Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חקלאי’

לצד בן-יהודה, ביאליק ואיתמר בן אב"י פעלו בתחום חידוש המילים משוררים, עיתונאים, אישי ציבור, אנשי מדע וחינוך. רבים ייזכרו בזכות מילה בודדת שנקלטה. שמונה מחדשים שיוצגו כאן תרמו מבחר מילים, שרבות מהן נקלטו.

1

יחיאל מיכל פינס (1913-1843) היה בן בריתו של בן-יהודה, עיתונאי ומשורר. לזכותו נרשמות כמה מילים מרכזיות ובראשן 'שעון' ו'עגבנייה'. 'שעון' מופיעה לראשונה במאמר שלו בעיתון "הצבי" בשנת 1895. המילה התקבלה לאחר שכמה וכמה מילים וצירופים נכנסו לשימוש ויצאו, ביניהם "מורה השעות", שהוא תרגום של המילה הגרמנית Uhrzeiger. על המילה 'עגבנייה' ניטש בראשית המאה העשרים קרב עקוב מיץ. אליעזר בן-יהודה הציע לקרוא לה בַּדוּרה, בעקבות השם הערבי בנדורה. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ הציע לקרוא לה תַמה. יחיאל מיכל פינס הלך בעקבות הצרפתים דווקא, שהעניקו את הכינוי pomme d'amour, תפוח האהבה, והציע לקרוא לה עגבנייה, מן השורש עג"ב. ניצחונו היה מוחלט.

2

מחדש מילים חשוב שכמעט נשכח הוא זאב יעבץ (1924-1847), סופר ורב. לזכותו רשומות מילים כמו דגדוג, כביש, כספת, כעך, מגפיים, אופי ומחרתיים. הוא שלף את הפועל 'אחוז' המקראי מהקשרו וקבע אותו כשם עצם במשמעות החלק האחד למאה. הוא גם טבע את שמות החיבה לחיות מחמד: כלבלב וחתלתול. הצעות שלו שנדחו אבל מעידות על דמיון יוצר היו לשמות ימות השבוע. על פי המדרש היו לאסתר המלכה שבע נערות ששמן אינו נזכר במגילה. התלמוד מעניק להן שמות על פי שבעת ימי בריאת העולם: חולתא (יום החול הראשון), רקועיתא (בריאת הרקיע), גנוניתא (הדשא), נהוריתא (השמש והירח), רחושיתא (החיות הרומשות), חורפיתא (ממהרת), רגועיתא (שבת, הלא היא 'הרגועה'). על הבסיס הזה הציע יעבץ לקרוא לימות השבוע בעברית חילולית, רוקעית, גנונית, נהורית, רוחשית, עירובית, וכמובן, שבת.

3

דוד ילין (1941-1864) היה שותף מרכזי לתחיית הלשון, קבע הלכות והשתתף במוסדות השפה החדשים. הוא טבע את המילים 'נדיר' מן הערבית, 'עקיף' ו'חקלאי' שהן פיתוח של מילים ארמיות מן התלמוד ועוד. את המילה 'מנזר' המופיעה בספר נחום וקשורה שם לנזר הציע במשמעות המקובלת היום: "במקום בית מקלט לנזירים – מנזר, כמו משכן ומקדש". הוא חידש את המילים 'צילום' ו'צַלָּם' והסביר שהשורש צל"ם משמש בתנ"ך גם לצורה (צֶלֶם אלוהים) וגם לחושך (צלמוות), הקשורה לחדר החושך. כשנפתחה מסילת הברזל מיפו לירושלים הציע את המילה 'קטר', בעקבות המילה הערבית קטאר. בן-יהודה אהב את המילה החדשה, וחידש את 'רכבת'. לחנוכה חידש את 'סופגנייה', בעקבות המאפה 'סופגן' המופיע בתלמוד.

4

אהרן מזי"א (1930-1848) היה רופא ולשונאי מוכשר, ובחידושיו יצר את התשתית לשפת הרפואה העברית החדשה. הוא חידש את 'אחות' ו'חובש', והותיר לדורות הבאים את קצרת, שעלת, גזזת, עגבת, גחלת (היא האנטרקס), גרענת, בצקת ומתנת, כל אלה במשקל המחלות המקראיות דלקת, שחפת וצרעת. הוא הציע לקרוא לקליטוריס 'דגדגן', וגבר על טשרניחובסקי שהציע 'אהבן'. המילה שחידש 'טפיל' נוצרה בעקבות המילה הערבית טֻפַיְלֶה באותה משמעות, וקשורה לשורש טפ"ל המופיע בתנ"ך. כן רשומים לזכותו הגיהוק, העיטוש והפיהוק. למחלה שבעבר הפילה חללים סקרלטינה קראו ססגונת, בעקבות התלמוד הבבלי, אך הוא הציע במקומה את המילה שהתקבלה שָנית, הקשורה לצבע השני. למיגרנות היו כמה הצעות מהארמית שמקורן בתלמוד. מזי"א הציע את צלחתא, שממנה התגלגלה המילה צַלְחִית. המילה היפה הזו לא נקלטה, אנחנו נשארנו עם כאב ראש.

5

יוסף קלוזנר (1958-1874) היה היסטוריון ודמות מרכזית בשיח התרבותי והלשוני בישראל, וגם דוד אביו של עמוס עוז. בין היתר חידש מילים רבות וחשובות, ביניהן ירחון, קרחון ומנוף. את 'חולצה' חידש בעקבות חלק הגוף 'חלציים'. הוא גם יצר מילים מורכבות כמו חדגוני, רבגוני וקרנף. את המילה 'עיפרון' חידש קלוזנר בהשראת המילה הגרמנית Bleistift שפירושה עט עופרת, אף כי מאוחר יותר התברר שהגרפיט, החומר הפעיל בעיפרון, אינו עופרת. מילה מרכזית בשיח העכשווי הרשומה לזכותו של קלוזנר היא 'חילוני' במשמעות אדם שאינו דתי. חילוני בלשון חכמים הוא אדם זר, לא יהודי. קלוזנר הציע חֻלּוני, המתייחס לחול ולחילול, ומטעמי נוחות הגייה המילה הפכה מהר מאוד ל'חילוני', והולידה גם שורש חדש, חל"ן, ומכאן 'חילון' כמונח כללי.

6

המשורר אברהם שלונסקי (1970-1900) היה עושה להטים בעברית ולא סתם כונה 'לשונסקי'. 'מילון חידושי שלונסקי' מכיל אלפי מילים ומטבעות לשון שנאספו בידי יעקב כנעני. הוא נהג להשתמש במילים מן המקורות ליצירת מילים מודרניות. 'אהיל' נגזרה מ'אוהל', 'אפודה' מ'אפוד', 'אפסנאות' מ'אפסניה', 'תפאורה' מ'פאר', ו'גמלוני' מ'גמל'. בתחום המקצועות טבע את 'גשש'. לצד זה גם יצר פעלים בדרך דומה: 'אכלס' מ'אוכלוסין', 'התאקלם' מ'אקלים', ועוד. שלונסקי אהב את דגם ההכפלה של ההברה האחרונה המעניק למילים גוון לירי וצליל מיוחד: אפרורי, צמרירי, קטנוני ועוד. גם פעלי הסלנג 'השוויץ' ו'פברק' רשומים על שמו. את התנועה שהטיפה לניתוק הקשר עם הגולה והתחברות תושבי ארץ ישראל לתושביה הקדומים כינה 'הכנענים', והכינוי דבק בהם. הצעתו נבעה מתוך התנגדות עזה לרעיונות הקבוצה, אך הכנענים אימצו את השם ואהבו אותו.

7

העיסוק בכנענים מעביר את השרביט לאחד מראשי הקבוצה, המשורר יונתן רטוש (1981-1908). לצד שירתו הוא היה איש לשון ידען ופעיל, ומחדש מילים בהיקף חסר תקדים. בספר "המילים המתבקשות" שכתבה גיסתו פרופ' מיכל אפרת מובאים כ-4,000 חידושים של רטוש. כמה מהם נקלטו, וביניהם ממסד, סוּגה, תסמונת, הסלמה, מִמְטָר, סַיָיע, עַסקונה ועוד. הוא הציע את המילה 'הסלמה' עבור אסקלציה, המילה נקלטה למרות התנגדות האקדמיה, אך זו אימצה אותה לאחר זמן. גם 'מיטוב' במשמעות אופטימיזציה אומצה מאוחר יותר. את המילה 'צַחְצָח' הציע במשמעות לבנטיני. רטוש מסביר את החידוש בכך שהלבנטיניות היא התקשטות חיצונית בתרבות זרה, מעין הצטחצחות בברק חיצוני. אפרת כותבת שהוא יצר את התחדיש בהתייחסות למילה צ'חצ'ח, שהלעיגה על יוצאי צפון אפריקה.

8

אחרון ברשימה והצעיר שבה הוא העיתונאי אורי אבנרי (2018-1923), בעבודתו כעורך השבועון  "העולם הזה". הוא חידש מילים מרכזיות כמו 'חללית', שעליה סיפר: בראשית שנות החמישים, כשענייני החלל היו בחיתוליהם, תרגמתי מאמר של איש-החלל הגרמני ורנר פון-בראון, שעבר לאמריקה. המושג 'חללית' במקום 'ספינת חלל' התקבל מיד ונכנס לשפה. המושגים 'תַחֲלָל' (תחנת חלל), 'חֲלָלִיש'​ (איש חלל) ועוד לא התקבלו. את השם המורכב 'חמשיר' הציע עבור לימריק, וכן טבע את 'יחצן', על פי ראשי התיבות יחסי ציבור. על זכות היוצרים של 'מחזֶמֶר' התכתש עם חיים חפר. לעיתונאים המשרתים פוליטיקאים קרא 'כתבלבים', את המונוקיני תרגם ל'בליקיני', ואת הגבר הישראלי רודף השמלות המלא מעצמו כינה, בפשטות, 'גברבר'.

All letters of Hebrew alphabet, Jewish ABC background. Hebrew letters wordcloud. Cloud of text characters from the book as a symbol of knowledge. Vector illustration.

Read Full Post »

חג השבועות הגיע, חג החקלאים. התנ"ך הוא המקור החשוב והפורה ביותר למילוי צורכי הלשון של העברית החדשה. בכמה תחומים הוא פורה במיוחד, ולא במקרה זכה עולם החקלאות לשפע  מילים מקראיות. אלה גם מספרות עד כמה שונה החקלאות של אז מהחקלאות של היום.

'חקלאות' היא מילה חדשה. היא נגזרה מהמילה הארמית-תלמודית 'חקל' שפירושה שדה, לצד 'חקליתא', וכן 'חקלאה': איש שדה, עובד אדמה. בספר במדבר מתרגם אונקלוס את המילה 'שדה' ל'חקלא', וכך במקומות נוספים. היא מופיעה גם בצירוף הקבלי 'חקל תפוחין'. בברית החדשה מופיע הצירוף 'חקל דמא' (באנגלית (aceldama. זהו השדה שקיבל יהודה איש קריות במחיר בגידתו, ופירושו 'שדה של דם'.

'חקל' לא נקלטה בעברית החדשה כמילה עצמאית, אך היא משמשת בשמה של חברת יכין-חקל. 'חקלאות' נגזרה ממנה כתחליף לצירוף "עבודת האדמה", וכמוה 'חקלאי'. מחדש המילה הוא ככל הנראה דוד ילין, והיא מופיעה ובתפוצה רחבה יחסית בעיתונות העברית החל משנת 1925.

לצד לשון חכמים, המקרא סיפק לעברית שורה של מילים קרובות בתחומי עבודת האדמה. הקרקע המעובדת זכתה לשמות רבים: שדה, שדמה, ניר, יָגב ועוד. איש האדמה קרוי במקרא איכר, יוגב ועובד אדמה. האיכרים והיוגבים הופיעו בדרך כלל כבני זוג של הכורמים, ובשירו של מתתיהו שלם שרו ילדי ישראל "הכורמים, היוגבים, צאו במצלתיים". בעברית החדשה התפצל השימוש. 'יוגב' קיים רק בשירה ובמליצה. 'איכר' הוא בעל חווה כפרית, להבדיל מאנשי ההתיישבות השיתופית, שנקראו על פי ענפי המשק: לולן, רפתן, כורם, נוטע וכדומה. בהתיישבות העברית האיכרים היו מקימי המושבות של סוף המאה ה-19, 'איכר' היא מילה שהשימוש בה התיישן. היא משקפת אורח חיים ותרבות ולא רק עיסוק, ואלה כמעט נעלמו במציאות המודרנית.

מעבד האדמה נקרא במילה הערבית פלאח, שפירושה איכר, ובמהדורה מודרנית  גד"שניק, עובד גידולי השדה. בפרשת נשא מתרגם אונקלוס את המילים 'זאת עבודת' ל'דין פולחן', ומכאן  המילה פולחן. ואכן, יהודי מסור ונאמן במיוחד קרוי בעגה החרדית ובהברה אשכנזית 'עויבד'.

אחד השיבושים החביבים מאוד על הישראלים הוא הביטוי 'לבור את המוץ מן התבן'. הדוברים מתכוונים שיש לעסוק בעיקר ולא בדברי הבל, אלא שגם המוץ וגם התבן נמצאים בצד ההבל. הרשב"א מציע לנו: "ואתה בשכלך הבר, תברור התבן מן הבר". הוא מתייחס כאן לדברי ירמיהו: "הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם, וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת. מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר?!" רש"י מפרש כאן: "מה ענין שקר אצל אמת?" גם כאן מתווכת הברית החדשה, ולכן הביטוי מצוי גם באנגלית, גרמנית, צרפתית ויידיש. בספר מתי מובא משל הזוֹנין, מין צמח בר, והחיטים, הגדלים יחד ומפרידים ביניהם בעת הקציר. הזונין הם הרשעים הנידונים לגהינום, והחיטים הם הצדיקים היורשים את מלכות השמים.

מהם התבן, המוץ והבר? גידי יהלום, חבר קיבוץ בית אלפא, מסביר במאמר שפורסם באתר הזירה הלשונית, כי עם גמר הדיש, הגורן כולו מכוסה קש מעוך. הגרעינים הכבדים מן הקש נמצאים בשכבה התחתונה, על פני האדמה. הקש, הגבעולים היותר ארוכים, נאסף ומובל לדירים, לרפתות ולאורוות. התֶבֶן, שהוא הקש הקצוץ והמעוך, נשמר לייצור לבנים לבניין, ככתוב בסיפור העבדות במצרים, ואם אין צורך בלבנים, מוגש גם הוא למאכל לבהמות. על פני הקרקע נותרו הגרעינים המעורבים במוֹץ, פירורי השיבולים שנכתשו לאבק. כל אלה נאספים לערימה אחת, לצורך הזרייה. כאשר נושבת רוח מתאימה, האיכר זוֹרֶה את הגרעינים כלפי מעלה. הרוח מעיפה אִתה את המוץ הקל, והגרעינים הכבדים נופלים לערימת החיטה הנקייה.

"מאכילים את העם קש וגבב", טען עודד קוטלר כנגד מירי רגב. הביטוי המדויק הוא 'קש וגבבה', וגם הוא מספר סיפור חקלאי.  גבבה הוא חומר שהיה מפוזר בשטח, ורוכז לערֵמה או בטור מתמשך. העבודה נעשית בעזרת מכונה שנקראת מָגוֹב, והחקלאי שעושה זאת מגובב.

אחד משירי הילדים שהיו מוכרים בעבר לכל ילד שגדל בארץ ישראל הוא "אליעזר והגזר". וכך שרו למילותיו של לוין קיפניס: "גזר, גזר, גזר, גזר אין כמוהו גזר, זרע אותו בגן הירק סבא אליעזר". גזר אכן זורעים, כמו חיטה ושעורה. לאחר שהגזר יוצא לאור ומבשיל אוספים אותו מן האדמה, וכך עושים גם לתפוחי האדמה ולשאר ירקות. כאן מגלה השפה הקדומה, בתיווכו המבורך של המקרא, יצירתיות וגיוון. יש שורה של דרכי איסוף תוצרת חקלאית, וכמעט כולן מיוצגות במילים באותו משקל, משקל קָטיל: אסיף לפרי הגדל על הקרקע (גזר, מלפפונים, אבטיחים, תפוחי אדמה, ואפילו חג, חג האסיף); קטיף, שנועד לרוב לאיסוף פירות העץ: תפוחים, פרי הדר, שקדים ואבוקדו, וגם פירות שיחים כגון עגבניות. ויש עוד: בציר ענבים, מסיק זיתים, גדיד תמרים ואריית תאנים.

גם גידולי הפרי זכו לשמות מגוונים במקרא, ואלה מלווים אותנו עד היום: 'פרדס', 'מטע' ו'כרם'. במקרא אלו מילים נרדפות המשמשות לסוגים שונים של פרי. בפרדס מגדלים גם רימונים, ובמדרש גם תאנים וגפנים. בכרם מגדלים ענבים, זיתים ושקדים, במטע עצים שונים. במקרא נמצא גם הצירוף 'מטע כרם'. בעברית החדשה, בדומה לתחומים רבים אחרים, נוצר בידול בשימוש: 'פרדס' להדרים, 'כרם' לענבים, ו'מטע' לכל השאר.

חקלאות היא גם גידול בעלי חיים. המילה 'רפת' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר חבקוק, ומרמזת על תפקידה: "ואין בקר ברפתים". יתכן שהיא קשורה למילה רף, קורה של מכלאות. המילה 'לול' במשמעות משכן התרנגולות מופיעה בתלמוד, אך היא נסמכת כנראה על הופעה יחידה של לול בתנ"ך, שפירושה מדרגות לולייניות. 'מלונה' בתנ"ך היא סוכת שומר, ורק בעברית החדשה היא הפכה למעונו של הכלב. המילה 'שובך' מופיעה בתלמוד: "שובך מלא יונים", והיא מזכירה, ולא במקרה, את המילה הערבית שֻׁבָּאכּ, שפירושה חלון.

לפני שצץ בשדות הכלי האימתני קומביין, שזכה לשם החצי-רשמי קְצַרְדַש-עַצְמוֹנָע, קצרו את התבואה בחרמש ובמגל, ממש כמו בימי קדם. החרמש הוא כלי בעל ידית ארוכה וסכין הניצבת לה, המגל הוא בעל ידית קצרה וסכין מעוקלת. שני הכלים מופיעים במקרא פעמים מעטות, ובהן מדובר על הכלי המעוקל הדומה לירח המתמעט, ומכאן גם הדימוי מן העברית החדשה 'חרמש הירח'. במשנה מדובר על 'מגל יד' ו'מגל קציר', ויש ביניהם הבדלים קטנים: מגל היד קטן מעט יותר,  והוא החרמש המקראי. להבו של מגל הקציר משונן, והוא המגל המקראי. הכלי שאנו קוראים לו היום חרמש הגיע מאירופה, והשם ניתן לו כדי להבדילו מהמגל.

עובדי הפרדסים של פעם התענו בעבודת הפיכת הקרקע בשני כלים שוברי גב: מעדר וטורייה. מעדר הוא כלי בעל קת עץ וטבלת מתכת בצורות שונות, שנועד להפיכת האדמה וסידורה. המילה מופיעה בספר ישעיהו. טורייה היא סוג של מעדר, בעל קת קצרה וטבלת מתכת רחבה וכבדה והוא שימש בחפירת גומות סביב עצי הפרדס. מקור המילה בערבית.

והיום? מגוון הכלים הססגוני הזה הוא נחלת המוזיאונים, או חגי הביכורים בקיבוצים. לכל היותר מתאמנים עליהם הפועלים התאילנדים, ולנו נותרה מעט נוסטלגיה, ומילים במילון שמעטים עושים בהן שימוש.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Agriculture

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: