אני יודע שזו הזדמנות?", שאל הצעיר. "אי אפשר לדעת", ענה המולטימיליונר, "פשוט צריך לקפוץ כל הזמן".

שירת הברבור. המשורר האנגלי מן המאה ה-18 סמואל טיילור קולרידג'  כתב על זמר חובב אחד: "ברבורים שרים לפני שהם מתים; לא היה רע לו אנשים מסוימים היו מתים לפני שהם שרים".

תחב את האף. בימי השלטון הפשיסטי באיטליה התנהלו כל ענייני המדינה על פי התכתיבים של מוסוליני. המלך ויקטוֹר עמנואל היה מלך בובה. באחד הימים טיילו הרודן והמלך בגן הארמון. ויקטור עמנואל הפיל את ממחטתו, ומוסוליני  מיהר להתכופף כדי להרים את הממחטה. עצר אותו המלך ואמר: "סלח לי, אבל זה בערך הדבר היחיד שאתה עדיין מרשה לי להכניס לתוכו את האף". שטאל מוסיף כי כדרכן של אנקדוטות ההערה הזו התגלגלה למקומות שונים, ובין היתר יוחסה לנשיא חיים וייצמן, שהתלונן על ראש הממשלה, דוד בן גוריון, שלא שיתף אותו בהנהגה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

מטבעות לשון וניבים הם עניין רציני, בלעדיהם לא ניתן לעבור נאום טוב ואפילו שיחה יומיומית. מסתבר שיש מאגר לא קטן של בדיחות ואנקדוטות ששורת המחץ שלהן היא מטבע לשון. ולהלן מקבץ, שרובו נאסף בידי איש האשכולות, הלשונאי ומנחיל הלשון אברהם שטאל ז"ל. בחלק הראשון: בדיחות יהודיות, מן הגולה הדוויה וישראל המתחדשת.

אין דבר העומד בפני הרצון. לעסקן הציוני הדגול מנחם אוסישקין ייחסו את האימרה "אין דבר העומד בפני הרצון". כשמלאו לאוסישקין שישים שנה, פגש אותו חיים נחמן ביאליק ואמר: "העין רואה, הלב חומד, ואין לך דבר העומד".

אלוהים אדירים. שני יהודים נפגשו יום אחד ברכבת. האחד מציג את עצמו: "שמי ליברמן”. משיב השני: "ושמי אלוהים אדירים”. אומר ליברמן: "אתה עושה ממני צחוק?" עונה השני: "אני סוכן מסחרי, ולכל מקום שאני מגיע, מקדמים את פני במילים 'אלוהים אדירים, אתה שוב פה?!'"

באתי, ראיתי, ניצחתי. המנצח היהודי-אמריקני ליאונרד ברנשטיין ביקר בארץ. כאן ניצח בקונצרטים שונים באולמות, וגם לפני חיילים. כשנשאל בעברית על רשמיו מן הארץ ענה: "באתי, ראיתי, ניצחתי".

גילה את אמריקה. מהגר יהודי מגיע מעיירה ברוסיה לנמל ניו-יורק. הוא מבחין מרחוק באורות הרבים המאירים את גורדי השחקים, את הגשרים ואת הנמל. אומר היהודי: "נו, עם כל האורות האלה, מה מתפעלים כל כך מזה שקולומבוס גילה את אמריקה?"

דַבֵּר אל הקיר. בשנים הראשונות של מדינת ישראל היו משרדי הממשלה ממוקמים בקריה בתל אביב. אזרח ישראלי שהגיע  כמה וכמה פעמים לאחד המשרדים שם והעניין שלו לא סודר עדיין אמר בייאושו: "דבר אל הקריה!"

הכסף מתגלגל ברחובות. שני מהגרים יהודים שהגיעו לניו יורק ערכו טיול ברחובות העיר. אומר איציק: "שמע ינקל, אומרים שכל מה שצריך לעשות כאן באמריקה, זה להתכופף ופשוט להרים את הכסף מהמדרכה”. השניים רואים שטר של מאה דולר מתגלגל על הרצפה. אומר ינקל: "אולי נרים את השטר?" משיב איציק: "באמת ינקל, זה היום הראשון שלנו כאן. נתחיל לעבוד מחר".

הרע במיעוטו. ב"ספר שעשועים" של יוסף אבן זבארה, רופא ואיש ספר מן המאה ה-12, הוא מביא את הסיפור הבא: "לסוקרטס היתה אשה קטנה, רזה ונמוכת קומה. כששאלו אותו מדוע בחר דווקא בה ענה: בחרתי ברע במיעוטו".

יושב על האולימפוס. חבורת אמנים תל אביבית יושבת בכסית ומקוננת על סופרים השקועים באומנותם ומרוחקים מהמציאות המקומית. אומר אמן אחד: "אלה התיישבו להם על האולימפוס”. עונה לו אברהם שלונסקי: "אל תקרא עולימפוס אלא יורדימפוס".

לא אסון. שני מנהיגי הנאצים, היטלר וגבלס, קיימו במשרדי הרייך ויכוח בלשני על משמעות המילים 'תאונה' ו'אסון'. כדי להכריע יצאו שניהם למרפסת, עצרו עובר אורח שהיה במקרה יהודי והציגו לפניו את השאלה. השיב היהודי: "אם המרפסת תתמוטט ותפלו על המדרכה זו תהיה  תאונה, אבל זה בוודאי לא יהיה אסון".

לא בן אדם. נשיא הקהילה ביקש מאחת הקהילות המלצה על רב חדש. בתשובה קיבל מכתב חם: "הרב שלנו דומה למשה רבנו, לשייקספיר ולקדוש ברוך הוא”. הקהילה שמחה לאמץ לה איש אשכולות כזה, ומינתה אותו לתפקיד. עד מהרה התבררו החסרונות הרבים של האיש. פנה הנשיא בכעס רב לממליץ. השיב לו הנ"ל: "הרב דומה למשה, שכן אינו יודע אנגלית; הוא דומה לשייקספיר, כי אינו יודע יידיש; והוא דומה להקדוש ברוך הוא, כי הוא לא בן אדם".

לא יאומן כי יסופר. לאברהם שלוֹנסקי הייתה בלורית גדולה, כמו משוררים ואמנים רבים בני דורו. יום אחד החליט להסתפר. עמיתו-יריבו, חיים נחמן ביאליק שמע על כך ואמר: "לא יאומן כי יסופר".

לא יצא לו מהראש. אשה אחת מיהודי מרוקו סבלה מאוד מבעלה, ופנתה לעזרת מכשף. המכשף גבה ממנה סכום כסף, והורה לה להטמין קמיע  בקצה השוק. למכשף היה תנאי אחד: אם האשה תחשוב בדרכה על תרנגול שחור, הקמיע לא יעזור. האשה עשתה כדברי המכשף, אך המחשבה על תרנגול שחור לא יצאה לה מהראש. היחס של בעלה אליה לא השתנה. כשבאה להתלונן אמר לה המכשף: "הזהרתי אותך!"

להרוג טורקי ולנוח. גילוי נאות: הבדיחה הופיע בפוסט קודם, אבל היא שייכת לחבורה העליזה הזו. אמא יהודייה מרגיעה את בנה העומד להתגייס לצבא הרוסי. "אל תתאמץ", היא אומרת לו, "תהרוג טורקי, תנוח, ואז תהרוג עוד טורקי". הבן המבוהל שואל: "אמא, ומה אעשה אם בין שני אלה יבוא טורקי שלישי ויהרוג אותי?" עונה לו אמא: "למה שיהרוג אותך? עשית לו משהו רע?!"

מתהפך בקברו. מוישה שכב על ערש דווי. שאלה אותו אשתו: "מוישה, עכשיו אתה יכול להגיד לי את האמת. האם אי פעם בגדת בי?" ענה מוישה: "אף פעם לא בגדתי בך!!! ואם אני משקר, שאתהפך בלי הפסקה בקבר!!" לימים מתה אשתו. בעולם האמת ביקשה מפמליא של מעלה לפגוש את בעלה משה, וסיפרה להם מה שאמר לה על ערש דווי. מיד קראו כולם: "אהה, משה ונטילטור!"

נגולה אבן מלבי. אחד המכרים של הסופר מנדלי מוכר ספרים שלח לו מכתב ללא בולים. במכתב הודיע לו ששלומו טוב. מנדלי נאלץ לשלם קנס הגון. לקח מנדלי אבן גדולה, עטף אותה היטב, ושלח את המעטפה השמנה בדואר בלי בולים. המכר שילם קנס הגון, פתח את החבילה ומצא בה את האבן, בצירוף מכתב: "כששמעתי ששלומך טוב נגולה אבן מליבי, והריני שולח לך אותה".

נגמר לו הסוס.  קצין אחד לימד טירונים לרכב על סוס. טירון יהודי התיישב על הסוס, והסוס התחיל לדהור. הטירון זז בהדרגה אל אחורי הסוס. רגע לפני שעמד ליפול נבהל וצעק: "מהר, המפקד, תביא לי סוס אחר, כי הסוס הזה נגמר".

על כרעי תרנגולת. חיים נחמן ביאליק התייחס לדרך שבה מתרימים את יהודי ארצות הברית למען יישוב הארץ ואמר: "כל הציונות באמריקה עומדת על כרעי תרנגולת". כששאלו אותו למה הוא מתכוון הסביר: "כדי לכנס את התורמים עורכים להם סעודה, ומה מגישים? כרעי תרנגולת".

עשה ויברח. איציק אומר לינקל: "תקשיב, הקופאי שלי עשה ויברח עם הכסף מהקופה ועם הבת שלי גיטל". "מה את סח!" אומר ינקל. ממשיך איציק: "עושה רושם שהוא מתחיל להתחרט". "השבח לאל", אומר ינקל, "הוא החזיר לך את הכסף?" "לא", עונה איציק, "אבל הוא כבר החזיר לי את גיטל".

שק לי בתחת. שלושה אנשי דת, קתולי, פרוטסטנטי ורב כיהנו בעיר אחת. יום אחד נסעו יחד לראיון עם האפיפיור. האפיפיור פנה תחילה לכומר הקתולי ואמר: "כחבר בכנסייה שלנו, תוכל לנשק לי את היד”. לאחר מכן פנה אל הכומר הפרוטסטנטי: "כאדם המאמין בנצרות, אני מרשה לך לנשק לי ברגל”. כשרצה האפיפיור לפנות לרב, הסתובב הרב לאחור ואמר: "הבנתי, אני הולך".

תודה לאל. שלוימה, יהודי אמריקני, ביקר את אחיו אברום שחי ברומניה הקומוניסטית. "נו, מה שלומכם?", שאל שלוימה. "תודה למפלגה, הכל בסיידר", ענה אברום.  "אני רואה שכולכם גרים בחדר אחד קטן"; "תודה למפלגה, זה מספיק לנו". "ואיך הפרנסה?", "תודה למפלגה, חיים איכשהו”. התעצבן שלוימה ואמר: "מה זה, אברום, תודה למפלגה, תודה למפלגה, מה תגיד כשכבר לא תהיה מפלגה?!" ענה אברום: "אז אגיד: תודה לאל!'"

בפוסט הבא: סיפורי מטבעות לשון מערוגת הניבים שהתנחלה בעברית מן התרבות הכללית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

רבים מתלוננים על 'תרבות הסְמֹךְ' הרווחת בארץ. למילה סְמֹךְ, צורת הציווי של הפועל סָמַךְ, יש משמעות סלנג מיוחדת: 'אל תדאג, יהיה בסדר'. מילה זו היא קיצור של הצירוף 'סְמֹךְ עליי/עלינו'. מהו מקור המשמעות של הפועל סָמַךְ בצירוף זה, ואיך הוא קשור למילים אחרות הנגזרות מהשורש סמ"ך?

המשמעות הפיזית, הראשונית של הפועל סָמַךְ היא 'השעין, הניח', למשל: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-הַקִּיר" (עמוס ה יט). מכאן נגזרת משמעות של תמיכה וחיזוק כדי למנוע נפילה: "סוֹמֵךְ ה' לְכָל-הַנֹּפְלִים" (תהלים קמה יד). משורש זה נגזרו שמות העצם סוֹמְכָה  במובן משענת וסוֹמֵךְ במובן דבר המשמש לתמיכה, לחיזוק או למשענת, לדוגמה: "הגנן קשר את השתיל הרך לסומך". בדומה לכך, משמעותו הראשונית של הפועל נִסְמַךְ  היא 'נשען על משהו, נתמך בו', לדוגמה: "מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה… אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו" (ישעיהו לו ו). בלשון חז"ל מופיע הפועל נסתמך במשמעות דומה, למשל: "והיה מסתמך במקלו והולך" (ספרי במדבר קלא).

בפסוקים האחרונים של התורה מסופר כיצד הכשיר משה את יהושע לשמש לו מחליף: "כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו עָלָיו " (דברים לד ט). על-פי מילים אלה, משה אכן הניח את ידיו על יהושע, ומחווה גופנית זו סימלה את התהליך שבו העביר ליהושע את סמכות ההנהגה. תהליך ההכשרה המקראי הזה הוליד את המשמעויות המיוחדות של סמיכה (מילה המשמשת גם במובן של הישענות פיזית,  בעיקר בצירוף שכיבות סמיכה, תרגיל שבו האדם שָעוּן על כפות ידיו ועל אצבעות רגליו( והסמכה: מתן היתר לאדם לעסוק במקצועו, כגון: מורה מוסמך. מכאן נתגלגלה גם משמעותו של הניב סָמַךְ (אֶת) יָדוֹ (על משהו): 'הסכים לו; הביע ביטחון או אמון בו'.

הפועל 'נסמך' מופיע במקרא גם במשמעות מופשטת: 'בָּטַח במישהו, האמין לדבריו', למשל: "וַיִּסָּמְכוּ הָעָם עַל-דִּבְרֵי יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה" (דברי הימים ב, לב ח). גם בלשון ימינו הפועל הזה והפועל 'הסתמך' משמשים במשמעות מופשטת: 'התבסס על משהו, הביא אותו כמקור או כראיה לשם חיזוק טיעוניו, הצדקת דבריו ועוד'. גם משמעותו המקורית של הפועל 'התבסס' היא 'נשען (על משהו)'; פועל זה נגזר מהשורש בס"ס, מהמילה בָּסִיס השאולה מיוונית (כמו basis באנגלית), וגם הוא משמש במובן מופשט יותר, לדוגמה: "המחקר מתבסס על ניסויים חדשניים". כפל המשמעות במילים אלה משקף את התפיסה המטפורית שלפיה טיעונים ותיאוריות הם בניינים הזקוקים ל'יסודות' ולתמיכה כדי שיעמדו יציבים. הדבר משתקף גם בביטוי עַל סְמַךְ  (צורת הנסמך של המילה סֶמֶךְ, שפירושה 'משען, תמיכה')  ובביטויים נרדפים: עַל בְּסִיס, בְּהִסְתַּמֵּךְ עַל, עַל יְסוֹד. השורש סמ"ך קיים גם בארמית, וממנו נגזרו המילה  אסמכתא והביטוי בר-סמכא – מי שניתן לסמוך עליו ועל ידיעותיו. ואכן, כאשר דבריו והתנהגותו של אדם נתפסים כיציבים ונכונים, אפשר לסמוך עליו, כלומר 'להישען עליו' ולבטוח בו.

במשמעות המקורית, כאשר משעינים חפץ (כמו קורה) על חפץ אחר, מקרבים בין שני החפצים. הפועל 'סָמַךְ' מופיע פעם אחת במקרא במשמעות 'התקרב': "סָמַךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-יְרוּשָׁלִַם" (יחזקאל כד ב). בלשון חז"ל החלו להשתמש בפועל זה גם במובן 'קירב שני דברים זה לזה', למשל: "אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע [מין צמח]" (משנה, כלאיים ב ח). פועל זה מתאר גם הצגה של שתי פרשיות במקרא בזו אחר זו: "למה סָמַךְ הכתוב מיתת מרים לפרשת פרה?" (ירושלמי יומא א, א). כתוצאה מכך, לתואר סָמוּךְ יש שתי משמעויות: האחת- 'שעוּן, מבוסס, מושתת', לדוגמה: "מבנה הסמוך על יסודות איתנים אינו מתמוטט בנקל"; והשנייה – 'קרוב'. משורש זה נגזר המונח הדקדוקי סמיכות: 'צירוף של שני שמות עצם או יותר בלי חציצה של מילת קישור ביניהם, כגון 'משפחת הילד'. השם הראשון בצירוף הסמיכות נקרא 'נסמך', והשני – 'סומך'.

למילה 'סמיכות' יש משמעויות נוספות: סמיכה לרבנות וכתב סמיכה דיפלומטי. כמו כן, כאשר מדברים על "סמיכות של מרק", מילה זו משמשת כשם העצם המופשט הנגזר מהתואר סָמִיךְ: 'שיש בו מעט נוזל; צפוף, מלא'. תואר זה מבוסס על המילה 'סמיך' בארמית תלמודית: "חמרא [=יין] סמיך" (סוכה מח ע"ב). כאשר הרבה אובייקטים סמוכים זה לזה, נוצרים התנאים לצפיפות ולעובי.

לסיכום, השורש סמ"ך מעלה הרבה תסמיכים (אסוציאציות) של מילים ומשמעויות, וניתן למצוא סימוכין לקשרים בין המשמעויות השונות של השורש.

האירוניה היא אמצעי רטורי שהיה אהוב מאוד על היוונים, ונוסח על ידם. תרבויות אירופה עטו על המציאה, וגם האוצר הלשוני של השפות השונות מעוטר בביטויים אירוניים. במקרים רבים האירוניה טמונה בפתגם, המציג פרדוכס נוסח הפתגם האנגלי "אין דבר יותר קבוע מן הזמני", או אמרתו של סמואל ג'ונסון על נישואין שניים: "ניצחון התקווה על הניסיון". לשרלוט ברונטה מייחסים את הפתגם "עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים?". חוקי פרקינסון וחוקי מרפי הם שירה אירונית צרופה.

יש מטבעות לשון המכילים את האירוניה כחלק ממשמעותם. אפשר להבחין במקרים אלה שהאירוניה מכילה ביקורת, אבל גם מעדנת אותה. למשל "גאון גדול הוא לא", ניב שמקורו בגרמנית ובצרפתית, פירושו: הוא טיפש גמור. האמרה של מארק טוויין לאחר שהוספד באחד העיתונים "השמועות על מותי מוגזמות" הפכה למטבע לשון למגוון מצבים. פתיחה בנוסח "חדשות טובות וחדשות רעות" מבטיחה שהחדשות הן רעות בהחלט. כשעניין מסוים מעצבן מאוד אנחנו אומרים בעקבות האנגלית "צריך להיות חוק נגד זה".

הספרות והקולנוע תרמו גם הם את חלקם. שורת המחץ של הסרט "חמים וטעים", כאשר גבר החושק במישהי מגלה שאף היא גבר, היא "אף אחד לא מושלם", וזו התגלגלה למצבים רבים בחיינו. שווייק של ירוסלב האשק תרם את "בשש אחרי המלחמה", המסמל את התקווה הנצחית וחסרת הסיכוי לסיום המלחמה, ואת "מודיע בהכנעה", שאותו משמיע שווייק ורומז בכך שהוא לא שם קצוץ על מפקדו. לואיס סינקלייר כתב את הספר "אצלנו זה לא יכול לקרות", ביטוי אירוני במקור, וכך זה נשאר: אצלנו זה יקרה גם יקרה. האמרה "אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" מצויה בסרט "המלכה האפריקנית" בכיכובו של המפרי בוגרט. הפילוסוף לייבניץ הגה באופן לא אירוני את המושג "הטוב שבעולמות האפשריים", נשארה רק האירוניה, כלומר, זה מה יש.

במקרים רבים הביטוי הלועזי זוכה בשימוש הישראלי למשמעות אירונית. אחד "הבין את הפרינציפ", כלומר, למד את הכללים הסמויים המפעילים את המערכת. אחר "הציל את המולדת", כאילו. לאשה כלשהי יש 'יופי פנימי', רמז לחזות לא מצודדת. 'בחור טוב' הוא גבר חסר חוט שדרה, 'ילד טוב', ובהרחבה 'ילד טוב ירושלים', הוא צייתן רכרוכי.

לא מעט ביטויים אירוניים נקשרים לכסף, שאותו כולם רוצים, אבל אין מדברים עליו בפומבי. כשמישהו שואל 'כמה עולה התענוג' ובעקבות זאת הוא 'מוותר על התענוג', השואל מרמז שהמחיר גבוה. כששואלים "מה הנזק?" מתכוונים למחיר הכספי, וכשמספרים שרכשו משהו "תמורת סכום פעוט", הסכום אינו פעוט כלל. על הפסנתרן הפופולרי ליבראצ'י, שזכה לביקורות קטלניות על נגינתו, סיפרו שהוא "צוחק כל הדרך אל הבנק". כאשר התשלום על עבודתך אינו מגיע אומרים ש"הצ'ק בדואר", ובגירסה דיגיטלית, "הצ'ק באימייל".

האירוניה הלשונית הישראלית מלמדת על האופי הישראלי. "אפשר לגעת בך?" שואלים באירוניה עם אבק סרקזם מישהו המתגאה בכך שפגש ידוען. על מי שקנה דעת באופן שטחי אומרים שהוא למד נהיגה בהתכתבות, ועל מי שלומד עניין כלשהו בחריצות יתר אומרים שהוא "עושה עליו דוקטורט". את הצירוף האמריקני הקולנועי nine to five, מתשע עד חמש, המתאר את חיי השגרה במשרד, המירו הישראלים ל"שמונה אפס ארבע", 'אפס' מרמזת על אופי הפעילות במשרד. ביטוי ישראלי פרדוכסלי בחרוזים הוא "בלגן מאורגן", ולמתבגרים הישראלים קוראים מזה יובל שנים 'גיל הטיפש-עשרה'. חרוז אירוני אחר מתייחס לגאוותן כרוני המוגדר "הצנוע הידוע". על אחד כזה אומרים גם שהוא הסגן של אלוהים.

הפוליטיקה הישראלית עמוסה בביטויים אירוניים. שיטת המינויים הישראלית מכונה "חבר מביא חבר", ועל כך נאמר ש"חברים יש רק באגד". אנשי העליות הראשונות זכו לכינוי 'אנו באנו', בעקבות השיר "אנו באנו ארצה", וממשיכיהם 'אנו אנו', בעקבות "אנו אנו הפלמ"ח". את הביטוי 'בחורינו המצוינים' טבע בגין לאחר שנפל באמבטיה. הוא התייחס למאבטחיו, אבל הביטוי נכנס להיכל האירוניה. לפניו התוועדנו ל'מיטב הנוער', שעליו שוררנו בתהלוכות האחד במאי "מיטב הנוער – לעבודה בדואר". היום קוראים להם, שוב באירוניה וגם בהשפעת סרט מאפיה, 'החבר'ה הטובים'. והאויב? הכול נשאר במשפחה. הם "בני דודינו".

מנהיגי ישראל הותירו כמה ביטויים אירוניים. על לוי אשכול סיפרו שהוא מבקש את המשקה שלו "חצי קפה, חצי תה", רמז להססנותו ופשרנותו, אשכול טען בלהט שהוא עצמו המציא את הבדיחה. בגין לעומתו התכוון ברצינות "להיטיב עם העם", ההכרזה נעה למחוזות האירוניה, וכמוה "הים אותו ים" של יצחק שמיר. היפוך אירוני כזה חל גם על "מזרח תיכון חדש" של שמעון פרס. על פריימריס מושחתים נאמר שהם "דמוקרטיה במיטבה", ביטוי בריטי טיפוסי. אבי אבות האירוניה הפוליטית המקומית הוא כמובן "קיבלתי את דין התנועה", שאותו משמיע הפוליטיקאי שנכפה עליו להמשיך ולשרת את העם בעוד הוא חולם על חופשה ארוכה בקריביים.

מופעי ההומור והסטירה הביאו אל השפה המקומית ביטויים אירוניים, ובראשם "טרם הספיקותי" של הגששים ודן בן אמוץ, על הישראלי הפלצן והנבער. "הטובים לטיס" התגלגל אל "הטובים לטַיִח". שאלה מיותרת ומעצבנת המועצמת באמצעות הכפלה היא "שאלה שאלתית", והכל 'ישראבלוף'.

ולקינוח, שתי השפות הייחודיות המעניינות בזירה הלשונית הישראלית הן שפת החרדים ושפת הצבא, והן אינן חפות מאירוניה. החרדים אוהבים ללגלג על מי שמתנאה בהחמרת יתר ודואג שסביבתו תראה ותירא, בביטויים כמו 'למד-ווניק', 'צדיקוי' ו'צדיק הדור'. צולניק הוא בחור מסכן ושידוך גרוע, ראשי תיבות של 'צדיק ורע לו'. 'ניט שבת גרדט' (תרגום: לא דיברנו על זה בשבת) מרמז על עסקים לא כשרים שעושים בבית הכנסת בשבת. על מי שנכנס לעסק שאינו יודע איך לצאת ממנו אומרים שהוא "קנה מפטיר", המתייחס לזכות קנויה להשמיע את ההפטרה. ואיך קוראים בין הכיפות הסרוגות לסיוע בשידוך לאחות המחפשת חתן? גמ"ח אחותך.

בצבא, כידוע, לא גונבים, אלא 'משלימים ציוד', ויש גם חלופות כמו 'מגַדְלים', 'סורגים' או 'עושים מֵעָלים'. כשאין מספיק לוחמים מיומנים "כל מטאטא יורה", בעקבות איציק מאנגר. מסדר כנפיים הוא טקס חגיגי לסיום קורס טיס, ובו בזמן טקס הדחה מהקורס. פובליוס סירוס טבע את הפתגם הלטיני "צפה לקבל מזולתך את היחס שנתת לו". בצבא שלנו קיצרו את הביטוי והפכו אותו למנטרה של יחסי פקוד-מפקד: יחס גורר יחס, ויש גם הרחבה אירונית: "יחס גורר יחס – ולהפך".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

אירוניה היא אמצעי רטורי המאפשר לנו להעביר מסר כפול: מסר מילולי ישיר, ומשמעות נסתרת החותרת תחת המסר המילולי, הופכת אותו על פניו או מחדירה בו ביקורת, לגלוג ואפילו בוז. למשל, הביטוי 'חוכמה גדולה' יכול להתייחס לדבריו של פילוסוף חשוב; אבל באירוניה זה יהיה לגלוג על מי שמתגאה במעשיו. בדרך כלל האירוניה נתפסת באמצעות ההקשר שבו נאמרים הדברים, או על ידי האופן שבו אנו מדברים. אם נוסיף למילים 'חוכמה גדולה' נגינה מתאימה, אפשר יהיה להבין שמדובר באירוניה.

כל מאמר בשפה יכול להפוך לאירוני על פי ההקשר והנגינה, אבל יש מילים וצירופי לשון שהמשמעות האירונית דבקה בהם, והפכה חלק מהדרך שבה הם מוגדרים או זוכים לשימוש קבוע. אלה בראש ובראשונה מילים וצירופים קצרים שהנגינה האירונית כמעט טבועה בהם, דוגמת 'חוכמה גדולה'.

למשל, 'בוקר טוב!', ברכה תמימה, ובנגינה חדשה: 'עכשיו נזכרת?!', שלא לדבר על 'בוקר טוב אליהו!'. אחד הסיפורים למקורו של הביטוי הוא על אודות השמשים בצפת, שהיו מעירים אדם בשם אליהו סלונים לסליחות בקריאה "בוקר טוב אליהו", וכך  נהגו להעיר גם את המתפללים האחרים. כששואלים חולה 'טוב לך?' מנסים לעודד אותו. בנגינה מתאימה זו התרסה אירונית: "טוב לך?!". המילה 'יופי' חביבה מאוד על יצירת אירוניות. היא מבטאת שמחה, ובהנגנה מתאימה שילוב אירוני של כעס וקנאה: “יופי לך!”, “יופי חי!”, ותוצרת שייקה אופיר: “יופי, נחמה!”

מילות שבח והתלהבות מועדות לפרשנות אירונית. מילים כמו 'נהדר' 'נפלא' או שאלות מתפעלות כמו “מה אתה אומר?” יכולות להפוך משמעות בהינף כחכוח גרון או הרמת קול ולהישמע כעלבון. ברכת “תודה רבה!” יכולה להפוך מהבעת הוקרה לתלונה קשה. ביטוי אירוני טיפוסי ורב תרבותי הוא 'ביג דיל', big deal בשפת המקור, שהשימוש בו הוא כמעט תמיד אירוני: עניין גדול? ממש לא!

מלכת האירוניה היא היידיש, והשימוש האירוני בה הוא גם בשימוש המקורי ביידיש וגם בתרגום. אָ גְרוֹיְסֶה מְצִיאֶה, מציאה גדולה, היא מציאה קטנה מאוד. מוישה גרויס הוא איש קטן החושב עצמו גדול. אַ גרויסער גיבֶּר הוא גיבור קטן. החכם העברי הופך באמצעות החלופה ביידיש 'חוכם' לטיפש, או במקרה הטוב למתחכם. ומכאן התגלגלו החכם בלילה, החכם של מה נשתנה, והחכם המחוכם, שמקורו הלא אירוני בספר משלי. אם אומרים למישהו ביידיש 'שכל' מתכוונים לכך שאין לו שכל. "זַיי מִיר גֶזוּנְט!" אומר היהודי, והברכה הופכת לקללה. אפשר גם בעברית: "תהיה לי בריא!". גם הביטוי האירוני 'טוב לדעת!' מקורו ביידיש. 'שמחת זקנתי' אינו מבטא שמחה אלא חוסר עניין. וכשאומרים למישהו 'יישכוייח', יישר כוח, הכוונה לעיתים לנזיפה או לכעס. גם הביטוי התלמודי 'שישו ושמחו', שאותו שרים בהתלהבות בשמחת תורה, זוכה בתיווך היידיש למשמעות מהומה גדולה, ולא מאוד נחמדה.

הקבוצה המעניינת ביותר במרחב האירוני העברי היא ביטויים מן המקורות, בעיקר מן המקרא, המבטאים במקור גישה חיובית ואפילו נלהבת, והפכו בימינו לביטויים אירוניים. חלק מהם לקוחים ישירות מתחום הפולחן. בספר תהלים נכתב: "אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ, מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים". בשפת ימינו 'כדרכו בקודש' מתייחס למי שחוזר על התנהגותו הפגומה. "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ" אומר ספר תהלים, אך הביטוי 'נשגב מבינתי' משמש היום באירוניה: אני מבין היטב במה מדובר, ברמז לטיפשותו או נכלוליותו של מישהו. המדרש מספר: "שישה דברים שחיסר את אדם הראשון, ואלו הן, זיו פניו וקומתו, וחייו, ופירות הארץ, וגן עדן, וחמה ולבנה". היום 'הראה את זיו פניו' מתייחס למי שמואיל בטובו להופיע, רמז לגאוות יתר. "הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" נאמר בבראשית, היום 'תעשה אתי חסד' היא צורה גבוהה של הביטוי האירוני 'תעשה לי טובה', עברית: צא לי מהחיים.

יש גם אירוניה ציבורית. "אַךְ-רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּֽי" אומר בתהלים הכהן הגדול. היום הרוחץ בניקיון כפיו הוא מי שעשה מעשה לא ראוי ונחלץ מעונש. הביטוי הזה מזכיר את 'יד רוחצת יד' שמקורו לטיני. גם הוא שימש בעבר במשמעות חיובית, והיום במשמעות אנשי שררה המחפים זה על זה. "וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי" אומר יעקב ללבן, והיום מי ש'עושה לביתו' הוא מי שמתעשר במקום לתרום לחברה.  "וְהֵנָּה אֹמְרוֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ" אומר ירמיהו, היום 'אנשי שלומנו' הם המקורבים לצלחת. גם הביטויים התלמודיים 'טלית שכולה תכלת' ו'כסף מטהר ממזרים' זכו היום לשימוש אירוני או ביקורתי. "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם" נאמר בספר שמות, 'שיה תמימה' הוא אדם תמים לכאורה, אבל תוכו אינו כברו.

המחשבה האירונית דוחה מתיקות יתר. בספר שמות למדנו על המן היורד מהשמים "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ". צפיחית בדבש, בתיווך היידיש, הפכה לתיאור של אדם המרבה במילים יפות וחסרות כיסוי. הביטוי 'מתק שפתיים' מיוחס לחנפנים, ומקורו הלא אירוני בספר משלי: "לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן, וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח". "יערב לכם, יבושם לכם", אמר בעל מרתף היינות לשודדים במדרש בראשית רבה, והתכוון לכך. בעברית החדשה אומרים 'יבושם לך' ומתכוונים לאחל לזולת מכות טריות ולא בושם יינות. גורל משונה יש לביטוי 'אחר כבוד', מספר זכריה: "אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם". הצירוף המקראי משמש להעצמה, בעברית החדשה הוראתו אירונית. "קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ" נאמר בתהלים, נאום חוצב להבות הוא נאום מרשים אך מלא פאתוס, ביטוי שיש לו מקורות גם ברוסית, גרמנית ואנגלית.

אירוניה מבטאת לפעמים אי אמון. "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב" אומר הנביא חבקוק, ורש"י מפרש: "עוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון". 'עוד חזון למועד' בלשון ימינו מבהיר שזה לא יקרה, לא אצלנו ולא בימינו. גם הברית החדשה תרמה את חלקה: "אשרי המאמינים ואינם רואים" אומר השליח יוחנן. 'אשרי המאמין' בפרשנות העכשווית הוא ביטוי אירוני: אי אפשר להאמין, זה לא יתגשם.

לא מעט ביטויים אירוניים המרמזים שעניין כלשהו עבר זמנו מסתמכים על דמויות מן העבר הרחוק: עניין אחד הוא 'מימי מתושלח', שני, בעקבות ביטוי בלדינו, 'מימי אנטיוכוס'. הביטוי המקראי הנאה 'נחלת אבות' התגלגל לביטויים מבטלים נוסח 'נחלת העבר' ו'נחלת ההיסטוריה'. ובכלל, כל זה קרה 'לפני המבול', או באנגלית: antediluvian.

בפוסט הבא: אירוניה עולמית ואירוניה ישראלית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

החורף הסוער מביא עימו ברקים ורעמים. המילה 'ברק' לקוחה מלשון המקרא. את הברקים הראשונים המתוארים בתנ"ך ראו בני ישראל לפני מעמד הר סיני: "וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר" (שמות י"ט, ט"ז). בשירת הנביאים ובמזמורי תהלים הברק מתואר כאחת מיצירותיו המופלאות של האל, למשל: "הֵאִירוּ בְרָקָיו תֵּבֵל" (תהלים צ"ז, ד). כמו כן, הברקים מתוארים במקרא כחיצים שהאל שולח, כמו בפנייה של דוד לאלוהיו באחד ממזמורי תהלים: "בְּרֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם, שְׁלַח חִצֶּיךָ וּתְהֻמֵּם [תביא עליהם מהומה]" (שם קמ"ד, ו). בפסוק זה מופיע הפועל בָּרַק במובן שלח ברק. פועל זה משמש גם במובן נצנץ, הבהיק, האיר, ולרוב הוא מתאר את נצנוץ העיניים: "עיניו ברקו לשמע הבשורה המרגשת."

בגלל אורו הנוצץ של הברק נוצרה משמעות נוספת למילה זו: אור מסנוור המוחזר מפני השטח של דבר מה או משתקף בו. גם משמעות זו מקורה במקרא, ובו היא מתייחסת תמיד לברק של חרב או חנית, לדוגמה: "וְלַהַב חֶרֶב וּבְרַק חֲנִית" (נחום ג, ג). כיום מדברים על ברק של חפצים שונים, כמו כלי כסף, נעליים וגם – על "שיער בריא ומְלֵא ברק".

הפועל הבריק נגזר משם העצם 'ברק' על שתי המשמעויות שלו: הוא משמש גם לתיאור ברק החולף בשמיים: "לפתע הבריק ברק שהאיר את פני כל השמיים", וגם במובן כללי של 'האיר באור חזק ומנצנץ', למשל "הרצפה הבריקה מניקיון". כמו כן, 'הבריק' משמש כפועל יוצא במובן 'צחצח וליטש משהו עד שהפך מבריק ונוצץ; החזיר למשהו את הברק הטבעי שלו', למשל: "להבריק פמוטים". הברק המופיע לפתע בשמיים משמש כמטפורה לרעיון או למחשבה המופיעים פתאום בתודעה האנושית, למשל: "לאחר שעות של התלבטויות ומחשבות הבריק במוחו רעיון נהדר". רעיון מוצלח מכונה 'רעיון מבריק' ואדם בעל כישורים יוצאי דופן נקרא 'מבריק'. תופעה זו קשורה לכך שהמושג 'אור' מציין הבנה וידיעה, כפי שכתבתי באחד הטורים הקודמים.

אליעזר בן-יהודה חידש את המילה מִבְרָק כחלופה ל'טלגרמה', ובמילונו (כרך ו', עמ' 2775) הסביר זאת  בכך שזו הודעה המגיעה "במהירות הברק". האם יש קשר בין מהירותו של הברק לבין הביטוי בִּמְהִירוּת הַבָּזָק? מסתבר שכן.

המילה בָּזָק מופיעה במקרא פעם אחת, בהקשר המסתורי של 'מעשה המרכבה' בספר יחזקאל (א, י"ד): וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק". הפרשנים והחוקרים חלוקים לגבי משמעותה של מילה זו. יש הטוענים שמדובר בטעות העתקה: 'בזק' במקום 'ברק'. ואילו אחרים, כמו בן-יהודה במילונו, מציעים לפרש מילה זו כברק שאינו מלווה ברעם. תופעה זו מכונה "sheet lightning", ובעברית החדשה ניתן לה השם בְּרִיקָה בענן, מעין ברק המוחזר מן העננים ונראה כיריעה רחבה. ככל הנראה, אין קשר בין השורש בז"ק במובן זה לבין הפועל 'בָּזַק' במובן 'פיזר או זרה'. כך או כך, ההקשר המקראי מתאר את המהירות שבה רצות החיות הלוך ושוב, ומכאן נתגלגלה משמעות המילה 'בָּזָק' כדי לציין מהירות ופתאומיוּת, הן בצירוף 'במהירות הבזק' והן כמילה שנייה בצירופים נוספים: 'מבצע בזק', 'פעולת בזק'.

מן המילה היחידאית הזו במקרא נגזרו כמה מילים, והן קרובות במידת מה למשמעות המילים שהזכרתי לעיל מהשורש בר"ק. לפועל הבזיק יש אותה משמעות כמו לחלק מהמובנים של הפועל 'הבריק'. המילה  הֶבְזֵק פירושה נצנוץ פתאומי וקצר מאוד של אור בהיר. מילה זו מתורגמת למילה flash באנגלית. בתחום הצילום אנו משתמשים בה כמילה שאולה: פְלֶשׁ (במצלמה), ובעברית: מַבְזֵק. המילה flash באנגלית היא רכיב ראשון בצירופי מילים רבים בתחומים שונים, וחלקם מתורגמים לעברית במילים מהשורש בז"ק. בין היתר, 'פלשבק' הוא הֶבְזֵק לֶעָבָר או הֶבְזֵק לְאָחוֹר. הצירוף news flash  מתורגם כמִבְזַק חֲדָשׁוֹת.

משורש זה נגזרה גם המילה בֶּזֶק, החלופה העברית ל'טלקומוניקציה' (תקשורת על-ידי טלפון, טלגרף, רדיו, טלוויזיה, לוויין וכד'), המתארת תקשורת מנקודה לנקודת 'במהירות הבָּזָק'. ב'חוק הבֶּזֶק'  (התשמ"ב 1982( נכתב: "למדינה הזכות לבצע פעולות בֶּזֶק ולתת שירותי בֶּזֶק". זה גם מקור שמה של  חברת הטלפונים 'בזק'.

כמו תמיד, אתם מוזמנים להוסיף 'הברקות' והערות כתגובות לדברים אלה, והכול יתפרסם ברשת במהירות הבזק.

שמות המדינות המרכיבות את הפסיפס העולמי של המאה ה-21 נוצרו בתרבויות שונות ובמסורות שונות, ומשמעותן זרה למי ששייך לתרבות אחרת. זה אינו המצב עם השמות הרשמיים, המלאים. אלה בנויים כבר על מסורת משותפת ועל אחידות יחסית. אפשר ללמוד מן השמות האלה לא מעט, ויש גם הפתעות.

השם המלא של מדינה מכיל בדרך כלל הגדרה אחת או יותר, ואחריה השם המסורתי. רק 15 מדינות קוראות לעצמן בשם הבסיס, ללא תוספות, וביניהן קנדה ויפן, ששמה הרשמי הוא ניפון. בין כל היתר הנפוצה מכולן היא 'רפובליקה'. כשני שליש ממדינות העולם הן רפובליקות. רפובליקה היא מילה לטינית, הלחם של רֶס (ישות או איגוד)+פובליקום (של הציבור). גירסתה המודרנית המובילה היא הרפובליקה של צרפת, שהדיחה את המלך ואת הממלכה הצרפתית, ונפלה וקמה אחר כך עוד חמש פעמים.

רפובליקה היא על פי הגדרתה המילונית "משטר מדיני שבו בוחרים אזרחי המדינה את הנשיא ואת הממשלה לזמן קצוב", ומכאן שמדובר במשטר דמוקרטי. רשימת הרפובליקות גורמת לכל המעיין בה להרים גבה. אפשר למצוא בין הרפובליקות את אוגנדה, ואת מיאנמר, היא בורמה, שעל תושביה נכתב שאינם מכירים כלל את המילה דמוקרטיה, ואלה רק שתי דוגמאות.

הניגוד בין המשטר לבין שמה של המדינה אינו חדש. היום לא נקראת אף אחת מן המדינות 'דמוקרטיה', אך בתקופת השלטון הסובייטי של מזרח אירופה נקראו המדינות שתחת כנפיו "הדמוקרטיות העממיות". במדינות האלה לא היו בחירות חופשיות, ובוודאי לא משטר דמוקרטי. גם היום מעורבת המילה 'דמוקרטיה' בשמות הרשמיים של כמה מדינות, והרשימה מכובדת ומאתגרת: 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של אלג'יריה', 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית לאוס', 'הרפובליקה הדמוקרטית של סומליה', 'רפובליקה פדרלית דמוקרטית של אתיופיה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם', ומעל כולן 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה', הלא היא צפון קוריאה.

מה הביא דווקא את המדינות האלה להכריז על עצמן כרפובליקות דמוקרטיות, כלומר, דמוקרטיה בריבוע? הדמוקרטיה, גם היא יציר המחשבה היוונית, נחשבת צורת המשטר הרצויה, העומדת במבחן המוסרי של ניהול המדינה. קרל מרכס אמנם שאף ל"דיקטטורה של הפרולטריון", אבל דיקטטורה היא מילה מתועבת אפילו בעיני הצפון קוריאנים. הדיקטטורה של הפרולטריון מגולמת עם זאת במילה 'עממית', שם קוד למדינות בהשראה קומוניסטית. בראשן 'הרפובליקה העממית של סין', שכבר זנחה את רעיונות שלטון העם של מאו, אבל אל הדמוקרטיה לא הגיעה. יש גם שמות מפורשים יותר בעניין זה: 'הרפובליקה הקואופרטיבית של גיאנה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית הדמוקרטית של סרילנקה' ועוד. מול אלה קמו לא מעט "רפובליקות איסלאמיות" כמו איראן ומאוריטניה, ו"רפובליקות ערביות" כמו מצרים וסוריה. יש גם שמות מיוחדים כמו 'הרפובליקה המרוממת של סן מרינו', ו'הרפובליקה ההלנית', הלא היא יוון.

הנוכחות הגבוהה של הרפובליקות נתמכת בעיקר משלושה כיוונים. ארצות אפריקה, שהשתחררו מעול הקולוניאליזם במחצית השנייה של המאה העשרים, קראו לעצמן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, רפובליקות. כך גם הארצות שהשתחררו באסיה ובאוקיאניה. ארצות דרום ומרכז אמריקה קרויות רובן ככולן רפובליקות. המונח 'רפובליקת בננות' נולד ככינוי להונדורס ואחר כך לשאר ארצות מרכז אמריקה בעקבות ההשתלטות של אילי הון אמריקנים על מטעי הבננות שלהן, ודרכם על שלטונות בובה שהקימו. גם ארצות הגוש הסובייטי שזכו לעצמאות אחרי נפילת חומת ברלין קראו לעצמן רפובליקות, ונפטרו מהתווית המעיקה של "דמוקרטיה עממית".

הכינוי העצמי הרווח ביותר אחרי הרפובליקה הוא 'ממלכה', כלומר, מדינה שתחת שלטון מלך. כ-15 ממלכות שוכנות היום בעולם, והן מתחלקות לשתיים. מחציתן בליבה של הדמוקרטיה המערבית, אירופה. בעוד צפון קוריאה רוצה להיקרא רפובליקה דמוקרטית, בריטניה, הולנד, דנמרק ונורווגיה מעדיפות להיקרא ממלכות, למרות שלמלך או למלכה שלהן אין כל סמכות שלטונית. לצידן כמה ממלכות של ממש, בעיקר באסיה, כמו ירדן, בהוטן, נפאל וטונגה. גם מדינת ישראל מעדיפה לקרוא למה שמייצג את המדינה ומעמדה בשם התואר 'ממלכתי'. את התואר הזה הכניס לשפה בן גוריון בשנות העשרים של המאה הקודמת, גם בהשפעה רוסית, וגם ברמז לממלכות ישראל ויהודה הקדומות.

ישראל היא 'מדינה', שאינה שם נרדף לרפובליקה, שהרי מדינה אינה מוגדרת על ידי משטר זה או אחר. מן הסתם גבר כאן הצורך בשם עברי. מדינה מתייחסת במקרא, במגילת  אסתר, לעיר או לחבל ארץ, ומשמעותה 'אזור שחל בו דין משותף'. בערבית 'מדינה' פירושה עיר, ובארצות רבות, לא רק ערביות, מצויות ערים ששמן מדינה. ה'מדינות' השותפות לישראל אינן חבורה מלבבת במיוחד: אריתריאה, בחריין, גרנדה ואפילו לוב, ששמה שניתן לה על ידי מועמר גדאפי היה 'מדינת  ההמונים הערבית הסוציאליסטית הלובית'. הוותיקן מגדיר עצמו "מדינת עיר".

12 מדינות מגדירות עצמן כפדרציות, בוואריאציות שונות: ברית, פדרציה, חבר לאומים ועוד. ביניהן אפשר למצוא ליד ארצות הברית את אוסטרליה, ברזיל, רוסיה, גרמניה, איחוד האמירויות, וגם את איי בהמה ודומיניקה. מקסיקו קוראת לעצמה "ארצות הברית של מקסיקו", שכנתה מצפון גנבה לה את המותג.

נותרנו בעולמנו גם עם נסיכויות כמו אנדורה וליכטנשטיין, סולטנויות שתיים: ברוניי ועומאן, ודוכסות אחת: הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג. הדר המלכות, כך נראה, עזב את העולם החופשי, אבל הגעגועים האלה משוקעים עדיין בשמות המדינות, והם שם כדי להישאר.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

אחת המילים הבסיסיות ביותר בעברית היא 'שֶל'. גם האתר שבו כתובים דברים אלה נקרא "בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים". מעניין לגלות שמילה זו נוצרה בעקבות תהליך היסטורי של שינוי שיטתי בטקסט המקורי.
תהליך זה קשור בהבדל בין כתבי היד המוקדמים של המשנה, לבין מהדורות הדפוס שיצאו לאחר דורות רבים. כתבי היד עברו מדור לדור בשרשרת של העתקות, ועם הזמן נטו המעתיקים לשנות ולתקן חלק מהמילים כראות עיניהם. כשהחלו להדפיס את המשנה, התבססו המדפיסים על גרסאות ערוכות של כתבי היד; גרסאות אלה היו שונות מהטקסט המקורי מבחינה לשונית. בעקבות אחד השינויים השיטתיים האלה נוצרה המילה 'של'.
מילה זו מורכבת משתי אותיות יחס: שֶ (ש' הזיקה) ו-לְ (ל' היחס). ש' הזיקה היא חלופה של המילה 'אשר'. הצירוף של שתי אותיות היחס המיר את הצירוף 'אשר ל': "שיר השירים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, א); "כְּנַף-הַמְּעִיל אֲשֶׁר-לְשָׁאוּל" (שמואל א, כ"ד, ד) . ל' היחס מציינת שייכות  ,ומילת הזיקה 'אשר' מציינת למי שייך האובייקט – כנף המעיל אשר שייכת לשאול. רצף האותיות ש+ל מופיע פעם אחת במקרא באותה משמעות: " מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג, ז).
גם בכתבי היד המהימנים של המשנה האותיות  'של' מופיעות כשהן צמודות למילה, למשל: "מסמר שֶלְּאֶבֶן" (כלים י"ב ה), "בחרסו שֶלַּתַּנּוּר" (פסחים ז, ב), "ידו שֶלֶּעָנִי" (שבת א, א); ואילו בדפוסים נכתב: "מסמר של אבן", "בחרסו של תנור", "ידו של עני" וכן הלאה. בכל אחת מהדוגמאות האלה ל' היחס מנוקדת בצורה אחרת, בהתאם לשאלה האם המילה הבאה אחריה מיודעת ולפי האות הבאה אחריה (רגילה או גרונית). בחלק מנוסחי סידור התפילה נשתמרה הצורה בברכת הדלקת הנרות בחנוכה: "להדליק נר שֶלַּחֲנֻכָּה" (ל' מנוקדת בפתח בגלל ניקוד האות שאחריה בחטף-פתח).

בתהליך העתקת כתבי היד, נטו המעתיקים לכתוב את האותיות 'של' כמילה נפרדת לפני המילה הבאה, ובהמשך נשתרשה צורה זו בדפוסי המשנה. עם הזמן הלכה ההגייה בעקבות הכתיב; רצף האותיות שהפך למילה לא נהגה עוד שֶלְּ, שֶלִּ או שֶלַּ, אלא 'שֶל'.
תהליך זה מסביר את השאלה מדוע אומרים 'ריבונו של עולם' ולא 'ריבונו של העולם'. הצורה המקורית בכתבי חז"ל הייתה ריבונו שֶלָּעולם. כידוע, כש-ל' היחס צמודה למילה מיודעת, ה' הידיעה נושלת. אחרי תהליך ההפרדה המלאכותי של המילה 'של' מהמילה הבאה אחריה, נוצרה הצורה "ריבונו של עולם".

צורות הנטייה 'שלי', 'שלך', 'שלו' וכו' לא נגזרו מהמילה 'של', אלא מצירוף ש' הזיקה ונטיית ל' היחס. נטייה זו מופיעה במקרא רק פעמיים, שתיהן באותו צירוף בשיר השירים: "כַּרְמִי שֶׁלִּי" (א, ו; ח, י"ב). במקרים אחרים מופיע הצירוף 'אשר'+נטיית ל' היחס: "הַחֶלְקָה אֲשֶׁר-לִי" (שמואל ב, י"ד, ל"א). שאר צורות הנטייה מופיעות בלשון חז"ל וברובדי הלשון המאוחרים יותר.

בעברית החדשה זכתה המילה 'של' לחיים משל עצמה. בין היתר, היא מופיעה בביטויי סלנג כמו 'יופי של…, 'מותק של…' ' ו'שיגעון של…'.  לאחרונה חדר ללשון הדיבור הביטוי 'סוג של' (מֵעֵין, בערך), תרגום שאילה של kind of או sort of. כמו בביטויים המקבילים באנגלית, יש המשתמשים בביטוי זה כתשובה לשאלה, ללא השלמה אחרי המילה 'של', לדוגמה: "תגיד, יש לך חברה? – סוג של". הטהרנים אינם אוהבים את השימוש בביטוי זה, אך דוברי העברית בשלהם.