בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

השפה, לא רק העברית, מלאה עודפויות, מצבים של 'גם וגם', וזה חלק מקסמה. אחת התופעות המרכזיות של העודפות המבורכת היא המילים הנרדפות: מילים שיש להן משמעות זהה, ואנחנו יכולים להחליף אותן זו בזו. המונח הלועזי לכך הוא סינונים, להבדיל מאנטונים – מילים הפוכות במשמעות.

הביטוי 'מילים נרדפות' מופיע בעברית לראשונה במאה ה-16, ומתורגם מביטוי דומה בערבית: כַּלִמָאת מֻתַרָאדִפָה. מה לרדיפה ולענייננו? נראה שיש כאן דימוי למילים הנאבקות זו בזו על מקומן בשפה.

המילים הנרדפות בעברית מוליכות, כמו בכל עניין כמעט, אל המקורות, בעיקר לשפת התנ"ך. בתנ"ך יש לנרדפות תפקיד פואטי. פסוקים רבים מאוד בנויים על תקבולות, המביעות רעיון דומה במילים אחרות, וכדי לאפשר זאת נדרשות מילים נרדפות. למשל, בשירו של למך: כי איש הרגתי לפצעי, וילד לחבורתי". איש=ילד (במשמעות נער), פצע=חבורה.

לפעמים מציע התנ"ך שרשראות של נרדפות: "פצע וחבורה ומכה טריה", או "בוקה מבוקה ומבולקה". כך בצמדים שהפכו למטבעות לשון כמו חי וקיים, לעולם ועד (שתי מילים במשמעות נצח), שישו ושמחו (במדרש, בעקבות ישעיהו), והמשולש שלפיו ליהודים הייתה "אורה ושמחה וששון ויקר". יְקָר פירושה כבוד.

ברוב המקרים, עם זאת, המילים הנרדפות אינן זהות ממש. השימוש בהן מגלה גווני משמעות, ניואנסים. למשל, 'אִמרה' לצד 'פתגם'. פתגם הוא אמרה עממית המשוקעת בתרבות ובדרך כלל לא ידוע מי הגה אותה. אמרה יכולה להיות גם אמירה חכמה של אדם מסוים, שאומנם לומדים ומצטטים אותה, אך היא אינה מוטמעת בתרבות הלשונית באותה מידה כמו הפתגם. כך גם 'יעד' לעומת 'מטרה'. 'יעד' הוא בדרך כלל מטרה מוגדרת ומסומנת, ולכן אומרת לנו נערת הווייז "הגעת ליעד" (ולא למטרה). מטרה יכולה להיות גם כללית ורחבה. כך יכולה עמותה חדשה להציב מטרות כלליות, ויעדים ספציפיים להגשמה מעשית. ההשוואה לאנגלית יכולה להבהיר את הבדלי השימוש. target היא גם מטרה וגם יעד, אבל purpose היא רק מטרה.

מקרה מבחן מעניין הוא הצמד אמת-שקר. בעוד ל'אמת' אין כמעט נרדפות, לשקר יש רבות, ממקורות שונים ובמשלבים שונים: הונאה, אחיזת עינים, בדותה, בלוף, כזב, כחש, מרמה, צ'יזבט, רמאות, רמייה, שקר, תרמית ועוד. כבר כאן מתחילים לנבוע סדקים בזהות המשמעות. 'כזב' הוא שקר לכל דבר, אבל בעברית פלמחאית הוא הפך שם נרדף לצ'יזבט, שהוא סיפור בדוי ומבדר שאינו מזיק לאיש. 'רמייה' ו'הונאה' הן מתחום המשפט הפלילי. 'בדיה' היא סיפור מומצא, ומכאן גם 'בדיון' כשם כולל לספרות הפרוזה.

במקרה של הצמד 'מזל' ו'גורל' מדובר ביותר מניואנס. שתי המילים מתייחסות לאירועים או להשתלשלות עניינים בחייו של אדם שנוצרו באופן מקרי, ללא התערבות של מעשיו או רצונו של האדם. המילה 'מזל' מתייחסת להתרחשויות נקודתיות, חיוביות או שליליות, המילה 'גורל' מתייחסת למכלול חיי האדם, ומרמזת על כוח שרירותי המכוון את החיים בלי השפעתנו. על כן לא נאמר "הוא זכה בפיס, סימן שיש לו גורל", וגם לא "איזה מזל אכזר".

'רכוש' ו'קניין' הן מילים נרדפות לכל דבר, אבל 'קניין' היא מונח בעל אופי משפטי המדגיש את הבעלות בהיבט המשפטי, בעוד 'רכוש' מתייחסת לממד החומרי של הנכסים. לכן נשתמש ב'קניין רוחני' במקום 'רכוש רוחני', ולעומת זאת נאמר 'יש לו רכוש רב' ולא 'יש לו קניין רב'.

תחום הרגש מאופיין בניואנסים. למשל, 'עצב' ו'צער' מייצגות רגש דומה, אך היום נהוג לראות ב'צער' רגש חלש או רדוד יותר מ'עצב', ולכן נוטים לפעמים לומר 'צער עמוק'. 'צער' משמשת במילות נימוס, מה שמעיד גם כן על רדידות מסוימת: "אני מצטער (ולא 'מתעצב') להודיע שהישיבה נדחתה", אבל "אני מתעצב (ולא 'מצטער') על מותו של ידידי הטוב". בלשון חכמים ההבדל ביניהן מובהק יותר. צער אינו רגש אלא סוג של כאב.

בעברית החדשה מילים נרדפות זוכות להתפצל למשלבים. למשל, 'עני' שייכת למשלב הבינוני, 'תפרן' בעקבות הערבית שייכת לסלנג, ואילו 'דל', 'דלפון', 'אביון', 'רש' וגם 'מך' הן במשלב הספרותי. 'דרור' ו'חופש' מופיעות במקרא ובתלמוד, אך 'דרור' נפוצה במקורות הרבה יותר מאשר 'חופש'. בעברית החדשה הפכה 'דרור' מילה גבוהה ונדירה, ו'חופש' למילה הגנרית. 'שמש' המקראית דחקה לספרות את 'חמה' המשנאית, וכך גם 'ירח' מול 'לבנה'. 'גשם' היא מילה המקובלת על הכול, 'מטר' גבוהה מעט יותר ומשרתת חזאים, וכן שימשה בסיס לפועל: 'להמטיר', ולא 'להגשים'. לצידה מילים רבות שנדדו למשלב הספרותי: 'זרזיף' בתהילים הוא ככל הנראה גשם כבד, אבל עקב צלצול המילה מיוחסת היום המילה לגשם חלש או סתם טפטוף. סביב הפסוק "כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב" נוצרו פירושים שונים. 'רביבים' הם אולי גשמים רבים, 'שעירים' מתייחסים כנראה לגשם כהה המזכיר עיזים שחורות.

במקרים מסוימים השימוש במילה נרדפת ודחיקת האחרת נובע מסיבות תרבותיות או חברתיות. כך דחק הפועל 'סיים' את הפועל הנרדף 'גמר', מאחר שהאחרון הזדחל לתחומי הטַבּוּ במשמעות מינית. מילים המתארות את בית הכבוד משתנות עם הזמן, בעקבות המבוכה סביב הנושא. 'בית שימוש' נדחק בפני 'נוחיות' שנוצרה בהשפעת restroom, או, שוב בהשפעה האנגלית, 'שירותים'.

השפה חיה בזמן, ולאורך השנים מילים שונות במשמעות מתלכדות למשמעות אחת והופכות נרדפות לכל דבר. כך קרה למילה 'תינוק', שפירושה בתלמוד ילד צעיר ("תינוקות של בית רבן"), ועם השנים התלכדה עם היונק והעולל מן המקרא במשמעות פעוט. המילים 'למה' ו'מדוע' נבדלו בעבר לתפקידים שונים: 'למה' היא שאלה לתכלית הדבר (למה אתה עובד כל כך קשה?), 'מדוע' היא שאלה לסיבת הדבר (מדוע נשרף התבשיל?). ההבחנה הזו איבדה את תוקפה, וגם בסיס ההבחנה במקורות רעוע. השאלה המקראית "למה נפלו פניך?", למשל, היא שאלה בדבר סיבה ולא תכלית. המילים 'עיגול' ו'מעגל' התלכדו בטעות. במשמעות הגאומטרית, עיגול הוא שטח המוקף על ידי מעגל, שהוא קו. עם הזמן המילים התלכדו, והשימוש בשתיהן הוא גם לשטח וגם לקו.

תופעה בולטת בעולם המילים הנרדפות היא הבידול. המשמעות המקורית שלהן זהה או קרובה מאוד, אבל בפועל אנחנו משתמשים במילים בהקשרים שונים. דוגמה לכך היא תחום הפחד, שיש לו בתנ"ך כעשרים מילים נרדפות. חלק מהמילים האלה יצאו משימוש, אך אחרות זכו לבידול. פחד היא המילה הגנרית, חרדה היא עניין לפסיכולוגים, בעָתָה או בַעַת – לפסיכיאטרים, יראה – לשומרי המצוות, אימה לבתי הקולנוע. רגש האהבה מזוהה במקורות עם רחמים, חמלה וחמדה. עם השנים רחמים ואהבה התרחקו מאוד. חמלה היא אמפתיה, חמדה וחמדנות הן תכונות שליליות, וזאת כבר בעקבות עשרת הדיברות.

'חבר', 'עמית', 'רע' ו'ידיד' הן במקור מילים נרדפות, המתייחסות לקשרים קרובים בין בני אדם שאינם בהכרח בני משפחה. עם השנים חל בידול. 'חבר' משמשת גם במשמעות member, חבר בארגון, ביישוב וכדומה. 'עמית' משמשת בעיקר בתחום המקצועי-ארגוני, במשמעות colleague, והתרחקה מהמשמעות הבין-אישית האינטימית. 'רֵעַ' ובעיקר 'רֵעוּת' התייחדו לחברוּת בין אחים לנשק או למפעל. 'ידיד' היא מילה נרדפת ל'חבר', אך בתחום הארגוני היא מיוחסת לאדם התומך, בעיקר כספית, במוסד כלשהו. בתחום הבין-אישי ידיד הוא שמקיים קשר קבוע עם בן המין השני, שאינו קשר מיני.

גם הסלנג תורם את חלקו לבידול. במקורן, 'פגר' ו'נבֵלה' הן מילים נרדפות, גופת בהמה. הסלנג, בהשפעת היידיש, העניק ל'נבלה' את משמעות האדם הרשע, 'פגר' הוא גם דימוי לאדם הישן שינה עמוקה. ואילו פַדְלֶה שפירושה ביידיש 'פגר', פירושה בסלנג אדם חסר כושר המפגר במסעות.

Read Full Post »

התרנגול ובת זוגו התרנגולת מלווים את בני האדם מזה אלפי שנים. הם בעלי הכנף המבויתים מכולם, המשמשים למאכל כבשר או כביצים. בדרך האבולוציה גידלו הללו גוף העונה לצרכיו של האדם הרעב: הרבה בשר, מעט עצמות ושומן במינון מדויק.

העובדה שהתרנגול מוכר כבר בתרבות הקדומה מוכחת באמצעות השפה. באכדית נקרא התרנגול tar lugallu, והיא קיבלה אותו מן השומרית, שפה שאינה שמית: tar lugal, 'ציפור המלך'. מכאן מופיע שם העוף בארמית תרנוגלא, במנדעית תארנאגאלא ועוד.

התרנגול העברי צץ כבר במשנה. במסכת כלים עוסקים בענייני טומאה וכשרות ונאמר שם "תרנגול שבלע את השרץ ונפל לאוויר, התנור טהור". בתוספתא דנים בענייני כלאיים, ושם נאמר: "תרנגול, טווס ותרנגול פסיאני, אף על פי שדומין זה לזה, כלאים זה בזה".

התרנגול משמש בלשון חכמים כדימוי לבני אדם. במסכת ברכות נכתב: "שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים", וזאת כאזהרה כנגד נטישת הלימוד לצורכי הגוף. דימוי בוטה יותר מופיע במסכת יומא: "בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולים שמנקרין באשפה, עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה". הדימוי אינו חביב במיוחד גם במסכת יבמות: "כשהלכתי ללמוד תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע, חברו עלי תלמידיו כתרנגולים של בית בוקיא, ולא הניחוני ללמוד אלא דבר אחד במשנתינו".

דימוי התרנגול לאדם מתממש במילה הנרדפת לתרנגול, אף היא משנאית: גבר. באותה מסכת יומא המדברת על הלכות יום הכיפורים נאמר "בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לו … ולא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל". וכאן מתפתח ויכוח סוער בתלמוד, למה הכוונה ב"קריאת הגבר". רב אומר שמדובר באמת בגבר, אדם המכריז על כניסת השלב הפולחני. רבי שילא אומר 'קרא תרנגולא!". מכאן התגלגל ויכוח על ההיררכיה, אבל לא עולה ממנו הכרעה האם 'גבר' הוא אכן גבר, או תרנגול. הסוגיה הלא פתורה הביאה את נעמי שמר לכתוב את השיר החביב "סמוך על התרנגול": "כל היום תרנגול בן גבר, התרגש כאפרוח בן שעה". השיר נכתב לכבוד חתונה של זוג צעיר בכינרת.

'תרנגול' שימש בעבר בסלנג הישראלי ככינוי לגברבר יהיר, עוד קישור ל'גבר'. קישור דומה מצוי גם באנגלית שם cock הוא גם תרנגול וגם גבר, בדרך כלל חובב נשים, ומכאן גם כינוי לאיבר המין הגברי. בלקסיקון סצינת הפיק-אפ מוכר הביטוי 'קוֹקבְּלוֹק', גבר העומד בטווח העין והפיתוי בין ה'צייד' וה'אובייקט'. מזכיר במידה רבה את המשחק העתיק 'קרב תרנגולים', משחק שבו מנסים שני שחקנים הקופצים על רגל אחת להפיל זה את זה. פחות מחמיא לגבר הלוחמני הוא "משקל תרנגול" באגרוּף ובהרמת משקולות, מעט יותר מ"משקל זבוב" ו"משקל נוצה". המפסידים יוכלו להתנחם ב"סוכריית תרנגול", סוכרייה על מקל של פעם, הדומה בהחלט לתרנגול.

מילה נרדפת נוספת לתרנגול היא 'שכוי', המופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר איוב: "מִי־שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה, אוֹ מִי־נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָֽה?" (לח 36). על משמעות המילה יש מחלוקת. חלק טוענים שזהו איבר בגוף, בהקבלה ל'טוחות' שפירושה כנראה כליות. התרגום לארמית קובע ששכוי הוא תרנגול בר, והמשמעות הזו התקבלה גם בתלמוד, והתרחבה לתרנגול בכלל. בתפילת השחר נכתב: "ברוך הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום לבין לילה". בלשון חכמים מופיעה גם צורת הנקבה: שכווייה.

מהיכן הגיעה אל הלול הפרגית? גם היא מילה תלמודית שפירושה עוף צעיר. וכפי שהתרנגול הוא גברבר, הפרגית היא כינוי לבחורה צעירה. דבר דומה קיים גם באנגלית וככל הנראה יובא משם: chik פירושו גם עוף צעיר (קיצור של chicken) וגם בחורה צעירה. באנגלית chicken הוא גם כינוי גנאי לפחדן, מקבילה של השפן העברי.

התרנגול מככב בכמה וכמה ביטויים ופתגמים יהודיים וכלליים. המוכר בהם הוא הביטוי "תרנגול כפרות". יום הכיפורים הוא חג כפרת העוונות, תרנגול הכפרות הוא השעיר לעזאזל בגרסת הקהילות היהודיות באירופה, הקורבן התמים האמור לכפר על חטאי האדם. ביידיש הוא קרוי כּפּרה-הינדל (אפרוח כפרות). התרנגול, יצור נחות ערך וזול המסתובב בחצרות, הפך את הכפרה לעניין קל ערך. מכאן הביטוי "צריך אותו לְכַפָּרוֹת", וביידיש: דאַרפן אויף כּפּרות. בפולקלור היהודי במרוקו מופיע הביטוי 'יְ'תְכּוּן כְּפָּארָא פְחָאל דְ-דְזָ'אזָ'א דִי כְּפוּר': שתהיה כפרה כמו התרנגול של יום כיפור, ובמקרה זה מדובר בקללה. "תרנגול כפרות" של אלי עמיר הפך סמל לכפרת היישוב האשכנזי על חטאיו כנגד עולי ארצות ערב.

תרנגול הכפרות הוליד ביטוי נוסף: "הסתכל כתרנגול בבני אדם", כלומר, התנהגותו והבעת פניו מעידות שאינו מבין את המתרחש סביבו. יידיש: קוקן ווי אַ האָן אין בני-אדם. הצירוף מבוסס על מנהג הכפרות בערב יום כיפור שנזכר לעיל. התפילה בנוסחה האשכנזי מתחילה במילים "בני אדם יושבי חושך וצלמוות", ובהמשך: "זה התרנגול ילך למיתה, ואני אלך ואכנס לחיים טובים". המקיים את הטקס מחזיק בתרנגול, וזה מביט במילים "בני אדם" שבסידור התפילה בלי להבין דבר.

הביטוי 'עומד על כרעי תרנגולת", כלומר, רעוע, חסר בסיס וכושר הישרדות, התגלגל לעברית מיידיש: שטיין אויף הינערשע פֿיס. לביטוי הזה שורשים בתנ"ך. בספר דניאל מסופר על חלום המלך נבוכדנצר, שראה פסל גדול, ראשו זהב, חזהו כסף, ירכיו נחושת, שוקיו ברזל ורגליו ברזל וחרס. אבן פגעה ברגלי הברזל והחרס והפסל התמוטט ונהרס. בלשונות אירופה נוצר מכך ניב: עמד על רגלי חרס, וככל הנראה המילה הגרמנית tönernen (עשוי חרס) שובשה ביידיש להינערשע (של תרנגולת). מקור אפשרי אחר לניב הוא בסיפור באבא יאגא, המוכר ליהודי מזרח אירופה ומקורו באגדות סלאביות, על אודות מכשפה הגרה בבית העומד על כרעי תרנגולת. רוסית: na kuryikh nozhkakh.

ומה קדם למה, הביצה או התרנגולת? הניב מייצג גישה ביקורתית כלפי הסכולסטים הנוצרים מימי הביניים, שעסקו בוויכוחי סרק. מאין הגיעה אלינו התרנגולת המטילה ביצי זהב? מקור הסיפור במשל של איזופוס על איכר, שהיתה לו תרנגולת שהטילה בכל יום ביצה של זהב. עפרה מאירסון, בת זוגו של רפול, סיפרה ש"אמא שלו לימדה אותו שאנשים הגונים צריכים ללכת לישון עם התרנגולות ולקום עם התרנגולות". הביטוי הזה מופיע בשפות רבות, וכמוהו הביטוי "גם תרנגול עיוור מוצא לעיתים גרגר".

אז מה נאחל לנשות עם ישראל המצפות לחסידה? שֶתהיה לידה קלה כתרנגולת. האיחול הוא של המקובל שמעון כהן, שחיבר תפילה לאשה בהיריון, ובה כתוב בין היתר: "ובבוא השעה ואשב על האובניים, תשמרני ברוב חסדיך מכל צער ומכל כאב, ואלד בשעה קלה כתרנגולת". זאת בעקבות רש"י, שכתב בפירושו למסכת שבת: "הרה ויולדת יחדיו: ביום שהרה זה – יולדת ולד אחר, כמו תרנגולת". מזל טוב.

Read Full Post »

המסורת היהודית מקדישה תשומת לב רבה למה שקרוי 'טקסי המעבר': ברית המילה, בר המצווה, הנישואין והקבורה. שלושה מהם נטועים בטקסים קבועים, בדרך כלל קצרים ובתהליך הכנה סטנדרטי. זה אינו המצב בטקס הנישואין. הטקס אולי קבוע, אבל ההכנה לקראתו מורכבת ועמוסה בשיקולים, אינטרסים וערכים מתנגשים. יהודי מרוקו אומרים על כך: "לנישואין מושלמים דרושה התייעצות של שנה". הם מוסיפים: "לפני שתתחתן הסתכל מה אתה עושה, זו אינה לולאה שאפשר להתיר".

היהדות תומכת בנישואין, בדומה לדתות אחרות. יהודי הולנד אומרים: "מי שאינו מתחתן חי כמלך ומת ככלב". יהדות מרוקו הפסימית מציעה סיבה משלה להתחתן: "אם לא הקור של ליל שבת והשעמום של מוצאי שבת, אף אחד לא היה מתחתן".

במרכז ענייני הנישואין המוצג בשלל פתגמים וסיפורים בפולקלור היהודי עומדת בדרך כלל האשה. היא זו שחייבת להתחתן, אחרת חייה לא יהיו חיים. בלדינו אומרים: "אין פסח בלי מצה, אין בת בלי חתונה", וגם "הבת לחתונה, והספינה להטענה". במרוקו הפתגם בוטה יותר: "האשה לא נולדה אלא רק לנישואין". לגישה הזו שותפים עמים אחרים. הפתגם הערבי אומר: "נערה אינה יכולה לעזוב את הבית יותר מפעמיים: ביום נישואיה וביום מותה". הפולקלור הפרסי קובע: "אשה אמורה להגיע לבית בעלה ברעלה, ולעזוב עטופה בתכריכים". לבריטים גירסה משלהם: "האשה תצא מהבית בשלוש הזדמנויות: כשהיא מוטבלת, מתחתנת ונקברת".

הפולקלור מעיד שהחברה המסורתית כמעט שאינה מתעניינת בגורלה של האשה לאחר הנישואין, האם הגבר שמצאה הוא גבר חלומות או ברנש אלים ובור. הפתגמים עוסקים במזלם של הגברים, כגון במרוקו: "אחד לקח אישה, ואחד מכה על העורף". גם התלמוד תומך, במדרש על הביטוי "עזר כנגדו": "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", וגם: "זָכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". לכך נוסף המדרש הידוע "מָצָא או מוצֵא": "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני את האשה מר ממוות".

יהודי כורדיסטן קובעים כי "ישנם שלושה סוגי נשים: אחת בן אדם, אחת כלבה ואחת אתון". הפתגם המקומם הזה נשען על סיפור לפיו לנוח הצדיק הייתה בת אחת יפה. הוא הבטיח אותה לשלושה בחורים. שלושתם הגיעו לממש את ההבטחה, ונוח במצוקתו ביקש את עזרת אלוהים. זה הפך את כלבתו ואת אתונו של נוח לנשים עבור הבחורים. מאז על פי הסיפור יש בעולם שלושה סוגי נשים: טובות ונעימות כבת האמיתית, רגזניות וצרחניות ככלבתו של נוח, עצלות ותאוותניות כאתונו.

במזלו של הגבר תומכת הגימטרייה, אומנות החביבה מאוד על היהודים בכל הדורות. יהודי האי ג'רבה שבתוניס נהגו לומר כי 'אשה' בגימטרייה היא 306, ו'איש' – 311, ומכאן שהאשה נחותה מהגבר, והרי זה מתכון לנישואים מאושרים. אם מוסיפים ה' הידיעה תהיה 'האשה' זהה לגבר בגימטרייה, ואם מוסיפים ו' החיבור היא אף תראה עצמה עליונה עליו, ובשני המקרים מדובר במתכון לכישלון הנישואין.

היהודים לא העריכו מאוד את אלמנט האהבה בקשר הנישואין, ואולי אפילו להיפך. "המתחתן באהבה, חי בצער", אומרים הספרדים, ובגירסה אחרת: "נישואי אהבה, חיים של כאב". במרוקו קובעים: "נישואי אהבה – חרטה, הסוף – ילדים יתומים". יש גם פתגמים סותרים. "האהבה היא כצמח ופרייה נישואין" אומרים הספרדים, ובמרוקו מוסיפים: "נישואין בלי טוהר לב דומים לקנקן תה בלי מגש".

מציאת בן הזוג מכונה ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית: שִׁידֶך, במלעיל, שידוך. על מי שהגיע לגיל הנישואין נאמר ש"הגיע לפרק האיש מקדש". צעירה דתית שהגיעה לגיל הצעות נישואין מכונה 'שומעת'. מכאן מתחילה העבודה הקשה. על צעיר מבוקש, תלמיד חכם או בן עשירים או שניהם, נאמר ש"שוברים לו את הדלת". צעיר שלא ניחן בתכונות האלה – 'קשה זיווגו', וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות, בדומה לאתרוג מארבעת המינים.

מכאן ואילך, לאחר שנמצא השידוך המתאים, הדרך סלולה. הנערה שנבחרה היא 'המיועדת', האחים והאחיות של בני הזוג הם עד החופה 'מָלָגים': מיועדים להיות גיסים. מכאן הדרך ברורה אף כי לא קצרה: פגישה, פגישת שידוכין בין החתן המיועד לכלה המיועדת; ווֹרט (ביידיש: מילה) שהיא הסכמה על אירוסין. אחר כך: תנאים, שהוא טקס האירוסין, ובסוף הדרך החופה והקידושין.

בתהליך השידוך מעורב בעל המקצוע העתיק 'שדכן', שעליו אומרים הספרדים: "הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ ולנעליים של ברזל", כלומר, פרצוף פוקר והרבה עבודת רגליים. השדכנים אינם מחויבים בהכרח לערכי האמת והשקר, שכן עליהם להשיא דווקא את אלה ש'קשה זיווגם'. במרוקו אומרים אפילו: "אם לא היו השקרים הקטנים, לא היו הבנות מתחתנות".

מה אם כן קובע בחיפוש אחר שידוך טוב? היהדות עסוקה מאוד בגיל המיועדים, בעיקר בגיל האשה, ובעיקר בנשים שעברו את "הגיל המתאים" ועדיין לא מצאו חתן. במרוקו אומרים אפילו: "כשהבת גדולה – גייר בשבילה כושי". על האשה הבררנית נאמר שם באירוניה "רווקה מבוגרת, אם היא מבקשת רווק צעיר, תמתין עד שהמת יקום לרוץ". בציבור הדתי-לאומי זכו בנות שלא מצאו חתן לכינוי 'רננה', ראשי תיבות: רווקה נטולת נסיך החלומות. התימנים חושבים גם על הנשים שנאלצות לשאת גבר זקן: "טוב בחור מְאַנֵחַ מזקן מבדח", ועל כך שר ביאליק בשירו "לא ביום ולא בלילה": "אומַר לאבי המיתֵני, וביד זקן אל תתנֶני. לרגליו אפול ואֶשָקֵן: אך לא זקן, אך לא זקן!"

הגיל קובע, אבל מה עם היופי? הפתגמים מגלים כאן עמדות סותרות. על פי הפולקלור דווקא לבנות הנחשבות כעורות קל יותר לתפוס חתן, בעוד היפות נתפסות בחטא הגאווה. "גורל הכעורות בבתים, וגורל היפות בראש חוצות" אומרים התימנים, והספרדים מוסיפים: "היפה מתקנאת בגורלה של המכוערת". מצד שני, בכל זאת, גברים מעדיפים יפות. במזרח אירופה מקוננים "כשכולן מבקשים כלה יפה, מה יהיה על הבנות הכעורות?". יהודי הונגריה שרים על כך: "אוי לי אללי/ מה רבו צרותיי/ מבת כעורה להיפטר/ קשה הוא עד בלי די".

בעניין זה מספרת בדיחה יהודית על שדכן המשכנע גבר להתחתן עם כלה מכוערת, אך עשירה: "מה יוצא לך מהיופי?" שואל השדכן. "בבוקר, כשתצא לעסקיך, היא עדיין ישנה. בלילה, כשתחזור הביתה, כבר חשוך והיא במיטה. מתי בכלל תראה אותה?" הבחור כמעט נכנע ושואל בהיסוס: "נכון, אבל מה אעשה בשבת אחר הצהריים?"

יופיים של הבחורים נחשב פחות, ובמזרח אירופה אומרים כי "די בכך אם בחור הוא יפה יותר משֵד", ובהולנד: "ככל שהגבר יפה יותר מקוף, הרי זה רווח". אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון היה מכוער, נמוך וגיבן. הוא התאהב בבתו היפה של גוגנהיים, אחד מעשירי גרמניה. בתהליך החיזור סיפר לה כי לפני שנולד יצאה בת קול שהכריזה "בת גוגנהיים למשה מנדלסון". הוא שאל את המלאך אם היא יפה, ונענה שהיא מכוערת וגבנונית. "ריחמתי על בת זוגי", אמר מנדלסון, "ואמרתי למלאך: תאמר לקב"ה שאני לוקח על עצמי את הגיבנת ואת הכיעור". הסיפור נגע ללבה של האשה, והיא הסכימה להינשא.

סיפורי היופי נקשרים שוב ושוב לסוגיית העושר. כמה כסף יש לכל אחד מבני הזוג ולמשפחתו? האם הבעל המיועד יכול לפרנס את אשתו? ואולי הכסף הוא מכשול? "אל תיקח אישה אמידה, היא תתנפח בגאווה ותגיד לך להשקות מים", אומר הפתגם המרוקאי, והתלמוד מסכים אתו: "רד מדרגה וקח אישה". בתרבויות העולם חוזרת ההמלצה לגבר לשאת אשה שאינה עולה עליו ברכוש. בספרדית אומרים: "בבית העשירה, היא פוקדת והיא צועקת"; ברוסית: "אשה עשירה היא יהירה, ולעיתים רבה עם גברים". כך בקטלאנית ובאיטלקית. במרוקו צועדים צעד נוסף: "אם תיקח, קח אשה מסכנה גם אם תביא לה רק לחם וסרדינים", כלומר, היא תמיד תודה לך.

הגענו לטקס הנישואין. גם כאן התמונה אינה אידילית. המרוקאים הפסימיים קובעים כי "תכונות הכלה מתגלות מליל החינה", כלומר, יום לפני הטקס, מעט מאוחר מדי. "בנישואין ובמוות, הדאגות לא יחלפו", הם מוסיפים. טקסי החתונה והקבורה קשורים בעמל רב ובהוצאות, ועל כך נאמר "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים". החתונה נעשית במצב של מחסור, הגירושין – לאחר שנצבר כסף רב. אבל מי חושב על גירושין מתחת לחופה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

איך אנחנו פונים זה אל זה כשאנחנו נפגשים או במהלך שיחה? בדרך כלל, באמצעות השם הפרטי, שם המשפחה או הכינוי, בחירה שכבר בה יש רמז ליחסים בינינו. מה קורה כשאיננו מכירים את האדם, או לחילופין רוצים לשוות לפנייה אופי של קרבה, עניין או רשמיות דווקא? האופציות רבות, וכל אחת מהן מספרת על מערכת יחסים שונה. באמצעות הפנייה אנחנו קובעים את אופי השיחה, אופי היחסים בינינו, ומכתיבים את האווירה בהמשכה. עם השנים יצרנו אוצר פניות עשיר וססגוני, שאפשר לתת בו סימנים.

הפנייה הישראלית ביותר שכבר הפכה לקלישאה היא כמובן 'אחי'. היא מזוהה בעיקר עם צעירים, אבל מספרת סיפור החוזר שוב ושוב: אנו פונים לאדם קרוב כאילו הוא בן המשפחה. יש לה גם שורשים בתרבות הנימוס הערבי, כפנייה לאדם לא מוכר, בדרך כלל צעיר. על השימוש משפיעה גם הפנייה האנגלית brother, ובקיצור אפרו-אמריקני bro. 'אחי' זכה לפיתוחים שונים כמו 'אח שלי', 'אח שלו' –

גרסת ארץ נהדרת המלגלגת על דמותו של איש חמאס, 'אָחוּקי' שהיא גלגול של המילה הערבית אחוּכּ (אחיך). מכאן התגלגלה האָחוּקייה, מפגש באווירה ידידותית. לאשה צעירה וכן בשיח הקהילה ההומולסבית בין גברים נהוגה גם הפנייה הנקבית, 'אחותי', בשפת אבן שושנה 'אוחץ', ובגלגול לאחור לאנגלית: 'סיסטר'.

הקרבה המשפחתית בכינויי הידידות עוברת גם לדור שמעל: 'אבאלה' היא פנייה ידידותית של צעיר למבוגר, שיש בה יותר משמץ זלזול: "יש בעיה, אבאלה?" מקורה בערבית צפון אפריקנית, המשמשת גם היא כחלופה: אַבּוּיָה.

הערבית הפלסטינית תרמה גם היא  פניות ידידות, ובראשן אחד מסמלי האווירה הפלמ"חניקית: "חַבּיבּי" לגבר, ולאשה: חַבִּיבְּתִי. מאוחרת יותר, מלכת שנות השבעים, היא סַחבָּק, ערבית: צאחבַּכּ (ידידך). המילה משמשת גם לדיבור של אדם על עצמו: "סחבק הולך לסדנת זוגיות". ממנה נגזר גם הפועל להִסתַחבֵּק, וכן סחבָּקייה, כינוי למפגש ישראלי מצוי שבו כל ישראל היו יחד בתנועה ובמילואים.

מן הקוטב השני לפניות הידידות עומדת חטיבה איתנה וחמוצת-פנים: הפניות הרשמיות. באווירה הלא פורמלית הישראלית הן כרוכות בדרך כלל בגוון של עלבון או איום. 'אדון' הוא תרגום של Herr הגרמני ו-Sir האנגלי, ואילו 'אדוני' מקורה בביטוי המקראי "בי, אדוני". אדון משמש לעיתים כהקדמה לשמו של האדם, וכך גם החלופה התלמודית 'מר', והפיתוח הגששי 'מר בחור'. לאשה פונים בחטיבה הזו 'גברת', 'גבירתי', ובזלזול מופגן: 'גיברת!'. הפנייה ברבים מתאימה לאירועים ציבוריים: "גבירותי ורבותי!".

בימים עברו, במחצית הראשונה של המאה העשרים, נהגו עדיין בפניות כבוד דרמטיות, כולל פנייה לאדם בגוף שלישי: ‘כבודו’, וכן ‘כבוד השופט’, ‘כבוד היושב ראש’, ‘מכובדי’, ‘נכבדי’ ועוד כהנה. פניות אלה נהוגות גם במכתבים רשמיים.

בין פניות הידידות לפניות הרשמיות התגבשה בשיח הישראלי קבוצת אמצע: פניות מעין-רשמיות, שאינן מבטאות קרבה, אבל גם לא ריחוק מופגן. גם כאן קרובי המשפחה מככבים. 'דוד' היא פנייה של צעיר למבוגר לא מוכר, וכך לאשה: 'דודה'. גם לפניות אלה בסיס בערבית, שם הפנייה לאשה מבוגרת היא 'עמתי' (דודתי מצד אבי) או 'ח'לתי' (דודתי מצד אִמי).

הפנייה הישראלית מכולן היא 'חבר', והיא משקפת את הזהות בין הידיד הפרטי לידיד הקולקטיבי, חבר הקיבוץ, המפלגה או ההסתדרות, ולא בכדי בחר קלינטון בלווייתו של רבין בצירוף "שלום, חבר". יש לו גם גִרסה המושפעת מלדינו: 'חֲבֵריקוֹ', וותיקי היישוב נהגו להשתמש בגִרסה רוסית: 'טָבָאריש'. פנייה קבוצתית  זוכה למילה היידישאית 'חֶבְרֶה', או 'חֶבְרֶס'. נוהג ההולך ורווח באסֵפות בחירות, בבידור ובתקשורת, מחזיר אותנו לאסיפת הקיבוץ: "חברים!"

הישראלים נוהגים בכמה פניות שמשמעותן המילולית ידידותית ואפילו אינטימית, אבל הן משדרות ריחוק על גבול העלבון. כזו היא הפנייה 'ידידי', ובעיקר 'יקירי'. הפנייה מופיעה כבר במדרשים ("בני יקירי"), והיא קרובה ברוחה לפנייה האנגלית הנפוצה my dear, הנשמעת גם בשיח עברי. החלופה לאשה: 'יקירתי', רומנטית יותר. ואיך פונים לבעל בסטה, במעין כבוד מתיידד? "בָּלֶבַּיִת, בכמה הענבים?".

לפניות החצי רשמיות יש לעיתים גוון של התגרות ואפילו איום. למשל, הפנייה 'דוקטור' אופיינית לסלנג הפלמחאי שלא אהב טיפוסים משכילים מדי: "דוקטור, בפעם הבאה תגיע לפעולה בזמן". קרובה ברוחה היא הפנייה 'ג'ינג'י', בדרך כלל לאדם לא מוכר, ובלי קשר לצבע השיער. ואם 'חביבי' מבטאת ידידות, 'חַבּוּבּ' ו'חַבּוּבָּה' הן כבר פניות מתגרות. הערבית גם תרמה את הפתיחה הגנרית לפניות מתגרות, מזלזלות ומאיימות: 'יא', בעברית 'הוי': יא אידיוט, יא חנטריש, יא דפוק אחד, ובשיטת הקיצור האינטרנטי: יסתום, יהומו ושאר גידופים.

הקבוצה הפורייה ביותר של פניות ישראליות היא פניות חיבה. לפי האוצר הזה הישראלים מבלים את ימיהם מבוקר עד ערב בחיבוקים ונישוקים. המבחר רב לשוני. 'מותק', 'חמוד', 'מתוק', ו'נשמה' הם הקבוצה העברית. האנגלית תרמה את 'דארלינג', 'האני', 'סוויטהארט', 'סוויטי' ו'מאמי'. ל'מאמי', אמא באנגלית, גם מקור צרפתי: ma ami, חבר שלי. מערבית זכינו ב'עיוני' שתורגם ל'עיניים שלי', 'יא רוחי', 'יא עיני' ואחרות. היהודית הצפון-אפריקנית תרמה את 'כפרה', קיצור של המשפט הדו-לשוני 'נמשי כפרה עליק': אלך כפרה עליך. לצד אלה לא מעט מילות חיבה מקוריות ודביקות כגון בּוּבִּי, בּוּבּוּש, קוקי, קושקוש, מושמוש, פוצי, פוציניו, וגם קוציניו מוציניו.

דרך מקובלת לייצר כינויי חיבה היא באמצעות סיומות חיבה, ובראשן –לֶה שמקורה ביידיש כגון אמאלֶה ואבאלֶה. אפשר גם להצמיד –לה לכל שם פרטי.  -וּש היידישאית חזרה אלינו בחסות השפה הפקצית, גם היא מתאימה לשמות פרטיים, לצד 'מָמוש' ואחרות. -וֹן העברית הוותיקה תרמה כינויי חיבה כמו 'חמודון', 'טיפשון', 'בובון', 'קושקושון' ועוד. הסיומת –י, הקרויה גם 'יוד החמידות' ייצרה את מתוקי, חמודי, בובי, קוקי. דביק לכם, חברים?

מי שמרגיש דביקות בלתי נסבלת בעקבות כינויי החיבה יתנחם בפנייה הגברית, זו שאין לה חלופה נשית. ראשונה היא כמובן 'גבר', והגִרסה של ארץ נהדרת שתפסה יפה: 'גבר גבר'. חיילים נוטים לפנות זה לזה בפנייה ההרואית 'גיבור'. לאדם צעיר פונים פשוט 'בחור', ולעיתים בהתרסה: 'בחור צעיר!', או בדרך הלדינו 'בחוריקו', ובסגנון יידיש: 'בחורצ'יק'. אפשר גם בגרוזינית: 'בּיז'וּ'. ותיקי היישוב נהגו בפניות בערבית 'זָלָמֶה', 'חַוואג'ה ו'יא שֵייך' הזכורה משירו של נתן אלתרמן "איה": "כי הלב זוכר, יא שייך".

תרבות ההיפ הופ האפרו-אמריקנית מתאימה יותר לשנות האלפיים, והביאה למחוזותינו את הפנייה 'מֶן'. סאבלימינאל שר: "תסתכל על השעון מֶן, עוד זמן עבר/ ועובדה שאני עדיין שר!". מֶן הפכה בחוגים מסוימים לפניית קלישאה, הנוהגת לחזור על עצמה, ממש כמו 'אחי'.

אם הפניות לגברים בלבד מבטאות כוח ואחוות גברים, הפניות המיועדות לנשים בלבד הן בדרך כלל פניות חיזור, שלחלקן אופי סקסיסטי. כמה מהן התיישנו, כמו 'בובה', הזכורה מהשיר שביצע אריק איינשיין רוח סתיו: "היי בובה, מותק, בואי לרקוד", וכן 'בובלה'. כך 'חמודה', שגם היא התיישנה, והגִרסה האמריקנית המקובלת יותר 'בֵּייבּי'. אבי אבות הפניות הסקסיסטיות באה מהיידיש דווקא: 'מיידלה', שהונצחה במשפט האלמותי של עזר וייצמן לאליס מילר שרצתה להיות טייסת: "מיידלה, ראית פעם גברים שסורגים גרביים?". הפנייה הפנים-נשית הקולקטיבית, שאפשר לשמוע אותה גם מפי גברים, היא 'בנות', ובגִרסה הגלובאלית 'גירלז'.

פניות חיבה לילדים הן אבן יסוד בתרבות הפניות בכל שפה. כך הפנייה שכבר נזכרה 'חמודי', והשילוב העברי-יידי 'ילדוּדֶס'. רוב הפניות המקובלות לפחות בעבר היו ביידיש: אינגעלע, טאטעלע (אבאלה), מאמעלע (אמאלה), זיס (מתוק) וגם זיסי וזיסקייט. לילד הפרוע היו גם כינויי נזיפה: סמרקץ' (זב חוטם), בנדיט (פרחח), קינדערלאך לקבוצת ילדים, ובעברית בנעימה אשכנזית: תכשיט. הפנייה 'אבאלה' היתה נהוגה ביהדות צפון אפריקה גם כלפי ילדים זכרים.

בעולם הדתי-חרדי נוהגים לפנות לגבר, בעל תואר או בלעדיו, רֶבּ, רֶבּ יהודי או רַבֵּנו, וכמובן 'צדיק', ודווקא לילדים או לנשים, בסגנון הרבנית קוק: "השם אוהב אתכן, צדיקות שלי". ואיך פונה רוחניק אחד למשנהו: "טוב לראות אותך, איש", ובהגזמה קלה: "איש יקר". ברבים: 'אנשים', ובנוסח עדות האינטרנט: 'אנשימים'. כפרה עליכם, נשמות.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות באתר של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »