Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עץ’

אחד המנגנונים המרתקים ביחסי שפת המקרא ושפת המשנה והתלמוד הוא המעבר מקודש לחול, וגם להיפך, מחול לקודש. המעבר מקודש לחול אופייני לעברית החדשה ומכונה "מעתק החילון". לצד מעתק החילון מתרחש ברובדי השפה הקדומה מעתק בכיוון הנגדי, "מעתק הקידוש". תכנים כלליים זוכים למשמעות דתית. התהליך הזה אופייני למעבר מלשון המקרא ללשון חכמים. כך זכתה המילה המקראית 'מזוזה', עמוד הדלת בבית, למשמעות מצמצמת דתית בעקבות הנוהג להניח מגילת קלף קטנה בתיבה המחוברת לקורת הבית, על פי המצווה המפורטת בספר דברים. בלשון חכמים כונתה התיבה 'מזוזה'.

גלגולי המילה 'דת' מתארים את מעתק הקידוש. בתנ”ך היא מופיעה 21 פעמים, כולן במגילת אסתר, וכן בצירוף הסתום "אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג 2), ומשמעותה 'חוק'. בלשון חכמים זוהתה 'דת' עם חוקי היהדות ומצוותיה, כמו בצירוף הידוע "כדת משה וישראל", כלומר, על פי חוקי משה וישראל, וכן בצירוף 'המירה דתה'. עם השנים התייחדה 'דת' למשמעות מכלול החוקים, המנהגים והאמונות, ביהדות ובדתות אחרות. שם התואר 'דתי' לאדם מאמין התפתח בלשון ימי הביניים, ובעקבותיו שם המושג: 'דתיות'.

מעתק קידוש וחילון מקיף חל על שימושי המילה 'עבודה' והפועל 'עבד'. בתנ”ך לצד השימוש הכללי בהם הם משמשים בתחום הפולחן הדתי: "וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶֽם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַֽה'" (שמות יב 27-25). בלשון חכמים ובתפילה 'עבודה' מתייחדת לעבודת אלוהים, וכמעט אין לה שימושי חול.

לצד הכוהנים והנביאים עולה מן התנ”ך דמותו של המשיח. המילה 'משיח' מופיעה בתנ”ך קרוב לארבעים פעמים. בספרם על מגילת איכה כותבים זקוביץ ושנאן כי בתנ”ך 'משיח' הוא כינוי למלך שנמשח עם הכתרתו בשמן הקודש, ובעקבות זאת הוא זוכה לחסות רוח הקודש. בהופעות שונות מתקיימת תקבולת בין 'מלך' לבין 'משיח': "וְיִתֶּן־עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב 10). בכמה מקרים מכונה גם הכוהן משיח (ויקרא ד 3). בלשון חכמים זכתה המילה להרחבת משמעות בתוך ההקשר הדתי: 'משיח' הוא מי שזכה לחסות האל ורוחו כדי לגאול את עם ישראל לעתיד לבוא.

לצד מעתקי המשמעות יש גם שינויי כתיב ודקדוק. קבוצת מילים מייצגת חילופי כתיב בין לשון המקרא ולשון חכמים, בעקבות חילופי ש' שמאלית מן התנ”ך בס' בתלמוד. דוגמאות בולטות לכך הן 'תפשׂ' המקראית כנגד 'תפס' המשנאית, 'פרשׂ' המקראית נגד 'פרס' המשנאית, 'שׂח' המקראית כנגד 'סח' המשנאית, 'יחשׂ' כנגד 'יחס', 'שָׂב' כנגד 'סָב', 'משׂור' כנגד הצורה המדרשית 'מַסָּר' ועוד.

בתחום מילות היחס ניטש קרב של ממש בין מילת השעבוד 'אשר' המקראית לבין 'שֶ' המשנאית, והוא נמשך עד לעברית החדשה. מילת השעבוד המובילה בתנ”ך היא 'אשר', שלה 5495 הופעות. היא משמשת כפתיחה לפסוקיות שעבוד כמו "קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ" (בראשית כב 2), או כמילית תכלית או סיבה: "אֲשֶׁר־נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי" (בראשית ל 18), וכן בצירוף מיליות: בַאֲשֶר, כַאֲשֶר, לַאֲשֶר ומֵאֲשֶר. בלשון חכמים 'אשר' כמעט נעלמה, פרט לציטוטים מן התנ"ך או בטקסטים טקסיים, והיא פינתה את מקומה ל'שֶ-'. 'שֶ-' מופיעה בתנ"ך 136 פעמים, רובן ככולן בספרים המאוחרים כמו תהלים, שיר השירים ועוד. ההופעה היחידה שלה בספרות המוקדמת היא בשירת דבורה: "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵֽל". בצירוף "מִטָּתוֹ שֶלִּשְלֹמֹה" (שיר השירים ג 7) שֶ- היא מילית שעבוד, ל- היא מילית קניין. מצירוף שתי המיליות נוצרה מילית הקניין שֶל, שאינה מצויה בתנ"ך אך שכיחה בלשון חכמים. למילית הזו תפקיד נכבד בתופעה הרחבה של מה שנקרא 'כינוי קניין פרוד': "הבית של אבי" במקום "בית אבי" המקראי, "הילד שלכם" במקום "ילדְכֶם".

במערכות הדקדוק יש במקורות מקרים לא מעטים של אי סדירות. למשל, בכינוי הרמז ברבים יש אי סדירות בין 'אלה' לבין 'אלו'. 'אֵלֶּה' משמשת בתנ"ך לשני המינים, ו'אֵלוּ' בלשון חכמים לשני המינים. בספר בראשית נכתב "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת [נקבה] בְּנֵי־נֹחַ" (י 1), ובספר שמות "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת [זכר] בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" (א 1). הצורה 'אלו' מקורה בלשון המשנה וגם השימוש בה אינו סדיר: "אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין" (דמאי ד ו), לצד "אם ערסן מלמעלה הרי אלו מצטרפות" (כלאים ד ז). בין הדוברים היום יש נטייה לראות ב'אלה' כינוי לזכר, וב'אלו' – לנקבה. התקנות אינן תומכות בכך.

הדוגמה הבולטת לערבוב צורות היא הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי. דוברי עברית רבים סבורים ש"הבנות ילכו" הוא שגיאה. האקדמיה ללשון קבעה כי שתי הצורות תקינות. בהסבר להחלטה נכתב כי הצורות המיוחדות לנקבה רבות בעתיד ובציווי – בסיומת ־נָה – היו סדירות בלשון המקרא הקלסית – בתורה ובנביאים: "וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת" (ירמיהו כט 6), "וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה" (ירמיהו ט 17). בספרים מתקופת הבית השני כבר יש עדויות לשימוש בצורת הזכר כשהכוונה לנקבות, למשל במגילת אסתר: "וְכָל־הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן" (א 20), או בשיר השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם מַה־תָּעִירוּ וּמַה־תְּעֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּֽץ" (ח 4). בלשון המשנה הצורה הלא מיוחדת היא דרך המלך: "הבנים יִירָשׁוּ והבנות יִזּוֹנוּ" (כתובות ד ו).

ולסיום, ללשון חכמים יש תפקיד חשוב בהפיכת סיפורים מקראיים למיתוסים מכוננים, באמצעות צירופי לשון. אירוע מקראי מכונן הוא 'עקידת יצחק', מעשה העלאתו של יצחק לקורבן על ידי אברהם, והצלתו ברגע האחרון. הצירוף מתייחס בשיח למהלך לאומי או מדיני התובע קורבנות של אנשים צעירים. מקורו במסכת ראש השנה: "אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (טז א). הצירוף נשען על הסיפור הידוע מספר בראשית: "וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים" (כב 9).

צירופים דומים שנוצרו בלשון חכמים בעקבות מיתוס מקראי הם 'בריאת העולם', 'קיבוץ גלויות' ועוד. קריעת ים סוף היא אירוע מכונן במיתוס של יציאת מצרים. ואולם, בסיפור המקראי לא נזכר הפועל 'קרע', אלא 'נבקע': "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם … וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּֽיִם" (שמות יד 21). הצירוף 'קריעת ים סוף' מופיע בלשון חכמים, בדרך כלל כדימוי לקושי רב, שכמעט אי אפשר להתגבר עליו. כך במסכת ברכות: "לך ה' הגדולה – זו קריעת ים סוף, והגבורה – זו מכת בכורות" (נח א). הביטוי זכה לשימוש גם בקרב שדכני העדות החרדיות. 'קָשה זיווגו' פירושו בהווי החרדי בחור שאינו מבוקש לשידוך, וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף" (כב א).

Read Full Post »

המשנה היא יצירה ארץ ישראלית שהגיעה להשלמתה לפני קרוב לאלף ושמונה מאות שנים: אוסף תמציתי ומלוטש של מאות שנים של מסורות שעברו מדור לדור על פה, בהלכה ובאגדה גם יחד. עבור האדם הדתי המשנה היא הבסיס למערכת הדינים והמצוות, שהלכה והתרחבה בתהליך פרשני שלא פסק מעולם. המשנה היא חלון אל עולמם של חכמי ארץ ישראל לאחר חתימת התנ"ך, אשר שימרו ובנו את התרבות היהודית על חורבות הבית השני ואובדן הריבונות היהודית. שפת המשנה היא התשתית לרובד הלשוני הקרוי "לשון חכמים", שהתפתח אחריה בתלמוד ובמדרשים.

איך נולדה שפת המשנה? לאחר חתימת המקרא, בשנת 200 לפני הספירה, נחתם גורלה של שפת יהודה, והיא חדלה לשקף שפה חיה ונחתמה יחד עם המקרא בספרי התנ"ך, ובמידה רבה בספרים החיצוניים שלא נכנסו אליו. עד מרד בר כוכבא שלט בארץ ישראל הדיאלקט הארץ-ישראלי, שהיה נהוג בעיקר בגליל, ועתה הוא שימש גם כמשלב בינוני וגבוה. התוצר העיקרי שלו הוא המשנה, אך בתקופה זו נכתבו טקסטים רבים נוספים, שהרחיבו את ההיכרות שלנו עם הדיאלקט הזה, והוא הפך לשפה מעין עצמאית.

ההבדלים בין השפה המשנאית לשפה המקראית גדולים, כמעט בכל היבט: באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר. שפת המשנה מעניקה לעברית יכולות חדשות. הרטוריקה המקראית מומרת בדיאלוג, בהידיינות, בהיקשים. היא מתאימה יותר כשפת לימוד. היא מעניקה לעברית מבנה זמנים נהיר יותר. כמו כן העשירה שפת המשנה את העברית באלפי מילים חדשות. על 8,000 המילים המוכרות מן המקרא נוספו כ-8,000 מילים חדשות לפחות מן המשנה והתלמוד.

מילים משנאיות רבות יוצרות עם מילים מקראיות זוגות של מילים נרדפות, ולפעמים אף שלשות ולמעלה מזה, ומדובר במאות רבות של זוגות. חשוב לסייג ולומר שזיהוי מילה עם רובד לשוני אינו תמיד חד-משמעי. מילים נפוצות בלשון חכמים עשויות להופיע בתנ"ך ולהיפך. 'חמה' מופיעה בתנ"ך רק שש פעמים לצד הופעות רבות של 'שמש', אבל היא המילה הדומיננטית בלשון חכמים. בעברית החדשה נמצא זוגות כאלה בשימושים נפוצים. למשל, 'ארוחה' המקראית מול 'סעודה' המשנאית, 'פריחה' המקראית מול 'לבלוב' המשנאית, 'קהל' מול 'ציבור', 'רמס' מול 'דרס' ועוד.

בדרך כלל מילה אחת בצמד משמשת בשפה הרווחת, ושנייה בעיקר בספרות. כך 'שמש' ו'ירח' מן התנ"ך הן המילים הנפוצות, ו'חמה' ו'לבנה' הן ספרותיות. האף המקראי מביס את החוטם התלמודי, והבוקר המקראי הפנה את שחרית המשנאית לעולם התפילות. האופה, השודד והעיוור נפוצים, הנחתום, הליסטים והסומא – ספרותיים.

דוגמה מובהקת לבידול כזה היא הצמד עץ-אילן. 'עץ' מופיעה בתנ"ך 329 פעמים, מחציתן במשמעות הצמח ומחציתן במשמעות החומר. 'אילן' במקרא היא מילה ארמית (דניאל ד 7). בלשון חכמים 'אילן' משמשת כמילה עברית במשמעות הצמח, ו'עץ' במשמעות החומר. בעברית החדשה 'עץ' חזרה לשמש בשני המובנים, ו'אילן' נדחקה למשלב הספרותי, כמו בשירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד": "האילנות כל כך כבדים". ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בשיר החג מעדיף אהרון זאב לכתוב "עץ נטעתי בחג האילן".

כינוי הגוף המקראי 'אנחנו' מועדף בלשון היום-יום על 'אנו' המשנאי, שאותו ניתן למצוא בספרות ובזמר המוקדם: "אנו נושאים לפידים", "אנו באנו ארצה", ובמגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת". לעומת זאת כינוי המדַבֵר 'אנוכי' המקראי נעלם בלשון חכמים, פרט להופעותיו בטקסטים מצוטטים מהתנ"ך, והוא משמש היום רק במשלב הספרותי.

קיימת גם תופעה הפוכה: מילים מהמשנה הן הנפוצות, ואילו מילים מהמקרא – נדירות או ספרותיות. 'זבל' המשנאי הוא 'דומן' המקראי, 'וסת' היא בתנ"ך 'אורח נשים', הטיפש הוא אוויל או כסיל, התבשיל הוא נזיד והתרנגול – שכווי. יחזקאל קוטשר מעלה בספרו 'מלים ותולדותיהן' סיבה להעדפת מילה מלשון חכמים על מילה מקראית. חלק מן המילים המשנאיות, הוא כותב, היו שגורות ביידיש, ועל כן הועדפו בשימוש בעברית החדשה. על כן למשל הועדפה 'תכשיט' המשנאית על 'עדי' המקראית.

לא מעט זוגות מילים מקראיות-משנאיות עברו בשימוש העכשווי בידול משמעות. 'ילד' מן התנ”ך מול 'תינוק' מן המשנה הן מילים נרדפות, וראו "תינוקות של בית רבן". בעברית החדשה 'תינוק' הוא ילד רך, מי שזה עתה נולד. 'בטן' המקראית היא איבר בגוף, 'כרס' המשנאית משמשת היום בעיקר לציון בטן גברית מלאה או נשית הריונית. 'כיסא' המקראית אינה זהה בשימושיה היום לנרדפת 'כורסא' התלמודית-ארמית. במערכת המשפט של ימינו נקבע בידול בין 'שופט' המקראי, המשמשת במערכת האזרחית, לבין 'דיין' המופיעה בתנ"ך 3 פעמים בלבד, אך שכיחה בלשון חכמים, והיא משמשת היום במערכת הדתית ובכמה מערכות שיפוט משניות. החליל המקראי מכונה במשנה 'אבוב'. כאשר נדרש שם עברי לכלי הנשיפה oboe, הוא זכה לשם 'אבוב' בזכות הדמיון בצליל המילה. הקישוא המקראי הוא ככל הנראה המלפפון המוכר לנו מן התלמוד, שפירושו ביוונית מלון מתוק.

המילה 'רֶגֶש' עברה כמה גלגולי משמעות. למילה הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהלים: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ" (נה 15). כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, גם על פי פסוק אחר בתהלים: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק" (ב 1). בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. במסכת שבת נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". משמעות 'רגש' התרחבה מקול רעש, הפונה אל חוש השמיעה, אל חוש המישוש. בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. קודם לכן, במדרש שמות רבה, החלה לבצבץ המשמעות הנפשית של 'להרגיש': "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר". בעברית החדשה התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.

ברשימה הבאה: על המעברים בין קודש לחול בין שפת המקרא לשפת המשנה

 

Read Full Post »

לפני כמה שנים כבש את תרבות הפנאי בישראל להיט חדש: הגוּמילוּם, או בכינויו הישראלי 'גומיות'. מי שיש לו בנות וגם בנים בגילאים המתאימים היה אמור לשמוע שוב ושוב את הביטוי "תקנה לי גומיות". ומה עושים עם הגומיות? באמצעות נול פלסטיק, באנגלית loom, שוזרים גומיות בצבעים שונים לצמידים. הבשורה הגדולה בעיסוק הזה, שאותו הגה מלזי-אמריקני, היא שאין מגששים במשחק הזה באצבעות על גבי מסכים, אלא עוסקים כמלאכת כפיים, כמו פעם. העיסוק והמוצר נקראו במקור rainbow loom, נוּל הקשת. היום נקרא המוצר באנגלית loom bands : צמידי הנול. גומילום הוא השם הישראלי שניתן לשיגעון העולמי החדש על ידי היבואן בעז דקל. חברת נסטלה הצטרפה לשיגעון, והחלה למכור גומיות יחד עם השלגון החדש שלה.

'גומילום' הוא הלחמה של שתי מילים, loom האנגלית (כאמור, נול), ו'גומי', שהיא מילה גרמנית שאומצה בישראל ולא זכתה לתרגום. בתלמוד מופיעה המילה 'גֶמי' שפירושה קנה סוף, והוא שימש לקשירה כך שנוצר קשר אסוציאטיבי מקרי בינו לבין הגומי. לגומי היסטוריה ארוכה בעולם הצרכני העברי, וגם בשפה. בימים רחוקים היו מייצרים מהגומי נעליים, כדורי משחק, כלים ועוד חפצים רבים. בכל העולם הלכו במגפי גומי. המיכל דמוי בקבוק שטוח שנועד לחמם גבות כואבים בימי הקור נקרא בקבוק גומי. בעיתון דבר משנת 1940 הופיעה מודעה מרגשת: "מכונות להלחמת גומי: בחנות נסיף חיסאווי, בבניין אבו גאז'אלה, שוק הירקות על יד בית חרושת לגזוז אבו אינג'ילה. המוכר מוכן ללמד את המלאכה".

בעולם של פעם הגומי צץ בתחומי צריכה שונים. חברה המייצרת מזרונים ספוגיים בחרה בשם המסחרי 'גומאויר' שהפך למותג מצליח. המגב ההודף את מי שטיפת הרצפה נקרא מקל גומי על פי פס הגומי שבקצהו. משחק פופולרי שעדיין לא נס לחו הוא 'גומיות', משחק דמוי קפיצה בחבל באמצעות שרוכי גומי.
בד בבד נכנס לשוק הלהיט "גומי לעיסה", תרגום מילולי של השם האנגלי chewing gum. גומי הלעיסה הקדום ביותר התגלה בפינלנד והוא כבן 6000 שנה, אז הוא נוצר מקליפת עץ הלִבנה. בעוד הגומי הטבעי המשמש בתעשייה נוצר מעצים שונים ובעיקר עץ הקאוצ'וק הלטינו-אמריקני, גומי הלעיסה המאוחר יותר נולד משרף אלת המסטיק, ועל כן נקרא פשוט "מסטיק", גם אם במהלך המאה העשרים נוצרו לו תחליפים סינטתיים. מאוחר יותר מלאו חנויות הממתקים ב"סוכריות גומי". יש כאלה שזה מעורר בהם גועל, אבל נראה שבין הילדים יש ביקוש למוצר הנמתח והמתקתק הזה.

כך או כך, הגומי הפך שם נרדף לאלסטיות, ולאו דווקא מחמיאה, כמו בביטוי "ארוך כמו מסטיק". בשירו של אבי קורן "שלווה" שמענו: "על המחנה נדלק ירח, על המאהל כוכב זורח, והזמן כמו גומי מתמרח, ליל שבת בלי טעם ובלי ריח".
דימוי אחר הנשען על האלסטיות של הגומי הוא כינוי לנערת קרקסים המסוגלת לקפל את איבריה בדרכים בלתי מתקבלות על הדעת ולהיכנס במלוא גופה אל מזוודה צרה: "נערת גומי", ולצידה גם "איש גומי". הביטוי "נערת גומי" היה לדימוי לא מחמיא לפוליטיקאים המשנים את דעותיהם. אמנון אברמוביץ' כינה ב-2005 את לימור לבנת ״נערת הגומי של תנועת הליכוד״, נראה שהיא לקחה את הכינוי ברצינות ופרשה. בשיר של רמי פורטיס ושלומי ברכה "יפה אך מושחתת" נכתב: "במדינה כמו גומי, אין חוק ואין מוסר". ואיך פותרים בעיות במדינה יפה אך מושחתת? באמצעות חותמת גומי, אישור אוטומטי למהלך עסקי, ארגוני או פוליטי, ללא בדיקת גוף הדברים. מקור הדימוי באנגלית: rubber stamp.

האלסטיות של הגומי הפכה אותו חומר מבוקש ליצור כובעונים, או בשמם המוכר יותר קונדומים, שכונו גם 'גומי'. על המוצר הזה כתב חנוך לוין את המחזה "סוחרי הגומי". במחזה נתקע הגיבור עם מחסן עצום של קונדומים, בשנה שבה החלו הנשים להשתמש בגלולות למניעת היריון. עם פרוץ עידן האיידס העובר לגברים ולנשים באמצעות משגל חזר הגומי הזה לאופנה.
שלטון מדינת ישראל בשטחי הגדה והרצועה הועידו לגומי תפקיד חדש ובלתי צפוי: כדורי הגומי, שנועדו לפגוע במפגינים ולנטרל אותם בלי לגרום להרג. המונח 'כדורי גומי' במקרה זה מטעה. הכדורים האלה עשויים פלדה מצופה בגומי, והם מסוכנים למדי, למרות שאין בהם חומר נפץ. בעקבות זאת נוהגים בצה"ל לומר "לתת גומי", נוסח פקודה שפירושו "לירות כדורי גומי". לכדורים ניתן גם השם החביב "גומיות".

הגומייה המקורית אינה גומילום ואינה כדורי פלדה מצופים. הגומייה היא טבעת גומי לצרכים שונים ובצבעים שונים. בצה"ל מככבות הגומיות גם בעסקי הופעה ולבוש. הגומיות שבחיבור בין נעלי הצנחנים ומכנסיהם הן סממן של הופעה מסודרת, הקרויה בצבאית 'מדוגמת'. מסתבר שלא כולם אוהבים אותן. במחקר השוואתי שערכה ד"ר דנה קחטן שעסק במאבק היוקרה בין גולני והצנחנים על השליטה בחילות השדה, הצנחנים הולכים "עם הגומיות למעלה" (וגם עושים גלח"ץ כל יום!), בעוד גולני מתגאים ב"גומיות למטה", או "בלי גומיות", שפירושן הופעה מרושלת. נראה שזה יופייה המיוחד של המילה הזאת, גומי. היא באמת עשויה מגומי.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: