Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘טעות’

לשפה בכלל ולשפה העברית בפרט אויבים רבים. אפשר למנות ביניהם את יצרני האימוג'ים המחזירים אותנו לשפת מערות, את מעצבי שפת הרשת החברתית המקצרים את השפה לדעת, אנשי ציבור עילגים, ואקדמאים ששכחו לכתוב ולדבר עברית. לחבורה הזו מצטרפים המתקנים מעם עצמם, פקחי העברית הסובבים באוזניים רושפות, מגלים טעויות על כל צעד ושעל ואצים מיד לנזוף בדובר או בכותב בזעם קדוש. מדוע הם אויבי העברית? ראשית, כי עצם פעולת הנזיפה היא מהלך לא תרבותי בעליל. שנית, מפני שחוץ מתחושת מיאוס מהם ומהעברית הם אינם תורמים דבר לשיפור השפה. יש דרכים יעילות  בהרבה. ושלישית, הם טועים. שוב ושוב הם טועים. הם מספרים לזולתם שהוא טועה, אבל הטעות היא דווקא שלהם.

ולהלן הערות תיקון ששמעתי בימי חלדי ומסעותי בעברית, כולל גולשים שייסרו גם אותי בשוטים ובעקרבים. אין מדובר בטעויות של ממש, אלא בטעויות לכאורה, שאינן טעויות כלל וכלל, והן מעידות על המתקן ולא על המתוקן. חלק מהציטוטים מקוריים, ככתבם וכלשונם.

"איך העזת לזלזל בחוקי הזואולוגיה ולומר 'עקיצת יתוש', 'עקיצת עכביש'. ליתוש ולעכביש אין עוקץ".

השפה אינה שיעור בזואולוגיה. תחושת הדקירה מנשיכת היתוש (כן, זה מה שהוא עושה, נושך) מזכירה לנו עקיצה, וכמו בעוד אלפי מילים הרחבנו את משמעות 'עקיצה'. ולשואל נאחל: שינשכו אותך יתושים כל הלילה.

"אל תגיד אסקימוסים. זה טעות דקדוקית וזה מעליב את האסקימוסים. תגיד אסקימואים".

שטויות, חברים. ראשית, אין כאן בעיה דקדוקית של ריבוי כפול. האות סמ"ך אינה משמשת כאן כריבוי אלא כעיצור מקשר לנוחות ההגייה, והיא הופכת את המילה כולה מתגלגלת וזורמת, מסמ"ך אל סמ"ך. 'אסקימואים' קשה להגייה. ובאשר לעלבון, בעיני מעליב יותר לקרוא על שמם שלגון.

"למה אתה אומר 'בגלל ש…'? ואני למדתי שיש לומר 'מפני ש…'".

'בגלל ש…' במשמעות 'מפני ש…' נעוץ במקורות היהדות ואינו שגיאה בשום פנים ואופן.

"מפקחת אחת אמרה לי שאסור לומר 'תמסור ד"ש' כי ד"ש זו דרישת שלום, כלומר, מסירת שלום. צריך לומר: תמסור שלום".

עודפות אינה שגיאה. אין כל רע ב'תמסור דרישת שלום', ו'תמסור ד"ש' ודאי אינו עודפות, שהרי 'ד"ש' הפכה לתיבה עצמאית. ותמסור ד"ש חם (אפשר גם חמה) למפקחת.

"אמור: 'הכול נוהרים לאי', אל תאמר 'כולם נוהרים לאי' (ודייק, עמ' 200).

לטענת "ודייק" 'כולם' תקף רק כאשר דיברנו קודם על ציבור מסוים, ולכן "פועלי המפעל רצו להשתתף בטיסה לאילת, אך לא כולם השתתפו". זו הבחנה מלאכותית. "כולם" ו"הכל" ביחס לבני אדם מביעים רעיון דומה, ומובנים מן ההקשר.

סַפרות בפתח? שוד ושבר! רק בחיריק! סִפרות!

במטותא מהמתקנים הסדרתיים. "סַפרות" ו"סַפרותי" בפתח הן צורות נפוצות ותקינות. במילונים החדשים ניתנות שתי הצורות, בחיריק ובפתח, ובצדק.

"סיפרתי אודות פלוני"? נורא ואיום! אין לזה משמעות! רק 'סיפרתי על אודות פלוני'.

נכון. במקרא מופיעה רק הצורה 'על אודות', ולכאורה למילה 'אודות' אין משמעות בלעדיה. אבל 'אודות' מושרשת בעברית החדשה ודווקא בלשון הגבוהה. ולמי שזה מדיר שינה מעיניו מומלצת גירסה פשוטה ותקינה: "סיפרתי על פלוני".

"אל תאמר גַזען. רק גִזען".

הצורה המקובלת כנכונה ונתמכת על ידי האקדמיה היא אכן גִזען, ובעקבותיה גִזענות, מאחר שמקור המלה ב"גֶזע", והסגול הופך לחיריק. כך הדבר ב"צִדקן" ו"צִדקנות". מצד שני, גַזען קרובה למילות תכונה, השקפה והתנהגות: שמרן, טהרן, פחדן וגזלן ועוד ועוד, ואין לראות בה שגיאה אלא חלופה סבירה. ומי שאומר "צִדקן" ולא "צַדקן", שיקום.

"למה קוראים בתקשורת ליונה יהב ראש העיר? הוא בסך הכל ראש העירייה".

'ראש עירייה' הוא אכן השם הרשמי והממסדי. אבל השפה אוהבת סמליות, ועל כן מופיע הכינוי 'ראש עיר' כבר בתלמוד, ואין בו כל פסול.

"למה אתה אומר לי 'השמנתָ'? תגיד 'שמנתָ'".

יש היגיון בטענה, שהרי 'השמין' הוא מי שגורם לאחרים להיות שמנים, אבל ההרגל לומר 'השמנתי' מתבסס על הופעות בתנ"ך. בעקבותיו אומרים גם 'הרזיתי' לצד 'רזיתי'.

"מה זה הביטוי המוזר הזה 'זכרונו לברכה'? תגיד 'זכרו לברכה'!"

אגיד ככה ואגיד ככה. מה שבא. 'זכרונו לברכה' הוא ביטוי תלמודי. 'זכרו לברכה' מתבסס על פסוק ממשלי: "זכר צדיק לברכה, ושֵם רשעים ירקב".

"למה כולם אומרים 'הבנות ילכו', ולא 'הבנות תלכנה'? איך השתרשה השגיאה המעצבנת הזו?"

לא שגיאה ולא מעצבנת. נוכחות ונסתרות בעתיד וציווי מופיעות כבר במקורות, גם בעברית החדשה וגם בתקנים המחמירים, בשתי הצורות – ילכו (או תלכו) ותלכנה, סעו וסענה וכדומה.

"אסור לכתוב ש' לאחר המילה 'כנראה'. 'כנראה ש..' זו שגיאה! שלא לדבר על 'כמובן ש…'"     

הקביעה לפיה 'כנראה ש…' לפני פסוקית זיקה היא שגיאה היא מה שקרוי 'תקנת מדקדקים'. יש לתקנה זו נימוקים שונים, חלקם מפותלים, אך בשום פנים אין לראות ב'כנראה ש….' שגיאה. התנגדות דומה יש לשימוש ב'כמובן ש…", אם כי שם ההנמקות שונות. במקרים אלה ודומים להם גובר הנוהג הלשוני על תקנות המדקדקים.

"אסור לומר מָנוי לתאטרון! רק מינוי!"

אכן, תקנה, ולטעמי אחת התקנות הפחות מוצלחות של האקדמיה ללשון. בעבר היתה קיימת הבחנה בין מָנוי לתיאטרון, גם במשמעות בעל הכרטיס וגם במשמעות הכרטיס, לבין מינוי לתפקיד ציבורי. ההחלטה לקרוא גם לכרטיס 'מינוי' מבלבלת את הציבור. שגיאה? ממש לא. לכל היותר עבֵרה על תקנה שמן הראוי לשנותה.

"מנהל בית הספר התיכון שבו למדתי היה מר יצחק שבטיאל ז״ל, חבר האקדמיה ללשון העברית. הוא לימד אותנו שלא משתמשים במילה 'בטח' אלא במילה 'בוודאי', ויש הבדל בין ביטחון (כמו בביטוי ״עם ישראל ישב לבטח״) לבין ודאות".  

'בטח' היא מילה נרדפת ל'בוודאי', לא רק בשנים האחרונות אלא מאז תחיית העברית, ובעיקר בשפת הדיבור. השימוש ב'בטח' אינו רק מקובל אלא גם סביר שהרי כוונתו: "אני בטוח שהדבר נכון", או "אני בטוח שזה מה שהתרחש או יתרחש".

"אל תאמר מקָרֵר! אין מילה כזו! אומרים 'מַקְרֵר'!"

לא נכון. אומרים מקָרֵר. מחדשי הלשון קבעו שמשקל המכשירים יהיה מַקְטֵל, ומכאן שהיה נכון לקבוע את מַקְרֵר. אלא התקנה הזו נקבעה לאחר שהמילה מְקָרֵר היתה כבר רווחת, והחליטו בצדק שלא לשנות אותה, כדי למנוע בלבול ותקלות.

"'הוא הִכְּחִיש שהוא מצייר במִכְּחוֹל?' אסור! הוא הִכְחִיש שהוא משתמש במִכְחול! עברית שפה קשה".

למתקן האלמוני מומלץ לומר עשר פעמים 'הכחיש שהמכחול הכחיל' בלי דגשים בכ'. יצחק אבינרי כתב על כך כבר לפני יותר מחמישים שנה: "יש להתיר כאן את הכף הדגושה, בניגוד לדקדוק, כי כף שוואית רפה לפני ח' קשה מאוד בדיבור". כמו ברוב המקרים, הוא צדק.

"'שני שליש'? איזו טעות! אמור שני שלישים'!!"

לכאורה הכלל ברור: צריך לומר "שני שלישים" בדיוק כמו "שלושה רבעים" או "חמש שישיות". ולמה בכל זאת "כולם אומרים" "שני שליש"? מפני שהוא מתאים לדפוס של מנייה הקיים בתחומים אחרים, כמו "שלושה גרם" ולא "שלושה גרמים", "שני קילומטר" החי בשלום לצד "שני קילומטרים", ואפילו "חמישים שקל".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

חגי תשרי חלפו, ובימים אלה אנו חוזרים לשגרה. בשפה הצבאית נוצרו ראשי התיבות חזל"ש – חזרה לשגרה (בהגייה: חַזְלָש), ומהם נגזר הפועל הסלנגי לְחַזְלֵשׁ – 'לחזור לשגרה'. מניין באה המילה שִגְרָה?

מילה זו שאולה מהמילה הארמית שִׁגְרָא. בתלמוד היא  מופיעה בצירוף "שיגרא דתמרי" (כתובות פ, ע"א), שפירושו הפסולת שהושלכה לאחר סחיטת התמרים (לצורך הכנת נוזל כמו סילאן או שֵׁכַר תמרים). השורש שג"ר מופיע בתלמוד ובכתבי חז"ל אחרים בכמה פעלים בארמית ובעברית במובן 'הזיל, שפך, יצק, השליך, הטיל'. יש המקשרים שורש זה עם השורש גר"ר.  לדוגמה, במדרש 'סדר אליהו רבה' (פרק ח') נכתב: "מיד עיניהם משגרות דמעות", כלומר: מזילות דמעות. בכתבי חז"ל חוזר בכמה וריאציות הביטוי: "שגורה תְּפִלָּתו בפיו" (למשל: תוספתא, ברכות ג, ג), ומכאן – הצירוף שָׁגוּר בְּפִיו. המילה 'שגור' היא צורת הבינוני הפעול (צורת ההווה הסבילה בבניין קל) של השורש שג"ר, ומשמעותה הראשונית היא 'נשפך, זורם, ניגר'. גם מילים אחרות מתחום הנוזלים מתארות דיבור רהוט, רציף ומהיר: 'קולח', 'שוטף', 'שטף דיבור' ועוד. גם המילים המקבילות באנגלית fluent ו-fluency קשורות למילה fluid (נוזל).

 בלשון חז"ל נגזר מהשורש שג"ר שם העצם אַשְׁגָּרָה – רהיטות, שטף דיבור או כתיבה, למשל: "אשגרת לשון" (ירושלמי, תרומות, פרק א, הלכה א; וראו גם "השגרת לשון", ירושלמי, ברכות, פרק ב, הלכה ד). בפסקי הלכה של רבנים בלשון ימי הביניים מצוי הביטוי הקרוב שִׁגְרָא דְּלִשָּׁנָא. ביטוי עברי דומה מופיע בהקדמה לתרגום 'ספר הרקמה' של ריב"ג. היה זה ספר דקדוק עברי שנכתב במקור בערבית (בתקופת תור הזהב בספרד), ובמאה ה-12 תרגם אותו המתרגם הנודע יהודה אבן תיבון. בהקדמה לתרגום פנה אבן תיבון לקוראיו והפציר בהם שלא לשפוט אותו לחומרה אם ימצאו טעויות בלשון התרגום. הוא הסביר שעלול היה לטעות בניסוח העברי בהשפעת שפת אימו – הערבית: "כל שכן עם שגרת הלשון הערבי בפינו וברעיוננו".

לימים החלו להשתמש במילה 'שִגרה' כמילה יחידה במשמעות הזו: רהיטות, שטף, מהירות הנובעת מהרגל רב בשימוש במשהו (בעיקר בלשון), לדוגמה:"הוא פלט את הדבר בהיסח הדעת מתוך שגרת הדיבור." בעברית החדשה מילה זו הרחיבה את משמעותה: אין היא מציינת רק הרגל לשוני (טקסט שנוהגים לחזור עליו שוב ושוב כמו תפילה),  אלא גם הרגל בתחומי החיים האחרים (סדר עניינים רגיל וקבוע החוזר על עצמו). בחיבורו 'גילוי וכיסוי בלשון' כתב ביאליק: "רגעים כאלה מעטים מאוד גם בשגרת הלשון וגם בשגרת החיים […]". כך הפכה המילה 'שגרה' למקבילה העברית למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine (הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route (דרך).

המשמעות המורחבת של המילה 'שגרה' נשתגרה בעברית עד כדי כך שנוצרו המילים 'חזל"ש' ו'חִזְלֵשׁ'. לפועל 'נִשְׁתַּגֵּר' (או 'השתגר') יש משמעות נוספת, נפוצה פחות: 'נשלח'. השורש שג"ר משמש במובן שליחה בפעלים נוספים, כגון: שיגר ושֻׁגַּר. גם לפעלים אלה יש עדויות ברבדים ההיסטוריים של העברית. לדעת רוב החוקרים, יש קשר בין שתי המשמעויות של שג"ר – המשמעות הראשונית של השורש הייתה 'השליך, יצק, שפך', וממנה נגזרו גם המובן של רהיטות לשונית וגם המובן 'שלח, הריץ, הזרים, העביר' (הדבר הנשלח נתפס כנוזל המועבר מכלי לכלי, או העובר בצינורות ממקום למקום). ואולם אין על כך הסכמה גורפת. סבוכה עוד יותר היא שאלת הקֶשר למילה המקראית היחידה הנגזרת מהשורש שג"ר – שֶׁגֶר, למשל: "וְכָל-פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה" (שמות יג יב), כלומר: כל ולד בכור של הבהמה. יש פרשנים המקשרים את המילה הזו, הקשורה בהולדה, במשמעות הראשונית של השורש שג"ר – הטלה. אבל לפי דעה אחרת, למילה זו יש מקור משלה והיא אינה קשורה למשמעויות האחרות של אותו השורש.

חזל"ש נעימה!

נגה פורת / מחז"ל לחזל"ש

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: