בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

המסורת היהודית מקדישה תשומת לב רבה למה שקרוי 'טקסי המעבר': ברית המילה, בר המצווה, הנישואין והקבורה. שלושה מהם נטועים בטקסים קבועים, בדרך כלל קצרים ובתהליך הכנה סטנדרטי. זה אינו המצב בטקס הנישואין. הטקס אולי קבוע, אבל ההכנה לקראתו מורכבת ועמוסה בשיקולים, אינטרסים וערכים מתנגשים. יהודי מרוקו אומרים על כך: "לנישואין מושלמים דרושה התייעצות של שנה". הם מוסיפים: "לפני שתתחתן הסתכל מה אתה עושה, זו אינה לולאה שאפשר להתיר".

היהדות תומכת בנישואין, בדומה לדתות אחרות. יהודי הולנד אומרים: "מי שאינו מתחתן חי כמלך ומת ככלב". יהדות מרוקו הפסימית מציעה סיבה משלה להתחתן: "אם לא הקור של ליל שבת והשעמום של מוצאי שבת, אף אחד לא היה מתחתן".

במרכז ענייני הנישואין המוצג בשלל פתגמים וסיפורים בפולקלור היהודי עומדת בדרך כלל האשה. היא זו שחייבת להתחתן, אחרת חייה לא יהיו חיים. בלדינו אומרים: "אין פסח בלי מצה, אין בת בלי חתונה", וגם "הבת לחתונה, והספינה להטענה". במרוקו הפתגם בוטה יותר: "האשה לא נולדה אלא רק לנישואין". לגישה הזו שותפים עמים אחרים. הפתגם הערבי אומר: "נערה אינה יכולה לעזוב את הבית יותר מפעמיים: ביום נישואיה וביום מותה". הפולקלור הפרסי קובע: "אשה אמורה להגיע לבית בעלה ברעלה, ולעזוב עטופה בתכריכים". לבריטים גירסה משלהם: "האשה תצא מהבית בשלוש הזדמנויות: כשהיא מוטבלת, מתחתנת ונקברת".

הפולקלור מעיד שהחברה המסורתית כמעט שאינה מתעניינת בגורלה של האשה לאחר הנישואין, האם הגבר שמצאה הוא גבר חלומות או ברנש אלים ובור. הפתגמים עוסקים במזלם של הגברים, כגון במרוקו: "אחד לקח אישה, ואחד מכה על העורף". גם התלמוד תומך, במדרש על הביטוי "עזר כנגדו": "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", וגם: "זָכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". לכך נוסף המדרש הידוע "מָצָא או מוצֵא": "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני את האשה מר ממוות".

יהודי כורדיסטן קובעים כי "ישנם שלושה סוגי נשים: אחת בן אדם, אחת כלבה ואחת אתון". הפתגם המקומם הזה נשען על סיפור לפיו לנוח הצדיק הייתה בת אחת יפה. הוא הבטיח אותה לשלושה בחורים. שלושתם הגיעו לממש את ההבטחה, ונוח במצוקתו ביקש את עזרת אלוהים. זה הפך את כלבתו ואת אתונו של נוח לנשים עבור הבחורים. מאז על פי הסיפור יש בעולם שלושה סוגי נשים: טובות ונעימות כבת האמיתית, רגזניות וצרחניות ככלבתו של נוח, עצלות ותאוותניות כאתונו.

במזלו של הגבר תומכת הגימטרייה, אומנות החביבה מאוד על היהודים בכל הדורות. יהודי האי ג'רבה שבתוניס נהגו לומר כי 'אשה' בגימטרייה היא 306, ו'איש' – 311, ומכאן שהאשה נחותה מהגבר, והרי זה מתכון לנישואים מאושרים. אם מוסיפים ה' הידיעה תהיה 'האשה' זהה לגבר בגימטרייה, ואם מוסיפים ו' החיבור היא אף תראה עצמה עליונה עליו, ובשני המקרים מדובר במתכון לכישלון הנישואין.

היהודים לא העריכו מאוד את אלמנט האהבה בקשר הנישואין, ואולי אפילו להיפך. "המתחתן באהבה, חי בצער", אומרים הספרדים, ובגירסה אחרת: "נישואי אהבה, חיים של כאב". במרוקו קובעים: "נישואי אהבה – חרטה, הסוף – ילדים יתומים". יש גם פתגמים סותרים. "האהבה היא כצמח ופרייה נישואין" אומרים הספרדים, ובמרוקו מוסיפים: "נישואין בלי טוהר לב דומים לקנקן תה בלי מגש".

מציאת בן הזוג מכונה ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית: שִׁידֶך, במלעיל, שידוך. על מי שהגיע לגיל הנישואין נאמר ש"הגיע לפרק האיש מקדש". צעירה דתית שהגיעה לגיל הצעות נישואין מכונה 'שומעת'. מכאן מתחילה העבודה הקשה. על צעיר מבוקש, תלמיד חכם או בן עשירים או שניהם, נאמר ש"שוברים לו את הדלת". צעיר שלא ניחן בתכונות האלה – 'קשה זיווגו', וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות, בדומה לאתרוג מארבעת המינים.

מכאן ואילך, לאחר שנמצא השידוך המתאים, הדרך סלולה. הנערה שנבחרה היא 'המיועדת', האחים והאחיות של בני הזוג הם עד החופה 'מָלָגים': מיועדים להיות גיסים. מכאן הדרך ברורה אף כי לא קצרה: פגישה, פגישת שידוכין בין החתן המיועד לכלה המיועדת; ווֹרט (ביידיש: מילה) שהיא הסכמה על אירוסין. אחר כך: תנאים, שהוא טקס האירוסין, ובסוף הדרך החופה והקידושין.

בתהליך השידוך מעורב בעל המקצוע העתיק 'שדכן', שעליו אומרים הספרדים: "הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ ולנעליים של ברזל", כלומר, פרצוף פוקר והרבה עבודת רגליים. השדכנים אינם מחויבים בהכרח לערכי האמת והשקר, שכן עליהם להשיא דווקא את אלה ש'קשה זיווגם'. במרוקו אומרים אפילו: "אם לא היו השקרים הקטנים, לא היו הבנות מתחתנות".

מה אם כן קובע בחיפוש אחר שידוך טוב? היהדות עסוקה מאוד בגיל המיועדים, בעיקר בגיל האשה, ובעיקר בנשים שעברו את "הגיל המתאים" ועדיין לא מצאו חתן. במרוקו אומרים אפילו: "כשהבת גדולה – גייר בשבילה כושי". על האשה הבררנית נאמר שם באירוניה "רווקה מבוגרת, אם היא מבקשת רווק צעיר, תמתין עד שהמת יקום לרוץ". בציבור הדתי-לאומי זכו בנות שלא מצאו חתן לכינוי 'רננה', ראשי תיבות: רווקה נטולת נסיך החלומות. התימנים חושבים גם על הנשים שנאלצות לשאת גבר זקן: "טוב בחור מְאַנֵחַ מזקן מבדח", ועל כך שר ביאליק בשירו "לא ביום ולא בלילה": "אומַר לאבי המיתֵני, וביד זקן אל תתנֶני. לרגליו אפול ואֶשָקֵן: אך לא זקן, אך לא זקן!"

הגיל קובע, אבל מה עם היופי? הפתגמים מגלים כאן עמדות סותרות. על פי הפולקלור דווקא לבנות הנחשבות כעורות קל יותר לתפוס חתן, בעוד היפות נתפסות בחטא הגאווה. "גורל הכעורות בבתים, וגורל היפות בראש חוצות" אומרים התימנים, והספרדים מוסיפים: "היפה מתקנאת בגורלה של המכוערת". מצד שני, בכל זאת, גברים מעדיפים יפות. במזרח אירופה מקוננים "כשכולן מבקשים כלה יפה, מה יהיה על הבנות הכעורות?". יהודי הונגריה שרים על כך: "אוי לי אללי/ מה רבו צרותיי/ מבת כעורה להיפטר/ קשה הוא עד בלי די".

בעניין זה מספרת בדיחה יהודית על שדכן המשכנע גבר להתחתן עם כלה מכוערת, אך עשירה: "מה יוצא לך מהיופי?" שואל השדכן. "בבוקר, כשתצא לעסקיך, היא עדיין ישנה. בלילה, כשתחזור הביתה, כבר חשוך והיא במיטה. מתי בכלל תראה אותה?" הבחור כמעט נכנע ושואל בהיסוס: "נכון, אבל מה אעשה בשבת אחר הצהריים?"

יופיים של הבחורים נחשב פחות, ובמזרח אירופה אומרים כי "די בכך אם בחור הוא יפה יותר משֵד", ובהולנד: "ככל שהגבר יפה יותר מקוף, הרי זה רווח". אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון היה מכוער, נמוך וגיבן. הוא התאהב בבתו היפה של גוגנהיים, אחד מעשירי גרמניה. בתהליך החיזור סיפר לה כי לפני שנולד יצאה בת קול שהכריזה "בת גוגנהיים למשה מנדלסון". הוא שאל את המלאך אם היא יפה, ונענה שהיא מכוערת וגבנונית. "ריחמתי על בת זוגי", אמר מנדלסון, "ואמרתי למלאך: תאמר לקב"ה שאני לוקח על עצמי את הגיבנת ואת הכיעור". הסיפור נגע ללבה של האשה, והיא הסכימה להינשא.

סיפורי היופי נקשרים שוב ושוב לסוגיית העושר. כמה כסף יש לכל אחד מבני הזוג ולמשפחתו? האם הבעל המיועד יכול לפרנס את אשתו? ואולי הכסף הוא מכשול? "אל תיקח אישה אמידה, היא תתנפח בגאווה ותגיד לך להשקות מים", אומר הפתגם המרוקאי, והתלמוד מסכים אתו: "רד מדרגה וקח אישה". בתרבויות העולם חוזרת ההמלצה לגבר לשאת אשה שאינה עולה עליו ברכוש. בספרדית אומרים: "בבית העשירה, היא פוקדת והיא צועקת"; ברוסית: "אשה עשירה היא יהירה, ולעיתים רבה עם גברים". כך בקטלאנית ובאיטלקית. במרוקו צועדים צעד נוסף: "אם תיקח, קח אשה מסכנה גם אם תביא לה רק לחם וסרדינים", כלומר, היא תמיד תודה לך.

הגענו לטקס הנישואין. גם כאן התמונה אינה אידילית. המרוקאים הפסימיים קובעים כי "תכונות הכלה מתגלות מליל החינה", כלומר, יום לפני הטקס, מעט מאוחר מדי. "בנישואין ובמוות, הדאגות לא יחלפו", הם מוסיפים. טקסי החתונה והקבורה קשורים בעמל רב ובהוצאות, ועל כך נאמר "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים". החתונה נעשית במצב של מחסור, הגירושין – לאחר שנצבר כסף רב. אבל מי חושב על גירושין מתחת לחופה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

איך אנחנו פונים זה אל זה כשאנחנו נפגשים או במהלך שיחה? בדרך כלל, באמצעות השם הפרטי, שם המשפחה או הכינוי, בחירה שכבר בה יש רמז ליחסים בינינו. מה קורה כשאיננו מכירים את האדם, או לחילופין רוצים לשוות לפנייה אופי של קרבה, עניין או רשמיות דווקא? האופציות רבות, וכל אחת מהן מספרת על מערכת יחסים שונה. באמצעות הפנייה אנחנו קובעים את אופי השיחה, אופי היחסים בינינו, ומכתיבים את האווירה בהמשכה. עם השנים יצרנו אוצר פניות עשיר וססגוני, שאפשר לתת בו סימנים.

הפנייה הישראלית ביותר שכבר הפכה לקלישאה היא כמובן 'אחי'. היא מזוהה בעיקר עם צעירים, אבל מספרת סיפור החוזר שוב ושוב: אנו פונים לאדם קרוב כאילו הוא בן המשפחה. יש לה גם שורשים בתרבות הנימוס הערבי, כפנייה לאדם לא מוכר, בדרך כלל צעיר. על השימוש משפיעה גם הפנייה האנגלית brother, ובקיצור אפרו-אמריקני bro. 'אחי' זכה לפיתוחים שונים כמו 'אח שלי', 'אח שלו' –

גרסת ארץ נהדרת המלגלגת על דמותו של איש חמאס, 'אָחוּקי' שהיא גלגול של המילה הערבית אחוּכּ (אחיך). מכאן התגלגלה האָחוּקייה, מפגש באווירה ידידותית. לאשה צעירה וכן בשיח הקהילה ההומולסבית בין גברים נהוגה גם הפנייה הנקבית, 'אחותי', בשפת אבן שושנה 'אוחץ', ובגלגול לאחור לאנגלית: 'סיסטר'.

הקרבה המשפחתית בכינויי הידידות עוברת גם לדור שמעל: 'אבאלה' היא פנייה ידידותית של צעיר למבוגר, שיש בה יותר משמץ זלזול: "יש בעיה, אבאלה?" מקורה בערבית צפון אפריקנית, המשמשת גם היא כחלופה: אַבּוּיָה.

הערבית הפלסטינית תרמה גם היא  פניות ידידות, ובראשן אחד מסמלי האווירה הפלמ"חניקית: "חַבּיבּי" לגבר, ולאשה: חַבִּיבְּתִי. מאוחרת יותר, מלכת שנות השבעים, היא סַחבָּק, ערבית: צאחבַּכּ (ידידך). המילה משמשת גם לדיבור של אדם על עצמו: "סחבק הולך לסדנת זוגיות". ממנה נגזר גם הפועל להִסתַחבֵּק, וכן סחבָּקייה, כינוי למפגש ישראלי מצוי שבו כל ישראל היו יחד בתנועה ובמילואים.

מן הקוטב השני לפניות הידידות עומדת חטיבה איתנה וחמוצת-פנים: הפניות הרשמיות. באווירה הלא פורמלית הישראלית הן כרוכות בדרך כלל בגוון של עלבון או איום. 'אדון' הוא תרגום של Herr הגרמני ו-Sir האנגלי, ואילו 'אדוני' מקורה בביטוי המקראי "בי, אדוני". אדון משמש לעיתים כהקדמה לשמו של האדם, וכך גם החלופה התלמודית 'מר', והפיתוח הגששי 'מר בחור'. לאשה פונים בחטיבה הזו 'גברת', 'גבירתי', ובזלזול מופגן: 'גיברת!'. הפנייה ברבים מתאימה לאירועים ציבוריים: "גבירותי ורבותי!".

בימים עברו, במחצית הראשונה של המאה העשרים, נהגו עדיין בפניות כבוד דרמטיות, כולל פנייה לאדם בגוף שלישי: ‘כבודו’, וכן ‘כבוד השופט’, ‘כבוד היושב ראש’, ‘מכובדי’, ‘נכבדי’ ועוד כהנה. פניות אלה נהוגות גם במכתבים רשמיים.

בין פניות הידידות לפניות הרשמיות התגבשה בשיח הישראלי קבוצת אמצע: פניות מעין-רשמיות, שאינן מבטאות קרבה, אבל גם לא ריחוק מופגן. גם כאן קרובי המשפחה מככבים. 'דוד' היא פנייה של צעיר למבוגר לא מוכר, וכך לאשה: 'דודה'. גם לפניות אלה בסיס בערבית, שם הפנייה לאשה מבוגרת היא 'עמתי' (דודתי מצד אבי) או 'ח'לתי' (דודתי מצד אִמי).

הפנייה הישראלית מכולן היא 'חבר', והיא משקפת את הזהות בין הידיד הפרטי לידיד הקולקטיבי, חבר הקיבוץ, המפלגה או ההסתדרות, ולא בכדי בחר קלינטון בלווייתו של רבין בצירוף "שלום, חבר". יש לו גם גִרסה המושפעת מלדינו: 'חֲבֵריקוֹ', וותיקי היישוב נהגו להשתמש בגִרסה רוסית: 'טָבָאריש'. פנייה קבוצתית  זוכה למילה היידישאית 'חֶבְרֶה', או 'חֶבְרֶס'. נוהג ההולך ורווח באסֵפות בחירות, בבידור ובתקשורת, מחזיר אותנו לאסיפת הקיבוץ: "חברים!"

הישראלים נוהגים בכמה פניות שמשמעותן המילולית ידידותית ואפילו אינטימית, אבל הן משדרות ריחוק על גבול העלבון. כזו היא הפנייה 'ידידי', ובעיקר 'יקירי'. הפנייה מופיעה כבר במדרשים ("בני יקירי"), והיא קרובה ברוחה לפנייה האנגלית הנפוצה my dear, הנשמעת גם בשיח עברי. החלופה לאשה: 'יקירתי', רומנטית יותר. ואיך פונים לבעל בסטה, במעין כבוד מתיידד? "בָּלֶבַּיִת, בכמה הענבים?".

לפניות החצי רשמיות יש לעיתים גוון של התגרות ואפילו איום. למשל, הפנייה 'דוקטור' אופיינית לסלנג הפלמחאי שלא אהב טיפוסים משכילים מדי: "דוקטור, בפעם הבאה תגיע לפעולה בזמן". קרובה ברוחה היא הפנייה 'ג'ינג'י', בדרך כלל לאדם לא מוכר, ובלי קשר לצבע השיער. ואם 'חביבי' מבטאת ידידות, 'חַבּוּבּ' ו'חַבּוּבָּה' הן כבר פניות מתגרות. הערבית גם תרמה את הפתיחה הגנרית לפניות מתגרות, מזלזלות ומאיימות: 'יא', בעברית 'הוי': יא אידיוט, יא חנטריש, יא דפוק אחד, ובשיטת הקיצור האינטרנטי: יסתום, יהומו ושאר גידופים.

הקבוצה הפורייה ביותר של פניות ישראליות היא פניות חיבה. לפי האוצר הזה הישראלים מבלים את ימיהם מבוקר עד ערב בחיבוקים ונישוקים. המבחר רב לשוני. 'מותק', 'חמוד', 'מתוק', ו'נשמה' הם הקבוצה העברית. האנגלית תרמה את 'דארלינג', 'האני', 'סוויטהארט', 'סוויטי' ו'מאמי'. ל'מאמי', אמא באנגלית, גם מקור צרפתי: ma ami, חבר שלי. מערבית זכינו ב'עיוני' שתורגם ל'עיניים שלי', 'יא רוחי', 'יא עיני' ואחרות. היהודית הצפון-אפריקנית תרמה את 'כפרה', קיצור של המשפט הדו-לשוני 'נמשי כפרה עליק': אלך כפרה עליך. לצד אלה לא מעט מילות חיבה מקוריות ודביקות כגון בּוּבִּי, בּוּבּוּש, קוקי, קושקוש, מושמוש, פוצי, פוציניו, וגם קוציניו מוציניו.

דרך מקובלת לייצר כינויי חיבה היא באמצעות סיומות חיבה, ובראשן –לֶה שמקורה ביידיש כגון אמאלֶה ואבאלֶה. אפשר גם להצמיד –לה לכל שם פרטי.  -וּש היידישאית חזרה אלינו בחסות השפה הפקצית, גם היא מתאימה לשמות פרטיים, לצד 'מָמוש' ואחרות. -וֹן העברית הוותיקה תרמה כינויי חיבה כמו 'חמודון', 'טיפשון', 'בובון', 'קושקושון' ועוד. הסיומת –י, הקרויה גם 'יוד החמידות' ייצרה את מתוקי, חמודי, בובי, קוקי. דביק לכם, חברים?

מי שמרגיש דביקות בלתי נסבלת בעקבות כינויי החיבה יתנחם בפנייה הגברית, זו שאין לה חלופה נשית. ראשונה היא כמובן 'גבר', והגִרסה של ארץ נהדרת שתפסה יפה: 'גבר גבר'. חיילים נוטים לפנות זה לזה בפנייה ההרואית 'גיבור'. לאדם צעיר פונים פשוט 'בחור', ולעיתים בהתרסה: 'בחור צעיר!', או בדרך הלדינו 'בחוריקו', ובסגנון יידיש: 'בחורצ'יק'. אפשר גם בגרוזינית: 'בּיז'וּ'. ותיקי היישוב נהגו בפניות בערבית 'זָלָמֶה', 'חַוואג'ה ו'יא שֵייך' הזכורה משירו של נתן אלתרמן "איה": "כי הלב זוכר, יא שייך".

תרבות ההיפ הופ האפרו-אמריקנית מתאימה יותר לשנות האלפיים, והביאה למחוזותינו את הפנייה 'מֶן'. סאבלימינאל שר: "תסתכל על השעון מֶן, עוד זמן עבר/ ועובדה שאני עדיין שר!". מֶן הפכה בחוגים מסוימים לפניית קלישאה, הנוהגת לחזור על עצמה, ממש כמו 'אחי'.

אם הפניות לגברים בלבד מבטאות כוח ואחוות גברים, הפניות המיועדות לנשים בלבד הן בדרך כלל פניות חיזור, שלחלקן אופי סקסיסטי. כמה מהן התיישנו, כמו 'בובה', הזכורה מהשיר שביצע אריק איינשיין רוח סתיו: "היי בובה, מותק, בואי לרקוד", וכן 'בובלה'. כך 'חמודה', שגם היא התיישנה, והגִרסה האמריקנית המקובלת יותר 'בֵּייבּי'. אבי אבות הפניות הסקסיסטיות באה מהיידיש דווקא: 'מיידלה', שהונצחה במשפט האלמותי של עזר וייצמן לאליס מילר שרצתה להיות טייסת: "מיידלה, ראית פעם גברים שסורגים גרביים?". הפנייה הפנים-נשית הקולקטיבית, שאפשר לשמוע אותה גם מפי גברים, היא 'בנות', ובגִרסה הגלובאלית 'גירלז'.

פניות חיבה לילדים הן אבן יסוד בתרבות הפניות בכל שפה. כך הפנייה שכבר נזכרה 'חמודי', והשילוב העברי-יידי 'ילדוּדֶס'. רוב הפניות המקובלות לפחות בעבר היו ביידיש: אינגעלע, טאטעלע (אבאלה), מאמעלע (אמאלה), זיס (מתוק) וגם זיסי וזיסקייט. לילד הפרוע היו גם כינויי נזיפה: סמרקץ' (זב חוטם), בנדיט (פרחח), קינדערלאך לקבוצת ילדים, ובעברית בנעימה אשכנזית: תכשיט. הפנייה 'אבאלה' היתה נהוגה ביהדות צפון אפריקה גם כלפי ילדים זכרים.

בעולם הדתי-חרדי נוהגים לפנות לגבר, בעל תואר או בלעדיו, רֶבּ, רֶבּ יהודי או רַבֵּנו, וכמובן 'צדיק', ודווקא לילדים או לנשים, בסגנון הרבנית קוק: "השם אוהב אתכן, צדיקות שלי". ואיך פונה רוחניק אחד למשנהו: "טוב לראות אותך, איש", ובהגזמה קלה: "איש יקר". ברבים: 'אנשים', ובנוסח עדות האינטרנט: 'אנשימים'. כפרה עליכם, נשמות.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות באתר של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »