Posts Tagged ‘חייל’
ד"ר רוביק רוזנטל / אין לו אלוהים, מרים את האף, והיא חולה עליו
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אחי, אין לו אלוהים, אפס, האכיל, חולל, חייל, טחן, יידיש, להשלים, לחץ, מרים את האף, סיפורי תנ"ך, סלנג, ספרות, תנ"ך, תפס אותו בביצים on אפריל 18, 2019| 11 Comments »
ד"ר רוביק רוזנטל / מכנס, תחתון, וחומוס עם צנובר
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אבטיח, איש, אישה, ביגוד, בלוג, בלשון הדיבור, בפלה, גולני, דוגמה, חומוס, חייל, חמור, יומן רשת, יחיד, ילד, ילדה, ישראלי, מיץ, מכנס, מלפפון, נוח, נח"ל, נעל, סנדל, עגבניה, ערבית, פרסומים, צבא, צנובר, צנחנים, קיבוצי, רבים, ריבוי, שוק, שור, שמות, שפה, תופעה, תחתון on יולי 7, 2016| 26 Comments »
באחת הרשומות [פוסטים בלעז] ביומן רשת זה [בלוג בלעז] עסקתי במה שקרוי "רבים ההולכים ומתרבים": איך נפרצה לבלי הכר החומה של השמות שאין לתת להם ריבוי, ועולמנו הלשוני מלא נשקים וציודים, אוכלוסיות ונשנושים. מול תופעה זו יש גם תופעה הפוכה: מילה המופיעה בצורת רבים משמשת בלשון הדיבור בצורת היחיד כשם קיבוצי. למשל, כפי שמספר גולש: "בעודי מנגב חומוס בבית שמתי לב שאני אוכל 'חומוס עם צנובר וזעתר'. הסתכלתי היטב וראיתי שיש בקופסה יותר מצנובר אחד. אני אפילו יכול להישבע שפעם אכלתי 'חומוס עם צנוברים'".
'צנובר' כשם קיבוצי הוא כאמור דוגמה לתהליך בלשון הדיבור הישראלית: שם עצם המציין יחיד הופך לשם עצם קיבוצי. בשלב מסוים נתפס 'צנובר' לא כגרגר צנובר בודד, אלא כשם כולל לצנוברים רבים, והוא מתפקד כשם עצם קיבוצי מקובל, ממש כמו 'צאן', 'אוכלוסייה' או 'רכב' שהם שמות עצם קיבוציים במקורם.
'צנובר' חי בשלום ליד 'צנוברים' ואפשר לראות בתפריטים, מתכונים ומוצרים את שתי הצורות. ביחיד, כלומר כשם קיבוצי, וברבים. השימוש ביחיד כשם קיבוצי מזכיר שפת שוק כפשוטה. בשוק העברי נהוג לדבר כמעט תמיד על המוצרים בלשון יחיד: "בכמה העגבניה", "תן לי קילו מלפפון". לאחר פיגוע בשוק אמר אחד הסוחרים על עובד שנפגע: "זה היה עובד בתפוח אדמה". זה לא קורה רק בשוק. הגששים שואלים במערכון "המכונית המגויסת": "הגיע האוטו עם הבפלה?", וב"קנטטה לשווארמה" מזמינים "שני מיץ, אחד עגל, שני ברווז". השימוש אינו עקבי. בתחום המיצים, למשל, נהוג לומר 'מיץ תפוזים', 'מיץ תפוחים' ו'מיץ אשכוליות' ברבים, ולעומת זאת 'מיץ תות', 'מיץ פטל' ו'מיץ גזר' ביחיד. למה? לאלוהי השיווק פתרונים.
בכל המקרים האלה השימוש דומה לסיפור הצנובר: שם של מצרך מזון ביחיד הופך לשם קיבוצי. המבנה הזה מיובא ישירות מהערבית הפלסטינית המדוברת. יוחנן אליחי מגדיר במילונו לעברית הפלשתינית את 'בנדורה' (עגבניה), 'בטיח' (אבטיח), 'כוסא' (קישוא) ואחרים כשמות קיבוציים. כאשר רוצים לקנות יחידת עגבניה אחת מבקשים "חַבַּת בנדורא", שפירושו המילולי גרגר עגבניה. בערבית המילה חַבַּה מוצמדת למרבית שמות הירקות העגולים, כדי להפכם משם קיבוצי לצורת יחיד.
לצד אלה, "חומוס עם צנובר" וכן "כמה העגבניה" מייצגים התפתחות טבעית בלשון המדוברת הישראלית. זה קורה גם בשמות מוסדות ההופכים לשמות קיבוציים. בסידרת הטלוויזיה "הדימונאים" אומרת אילנית: "גועל נפש, הביא לנו משטרה", ולא 'שוטרים', או "באו אצלי מס הכנסה", במקום 'חוקרי מס הכנסה'. בצבא הופכים שמות יחידות לשמות קיבוציים, כמו בחידוד הבא: "צנחנים חושבים ואז מסתערים, גולני מסתערים ולפעמים חושבים, גבעתי חושבים שהם מסתערים, נח"ל לא חושבים ולא מסתערים". העובדה שבמקרה הזה אחרי "גולני" או "נח"ל" בא פועל ברבים אינה חשובה, וגם את 'צנחנים' אפשר לראות כקיצור (אליפסה בשפת הבלשנים) של 'חטיבת הצנחנים'.
האם התופעה קיימת רק בשפת הדיבור או בשפת השוק? לאו דווקא. שורשים לתופעה אפשר למצוא כבר במקרא. כך מוביל יהושע את עכן "ואת כל אשר לו" לסקילה ושריפה, כולל "את שורו ואת חמורו ואת צאנו". 'שור' ו'חמור', במקביל ל'צאן', מתפקדים כאן ובמקומות נוספים במקרא כשמות קיבוציים, ולעומת זאת 'צאן' מופיע במקומות אחרים במקרא כיחידת צאן אחת: כבשה או עז בודדת. יש שמות קיבוציים שאחריהם בא יחיד (כמו "העדר הולך אחר הרועה"), יש רבים (כמו "אלה הצאן מה חטאו"). המיגוון מעיד על הגמישות הרבה בשימוש בשמות עצם קיבוציים.
בעקבות המקורות אפשר למצוא בעברית החדשה לא מעט דוגמאות של שימוש תקני לחלוטין בצורת יחיד המייצגת את הרבים, את הקיבוץ: "חמישים ילד", "שלושים איש", וגם "מאה איש ואשה". עם זאת לא נשמע "שלושים ילדה", "חמישים אשה". בצירוף "זקן וטף", אפשר לראות ב'זקן' שם קיבוצי, במקביל ל'טף' שהוא שם קיבוצי מלכתחילה. נעמי שמר כותבת בשירה "זמר לגדעון": "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני … בשלוש מאות חייל". כך גם בשמות מספרים, במספרים הגדולים: עשרים וחמישה אלף, ארבעה מיליון וכדומה.
אחת התופעות הקרובות לתופעה הזו ואולי מושפעת ממנה היא בתחום הביגוד. כבר כמה עשורים זוכים אביזרי ביגוד זוגיים, הנהוגים בצורת הזוגי או בצורת הרבים להיקרא ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור והפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפה הרשמית. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. באתר סטיילסקס מוצעים למתעניינים תחתון עור "לאוהבי תחתונים מדליקים", תחתון לקיק לגבר, ו"תחתון לטקס עם רטט".
מה גבולות התופעה? כמו בתופעה ההפוכה – ריבוי של השם הקיבוצי או הבלתי ספיר – גם כאן הגבולות נקבעים על ידי השימוש והנוהג הלשוני. שוב ושוב יש לזכור: השפה אינה מערכת נוסחאות סגורה, היא משתנה ומתפתחת ומגלה בתוכה דרכים להתרחב ולהגמיש את האפשרויות הגלומות בה. המעברים הדו-סטריים בין היחיד והרבים הם עוד גילוי ליכולת הזו.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / חשבז זבריר צועד במרעול
Posted in רוביק רוזנטל, tagged Segway, אופנוע, אחילוף, אחירותם, אירופה, אלמנוע, אפודיון, באנג, בליעל, במקרא, בתולדת, ג'ונטיל, גבעולת בשדה, גוביינא, גזעול, גלגלץ, גרמנית, דרגנוע, הופכות, הלחם, הללויה, הרכב, זבריר, זנבנוע, זרקור, חדשיר, חומוצ'יפסלט, חייזר, חייל, חלביץ, חמום מוח, חרצןף, חרצף, חשב, חשמלורי, טיפורן, טמבלוויזיה, ישראבלוף, להביור, להרכיב, מגדלור, מדרחוב, מחזמר, מילים, מילים נפוצות, מעונוע, מרעול, נצמדות, נרגילה, סוכרזית, סתרשף, עברית, עממור, ערפיח, פזמניק, פירושה, פלאפון, צ'יפסלט, צורה, צפונבון, קולנוע, קטנוע, קקנוע, קראווילות, קרונוע, ראינוע, רב"ט, רכינוע, רמזור, שופרסל, שורש, שחורדיני, שלושער, שלשום, שמות פרטיים, שמרטף, שנהב, שפות, תוכבר, תקליטור on אפריל 14, 2016| 12 Comments »
אחד העניינים המבדילים בין העברית לשפות ממשפחות אחרות, בעיקר אלה המוכרות לנו מאירופה, הוא שהעברית ואחיותיה אינן אוהבות להרכיב כמה מילים למילה אחת. אלופת המרכיבות היא הגרמנית, שבה כאשר שתי מילים או יותר נצמדות זו לזו הן הופכות תמיד לאחת. לדוגמה, המילה בת 19 האותיות Lebenshaltungsindex היא הלחם של שלוש מילים, ופירושה מדד יוקר המחיה. בעברית אוהבים מילים קצרות, המכילות שורש אחד במשקל אחד, או רכיב אחד שמצמידים לו סיומת.
ובכל זאת, העברית לא התנזרה לגמרי מהרכבת מילים, וזאת בשתי דרכים. האחת קרויה הרכב: חיבור שתי מילים בשלמות זו לזו, כמו חידק (חי+דק) או כדורגל (כדור+רגל). בשיטה השנייה המילים לא רק מתחברות אלא גם משנות צורה, כמו רמזור (רמז+אור) או סתרשף (סתר+רשף). הדרך הזו קרויה הֶלְחֵם. לשם הנוחות ייקראו כאן שתי הצורות הלחמים.
כמו כל דבר בעברית, גם כאן העברית החדשה לא המציאה את הגלגל. במקרא נמנות כמה עשרות מילים מורכבות, ורבות מהן נפוצות עד היום, כמו הללויה, שלשום (שלוש+יום), הראל, גַלְעֵד, שנהב (שן+יב, שהוראתו על פי הסנסקריט פיל) ועוד. המגזר הבולט ביותר בתחום ההלחמים המקראיים הם השמות הפרטיים: אברם ואברהם, ירבעם ורחבעם, ישעיה וירמיה, ראובן ובנימין ועוד ועוד. גם התלמוד תרם את חלקו במילים נפוצות כמו איזה (אי+זה), היכן (אי+כאן), משהו, כיצד ואפילו (אף+אם+לו). מילים אחרות נשכחו. תוכבר (תוך+בר) הוא גדי תלמודי צלוי הממולא באבריו, ובהשאלה מאוחרת אדם שתוכו כברו. חלביץ (חלב+ביצה) הוא צמח תלמודי. בעולם הצומח נולדו מונחים בעברית החדשה: אחירותם, אחילוף, גזעול (גזע+גבעול) ועוד. נכדתי שירה זימרה לנו כשחגגנו לה יום הולדת זמר ישראלי נושן: "גבעולת בשדה".
מילון אבן שושן המעודכן מביא מקבץ של כ-400 מילים מורכבות המופיעות במילון, רובן מן העברית החדשה. רבות נקלטו: מדרחוב (מדרכה+רחוב), ערפיח (ערפל+פיח), מחזמר (מחזה+זמר), שמרטף (שומר+טף), שלושער (שלוש+שער) ועוד רבות. שחקן מפתיע בתחום ההלחמים הוא האף. הסיומת –ַף ריתקה מחדשי מילים מאז ומתמיד, וכך יצר יוסף קלויזנר את 'קרנף' בעקבות השם הפרטי 'חרומף' בספר נחמיה, שהוא לדעתו מיזוג של ‘חרום אף’. שלונסקי יצר את עקומף (עקום אף), עַבּף (עב אף) אנקולף (בעל אף אנקולי), נקרף (מקורו של הנקר) ורִשתף (שאפו דומה לרשת לציד זבובים). קשה לומר שהחוטמים היצירתיים הללו קנו אחיזה בעברית.
בקרב על הסיומת הנפוצה במילים מורכבות נוטלות חלק גם המילים אור ונוע. ‘אור’ מסתתרת במילים נפוצות כמו רמזור, מגדלור וזרקור, ומילים נפוצות פחות כמו עממור (מיתקן לעמעום האורות במכונית), חשמלורי (חשמל אורי: פוטו-אלקטרי) וזרחורנות (זרחן+אור; פוספורסנטיות). ‘נוע’ סוגרת מילים מורכבות נפוצות כמו קולנוע, ראינוע, אופנוע וקטנוע, ולצידן חידושים חדשים יותר כמו קרונוע (קרון רכבת עצמאי), מעונוע (קרוון) ודרגנוע (מדרגות נעות). אזרח חצי תקני בחבורה הוא ה’קקנוע’, ששימש זמן מה לאיסוף צואת כלבים. שלונסקי יצר את ‘אֶלֶמנוע’ כמילה עברית לפנטומימה, ואת ‘זנבנוע’ לנחליאלי, על שום מנהגה של הציפור הנ"ל להניע את זנבה.
במלאכת יצירת ההרכבים משתתפים גורמים רבים. האקדמיה תרמה בין היתר את 'חייזר' ו'תקליטור', וכן את המונח שלא נקלט ‘חדשיר’ עבור סינגל. מילה חדשה עוד יותר היא ‘רכינוע’ (רכן+נוע), המוגדר "כלי רכב קטן בעל שני גלגלים, המחקה את יכולת הגוף האנושי לשמור על שיווי משקל", באנגלית: segway. הקופירייטרים לדורותיהם המציאו מותגים כמו שופרסל (שופרא+סל), סוכרזית, תגוביינא (תגובה+גוביינא), גלגלץ (גלגל+גל"ץ), וכמובן, פלאפון. היו גם ניסיונות שלא נקלטו כמו מהנדל (מהנדס+מנהל) ועוד. הגששים יצרו את ‘ישראבלוף’, הרב אמנון יצחק את ‘טמבלוויזיה’, אפרים קישון את ‘חשמלטור’ ואבי כהן את ‘חרצוף’. עיתונאי הרכילות טבעו את ‘דוגמגיש’ ו’מפורסתם’. ומה קיבלו מפוני גוש קטיף לאחר ההתנתקות? קראווילות. קראוונים+וילות. שיהיה.
אליעזר בן יהודה לא הרבה ביצירת הלחמים, ובעיקר ייזכרו לו 'חיידק' ו'ראינוע'. ליסודות הכימיים החשובים קרא אבחמץ (חמצן), אבחֶנֶק (חנקן) ואבמַיִם (מימן). ההלחם המפורסם 'שחרחוק' עבור טלפון לא חודש על ידו, וגם לא נקלט. הבלשן יצחק אבינרי תרם הלחמים רבים, רובם לא נקלטו אך הם מעידים על מוח יצירתי במיוחד: ‘בוֹקְעָב’ הוא גורד שחקים (בוקע עבים), 'גורפָר' הוא סקרייפר, גורף עפר, ‘עקומוח’ (עקום מוח) ו’חמומוח’ (חמום מוח). ‘משפטרום’ הוא משפט קדום (משפט+טרום), ו’גלישוֹק’ הוא כהגדרת אבינרי "השם הנכון ההולם את השמלות הקצרות שהתחילו בנות ישראל לובשות באביב תשכ"א", וזאת בעקבות פסוק בישעיה: "חשפי שובל, גלי שוק".
אלוף המרכיבים והמלחימים הוא אברהם שלונסקי, שכבר נזכר לעיל. לשודד הוא קרא 'חשבז' בעקבות "מהר שלל חש בז" מישעיה. את מי שמביט בכמיהה במאכל מפתה או באשה מעכסת הוא מכנה 'זבריר' (זב+ריר). לציפורן המעוקלת של ציפורי הטרף קרא ‘טיפורן’ (טפר+ציפורן). אדם שאפשר לסמוך עליו הוא ‘עִמְיַעַל’, הפוזיטיב של המילה המקראית ‘בליעל’ שהיא עצמה הלחם. לרנטגן קרא ‘ראיגוף’, פצע קטן הוא 'פצעצוע', ומילים יפות הן 'פְּצחצחות'. מגוון הטעמים התעשר ב’חֲמַצְמָר’, ולוח הצבעים ב’אדומחום’, זהובחומי’, ‘שחרחום’ ו’שחמחום’.
ואחרי כל אלה, יוצר המילים המורכבות האפקטיבי ביותר הוא הישראלי האלמוני המייצר מילים ללא עכבות וללא ועדות ותקנות. הוא זה שהביא לנו מהים המזוהם של תל אביב את ‘חרצף’, מרמת אביב את ‘צפונבון’ (צפון+בונבון), מהאינטרנט את ‘סבודי’ (סבאבה+חמודי), מאזור הכיפות הסרוגות את ‘דוסיבה’ (מסיבה+דוסים), משרית הספרית את ‘שחורדיני’ (שחור+בלונדיני), מהשיפודיות את ‘צ'יפסלט’, ובגירסה תלת-לשונית 'חומוצ'יפסלט'. חובבי הסמים הקלים מרבים ביצירת הלחמים, כמו ‘ג'ונטיל’ (ג'וינט+טיל), ‘מירפאסאנה’ (מרפסת+ויפאסאנה) ו’באנגילה’, אביזר עישון שהוא בן כלאיים של ‘באנג’ ו’נרגילה’. ’בְּתוּלֶדֶת’ היא הלחם של בתול+יומולדת. ההסבר: "לאחר שמישהו לא קיים יחסי מין תקופה מסוימת הוא בעצם בתול מחדש, ואז חוגגים לו מסיבת בתולדת".
השפה הצבאית עשירה בהלחמים. חלקם נולדו במילון הרשמי, כמו סְתַרְשָׁף (סתר+רשף), מילה שהוראתה "אמצעי להסתרת רשף בכלי ירייה", ולַהַבְיוֹר (להבה+יורה) שהוא "כלי נשק היורה סילון של דלק בוער". חלק מן המילים יצאו מן השימוש כגון 'פתַקְיוֹן', פתק המוצמד ליונת דואר, ו'גִיצָר' (גיא צר). 'גלבו' הוא התקן במכ"ם (גל+בו), 'דורגל' הם מוטות חצובה, 'זרקול' היא אנטנה תת מימית ו'סביבול' היא חוליית מתכת בקת. 'אִיּוֹר' (אי+יור) פירושו ירייה שלא בוצעה, תרגום של המונח האנגלי misfire.
השפה הלא רשמית של הצבא תורמת גם היא את חלקה. שפצור הוא הלחם של שיפוץ ושיפור. 'מרעול', מונח סביבתי המשמש בעיקר בצבא, הוא הלחם של מרעה+משעול, שביל שדה שנוצר על ידי אדם או חיה לאחר שהלכו בו. 'אֵפוֹדיוֹן' הוא מסע אפודים לפסגת ההרודיון. 'בחורילה' (בחורה+גורילה) הוא כינוי סקסיסטי לחיילת קרבית, ואילו "גדוד שכונָמֵאות תשעים" הוא בדיחה על חשבונם של חיילי גדוד 890 של הצנחנים. אות חיל השריון קרוי צפרגול על פי צורתו המזכירה צפרדע ותרנגול, ויש גם צפרגולד וצפרגולון. 'אזידוך' היא הליכה ישרה בניווטים, הלחם של אזימוט+דוך. 'טענג'ר' הוא הטען של הטנק, שהוא גם הסנג'ר, השליח לכל משימה. רב"ט מגדיל ראש בחיל הים נקרא רַבַּטְכָּל. פזמניק ותיק ועייף הוא 'פזמוזאורוס', ובכל שנה חוגגים פָזָמוּלֶדֶת: עוד שנה למנאייק.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / הקודקוד יגיע עוד חמש קטנות
Posted in רוביק רוזנטל, tagged דיבור ברשת, חיובי, חייל, מוצפנת, מוקי, עד כאן, פרח, צבא, צבאי, קבל, קודקוד, קצין, רות עבור, שלילי on יולי 9, 2015| 17 Comments »