Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שיפור’

לקראת הבחירות המוניציפליות, מועמדים רבים לראשות המועצות המקומיות והעיריות מתחייבים לפתח ולטפח את מראה היישובים השונים. כמו כן, חזונם של בתי ספר רבים הוא לפתח ולטפח את כישוריהם של התלמידים. הדמיון בצליל ובמשמעות מקרב בין הפעלים  פִּ תֵּחַ וטִ פֵּחַ. האם יש קשר היסטורי ביניהם?

המשמעות המקראית של הפועל 'פיתח' היא 'התיר, פתח קשר; הסיר, שחרר', למשל: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּ תַּחְ תָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל יב). בספר מלכים א' (כ יא) נכתב: "וַיַעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיאֹמֶר [למלך ארם] דַּבְּרוּ אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר    כִּמְפַ תֵּחַ". פסוק זה הוא מקורו של הביטוי הידוע, שפירושו המילולי הוא 'אל יתפאר מי שחוגר את כלי נשקו כמי שכבר פותח את החגור כדי להסיר אותם לאחר שניצח בקרב'; כלומר: 'אל לו לאדם להתפאר במשהו לפני שביצע אותו'. הפועל 'פיתח' משמש במקרא גם כפועל סביל, כמו נִפְ תַּח, בין היתר בהקשר של צמיחה: "נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן  פִּ תַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים" (שיר השירים ז יג). גם בעברית בת-זמננו משתמשים בפועל 'פיתח' במובן 'הצמיח': "עצים אלה הצליחו לפתח גזע עבה בגובה של 10 מטר ויותר".במקום אחד במקרא הפועל 'פיתח' מציין את עיבוד האדמה: "יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ יְפַ תַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתוֹ" (ישעיהו כח כד). עם זאת, הפועל 'פיתח' במובן 'חרת', המופיע אף הוא במקרא, אינו קשור מבחינה היסטורית לשורש פת"ח שעניינו ההפך מ'סגר'.

מהשורש פת"ח נגזר הפועל הִתְ פַּ תֵּחַ בבניין פיעל. פועל זה מופיע פעם אחת במקרא, במשמעות קרובה לזו של 'פיתח': "התפתחו (קרי: הִתְפַּתְּחִי) מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן" (ישעיהו נב ב). פירושו המילולי של פסוק זה הוא 'התירי את הכבלים מעל צווארך'. כלומר, משמעותו המקראית של הפועל 'התפתח' היא 'השתחררות, שחרור עצמי מכבלים'. בלשון חז"ל הפועל 'נתפתח' משמש גם במובן 'נפתח ונבקע', למשל: "ניתפתחו החביות" (משנה, ערלה ג, ח). פועל זה משמש גם במובן של פתיחת העיניים לראייה, ומתאר מצב שבו עיוור חוזר לראות: "סומא וניתפתח" (משנה, גיטין ב, ו).

בעברית החדשה קיבלו הפעלים 'פיתח' ו'התפתח' משמעויות מופשטות יותר. הפועל 'פיתח' ושם הפעולה  פִּ תּוּחַ מציינים קידום, עיבוד, שיפור ושכלול (פיתוח אזור כלשהו) וכן המצאה (פיתוח מוצרים חדשים). הפועל 'התפתח' ושם הפעולה הִתְ פַּתְחוּת מציינים התקדמות ושיפור הדרגתי (בין היתר, בביטוי 'התפתחות הילד'). משמעויות מופשטות אלה נגזרו מהמשמעויות המקראיות: שחרור או השתחררות ממגבלות, פתיחת דרכי יציאה ממקום כלשהו כדי להתקדם, היפתחות והתרחבות (כמו פרח בצמיחתו).

המשמעות המופשטת של הפעלים 'פיתח' ו'התפתח' מתרגמת את הפועל to develop. מקור הפועל הלועזי הוא בצרפתית עתיקה – desveloper. פועל עתיק זה מורכב מקידומת השלילה des- ומהפועל veloper שפירושו 'לעטוף' (וממנו נגזרה המילה האנגלית envelope במובן 'מעטפה'). פירושו של הפועל בצרפתית היה 'להסיר עטיפה', ומשם הוא נשאל לאנגלית במובן 'לפתוח, לפרוש, לגלול'. מאז השתנתה משמעות הפועל באנגלית למשמעויות המופשטות של התקדמות בהדרגה, שיפור ושכלול.

הפועל 'טיפח' מופיע פעם אחת במקרא בהקשר של גידול ילדים: "אֲשֶׁר-טִ פַּחְ תִּי וְרִבִּיתִי" (איכה ב כב). יש הרואים פועל זה כגזור משם העצם טֶפַח: מידת אורך קדומה השווה לרוחב כף ידו של אדם מבוגר(למשל: "וְעָבְיוֹ טֶפַח", מלכים א, ז כו). המשמעות הראשונית של הפועל היא נשיאת תינוק על כפות הידיים. שם הפעולה טִ פּוּחַ מופיע במקרא בצירוף "עֹלְלֵי טִפֻּחִים" (איכה ב כ) במובן 'תינוקות שהאימהות מטפלות בהם בחיבה'.

בעברית בת-זמננו פועל זה משמש הן לתיאור גידול ילדים והן לתיאור גידול צמחים, למשל: "שכנינו מטפחים עשבי תבלינים וצמחי מרפא באדניות שבמרפסתם." הפועל המקביל באנגלית הוא to nurture. מקורו בפועל הלטיני nutrire, שפירושו הוא גם 'להיניק' וגם 'לגדל, להזין'. מפועל לטיני זה נגזרו גם שם העצם nursery, שפירושו הוא גם 'חדר ילדים' או 'גן ילדים' וגם 'משתלה', והפועל to nurse, שהוראתו המקורית היא 'להיניק', ופירושו גם 'לטפל (בחולה), לסעוד' וגם 'לטפח'.

לסיכום, אין קשר היסטורי בין שני הפעלים – 'פיתח' ו'טיפח'. עם זאת, שניהם משמשים הן בתחום הבוטני (צמיחה טבעית או עיבוד אדמה ועידוד צמיחה) והן בתחום החינוך וגידול הילדים. הם מצויים בשימוש גם בתחומים נוספים, כגון: 'פיתוח מוצרים' בתעשייה, תקציב פיתוח המיועד לבניית תשתיות ועוד. גם בחברת מלינגו נמשיך לפתח את המוצרים שלנו ולטפח את הקשר עם הלקוחות.

Read Full Post »

לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט אויבים רבים. אפשר למנות ביניהם את יצרני האימוג'ים המחזירים אותנו לשפת מערות, את מעצבי שפת הרשת החברתית המקצרים את השפה לדעת, אנשי ציבור עילגים, ואקדמאים ששכחו לכתוב ולדבר עברית. לחבורה הזו מצטרפים המתקנים מעם עצמם, פקחי העברית הסובבים באוזניים רושפות, מגלים טעויות על כל צעד ושעל ואצים מיד לנזוף בדובר או בכותב בזעם קדוש. מדוע הם אויבי העברית? ראשית, כי עצם פעולת הנזיפה היא מהלך לא תרבותי בעליל. שנית, מפני שחוץ מתחושת מיאוס מהם ומהעברית הם אינם תורמים דבר לשיפור השפה. יש דרכים יעילות  בהרבה. ושלישית, הם טועים. שוב ושוב הם טועים. הם מספרים לזולתם שהוא טועה, אבל הטעות היא דווקא שלהם.

ולהלן הערות תיקון ששמעתי בימי חלדי ומסעותי בעברית, כולל גולשים שייסרו גם אותי בשוטים ובעקרבים. אין מדובר בטעויות של ממש, אלא בטעויות לכאורה, שאינן טעויות כלל וכלל, והן מעידות על המתקן ולא על המתוקן. חלק מהציטוטים מקוריים, ככתבם וכלשונם.

"איך העזת לזלזל בחוקי הזואולוגיה ולומר 'עקיצת יתוש', 'עקיצת עכביש'. ליתוש ולעכביש אין עוקץ".

השפה אינה שיעור בזואולוגיה. תחושת הדקירה מנשיכת היתוש (כן, זה מה שהוא עושה, נושך) מזכירה לנו עקיצה, וכמו בעוד אלפי מילים הרחבנו את משמעות 'עקיצה'. ולשואל נאחל: שינשכו אותך יתושים כל הלילה.

"אל תגיד אסקימוסים. זה טעות דקדוקית וזה מעליב את האסקימוסים. תגיד אסקימואים".

שטויות, חברים. ראשית, אין כאן בעיה דקדוקית של ריבוי כפול. האות סמ"ך אינה משמשת כאן כריבוי אלא כעיצור מקשר לנוחות ההגייה, והיא הופכת את המילה כולה מתגלגלת וזורמת, מסמ"ך אל סמ"ך. 'אסקימואים' קשה להגייה. ובאשר לעלבון, בעיני מעליב יותר לקרוא על שמם שלגון.

"למה אתה אומר 'בגלל ש…'? ואני למדתי שיש לומר 'מפני ש…'".

'בגלל ש…' במשמעות 'מפני ש…' נעוץ במקורות היהדות ואינו שגיאה בשום פנים ואופן.

"מפקחת אחת אמרה לי שאסור לומר 'תמסור ד"ש' כי ד"ש זו דרישת שלום, כלומר, מסירת שלום. צריך לומר: תמסור שלום".

עודפות אינה שגיאה. אין כל רע ב'תמסור דרישת שלום', ו'תמסור ד"ש' ודאי אינו עודפות, שהרי 'ד"ש' הפכה לתיבה עצמאית. ותמסור ד"ש חם (אפשר גם חמה) למפקחת.

"אמור: 'הכול נוהרים לאי', אל תאמר 'כולם נוהרים לאי' (ודייק, עמ' 200).

לטענת "ודייק" 'כולם' תקף רק כאשר דיברנו קודם על ציבור מסוים, ולכן "פועלי המפעל רצו להשתתף בטיסה לאילת, אך לא כולם השתתפו". זו הבחנה מלאכותית. "כולם" ו"הכל" ביחס לבני אדם מביעים רעיון דומה, ומובנים מן ההקשר.

סַפרות בפתח? שוד ושבר! רק בחיריק! סִפרות!

במטותא מהמתקנים הסדרתיים. "סַפרות" ו"סַפרותי" בפתח הן צורות נפוצות ותקינות. במילונים החדשים ניתנות שתי הצורות, בחיריק ובפתח, ובצדק.

"סיפרתי אודות פלוני"? נורא ואיום! אין לזה משמעות! רק 'סיפרתי על אודות פלוני'.

נכון. במקרא מופיעה רק הצורה 'על אודות', ולכאורה למילה 'אודות' אין משמעות בלעדיה. אבל 'אודות' מושרשת בעברית החדשה ודווקא בלשון הגבוהה. ולמי שזה מדיר שינה מעיניו מומלצת גירסה פשוטה ותקינה: "סיפרתי על פלוני".

"אל תאמר גַזען. רק גִזען".

הצורה המקובלת כנכונה ונתמכת על ידי האקדמיה היא אכן גִזען, ובעקבותיה גִזענות, מאחר שמקור המלה ב"גֶזע", והסגול הופך לחיריק. כך הדבר ב"צִדקן" ו"צִדקנות". מצד שני, גַזען קרובה למילות תכונה, השקפה והתנהגות: שמרן, טהרן, פחדן וגזלן ועוד ועוד, ואין לראות בה שגיאה אלא חלופה סבירה. ומי שאומר "צִדקן" ולא "צַדקן", שיקום.

"למה קוראים בתקשורת ליונה יהב ראש העיר? הוא בסך הכל ראש העירייה".

'ראש עירייה' הוא אכן השם הרשמי והממסדי. אבל השפה אוהבת סמליות, ועל כן מופיע הכינוי 'ראש עיר' כבר בתלמוד, ואין בו כל פסול.

"למה אתה אומר לי 'השמנתָ'? תגיד 'שמנתָ'".

יש היגיון בטענה, שהרי 'השמין' הוא מי שגורם לאחרים להיות שמנים, אבל ההרגל לומר 'השמנתי' מתבסס על הופעות בתנ"ך. בעקבותיו אומרים גם 'הרזיתי' לצד 'רזיתי'.

"מה זה הביטוי המוזר הזה 'זכרונו לברכה'? תגיד 'זכרו לברכה'!"

אגיד ככה ואגיד ככה. מה שבא. 'זכרונו לברכה' הוא ביטוי תלמודי. 'זכרו לברכה' מתבסס על פסוק ממשלי: "זכר צדיק לברכה, ושֵם רשעים ירקב".

"למה כולם אומרים 'הבנות ילכו', ולא 'הבנות תלכנה'? איך השתרשה השגיאה המעצבנת הזו?"

לא שגיאה ולא מעצבנת. נוכחות ונסתרות בעתיד וציווי מופיעות כבר במקורות, גם בעברית החדשה וגם בתקנים המחמירים, בשתי הצורות – ילכו (או תלכו) ותלכנה, סעו וסענה וכדומה.

"אסור לכתוב ש' לאחר המילה 'כנראה'. 'כנראה ש..' זו שגיאה! שלא לדבר על 'כמובן ש…'"     

הקביעה לפיה 'כנראה ש…' לפני פסוקית זיקה היא שגיאה היא מה שקרוי 'תקנת מדקדקים'. יש לתקנה זו נימוקים שונים, חלקם מפותלים, אך בשום פנים אין לראות ב'כנראה ש….' שגיאה. התנגדות דומה יש לשימוש ב'כמובן ש…", אם כי שם ההנמקות שונות. במקרים אלה ודומים להם גובר הנוהג הלשוני על תקנות המדקדקים.

"אסור לומר מָנוי לתאטרון! רק מינוי!"

אכן, תקנה, ולטעמי אחת התקנות הפחות מוצלחות של האקדמיה ללשון. בעבר היתה קיימת הבחנה בין מָנוי לתיאטרון, גם במשמעות בעל הכרטיס וגם במשמעות הכרטיס, לבין מינוי לתפקיד ציבורי. ההחלטה לקרוא גם לכרטיס 'מינוי' מבלבלת את הציבור. שגיאה? ממש לא. לכל היותר עבֵרה על תקנה שמן הראוי לשנותה.

"מנהל בית הספר התיכון שבו למדתי היה מר יצחק שבטיאל ז״ל, חבר האקדמיה ללשון העברית. הוא לימד אותנו שלא משתמשים במילה 'בטח' אלא במילה 'בוודאי', ויש הבדל בין ביטחון (כמו בביטוי ״עם ישראל ישב לבטח״) לבין ודאות".  

'בטח' היא מילה נרדפת ל'בוודאי', לא רק בשנים האחרונות אלא מאז תחיית העברית, ובעיקר בשפת הדיבור. השימוש ב'בטח' אינו רק מקובל אלא גם סביר שהרי כוונתו: "אני בטוח שהדבר נכון", או "אני בטוח שזה מה שהתרחש או יתרחש".

"אל תאמר מקָרֵר! אין מילה כזו! אומרים 'מַקְרֵר'!"

לא נכון. אומרים מקָרֵר. מחדשי הלשון קבעו שמשקל המכשירים יהיה מַקְטֵל, ומכאן שהיה נכון לקבוע את מַקְרֵר. אלא התקנה הזו נקבעה לאחר שהמילה מְקָרֵר היתה כבר רווחת, והחליטו בצדק שלא לשנות אותה, כדי למנוע בלבול ותקלות.

"'הוא הִכְּחִיש שהוא מצייר במִכְּחוֹל?' אסור! הוא הִכְחִיש שהוא משתמש במִכְחול! עברית שפה קשה".

למתקן האלמוני מומלץ לומר עשר פעמים 'הכחיש שהמכחול הכחיל' בלי דגשים בכ'. יצחק אבינרי כתב על כך כבר לפני יותר מחמישים שנה: "יש להתיר כאן את הכף הדגושה, בניגוד לדקדוק, כי כף שוואית רפה לפני ח' קשה מאוד בדיבור". כמו ברוב המקרים, הוא צדק.

"'שני שליש'? איזו טעות! אמור שני שלישים'!!"

לכאורה הכלל ברור: צריך לומר "שני שלישים" בדיוק כמו "שלושה רבעים" או "חמש שישיות". ולמה בכל זאת "כולם אומרים" "שני שליש"? מפני שהוא מתאים לדפוס של מנייה הקיים בתחומים אחרים, כמו "שלושה גרם" ולא "שלושה גרמים", "שני קילומטר" החי בשלום לצד "שני קילומטרים", ואפילו "חמישים שקל".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: