בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

מטבעות לשון, כולל אלה שנקלטו באמצעות תרגום לשפה העברית, משמשות כפואנטה לבדיחות גם בתרבות העולם. ולהלן מקבץ.

אותו סיפור. מדינאי ידוע ביקר באוניברסיטה שבה למד בעבר. הוא ביקש לראות את החדר שבו התגורר בצעירותו. כשדפקו האיש ומארחו בדלת שמעו את הסטודנט המבוהל מורה לבחורה שהיתה שם בניגוד להוראות להסתתר בארון. האורח נכנס, הסתכל סביב ואמר: "אותו חדר, אותם רהיטים, אותם ספרים". הוא פתח את הארון והוסיף: "ואותה בחורה". השיב הסטודנט המבוהל: "סליחה, זאת הבת דודה שלי!" הוסיף האורח: "ואותו הסיפור".

אכל קש. לאוהלו של שייח' בדווי הגיעו שני עוברי אורח, לבושים כאנשי דת. שניהם נראו לשייח' מפוקפקים. במהלך השיחה יצא אחד מהם מן האוהל, והשייח' שאל את השני אודות חברו. אמר האורח: "זהו איש ריק משכל, פשוט חמור!" כעבור זמן מה יצא השני. שאל השייח' שוב אותה שאלה. ענה האורח השני: "הוא בור ועם הארץ, פשוט בהמה!" כשהגיע זמן הארוחה הגיש להם השייח' קערה מלאה קש ואמר: "העדתם זה על זה ששניכם בהמות, בבקשה, תאכלו קש".

הפשע לא משתלם. על הבלש המפורסם שֶרלוֹק הוֹלמס נכתב שיר. יש לי בעיה גדולה עם מלחמתי בפשע, אומר שרלוק בשיר, אם הפשע יצליח מאוד, לא תהיה לי פרנסה. השיר נחתם במילים: "אמנם הפשע לא משתלם לפושע, אבל הוא בהחלט משתלם לי".

יותר קתולי מהאפיפיור. גברת אמריקאית נכבדה עברה לדת הקתולית. היא היתה אדוקה ביותר באמונתה החדשה. התקבלה הגברת לראיון אצל האפיפיור פיוס ה-12, ודיברה בהתלהבות על גדולתה של הדת הקתולית. "בסדר, גברתי", אמר האפיפיור, "הרי כמו שאת יודעת, גם אני קתולי".

כמו סרדינים. המכונית של אשת המיליונר התקלקלה, והיא לא הצליחה למצוא מונית. בפעם הראשונה בחייה נסעה הגברת לביתה באוטובוס. בערב אמרה לבעלה: "אתה לא מתאר לך, האנשים מצטופפים באוטובוס כמו קוויאר".

לא בדיחה. איש אחד נכנס לאוטובוס, ניגש אל אחד הנוסעים ונתן לו סטירת לחי. אמר לו הנוסע: "מה זה? זאת צריכה להיות בדיחה?" השיב הסוטר: "לא, זה ברצינות!" אמר הנוסע: "אה, אז זה בסדר, כי אני לא אוהב בדיחות כאלה!"

לא שווה את הנייר.  שמואל גולדווין, ממנהלי חברת הסרטים מטרו-גולדווין-מאייר, היה יהודי יליד פולין. הוא מעולם לא השתלט בצורה מלאה על השפה האנגלית. אחת מאמרותיו השגויות הפכה למטבע לשון בפני עצמה: "חוזה בעל פה אינו שווה את הנייר שהוא נכתב עליו".

מה הולך? הסופר האנגלי דוגלס ג'רולד מן המאה התשע עשרה הלך ברחוב. יום אחד נטפל אליו נודניק ידוע ושאל: "הלו ג'רולד, מה הולך?" "אני הולך", ענה ג'רולד והמשיך ללכת.

מכר קרח לאסקימוסים. סוכן אמריקני מוצלח הצליח למכור מקרר לאסקימואי. כשפגש אותו לאחר זמן שאל: "נו, אתה מרוצה מהמקרר?" ענה לו האסקימואי: "יש רק בעיה אחת, אשתי לא מצליחה לחתוך קוביות קרח כך שייכנסו למגשים הקטנים".

ניקה את השולחן. פקיד במשרד ממשלתי שכרע תחת עומס העבודה שם לב שהשולחן של פקיד אחר כמעט ריק מניירות. שאל אותו בקנאה: "איך אתה מצליח להגיע למצב הזה? אתה בטח מאוד חרוץ!" השיב חברו: "תראה, בכל פעם שמצטברים אצלי יותר מדי מכתבים, בסוף היום אני כותב על כולם 'להעביר לסמית'. בטח יש פה איזה סמית במשרד,  וכך אני מנקה את השולחן". "אהה", אמר הפקיד השני, "אני סמית".

נכנס לאוזן אחת ויוצא מהשנייה.  הסופר האנגלי מן המאה ה-18 צ'רלס לאמב ישב בסעודה. לשמאלו ישבה אישה שדיברה בלי הרף. כשהרגישה שהסופר אינו מקשיב לה, אמרה: "נראה לי שאינך מפיק תועלת מכל מה שאני אומרת לך!" השיב לאמב: "מי שמפיק תועלת הוא האדון הזה היושב לימיני, כי כל מה שאמרת לי נכנס באוזן אחת ויצא בשנייה".

עניין של מזל. לי אייאקוקה הרצה בפני קהל גדול את משנתו בשאלה מיהו מנהל טוב, והבהיר בראשית דבריו שמנהל טוב זה עניין של מזל. "אני בוחר רק מנהלים עם מזל!" הוסיף. שאלו אותו: "ואיך אתה יודע לאיזה מנהל יש מזל?". ענה אייאקוקה: "עובדה, בחרתי אותו".

קפץ על ההזדמנות. איש עסקים צעיר שאל את עמיתו המולטימיליונר מה סוד הצלחתו בעסקים.  "אין בזה שום סוד", ענה הטייקון, "אתה צריך לקפוץ על כל הזדמנות". "אבל איך אני יודע שזו הזדמנות?", שאל הצעיר. "אי אפשר לדעת", ענה המולטימיליונר, "פשוט צריך לקפוץ כל הזמן".

שירת הברבור. המשורר האנגלי מן המאה ה-18 סמואל טיילור קולרידג'  כתב על זמר חובב אחד: "ברבורים שרים לפני שהם מתים; לא היה רע לו אנשים מסוימים היו מתים לפני שהם שרים".

תחב את האף. בימי השלטון הפשיסטי באיטליה התנהלו כל ענייני המדינה על פי התכתיבים של מוסוליני. המלך ויקטוֹר עמנואל היה מלך בובה. באחד הימים טיילו הרודן והמלך בגן הארמון. ויקטור עמנואל הפיל את ממחטתו, ומוסוליני  מיהר להתכופף כדי להרים את הממחטה. עצר אותו המלך ואמר: "סלח לי, אבל זה בערך הדבר היחיד שאתה עדיין מרשה לי להכניס לתוכו את האף". שטאל מוסיף כי כדרכן של אנקדוטות ההערה הזו התגלגלה למקומות שונים, ובין היתר יוחסה לנשיא חיים וייצמן, שהתלונן על ראש הממשלה, דוד בן גוריון, שלא שיתף אותו בהנהגה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

מטבעות לשון וניבים הם עניין רציני, בלעדיהם לא ניתן לעבור נאום טוב ואפילו שיחה יומיומית. מסתבר שיש מאגר לא קטן של בדיחות ואנקדוטות ששורת המחץ שלהן היא מטבע לשון. ולהלן מקבץ, שרובו נאסף בידי איש האשכולות, הלשונאי ומנחיל הלשון אברהם שטאל ז"ל. בחלק הראשון: בדיחות יהודיות, מן הגולה הדוויה וישראל המתחדשת.

אין דבר העומד בפני הרצון. לעסקן הציוני הדגול מנחם אוסישקין ייחסו את האימרה "אין דבר העומד בפני הרצון". כשמלאו לאוסישקין שישים שנה, פגש אותו חיים נחמן ביאליק ואמר: "העין רואה, הלב חומד, ואין לך דבר העומד".

אלוהים אדירים. שני יהודים נפגשו יום אחד ברכבת. האחד מציג את עצמו: "שמי ליברמן”. משיב השני: "ושמי אלוהים אדירים”. אומר ליברמן: "אתה עושה ממני צחוק?" עונה השני: "אני סוכן מסחרי, ולכל מקום שאני מגיע, מקדמים את פני במילים 'אלוהים אדירים, אתה שוב פה?!'"

באתי, ראיתי, ניצחתי. המנצח היהודי-אמריקני ליאונרד ברנשטיין ביקר בארץ. כאן ניצח בקונצרטים שונים באולמות, וגם לפני חיילים. כשנשאל בעברית על רשמיו מן הארץ ענה: "באתי, ראיתי, ניצחתי".

גילה את אמריקה. מהגר יהודי מגיע מעיירה ברוסיה לנמל ניו-יורק. הוא מבחין מרחוק באורות הרבים המאירים את גורדי השחקים, את הגשרים ואת הנמל. אומר היהודי: "נו, עם כל האורות האלה, מה מתפעלים כל כך מזה שקולומבוס גילה את אמריקה?"

דַבֵּר אל הקיר. בשנים הראשונות של מדינת ישראל היו משרדי הממשלה ממוקמים בקריה בתל אביב. אזרח ישראלי שהגיע  כמה וכמה פעמים לאחד המשרדים שם והעניין שלו לא סודר עדיין אמר בייאושו: "דבר אל הקריה!"

הכסף מתגלגל ברחובות. שני מהגרים יהודים שהגיעו לניו יורק ערכו טיול ברחובות העיר. אומר איציק: "שמע ינקל, אומרים שכל מה שצריך לעשות כאן באמריקה, זה להתכופף ופשוט להרים את הכסף מהמדרכה”. השניים רואים שטר של מאה דולר מתגלגל על הרצפה. אומר ינקל: "אולי נרים את השטר?" משיב איציק: "באמת ינקל, זה היום הראשון שלנו כאן. נתחיל לעבוד מחר".

הרע במיעוטו. ב"ספר שעשועים" של יוסף אבן זבארה, רופא ואיש ספר מן המאה ה-12, הוא מביא את הסיפור הבא: "לסוקרטס היתה אשה קטנה, רזה ונמוכת קומה. כששאלו אותו מדוע בחר דווקא בה ענה: בחרתי ברע במיעוטו".

יושב על האולימפוס. חבורת אמנים תל אביבית יושבת בכסית ומקוננת על סופרים השקועים באומנותם ומרוחקים מהמציאות המקומית. אומר אמן אחד: "אלה התיישבו להם על האולימפוס”. עונה לו אברהם שלונסקי: "אל תקרא עולימפוס אלא יורדימפוס".

לא אסון. שני מנהיגי הנאצים, היטלר וגבלס, קיימו במשרדי הרייך ויכוח בלשני על משמעות המילים 'תאונה' ו'אסון'. כדי להכריע יצאו שניהם למרפסת, עצרו עובר אורח שהיה במקרה יהודי והציגו לפניו את השאלה. השיב היהודי: "אם המרפסת תתמוטט ותפלו על המדרכה זו תהיה  תאונה, אבל זה בוודאי לא יהיה אסון".

לא בן אדם. נשיא הקהילה ביקש מאחת הקהילות המלצה על רב חדש. בתשובה קיבל מכתב חם: "הרב שלנו דומה למשה רבנו, לשייקספיר ולקדוש ברוך הוא”. הקהילה שמחה לאמץ לה איש אשכולות כזה, ומינתה אותו לתפקיד. עד מהרה התבררו החסרונות הרבים של האיש. פנה הנשיא בכעס רב לממליץ. השיב לו הנ"ל: "הרב דומה למשה, שכן אינו יודע אנגלית; הוא דומה לשייקספיר, כי אינו יודע יידיש; והוא דומה להקדוש ברוך הוא, כי הוא לא בן אדם".

לא יאומן כי יסופר. לאברהם שלוֹנסקי הייתה בלורית גדולה, כמו משוררים ואמנים רבים בני דורו. יום אחד החליט להסתפר. עמיתו-יריבו, חיים נחמן ביאליק שמע על כך ואמר: "לא יאומן כי יסופר".

לא יצא לו מהראש. אשה אחת מיהודי מרוקו סבלה מאוד מבעלה, ופנתה לעזרת מכשף. המכשף גבה ממנה סכום כסף, והורה לה להטמין קמיע  בקצה השוק. למכשף היה תנאי אחד: אם האשה תחשוב בדרכה על תרנגול שחור, הקמיע לא יעזור. האשה עשתה כדברי המכשף, אך המחשבה על תרנגול שחור לא יצאה לה מהראש. היחס של בעלה אליה לא השתנה. כשבאה להתלונן אמר לה המכשף: "הזהרתי אותך!"

להרוג טורקי ולנוח. גילוי נאות: הבדיחה הופיע בפוסט קודם, אבל היא שייכת לחבורה העליזה הזו. אמא יהודייה מרגיעה את בנה העומד להתגייס לצבא הרוסי. "אל תתאמץ", היא אומרת לו, "תהרוג טורקי, תנוח, ואז תהרוג עוד טורקי". הבן המבוהל שואל: "אמא, ומה אעשה אם בין שני אלה יבוא טורקי שלישי ויהרוג אותי?" עונה לו אמא: "למה שיהרוג אותך? עשית לו משהו רע?!"

מתהפך בקברו. מוישה שכב על ערש דווי. שאלה אותו אשתו: "מוישה, עכשיו אתה יכול להגיד לי את האמת. האם אי פעם בגדת בי?" ענה מוישה: "אף פעם לא בגדתי בך!!! ואם אני משקר, שאתהפך בלי הפסקה בקבר!!" לימים מתה אשתו. בעולם האמת ביקשה מפמליא של מעלה לפגוש את בעלה משה, וסיפרה להם מה שאמר לה על ערש דווי. מיד קראו כולם: "אהה, משה ונטילטור!"

נגולה אבן מלבי. אחד המכרים של הסופר מנדלי מוכר ספרים שלח לו מכתב ללא בולים. במכתב הודיע לו ששלומו טוב. מנדלי נאלץ לשלם קנס הגון. לקח מנדלי אבן גדולה, עטף אותה היטב, ושלח את המעטפה השמנה בדואר בלי בולים. המכר שילם קנס הגון, פתח את החבילה ומצא בה את האבן, בצירוף מכתב: "כששמעתי ששלומך טוב נגולה אבן מליבי, והריני שולח לך אותה".

נגמר לו הסוס.  קצין אחד לימד טירונים לרכב על סוס. טירון יהודי התיישב על הסוס, והסוס התחיל לדהור. הטירון זז בהדרגה אל אחורי הסוס. רגע לפני שעמד ליפול נבהל וצעק: "מהר, המפקד, תביא לי סוס אחר, כי הסוס הזה נגמר".

על כרעי תרנגולת. חיים נחמן ביאליק התייחס לדרך שבה מתרימים את יהודי ארצות הברית למען יישוב הארץ ואמר: "כל הציונות באמריקה עומדת על כרעי תרנגולת". כששאלו אותו למה הוא מתכוון הסביר: "כדי לכנס את התורמים עורכים להם סעודה, ומה מגישים? כרעי תרנגולת".

עשה ויברח. איציק אומר לינקל: "תקשיב, הקופאי שלי עשה ויברח עם הכסף מהקופה ועם הבת שלי גיטל". "מה את סח!" אומר ינקל. ממשיך איציק: "עושה רושם שהוא מתחיל להתחרט". "השבח לאל", אומר ינקל, "הוא החזיר לך את הכסף?" "לא", עונה איציק, "אבל הוא כבר החזיר לי את גיטל".

שק לי בתחת. שלושה אנשי דת, קתולי, פרוטסטנטי ורב כיהנו בעיר אחת. יום אחד נסעו יחד לראיון עם האפיפיור. האפיפיור פנה תחילה לכומר הקתולי ואמר: "כחבר בכנסייה שלנו, תוכל לנשק לי את היד”. לאחר מכן פנה אל הכומר הפרוטסטנטי: "כאדם המאמין בנצרות, אני מרשה לך לנשק לי ברגל”. כשרצה האפיפיור לפנות לרב, הסתובב הרב לאחור ואמר: "הבנתי, אני הולך".

תודה לאל. שלוימה, יהודי אמריקני, ביקר את אחיו אברום שחי ברומניה הקומוניסטית. "נו, מה שלומכם?", שאל שלוימה. "תודה למפלגה, הכל בסיידר", ענה אברום.  "אני רואה שכולכם גרים בחדר אחד קטן"; "תודה למפלגה, זה מספיק לנו". "ואיך הפרנסה?", "תודה למפלגה, חיים איכשהו”. התעצבן שלוימה ואמר: "מה זה, אברום, תודה למפלגה, תודה למפלגה, מה תגיד כשכבר לא תהיה מפלגה?!" ענה אברום: "אז אגיד: תודה לאל!'"

בפוסט הבא: סיפורי מטבעות לשון מערוגת הניבים שהתנחלה בעברית מן התרבות הכללית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

האירוניה היא אמצעי רטורי שהיה אהוב מאוד על היוונים, ונוסח על ידם. תרבויות אירופה עטו על המציאה, וגם האוצר הלשוני של השפות השונות מעוטר בביטויים אירוניים. במקרים רבים האירוניה טמונה בפתגם, המציג פרדוכס נוסח הפתגם האנגלי "אין דבר יותר קבוע מן הזמני", או אמרתו של סמואל ג'ונסון על נישואין שניים: "ניצחון התקווה על הניסיון". לשרלוט ברונטה מייחסים את הפתגם "עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים?". חוקי פרקינסון וחוקי מרפי הם שירה אירונית צרופה.

יש מטבעות לשון המכילים את האירוניה כחלק ממשמעותם. אפשר להבחין במקרים אלה שהאירוניה מכילה ביקורת, אבל גם מעדנת אותה. למשל "גאון גדול הוא לא", ניב שמקורו בגרמנית ובצרפתית, פירושו: הוא טיפש גמור. האמרה של מארק טוויין לאחר שהוספד באחד העיתונים "השמועות על מותי מוגזמות" הפכה למטבע לשון למגוון מצבים. פתיחה בנוסח "חדשות טובות וחדשות רעות" מבטיחה שהחדשות הן רעות בהחלט. כשעניין מסוים מעצבן מאוד אנחנו אומרים בעקבות האנגלית "צריך להיות חוק נגד זה".

הספרות והקולנוע תרמו גם הם את חלקם. שורת המחץ של הסרט "חמים וטעים", כאשר גבר החושק במישהי מגלה שאף היא גבר, היא "אף אחד לא מושלם", וזו התגלגלה למצבים רבים בחיינו. שווייק של ירוסלב האשק תרם את "בשש אחרי המלחמה", המסמל את התקווה הנצחית וחסרת הסיכוי לסיום המלחמה, ואת "מודיע בהכנעה", שאותו משמיע שווייק ורומז בכך שהוא לא שם קצוץ על מפקדו. לואיס סינקלייר כתב את הספר "אצלנו זה לא יכול לקרות", ביטוי אירוני במקור, וכך זה נשאר: אצלנו זה יקרה גם יקרה. האמרה "אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" מצויה בסרט "המלכה האפריקנית" בכיכובו של המפרי בוגרט. הפילוסוף לייבניץ הגה באופן לא אירוני את המושג "הטוב שבעולמות האפשריים", נשארה רק האירוניה, כלומר, זה מה יש.

במקרים רבים הביטוי הלועזי זוכה בשימוש הישראלי למשמעות אירונית. אחד "הבין את הפרינציפ", כלומר, למד את הכללים הסמויים המפעילים את המערכת. אחר "הציל את המולדת", כאילו. לאשה כלשהי יש 'יופי פנימי', רמז לחזות לא מצודדת. 'בחור טוב' הוא גבר חסר חוט שדרה, 'ילד טוב', ובהרחבה 'ילד טוב ירושלים', הוא צייתן רכרוכי.

לא מעט ביטויים אירוניים נקשרים לכסף, שאותו כולם רוצים, אבל אין מדברים עליו בפומבי. כשמישהו שואל 'כמה עולה התענוג' ובעקבות זאת הוא 'מוותר על התענוג', השואל מרמז שהמחיר גבוה. כששואלים "מה הנזק?" מתכוונים למחיר הכספי, וכשמספרים שרכשו משהו "תמורת סכום פעוט", הסכום אינו פעוט כלל. על הפסנתרן הפופולרי ליבראצ'י, שזכה לביקורות קטלניות על נגינתו, סיפרו שהוא "צוחק כל הדרך אל הבנק". כאשר התשלום על עבודתך אינו מגיע אומרים ש"הצ'ק בדואר", ובגירסה דיגיטלית, "הצ'ק באימייל".

האירוניה הלשונית הישראלית מלמדת על האופי הישראלי. "אפשר לגעת בך?" שואלים באירוניה עם אבק סרקזם מישהו המתגאה בכך שפגש ידוען. על מי שקנה דעת באופן שטחי אומרים שהוא למד נהיגה בהתכתבות, ועל מי שלומד עניין כלשהו בחריצות יתר אומרים שהוא "עושה עליו דוקטורט". את הצירוף האמריקני הקולנועי nine to five, מתשע עד חמש, המתאר את חיי השגרה במשרד, המירו הישראלים ל"שמונה אפס ארבע", 'אפס' מרמזת על אופי הפעילות במשרד. ביטוי ישראלי פרדוכסלי בחרוזים הוא "בלגן מאורגן", ולמתבגרים הישראלים קוראים מזה יובל שנים 'גיל הטיפש-עשרה'. חרוז אירוני אחר מתייחס לגאוותן כרוני המוגדר "הצנוע הידוע". על אחד כזה אומרים גם שהוא הסגן של אלוהים.

הפוליטיקה הישראלית עמוסה בביטויים אירוניים. שיטת המינויים הישראלית מכונה "חבר מביא חבר", ועל כך נאמר ש"חברים יש רק באגד". אנשי העליות הראשונות זכו לכינוי 'אנו באנו', בעקבות השיר "אנו באנו ארצה", וממשיכיהם 'אנו אנו', בעקבות "אנו אנו הפלמ"ח". את הביטוי 'בחורינו המצוינים' טבע בגין לאחר שנפל באמבטיה. הוא התייחס למאבטחיו, אבל הביטוי נכנס להיכל האירוניה. לפניו התוועדנו ל'מיטב הנוער', שעליו שוררנו בתהלוכות האחד במאי "מיטב הנוער – לעבודה בדואר". היום קוראים להם, שוב באירוניה וגם בהשפעת סרט מאפיה, 'החבר'ה הטובים'. והאויב? הכול נשאר במשפחה. הם "בני דודינו".

מנהיגי ישראל הותירו כמה ביטויים אירוניים. על לוי אשכול סיפרו שהוא מבקש את המשקה שלו "חצי קפה, חצי תה", רמז להססנותו ופשרנותו, אשכול טען בלהט שהוא עצמו המציא את הבדיחה. בגין לעומתו התכוון ברצינות "להיטיב עם העם", ההכרזה נעה למחוזות האירוניה, וכמוה "הים אותו ים" של יצחק שמיר. היפוך אירוני כזה חל גם על "מזרח תיכון חדש" של שמעון פרס. על פריימריס מושחתים נאמר שהם "דמוקרטיה במיטבה", ביטוי בריטי טיפוסי. אבי אבות האירוניה הפוליטית המקומית הוא כמובן "קיבלתי את דין התנועה", שאותו משמיע הפוליטיקאי שנכפה עליו להמשיך ולשרת את העם בעוד הוא חולם על חופשה ארוכה בקריביים.

מופעי ההומור והסטירה הביאו אל השפה המקומית ביטויים אירוניים, ובראשם "טרם הספיקותי" של הגששים ודן בן אמוץ, על הישראלי הפלצן והנבער. "הטובים לטיס" התגלגל אל "הטובים לטַיִח". שאלה מיותרת ומעצבנת המועצמת באמצעות הכפלה היא "שאלה שאלתית", והכל 'ישראבלוף'.

ולקינוח, שתי השפות הייחודיות המעניינות בזירה הלשונית הישראלית הן שפת החרדים ושפת הצבא, והן אינן חפות מאירוניה. החרדים אוהבים ללגלג על מי שמתנאה בהחמרת יתר ודואג שסביבתו תראה ותירא, בביטויים כמו 'למד-ווניק', 'צדיקוי' ו'צדיק הדור'. צולניק הוא בחור מסכן ושידוך גרוע, ראשי תיבות של 'צדיק ורע לו'. 'ניט שבת גרדט' (תרגום: לא דיברנו על זה בשבת) מרמז על עסקים לא כשרים שעושים בבית הכנסת בשבת. על מי שנכנס לעסק שאינו יודע איך לצאת ממנו אומרים שהוא "קנה מפטיר", המתייחס לזכות קנויה להשמיע את ההפטרה. ואיך קוראים בין הכיפות הסרוגות לסיוע בשידוך לאחות המחפשת חתן? גמ"ח אחותך.

בצבא, כידוע, לא גונבים, אלא 'משלימים ציוד', ויש גם חלופות כמו 'מגַדְלים', 'סורגים' או 'עושים מֵעָלים'. כשאין מספיק לוחמים מיומנים "כל מטאטא יורה", בעקבות איציק מאנגר. מסדר כנפיים הוא טקס חגיגי לסיום קורס טיס, ובו בזמן טקס הדחה מהקורס. פובליוס סירוס טבע את הפתגם הלטיני "צפה לקבל מזולתך את היחס שנתת לו". בצבא שלנו קיצרו את הביטוי והפכו אותו למנטרה של יחסי פקוד-מפקד: יחס גורר יחס, ויש גם הרחבה אירונית: "יחס גורר יחס – ולהפך".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

אירוניה היא אמצעי רטורי המאפשר לנו להעביר מסר כפול: מסר מילולי ישיר, ומשמעות נסתרת החותרת תחת המסר המילולי, הופכת אותו על פניו או מחדירה בו ביקורת, לגלוג ואפילו בוז. למשל, הביטוי 'חוכמה גדולה' יכול להתייחס לדבריו של פילוסוף חשוב; אבל באירוניה זה יהיה לגלוג על מי שמתגאה במעשיו. בדרך כלל האירוניה נתפסת באמצעות ההקשר שבו נאמרים הדברים, או על ידי האופן שבו אנו מדברים. אם נוסיף למילים 'חוכמה גדולה' נגינה מתאימה, אפשר יהיה להבין שמדובר באירוניה.

כל מאמר בשפה יכול להפוך לאירוני על פי ההקשר והנגינה, אבל יש מילים וצירופי לשון שהמשמעות האירונית דבקה בהם, והפכה חלק מהדרך שבה הם מוגדרים או זוכים לשימוש קבוע. אלה בראש ובראשונה מילים וצירופים קצרים שהנגינה האירונית כמעט טבועה בהם, דוגמת 'חוכמה גדולה'.

למשל, 'בוקר טוב!', ברכה תמימה, ובנגינה חדשה: 'עכשיו נזכרת?!', שלא לדבר על 'בוקר טוב אליהו!'. אחד הסיפורים למקורו של הביטוי הוא על אודות השמשים בצפת, שהיו מעירים אדם בשם אליהו סלונים לסליחות בקריאה "בוקר טוב אליהו", וכך  נהגו להעיר גם את המתפללים האחרים. כששואלים חולה 'טוב לך?' מנסים לעודד אותו. בנגינה מתאימה זו התרסה אירונית: "טוב לך?!". המילה 'יופי' חביבה מאוד על יצירת אירוניות. היא מבטאת שמחה, ובהנגנה מתאימה שילוב אירוני של כעס וקנאה: “יופי לך!”, “יופי חי!”, ותוצרת שייקה אופיר: “יופי, נחמה!”

מילות שבח והתלהבות מועדות לפרשנות אירונית. מילים כמו 'נהדר' 'נפלא' או שאלות מתפעלות כמו “מה אתה אומר?” יכולות להפוך משמעות בהינף כחכוח גרון או הרמת קול ולהישמע כעלבון. ברכת “תודה רבה!” יכולה להפוך מהבעת הוקרה לתלונה קשה. ביטוי אירוני טיפוסי ורב תרבותי הוא 'ביג דיל', big deal בשפת המקור, שהשימוש בו הוא כמעט תמיד אירוני: עניין גדול? ממש לא!

מלכת האירוניה היא היידיש, והשימוש האירוני בה הוא גם בשימוש המקורי ביידיש וגם בתרגום. אָ גְרוֹיְסֶה מְצִיאֶה, מציאה גדולה, היא מציאה קטנה מאוד. מוישה גרויס הוא איש קטן החושב עצמו גדול. אַ גרויסער גיבֶּר הוא גיבור קטן. החכם העברי הופך באמצעות החלופה ביידיש 'חוכם' לטיפש, או במקרה הטוב למתחכם. ומכאן התגלגלו החכם בלילה, החכם של מה נשתנה, והחכם המחוכם, שמקורו הלא אירוני בספר משלי. אם אומרים למישהו ביידיש 'שכל' מתכוונים לכך שאין לו שכל. "זַיי מִיר גֶזוּנְט!" אומר היהודי, והברכה הופכת לקללה. אפשר גם בעברית: "תהיה לי בריא!". גם הביטוי האירוני 'טוב לדעת!' מקורו ביידיש. 'שמחת זקנתי' אינו מבטא שמחה אלא חוסר עניין. וכשאומרים למישהו 'יישכוייח', יישר כוח, הכוונה לעיתים לנזיפה או לכעס. גם הביטוי התלמודי 'שישו ושמחו', שאותו שרים בהתלהבות בשמחת תורה, זוכה בתיווך היידיש למשמעות מהומה גדולה, ולא מאוד נחמדה.

הקבוצה המעניינת ביותר במרחב האירוני העברי היא ביטויים מן המקורות, בעיקר מן המקרא, המבטאים במקור גישה חיובית ואפילו נלהבת, והפכו בימינו לביטויים אירוניים. חלק מהם לקוחים ישירות מתחום הפולחן. בספר תהלים נכתב: "אֱלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ דַּרְכֶּךָ, מִי אֵל גָּדוֹל כֵּאלֹהִים". בשפת ימינו 'כדרכו בקודש' מתייחס למי שחוזר על התנהגותו הפגומה. "פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ" אומר ספר תהלים, אך הביטוי 'נשגב מבינתי' משמש היום באירוניה: אני מבין היטב במה מדובר, ברמז לטיפשותו או נכלוליותו של מישהו. המדרש מספר: "שישה דברים שחיסר את אדם הראשון, ואלו הן, זיו פניו וקומתו, וחייו, ופירות הארץ, וגן עדן, וחמה ולבנה". היום 'הראה את זיו פניו' מתייחס למי שמואיל בטובו להופיע, רמז לגאוות יתר. "הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" נאמר בבראשית, היום 'תעשה אתי חסד' היא צורה גבוהה של הביטוי האירוני 'תעשה לי טובה', עברית: צא לי מהחיים.

יש גם אירוניה ציבורית. "אַךְ-רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּֽי" אומר בתהלים הכהן הגדול. היום הרוחץ בניקיון כפיו הוא מי שעשה מעשה לא ראוי ונחלץ מעונש. הביטוי הזה מזכיר את 'יד רוחצת יד' שמקורו לטיני. גם הוא שימש בעבר במשמעות חיובית, והיום במשמעות אנשי שררה המחפים זה על זה. "וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי" אומר יעקב ללבן, והיום מי ש'עושה לביתו' הוא מי שמתעשר במקום לתרום לחברה.  "וְהֵנָּה אֹמְרוֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ" אומר ירמיהו, היום 'אנשי שלומנו' הם המקורבים לצלחת. גם הביטויים התלמודיים 'טלית שכולה תכלת' ו'כסף מטהר ממזרים' זכו היום לשימוש אירוני או ביקורתי. "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם" נאמר בספר שמות, 'שיה תמימה' הוא אדם תמים לכאורה, אבל תוכו אינו כברו.

המחשבה האירונית דוחה מתיקות יתר. בספר שמות למדנו על המן היורד מהשמים "וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ". צפיחית בדבש, בתיווך היידיש, הפכה לתיאור של אדם המרבה במילים יפות וחסרות כיסוי. הביטוי 'מתק שפתיים' מיוחס לחנפנים, ומקורו הלא אירוני בספר משלי: "לַחֲכַם לֵב יִקָּרֵא נָבוֹן, וּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יֹסִיף לֶקַח". "יערב לכם, יבושם לכם", אמר בעל מרתף היינות לשודדים במדרש בראשית רבה, והתכוון לכך. בעברית החדשה אומרים 'יבושם לך' ומתכוונים לאחל לזולת מכות טריות ולא בושם יינות. גורל משונה יש לביטוי 'אחר כבוד', מספר זכריה: "אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם". הצירוף המקראי משמש להעצמה, בעברית החדשה הוראתו אירונית. "קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ" נאמר בתהלים, נאום חוצב להבות הוא נאום מרשים אך מלא פאתוס, ביטוי שיש לו מקורות גם ברוסית, גרמנית ואנגלית.

אירוניה מבטאת לפעמים אי אמון. "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב" אומר הנביא חבקוק, ורש"י מפרש: "עוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון". 'עוד חזון למועד' בלשון ימינו מבהיר שזה לא יקרה, לא אצלנו ולא בימינו. גם הברית החדשה תרמה את חלקה: "אשרי המאמינים ואינם רואים" אומר השליח יוחנן. 'אשרי המאמין' בפרשנות העכשווית הוא ביטוי אירוני: אי אפשר להאמין, זה לא יתגשם.

לא מעט ביטויים אירוניים המרמזים שעניין כלשהו עבר זמנו מסתמכים על דמויות מן העבר הרחוק: עניין אחד הוא 'מימי מתושלח', שני, בעקבות ביטוי בלדינו, 'מימי אנטיוכוס'. הביטוי המקראי הנאה 'נחלת אבות' התגלגל לביטויים מבטלים נוסח 'נחלת העבר' ו'נחלת ההיסטוריה'. ובכלל, כל זה קרה 'לפני המבול', או באנגלית: antediluvian.

בפוסט הבא: אירוניה עולמית ואירוניה ישראלית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

שמות המדינות המרכיבות את הפסיפס העולמי של המאה ה-21 נוצרו בתרבויות שונות ובמסורות שונות, ומשמעותן זרה למי ששייך לתרבות אחרת. זה אינו המצב עם השמות הרשמיים, המלאים. אלה בנויים כבר על מסורת משותפת ועל אחידות יחסית. אפשר ללמוד מן השמות האלה לא מעט, ויש גם הפתעות.

השם המלא של מדינה מכיל בדרך כלל הגדרה אחת או יותר, ואחריה השם המסורתי. רק 15 מדינות קוראות לעצמן בשם הבסיס, ללא תוספות, וביניהן קנדה ויפן, ששמה הרשמי הוא ניפון. בין כל היתר הנפוצה מכולן היא 'רפובליקה'. כשני שליש ממדינות העולם הן רפובליקות. רפובליקה היא מילה לטינית, הלחם של רֶס (ישות או איגוד)+פובליקום (של הציבור). גירסתה המודרנית המובילה היא הרפובליקה של צרפת, שהדיחה את המלך ואת הממלכה הצרפתית, ונפלה וקמה אחר כך עוד חמש פעמים.

רפובליקה היא על פי הגדרתה המילונית "משטר מדיני שבו בוחרים אזרחי המדינה את הנשיא ואת הממשלה לזמן קצוב", ומכאן שמדובר במשטר דמוקרטי. רשימת הרפובליקות גורמת לכל המעיין בה להרים גבה. אפשר למצוא בין הרפובליקות את אוגנדה, ואת מיאנמר, היא בורמה, שעל תושביה נכתב שאינם מכירים כלל את המילה דמוקרטיה, ואלה רק שתי דוגמאות.

הניגוד בין המשטר לבין שמה של המדינה אינו חדש. היום לא נקראת אף אחת מן המדינות 'דמוקרטיה', אך בתקופת השלטון הסובייטי של מזרח אירופה נקראו המדינות שתחת כנפיו "הדמוקרטיות העממיות". במדינות האלה לא היו בחירות חופשיות, ובוודאי לא משטר דמוקרטי. גם היום מעורבת המילה 'דמוקרטיה' בשמות הרשמיים של כמה מדינות, והרשימה מכובדת ומאתגרת: 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של אלג'יריה', 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית לאוס', 'הרפובליקה הדמוקרטית של סומליה', 'רפובליקה פדרלית דמוקרטית של אתיופיה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם', ומעל כולן 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה', הלא היא צפון קוריאה.

מה הביא דווקא את המדינות האלה להכריז על עצמן כרפובליקות דמוקרטיות, כלומר, דמוקרטיה בריבוע? הדמוקרטיה, גם היא יציר המחשבה היוונית, נחשבת צורת המשטר הרצויה, העומדת במבחן המוסרי של ניהול המדינה. קרל מרכס אמנם שאף ל"דיקטטורה של הפרולטריון", אבל דיקטטורה היא מילה מתועבת אפילו בעיני הצפון קוריאנים. הדיקטטורה של הפרולטריון מגולמת עם זאת במילה 'עממית', שם קוד למדינות בהשראה קומוניסטית. בראשן 'הרפובליקה העממית של סין', שכבר זנחה את רעיונות שלטון העם של מאו, אבל אל הדמוקרטיה לא הגיעה. יש גם שמות מפורשים יותר בעניין זה: 'הרפובליקה הקואופרטיבית של גיאנה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית הדמוקרטית של סרילנקה' ועוד. מול אלה קמו לא מעט "רפובליקות איסלאמיות" כמו איראן ומאוריטניה, ו"רפובליקות ערביות" כמו מצרים וסוריה. יש גם שמות מיוחדים כמו 'הרפובליקה המרוממת של סן מרינו', ו'הרפובליקה ההלנית', הלא היא יוון.

הנוכחות הגבוהה של הרפובליקות נתמכת בעיקר משלושה כיוונים. ארצות אפריקה, שהשתחררו מעול הקולוניאליזם במחצית השנייה של המאה העשרים, קראו לעצמן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, רפובליקות. כך גם הארצות שהשתחררו באסיה ובאוקיאניה. ארצות דרום ומרכז אמריקה קרויות רובן ככולן רפובליקות. המונח 'רפובליקת בננות' נולד ככינוי להונדורס ואחר כך לשאר ארצות מרכז אמריקה בעקבות ההשתלטות של אילי הון אמריקנים על מטעי הבננות שלהן, ודרכם על שלטונות בובה שהקימו. גם ארצות הגוש הסובייטי שזכו לעצמאות אחרי נפילת חומת ברלין קראו לעצמן רפובליקות, ונפטרו מהתווית המעיקה של "דמוקרטיה עממית".

הכינוי העצמי הרווח ביותר אחרי הרפובליקה הוא 'ממלכה', כלומר, מדינה שתחת שלטון מלך. כ-15 ממלכות שוכנות היום בעולם, והן מתחלקות לשתיים. מחציתן בליבה של הדמוקרטיה המערבית, אירופה. בעוד צפון קוריאה רוצה להיקרא רפובליקה דמוקרטית, בריטניה, הולנד, דנמרק ונורווגיה מעדיפות להיקרא ממלכות, למרות שלמלך או למלכה שלהן אין כל סמכות שלטונית. לצידן כמה ממלכות של ממש, בעיקר באסיה, כמו ירדן, בהוטן, נפאל וטונגה. גם מדינת ישראל מעדיפה לקרוא למה שמייצג את המדינה ומעמדה בשם התואר 'ממלכתי'. את התואר הזה הכניס לשפה בן גוריון בשנות העשרים של המאה הקודמת, גם בהשפעה רוסית, וגם ברמז לממלכות ישראל ויהודה הקדומות.

ישראל היא 'מדינה', שאינה שם נרדף לרפובליקה, שהרי מדינה אינה מוגדרת על ידי משטר זה או אחר. מן הסתם גבר כאן הצורך בשם עברי. מדינה מתייחסת במקרא, במגילת  אסתר, לעיר או לחבל ארץ, ומשמעותה 'אזור שחל בו דין משותף'. בערבית 'מדינה' פירושה עיר, ובארצות רבות, לא רק ערביות, מצויות ערים ששמן מדינה. ה'מדינות' השותפות לישראל אינן חבורה מלבבת במיוחד: אריתריאה, בחריין, גרנדה ואפילו לוב, ששמה שניתן לה על ידי מועמר גדאפי היה 'מדינת  ההמונים הערבית הסוציאליסטית הלובית'. הוותיקן מגדיר עצמו "מדינת עיר".

12 מדינות מגדירות עצמן כפדרציות, בוואריאציות שונות: ברית, פדרציה, חבר לאומים ועוד. ביניהן אפשר למצוא ליד ארצות הברית את אוסטרליה, ברזיל, רוסיה, גרמניה, איחוד האמירויות, וגם את איי בהמה ודומיניקה. מקסיקו קוראת לעצמה "ארצות הברית של מקסיקו", שכנתה מצפון גנבה לה את המותג.

נותרנו בעולמנו גם עם נסיכויות כמו אנדורה וליכטנשטיין, סולטנויות שתיים: ברוניי ועומאן, ודוכסות אחת: הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג. הדר המלכות, כך נראה, עזב את העולם החופשי, אבל הגעגועים האלה משוקעים עדיין בשמות המדינות, והם שם כדי להישאר.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

אחת המילים הבסיסיות ביותר בעברית היא 'שֶל'. גם האתר שבו כתובים דברים אלה נקרא "בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים". מעניין לגלות שמילה זו נוצרה בעקבות תהליך היסטורי של שינוי שיטתי בטקסט המקורי.
תהליך זה קשור בהבדל בין כתבי היד המוקדמים של המשנה, לבין מהדורות הדפוס שיצאו לאחר דורות רבים. כתבי היד עברו מדור לדור בשרשרת של העתקות, ועם הזמן נטו המעתיקים לשנות ולתקן חלק מהמילים כראות עיניהם. כשהחלו להדפיס את המשנה, התבססו המדפיסים על גרסאות ערוכות של כתבי היד; גרסאות אלה היו שונות מהטקסט המקורי מבחינה לשונית. בעקבות אחד השינויים השיטתיים האלה נוצרה המילה 'של'.
מילה זו מורכבת משתי אותיות יחס: שֶ (ש' הזיקה) ו-לְ (ל' היחס). ש' הזיקה היא חלופה של המילה 'אשר'. הצירוף של שתי אותיות היחס המיר את הצירוף 'אשר ל': "שיר השירים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א, א); "כְּנַף-הַמְּעִיל אֲשֶׁר-לְשָׁאוּל" (שמואל א, כ"ד, ד) . ל' היחס מציינת שייכות  ,ומילת הזיקה 'אשר' מציינת למי שייך האובייקט – כנף המעיל אשר שייכת לשאול. רצף האותיות ש+ל מופיע פעם אחת במקרא באותה משמעות: " מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה" (שיר השירים ג, ז).
גם בכתבי היד המהימנים של המשנה האותיות  'של' מופיעות כשהן צמודות למילה, למשל: "מסמר שֶלְּאֶבֶן" (כלים י"ב ה), "בחרסו שֶלַּתַּנּוּר" (פסחים ז, ב), "ידו שֶלֶּעָנִי" (שבת א, א); ואילו בדפוסים נכתב: "מסמר של אבן", "בחרסו של תנור", "ידו של עני" וכן הלאה. בכל אחת מהדוגמאות האלה ל' היחס מנוקדת בצורה אחרת, בהתאם לשאלה האם המילה הבאה אחריה מיודעת ולפי האות הבאה אחריה (רגילה או גרונית). בחלק מנוסחי סידור התפילה נשתמרה הצורה בברכת הדלקת הנרות בחנוכה: "להדליק נר שֶלַּחֲנֻכָּה" (ל' מנוקדת בפתח בגלל ניקוד האות שאחריה בחטף-פתח).

בתהליך העתקת כתבי היד, נטו המעתיקים לכתוב את האותיות 'של' כמילה נפרדת לפני המילה הבאה, ובהמשך נשתרשה צורה זו בדפוסי המשנה. עם הזמן הלכה ההגייה בעקבות הכתיב; רצף האותיות שהפך למילה לא נהגה עוד שֶלְּ, שֶלִּ או שֶלַּ, אלא 'שֶל'.
תהליך זה מסביר את השאלה מדוע אומרים 'ריבונו של עולם' ולא 'ריבונו של העולם'. הצורה המקורית בכתבי חז"ל הייתה ריבונו שֶלָּעולם. כידוע, כש-ל' היחס צמודה למילה מיודעת, ה' הידיעה נושלת. אחרי תהליך ההפרדה המלאכותי של המילה 'של' מהמילה הבאה אחריה, נוצרה הצורה "ריבונו של עולם".

צורות הנטייה 'שלי', 'שלך', 'שלו' וכו' לא נגזרו מהמילה 'של', אלא מצירוף ש' הזיקה ונטיית ל' היחס. נטייה זו מופיעה במקרא רק פעמיים, שתיהן באותו צירוף בשיר השירים: "כַּרְמִי שֶׁלִּי" (א, ו; ח, י"ב). במקרים אחרים מופיע הצירוף 'אשר'+נטיית ל' היחס: "הַחֶלְקָה אֲשֶׁר-לִי" (שמואל ב, י"ד, ל"א). שאר צורות הנטייה מופיעות בלשון חז"ל וברובדי הלשון המאוחרים יותר.

בעברית החדשה זכתה המילה 'של' לחיים משל עצמה. בין היתר, היא מופיעה בביטויי סלנג כמו 'יופי של…, 'מותק של…' ' ו'שיגעון של…'.  לאחרונה חדר ללשון הדיבור הביטוי 'סוג של' (מֵעֵין, בערך), תרגום שאילה של kind of או sort of. כמו בביטויים המקבילים באנגלית, יש המשתמשים בביטוי זה כתשובה לשאלה, ללא השלמה אחרי המילה 'של', לדוגמה: "תגיד, יש לך חברה? – סוג של". הטהרנים אינם אוהבים את השימוש בביטוי זה, אך דוברי העברית בשלהם.

Read Full Post »

שפות רבות תרמו את תרומתן לשפה שבה אנחנו מדברים כאן, במולדת העברית החדשה. התרומה היא ישירה, באמצעות מילים המשמשות בשיח היומיומי, בתקשורת ובתחומים השונים; ובאמצעות  תרגום. בין השפות האלה בולטות גרמנית, אנגלית, ערבית, רוסית ויידיש. היכן הצרפתית בכל אלה? אפשר היה לצפות שהשפה הזו, שמעמדה התרבותי גבוה, תשפיע מאוד על שפת הישראלים. אלא שמשהו קרה לצרפתית במעלה הדרך. לישראלים החדשים היא נשמעה מוזרה, הצליל המיוחד שלה לא נקלט על ידי הדוברים, כמעט שלא היתה עלייה מצרפת בימי היישוב שבהן עוצבה העברית, והיו סיבות נוספות.

תקופת הזוהר של הצרפתית בישראל היתה בכל זאת בשנות החמישים והשישים, כאשר פריז קרצה לישראלים, וצרפת היתה ידידת נפש של המדינה הצעירה. בשיח היומיומי אפשר היה לשמוע מילות נימוס צרפתיות נוסח 'סיל-ווּ-פְּלֶה' במקום 'בבקשה', 'פרדון' במקום 'סליחה', וגם 'פרדון מיי פרֶנץ' במקום 'סליחה על הביטוי'. קריאת ההתפעלות הצרפתית ווּאלה, במלרע, התחרתה עם ואללה הערבית, במלעיל. בחורה שעברה ברחוב זכתה לקריאות 'אוֹ לה לה'. אנחת השלמה לוותה בביטוי 'סֶה לָה וי' – אלה החיים, ובמקום 'ככה ככה' נשמע ברחובות הערים הביטוי 'קומסי קומסה'. בשימוש רווח יותר אפשר למצוא את 'אָ לה', כמו בשידור של מאיר איינשטיין: "בעיטה א לה ברקוביץ", וכמובן 'אפרופו', הנתפסת כמילה בינלאומית למרות שהיא צרפתית פָּאר אֶקְסֶלָאנס.

א-פרופו פאר אקסלאנס, דווקא בתחום מילות השבח יש לצרפתית נוכחות נאה. הטובים ביותר הם 'הקרֶם דֶלָה קרֶם', התנהגות הזוכה להערכה היא 'בון טון', למי שמצליח במשימתו אומרים 'שאפּו', שפירושה כובע, כלומר: אני מוריד בפניך את הכובע. ביטוי מעודכן וחביב הוא תואר הפועל 'בַז'וֹנגלֶר'. ז'ונגלר פירושו בצרפתית להטוטן. מן האירוויזיון לקחנו את דבר השבח האולטימטיבי 'דוּז פּוּאָה', שתים עשרה נקודות. יש גם מילות זלזול. מה שעבר זמנו הוא 'פּאסֶה', מופע או אישיות שאינה מעוררת כבוד זכתה לתוספת הדו-לשונית, צרפתית-יידית: דֶה לה שמאטה, ואחיזת עיניים היא 'קאמופלאז'. זה המקום לציין שיש מילים לא מעטות הקיימות באותה הגייה באנגלית, ששאלה אותם מהצרפתית. הצליל הצרפתי המובהק של המילים האלה אינו משאיר מקום לטעות באשר למקור.

לא מעט ביטויים המתארים את המבנה החברתי ואת חיי הציבור לקוחים מצרפתית, חלקם כאמור בתיווך האגלית.  קבוצה סגורה שבה יד רוחצת יד היא קליקה, והמועמד לעבודה או המתייצב לבליינד-דייט מתבקש להציג רֶזומֶה מרשים. אם הצליח הוא יעבור לעיתים סטאז'. הצבעה פה אחד היא הצבעה אָן-בלוק, הפיכה צבאית קרויה קוּ-דֶ-טָה, והתפיסה הליברלית של השוק החופשי שהתגלגלה גם לתחומי החינוך וההתנהגות החברתית היא 'לֶסֶה פֶר': הנח לעשות. זה שזכה ומניחים לו לעשות ככל העולה על רוחו מקבל 'קארט בלאנש', מילולית: נייר לבן. מי שאתרע מזלו והגורל התנכל לו מדווח על פורס מאז'ור, כוח עליון.

הצרפתית נחלה הצלחות לא מעטות בתחום ההתנהגות האנושית וחיי הנפש. מי ששומר, לפחות כלפי חוץ, על בטחונו העצמי 'מחזיק פאסון'. מי שמגלה אדישות למתרחש הוא טיפוס נון-שאלאנטי השוכב כל היום על הפלאז'ה, היא חוף הים, והעצבני חוטף קריזה, או בצרפתית piquer sa crise. הצורה הצרפתית המקורית, קריז, שמורה להתקף בעקבות צריכת סמים. זה שחווה דבר מה ונזכר בחוויה דומה בעברו מדווח על כך ש'היה לו דז'ה וו'. ביטוי המוכר בשפת הפסיכולוגים הוא 'פוֹלי א-דֶה' – שיגעון בשניים, המתייחס לזוג אנשים שאחד מהם נדבק בשגעונו של השני.

כאמור, שנות החמישים היו בישראל שנות פריחה לצרפתית, וזו התבטאה גם במשחקי הילדים. ספירה לצורך הגרלה נעשתה באמצעות נדנוד הידיים מעלה מטה וספירה. זו נקראה בהכרזה הקצובה 'קומ-פנ-יון', ואחריה הגיע אן-דה-טרואה, אחת שתיים שלוש בצרפתית. כאשר שני ילדים גילו שהם לובשים אותו בגד או השתמשו באותה מילה בבת אחת, התקיימה תחרות ספונטנית. הראשון שמגלה את הכפילות צובט את חברו וקורא "צמבל בלי להשיב לעולמים". 'צמבל' זכה לראשי תיבות: 'צביטה, מכה, בעיטה לטיפה', או 'צביטה מכה בלי להחזיר', אבל המקור הוא צרפתי; semble, דומה, וכן ensemble, יחד. כאשר ילד ביקש להפסיק משחק במהלכו הוא נהג לקרוא 'פּוּס', והמשחק נפסק. המקור הוא בנוהג הצרפתי להרים אגודל במקרים דומים. אגודל בצרפתית: pouce.

כל זה אינו אלא הקדמה לשני תחומים שבהם הצרפתית מולכת. הראשון בהם הוא תחום האופנה. גם כאן היה שיא זוהרה של שפת האופנה הצרפתית בשנים עברו, ועם הזמן זינבה בה האנגלית הגלובאלית. בחנויות הבגדים, שחלקן כונו בשם הצרפתי המפתה 'בוטיק', אפשר היה לרכוש מכנסי סן טרופז או מכנסי פדלאפון; בצרפתית: רגלי פיל. חצאית הקלוש התנפחה כלפי מטה, וחייטים מקצועיים טרחו לעצב את השמלה בקפלים בנוסח פְּלִיסֶה. החולצה הרחבה והרפויה נקראה בלוּזון, השרוולים עוטרו במנז'טים, על החולצה לבשו ז'קט, בהגייה הצרפתית המלרעית. נשים נהגו לחטב את הופעתן באמצעות קורסֶט, מחוך, ואפילו קורסָז' שהגביה את הכתפיים. שמלות או חולצות הנשים עוצבו לעיתים בנדיבות בדֶקולטֶה, הוא המחשוף, שזכה בעידן הגלובאלי לכינוי חלופי: עמק הסיליקון. ועל הראש חבשו קסקֶט, מילה צרפתית שמקורה רוסי, או בֶּרֶט. לימים החליף אותם הקפוצ'ון, גם הוא מצרפתית, ואפשר גם סתם כובע צמר עם פומפון. אלה שהלכו עד הסוף הוסיפו ללוק הצרפתי פפיון, עניבת הפרפר. ז'וז'ו חלסטרה, הזמיר המשתקם, אהב לקשט את עצמו בגורמֶטים: תכשיטים, צמידים ושרשרים.

מילת המפתח, שזוהרה לא הועם גם מפני שאומצה לאנגלית, היא 'שיק', שפירושה אופנה, אך היא הפכה שם נרדף לזוהר ולטעם טוב. מכאן התגלגלו סוגות אופנה שונות, חלקן פרובוקטיביות כמו גֶטו שיק, ולֶסבו שיק ואפילו הירואין שיק.  אופנת העילית המקומית שמרה על השם הצרפתי: הוֹט קוּטוּר. הייצור ההמוני של הבגדים המוכנים זכה לשם המזלזל פְּרֶט אָ פּורטֶה, מילולית: מוכן ללבישה. גם ביטוי האופנה "הצעקה האחרונה" מתורגם מצרפתית: le dernier cri. בלילה מתכסים בשמיכת פיקֶה.

במספרה אפשר היה להסתפר 'אָ לה גַרסוֹן', תספורת נערית לנשים, או 'קארֶה', תספורת בקו הסנטר, עם אפשרות לגמישות: קארֶה ליבֶרל. אגב, השיער השאטני מקורו בצרפתית: chatain והוא צבע הערמונים, ולכן זכתה דינה ברזילי בתיק הצבאי ל"צבע שיער: ערמוני". ערמונים קרויים בצרפתית chataigne, גלגול של המילה הלטינית castanea, שממנה התגלגל גם השם האנגלי לערמון chestnut, השמות הלטיניים לבלוטת הערמונית, והקסטנייטות.

ברשימה הבאה: מהו התחום השני שבו הצרפתית שולטת, ואילו צירופי לשון מתורגמים הורישה לנו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »