Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שובך’

עולם הציפורים הוא עשיר ומגוון, אך רק יודעי ח"ן יכולים למנות יותר מעשר ציפורים, להבדיל ביניהן ולספר את סיפורן. דומה ששתי הציפורים המוכרות ביותר, וכבר ילדי הגן יכולים לזהות אותן, הן היונה והעורב. הן גם יוצרות מעין צמד. היונה הלבנה מול העורב השחור, היונה שוחרת השלום מול העורב המבשר רע. המפגש המפורסם ביניהם הוא כמובן בסיפור תיבת נוח. העורב נשלח ראשון לבדוק את מצב המים ולא הביא תוצאות. אחריו נשלחה היונה, והיא חזרה עם עלה זית בפיה. על כך מספר המדרש: "וישלח את העורב לידע מה בעולם, והלך ומצא נבלת אדם מושלכת בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו. ושלח את היונה והשיבה את שליחותו. מכאן אמרו: השולח דברים ביד טמא כשולח ביד כסיל, והשולח דברים ביד טהור כציר נאמן לשולחיו". בפולקלור הערבי הפלסטיני מוכר הביטוי "הלך כמו העורב של נוח", ופירושו: הלך ולא חזר.

שם הציפור יונה קרוב למילה הארמית יונתא, ויש הקושרים אותה לפועל אנה – להיאנח. קולה של היונה מזכיר אכן אנחה, אבל כבר בתנ"ך הועדף הפועל 'המה', כבספר יחזקאל: "כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת". במקרא מופיעה גם הצורה 'הומיה', והצירוף "יונה הומיה" מזכיר את שירו של חיים נחמן ביאליק "מאחורי השער": "בת יונים הומיה/ בת יונים בהירה/ נחתני בים/ על כנפי הסירה".

כבר בתנ"ך היונה היא דימוי לאשה אהובה. זאת בעיקר בכמה פסוקים בני אלמוות בשיר השירים, כמו בצירוף "יונתי תמתי". לדימוי הזה נקשר מטבע הלשון הנפוץ "כמו זוג יונים", המתייחס לבני זוג אוהבים. הוא מוכר ביידיש: האָבּן זיי געלעבּט ווי אַ פּאָר טויבּן (הם חיו כמו זוג יונים), וכן בכמה גרסאות באנגלית ובצרפתית.

מגדלי יוני הדואר נקראים גם יונאים, וכן בתלמוד "מפריחי יונים". השם הזה אומץ על ידי אלי עמיר ברומן בשם זה. במסכת סנהדרין דנים בפרשת "מפריח היונים", שהוא פסול לעדות משום שהוא עוסק לדעתם בפעילות סתמית שאינה תורמת לעולם. מילון הסלנג של נתיבה בן-יהודה ודן בן אמוץ מציע הוראה נוספת ל"הפריח יונים": "שיחרר גזים מבטנו דרך פי הטבעת".

פרשת מפריח היונים בסנהדרין היא אחת הפעמים הנדירות במקורות שבהן מופיעה צורת הזכר של היונה – יון. היונה היא אחד היצורים המעטים בעברית שבהם שם הזכר משני לשם הנקבה ונגזר ממנו. 'יון' צצה גם בשיר ילדים ידוע מאת שמואל בס, הנפתח במילים "שני אורחים לי בחלון, זוג יונים: יונה ויון", ומסתיים: "'יום יום בואו ואתן!'/ ראש הניעו: 'חן, חן, חן!'".

מקור הדימוי של היונה כסמל השלום הוא במיתולוגיה היוונית. היונה נחה על זרועה של אפרודיטי, אלת האהבה והיופי. דעה אחרת קושרת כאמור את הדימוי לסיפור נוח, כאשר היונה היא זו שהביאה את בשורת השלווה והביטחון לאחר המבול. הציור המפורסם של פבלו פיקאסו תומך בכך: פיקאסו הניח בפיה של יונת השלום את עלה הזית המקראי. היונה היא גם סמל נוצרי של שלום ואהבה. בספרי הברית החדשה מתי ולוקאס מופיעה רוח אלוהים בדמות יונה.

יונה הפכה כינוי לפוליטיקאי רודף שלום במשבר הטילים בקובה ב-1962. אז נולד הצמד הניגודי "יונים וניצים". לדימוי הנץ הפוליטי שורשים עמוקים במסורת האמריקנית. הביטוי "war hawks" נטבע על ידי הנשיא ג'פרסון ב-1789 כמונח ביקורתי נגד הסנאטורים שתמכו במלחמה נגד צרפת. מילון הסלנג הבריטי של אריק פארטרידג' קושר בין היונים והניצים מכיוון שונה במקצת, בביטוי בריטי מן המאה ה-19: hawk and pigeon, שפירושו "הנבל והקורבן".

מקום מגוריהן של היונים הוא השובך, מילה תלמודית הקשורה ל'שבכה' וכן למילה הערבית שֻבָּאכּ שפירושה חלון. ההגייה התקינה היא שוֹבָך במלרע, אבל בשירו של נתן אלתרמן "לבדך" נשמעת גרסה מקובלת לא פחות, ובמלעיל: "הלילה, סחרחר מיונים על השֹׁבֶך/ מדליק לך עצי דובדבן". המילה המקראית הקרובה בהוראתה לשובך היא 'ארובה', על פי ישעיהו: "מִי־אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה, וְכַיּוֹנִים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶם".

הקופסה המוצמדת לרגלה של יונת דואר נקראת 'טוטף', ובה מניחים פתק למשלוח. היא מזכירה את 'טוטפת', מילה מקראית שפירושה תכשיט שנקשר להנחת התפילין. הטוטף נקשר לרגלי היונה בעקבות פיוט של שמואל הנגיד: "שלח יונה מבשרת/ ואם אינה מספרת – / באיגרת קטנה אל/ רגליה מחוברת". הוא מסתיים במילים: "ושית אותה כטוטפת/ עלי ידך מקושרת/ ותיכתב בליבתך/ בעט ברזל ועופרת". המכתב המונח בטוטף קרוי גם 'פְתַקְיוֹן' (פתק+יון). מאיר שלו בספרו "יונה ונער" מעדיף את המילה 'יונוגרמה' (יונה+טלגרמה), המופיעה בספר היונאות של אברהם עץ הדר משנת 1939.

העורב מופיע בתנ"ך עשר פעמים. הדימוי המבשר רע שלו מיוחס גם לקריאה הצורמנית "קרע-קרע". על הקול הזה נאמר בעקבות אמרה צרפתית: "באין ציפור שיר, גם עורב זמיר". גם מסכת בבא קמא אינה מפרגנת: "כל המחובר לטמא – טמא, כל המחובר לטהור – טהור … לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו". לעורב גם דימוי של שודד מזון, ומכאן משל העורב הלקחן, שזכה גם ליצירה מוזיקלית. לדימוי הזה רמז בספר מלכים: העורבים מביאים לאליהו המסתתר לחם ובשר.

לשמו של העורב מקבילה ארמית: עורבא, ומכאן הביטוי הידוע 'עורבא פרח', המתייחס לדברים חסרי בסיס או שחר. מקורו במסכת ביצה: "וכי מה בין זה לנדרים ונדבות? – אמר ליה: עורבא פרח [העורב עף]". הסיפור מתייחס לרב הונא, שרב אויא הציק לו בשאלות דקדקניות, עד שזה נאלץ להסיט את תשומת לבו לעורב העף בשמים.

לאיזון התמונה יש לומר שהעורבים במצרים העתיקה היו דווקא סמל לנאמנות ולחיי נישואין ארוכים. בשיר השירים תלתליו של האהוב "שחורות כעורב". ב"משחקי הכס" העורב הוא עוף מסתורי המופיע לעיני בראן, ומעביר לו מסרים מאגיים.

"עורב לבן" משמש בתרבויות שונות כסימן למזל רע, לחילופי העונות, לחיזוי העתיד, וכן כדימוי לאדם שהתנהגותו מנוגדת באופן מובהק לזו של סביבתו. הביטוי מופיע במדרש: "ואם תמצא עורב כולו לבן כן תמצא כשֵרה בנשים", וכן בלטינית: alba avis. בגרמנית פירוש הביטוי הוא דווקא אדם טוב בין אנשים רעים.

ולסיום, גם יונה וגם עורב הם בתנ"ך שמות פרטיים. יונה הוא נביא שנכלא בבטנו של הדג הגדול, ועורב הוא אחד מנסיכי מדיָן. יונה משמש כשם פרטי גם בישראל החדשה, הן לבנים והן לבנות, במלעיל, אם כי יש לומר שהתיישן. לפחות נשאר ממנו זכר בשיר רחוב עסיסי: "היי היי יונה, יונה פעמונה".

Read Full Post »

חג השבועות הגיע, חג החקלאים. התנ"ך הוא המקור החשוב והפורה ביותר למילוי צורכי הלשון של העברית החדשה. בכמה תחומים הוא פורה במיוחד, ולא במקרה זכה עולם החקלאות לשפע  מילים מקראיות. אלה גם מספרות עד כמה שונה החקלאות של אז מהחקלאות של היום.

'חקלאות' היא מילה חדשה. היא נגזרה מהמילה הארמית-תלמודית 'חקל' שפירושה שדה, לצד 'חקליתא', וכן 'חקלאה': איש שדה, עובד אדמה. בספר במדבר מתרגם אונקלוס את המילה 'שדה' ל'חקלא', וכך במקומות נוספים. היא מופיעה גם בצירוף הקבלי 'חקל תפוחין'. בברית החדשה מופיע הצירוף 'חקל דמא' (באנגלית (aceldama. זהו השדה שקיבל יהודה איש קריות במחיר בגידתו, ופירושו 'שדה של דם'.

'חקל' לא נקלטה בעברית החדשה כמילה עצמאית, אך היא משמשת בשמה של חברת יכין-חקל. 'חקלאות' נגזרה ממנה כתחליף לצירוף "עבודת האדמה", וכמוה 'חקלאי'. מחדש המילה הוא ככל הנראה דוד ילין, והיא מופיעה ובתפוצה רחבה יחסית בעיתונות העברית החל משנת 1925.

לצד לשון חכמים, המקרא סיפק לעברית שורה של מילים קרובות בתחומי עבודת האדמה. הקרקע המעובדת זכתה לשמות רבים: שדה, שדמה, ניר, יָגב ועוד. איש האדמה קרוי במקרא איכר, יוגב ועובד אדמה. האיכרים והיוגבים הופיעו בדרך כלל כבני זוג של הכורמים, ובשירו של מתתיהו שלם שרו ילדי ישראל "הכורמים, היוגבים, צאו במצלתיים". בעברית החדשה התפצל השימוש. 'יוגב' קיים רק בשירה ובמליצה. 'איכר' הוא בעל חווה כפרית, להבדיל מאנשי ההתיישבות השיתופית, שנקראו על פי ענפי המשק: לולן, רפתן, כורם, נוטע וכדומה. בהתיישבות העברית האיכרים היו מקימי המושבות של סוף המאה ה-19, 'איכר' היא מילה שהשימוש בה התיישן. היא משקפת אורח חיים ותרבות ולא רק עיסוק, ואלה כמעט נעלמו במציאות המודרנית.

מעבד האדמה נקרא במילה הערבית פלאח, שפירושה איכר, ובמהדורה מודרנית  גד"שניק, עובד גידולי השדה. בפרשת נשא מתרגם אונקלוס את המילים 'זאת עבודת' ל'דין פולחן', ומכאן  המילה פולחן. ואכן, יהודי מסור ונאמן במיוחד קרוי בעגה החרדית ובהברה אשכנזית 'עויבד'.

אחד השיבושים החביבים מאוד על הישראלים הוא הביטוי 'לבור את המוץ מן התבן'. הדוברים מתכוונים שיש לעסוק בעיקר ולא בדברי הבל, אלא שגם המוץ וגם התבן נמצאים בצד ההבל. הרשב"א מציע לנו: "ואתה בשכלך הבר, תברור התבן מן הבר". הוא מתייחס כאן לדברי ירמיהו: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת. מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר?!" רש"י מפרש כאן: "מה ענין שקר אצל אמת?" גם כאן מתווכת הברית החדשה, ולכן הביטוי מצוי גם באנגלית, גרמנית, צרפתית ויידיש. בספר מתי מובא משל הזוֹנין, מין צמח בר, והחיטים, הגדלים יחד ומפרידים ביניהם בעת הקציר. הזונין הם הרשעים הנידונים לגהינום, והחיטים הם הצדיקים היורשים את מלכות השמים.

מהם התבן, המוץ והבר? גידי יהלום, חבר קיבוץ בית אלפא, מסביר במאמר שפורסם באתר הזירה הלשונית, כי עם גמר הדיש, הגורן כולו מכוסה קש מעוך. הגרעינים הכבדים מן הקש נמצאים בשכבה התחתונה, על פני האדמה. הקש, הגבעולים היותר ארוכים, נאסף ומובל לדירים, לרפתות ולאורוות. התֶבֶן, שהוא הקש הקצוץ והמעוך, נשמר לייצור לבנים לבניין, ככתוב בסיפור העבדות במצרים, ואם אין צורך בלבנים, מוגש גם הוא למאכל לבהמות. על פני הקרקע נותרו הגרעינים המעורבים במוֹץ, פירורי השיבולים שנכתשו לאבק. כל אלה נאספים לערימה אחת, לצורך הזרייה. כאשר נושבת רוח מתאימה, האיכר זוֹרֶה את הגרעינים כלפי מעלה. הרוח מעיפה אִתה את המוץ הקל, והגרעינים הכבדים נופלים לערימת החיטה הנקייה.

"מאכילים את העם קש וגבב", טען עודד קוטלר כנגד מירי רגב. הביטוי המדויק הוא 'קש וגבבה', וגם הוא מספר סיפור חקלאי.  גבבה הוא חומר שהיה מפוזר בשטח, ורוכז לערֵמה או בטור מתמשך. העבודה נעשית בעזרת מכונה שנקראת מָגוֹב, והחקלאי שעושה זאת מגובב.

אחד משירי הילדים שהיו מוכרים בעבר לכל ילד שגדל בארץ ישראל הוא "אליעזר והגזר". וכך שרו למילותיו של לוין קיפניס: "גזר, גזר, גזר, גזר אין כמוהו גזר, זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר". גזר אכן זורעים, כמו חיטה ושעורה. לאחר שהגזר יוצא לאור ומבשיל אוספים אותו מן האדמה, וכך עושים גם לתפוחי האדמה ולשאר ירקות. כאן מגלה השפה הקדומה, בתיווכו המבורך של המקרא, יצירתיות וגיוון. יש שורה של דרכי איסוף תוצרת חקלאית, וכמעט כולן מיוצגות במילים באותו משקל, משקל קָטיל: אסיף לפרי הגדל על הקרקע (גזר, מלפפונים, אבטיחים, תפוחי אדמה, ואפילו חג, חג האסיף); קטיף, שנועד לרוב לאיסוף פירות העץ: תפוחים, פרי הדר, שקדים ואבוקדו, וגם פירות שיחים כגון עגבניות. ויש עוד: בציר ענבים, מסיק זיתים, גדיד תמרים ואריית תאנים.

גם גידולי הפרי זכו לשמות מגוונים במקרא, ואלה מלווים אותנו עד היום: 'פרדס', 'מטע' ו'כרם'. במקרא אלו מילים נרדפות המשמשות לסוגים שונים של פרי. בפרדס מגדלים גם רימונים, ובמדרש גם תאנים וגפנים. בכרם מגדלים ענבים, זיתים ושקדים, במטע עצים שונים. במקרא נמצא גם הצירוף 'מטע כרם'. בעברית החדשה, בדומה לתחומים רבים אחרים, נוצר בידול בשימוש: 'פרדס' להדרים, 'כרם' לענבים, ו'מטע' לכל השאר.

חקלאות היא גם גידול בעלי חיים. המילה 'רפת' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר חבקוק, ומרמזת על תפקידה: "ואין בקר ברפתים". יתכן שהיא קשורה למילה רף, קורה של מכלאות. המילה 'לול' במשמעות משכן התרנגולות מופיעה בתלמוד, אך היא נסמכת כנראה על הופעה יחידה של לול בתנ"ך, שפירושה מדרגות לולייניות. 'מלונה' בתנ"ך היא סוכת שומר, ורק בעברית החדשה היא הפכה למעונו של הכלב. המילה 'שובך' מופיעה בתלמוד: "שובך מלא יונים", והיא מזכירה, ולא במקרה, את המילה הערבית שֻׁבָּאכּ, שפירושה חלון.

לפני שצץ בשדות הכלי האימתני קומביין, שזכה לשם החצי-רשמי קְצַרְדַש-עַצְמוֹנָע, קצרו את התבואה בחרמש ובמגל, ממש כמו בימי קדם. החרמש הוא כלי בעל ידית ארוכה וסכין הניצבת לה, המגל הוא בעל ידית קצרה וסכין מעוקלת. שני הכלים מופיעים במקרא פעמים מעטות, ובהן מדובר על הכלי המעוקל הדומה לירח המתמעט, ומכאן גם הדימוי מן העברית החדשה 'חרמש הירח'. במשנה מדובר על 'מגל יד' ו'מגל קציר', ויש ביניהם הבדלים קטנים: מגל היד קטן מעט יותר,  והוא החרמש המקראי. להבו של מגל הקציר משונן, והוא המגל המקראי. הכלי שאנו קוראים לו היום חרמש הגיע מאירופה, והשם ניתן לו כדי להבדילו מהמגל.

עובדי הפרדסים של פעם התענו בעבודת הפיכת הקרקע בשני כלים שוברי גב: מעדר וטורייה. מעדר הוא כלי בעל קת עץ וטבלת מתכת בצורות שונות, שנועד להפיכת האדמה וסידורה. המילה מופיעה בספר ישעיהו. טורייה היא סוג של מעדר, בעל קת קצרה וטבלת מתכת רחבה וכבדה והוא שימש בחפירת גומות סביב עצי הפרדס. מקור המילה בערבית.

והיום? מגוון הכלים הססגוני הזה הוא נחלת המוזיאונים, או חגי הביכורים בקיבוצים. לכל היותר מתאמנים עליהם הפועלים התאילנדים, ולנו נותרה מעט נוסטלגיה, ומילים במילון שמעטים עושים בהן שימוש.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Agriculture

Read Full Post »

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: