Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בית’

השפה מתפתחת בין היתר באמצעות דימויים. מילה מספרת לנו על דבר מה, ובאמצעות הכוח המדמה אנחנו מעניקים לה משמעות נוספת, מרחיבים את מוטת הכנפיים שלה. בדרך כלל התהליך חד-כיווני: מהפיגורטיבי, המוחשי, אל המופשט.

מהם מקורות הדימויים? אלה הדברים הקרובים ביותר אלינו, היומיומיים, בסיס החיים והסביבה. גוף האדם. השפה. בעלי החיים. הנוף. גרמי השמים. וגם הבית שבו אנו חיים. 'בית', למשל, הוא דימוי רחב יריעה לעניינים רבים, וכך גם הקירות, החדרים ועוד. ועד כמה שזה מפתיע: גם הרהיטים. ובראשם שלושה: השולחן, הכיסא והארון.

המילה 'שולחן' מופיעה 71 פעמים במקרא. יש לה קרובות משפחה בשפות שמיות שונות, ביניהן תלחן באוגריתית. שולחן הוא הרהיט הניצב על רגליו ומשמש לסעודה, לכתיבה ועניינים נוספים, למשל, 'שולחן הניתוחים' ברפואה. לשולחן הכתיבה, תרגום שאילה מגרמנית: Schreibtisch, הציע אליעזר בן-יהודה את המילה מַכתֵבה, אך השימוש בה נמוך יחסית. בתיאורי הנוף מוכר גם הר השולחן, שפסגתו שטוחה ורחבה.

ההרחבה הראשונה המתבקשת היא סביב שולחן האוכל. כאן השולחן כבר אינו הרהיט, אלא הארוחה עצמה. 'פותחים שולחן', כלומר, מזמינים אנשים לסעודה. המקור בלדינו, צרפתית ועוד. אדם המוזמן להתארח, לפעמים באופן קבוע, 'סועד על שולחנו' או 'סמוך על שולחנו' של המזמין. 'שולחן מלכים' הוא סעודה המעידה על עושר רב. המקור תלמודי, בעקבות הצירוף המקראי 'שולחן המלך', שלא לדבר על הביטוי הנפוץ 'ארוחת מלכים'. ומהם נימוסי שולחן? נימוס הוא כידוע עניין של גאוגרפיה.

'שולחן הדיונים' הוא הדיון עצמו, 'שולחן הממשלה' הוא דיוני הממשלה, אם כי אריק שרון אמר ליגאל ידין בדיון על ההתנחלויות "אני אפשיט אותך עירום ועריה על שולחן הממשלה", ואולי התכוון לשולחן הפיזי. ומהו 'שולחן עגול'? זהו דיון שבו לכל הצדדים מעמד שווה. מקור הצירוף במסדר אנגלי אגדתי, שנועד לשמור על המלך ארתור. אביריו ישבו עם המלך בשולחן עגול כדי להדגיש את ערכם השווה של המסובים.

'שולחן' מזוהה עם תחומי מקצוע שונים. 'שולחן המערכת' הוא דימוי לעבודת העיתון. 'השולחן הירוק' הוא דימוי לעולם המשפט, ו'שולחן החול' – המקום שבו מתַרגלים קרבות ותרחישי מלחמה. במקרים אלה הביטוי אירוני: החלטות או תרחישים שהמציאות טופחת על פניהם.

שולחן הוא הבירוקרטיה בכבודה ובעצמה, הפקידים ועבודתם. מנכ"ל חדש דואג שיהיה 'שולחן נקי', מצב שבו כל הנושאים העומדים על הפרק טופלו ונפתרו. אזרח נואש שהפקידים מאכזבים אותו 'דופק על השולחן', ואם זה לא עוזר – 'הופך שולחנות'. כאשר מדובר בכסף, השולחן הוא הבנק עצמו, ומכאן הביטוי התלמודי לבנקאי או החלפן – 'שולחני'. בימי הביניים נקראה הבנקאות 'שולחנוּת', בספרות התחייה נקרא הבנק 'בית שולחנות', וכן 'שולחנייה'.

השולחן הוא המקום הפומבי. מה שעושים בגלוי מתרחש 'על השולחן', ומה שמנסים להסתיר – 'מתחת לשולחן'. כאן נכנס גם שולחן הקלפים למשחק: מי שחושף את סודותיו ודעותיו 'שם את הקלפים על השולחן'.

גם להלכה היהודית שולחן משלה, "שולחן ערוך", ספר הלכות יהודי מאת יוסף קארו מן המאה ה-16, שבו ארבעה סדרים. בעקבות הספר הביטוי מתייחס במקרים רבים למערך סדור ומפורט של כללי התנהגות. שם הספר מסתמך על צירוף מיחזקאל: "וְיָשַׁבְתְּ עַל מִטָּה כְבוּדָּה, וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ". יש גם 'שולחן ערוך חמישי', דעות עממיות בענייני הלכה, נוהגי חיים. ביידיש אומרים: "לכל יהודי השולחן ערוך שלו", כלומר, כל אדם נוהג על פי הבנתו והרגליו.

כיסאות רבים לשפה. חלקם מציגים דרכי ישיבה שונות, כמו כיסא גלגלים, כיסא נדנדה, כיסא נוח, ולהבדיל, לא עלינו: כיסא חשמלי. בל נשכח את המקום החשוב 'בית הכיסא'. במשנה נכתב: "בית כסא של כבוד, וזה היה כבודו: מצאו נעול, יודע שיש שם אדם. פתוח, יודע שאין שם אדם". מכאן הביטוי המכובס 'בית הכבוד'. הרהיט מקובל מאוד במקרא: 135 הופעות. ברוב השפות המקבילות הוא מכיל ר': כַּרְסָא בארמית כבר בספר דניאל, וכן באכדית ובערבית. מכאן נגזרה המילה המחודשת 'כורסה', שהביאה לנו את בטטות הכורסה, אלה היושבים שעות ובוהים במסך הקטן. המקור באנגלית: couch potato.

הכיסא מדמה מצבים יומיומיים. אדם מופתע או נדהם 'נופל מהכיסא'. בסיפור על עלי הכוהן נכתב כי אחרי ששמע על מפלת ישראל במלחמה נגד הפלשתים, ועל כך שארון האלוהים נשבה, "וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר, וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת". אדם שנותר אדיש לשמע ידיעה כלשהי 'לא נופל מהכיסא', אבל כאשר הוא שומע דברים לא נוחים הוא 'מתכווץ בכיסאו'.

מעבר לכך הכיסא הוא הדימוי המוביל לשלטון, שררה ומעמד. אנשי ציבור "יעשו הכל כדי לשמור על הכיסא". שרי ממשלה, על פי אריק שרון, לא יוותרו בשום פנים על "כיסאות מעור צבי". מי שאינו מוכן לוותר על מעמדו 'נדבק לכיסא', ומי שממלא תפקיד בלי להביא תועלת 'מחמם כיסא'. נושא שאינו זוכה לטיפול המתאים מפני שהיה תלוי בכמה גורמים 'נופל בין הכיסאות'. 'כיסאות מוזיקָליים' הם חילופי תפקידים בתוך ארגון. מקור הצירוף במשחק בתרבויות שונות שבו מחליפים המשַחֲקים כיסאות תוך כדי סיבוב, כשמשתתף אחד נותר תמיד ללא כיסא.

הכיסא עולה מדרגה, והוא סמל לשלטון המרכזי, העליון. כאן נכנסת לתמונה הגרסה הקצרה, 'כֵּס', המופיעה פעם אחת במקרא בצירוף 'כס יה'. כס מלכות, כס המשפט, כס השלטון וגם כס המפקד. ומעל כולם 'כיסא הכבוד', מושב האלוהים, ובהרחבה, מקום הנשמר לאדם המכובד ביותר באירוע. המקור בירמיהו: "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ". ועל מה יושב האדם המושפל, האחרון בהיררכיה? על ההדום לרגלי המלך או המנהיג, ככתוב בישעיהו: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי".

הרהיט המשלים את השלישייה הוא הארון. המילה מופיעה 201 פעמים במקרא, בדרך כלל בתחום הקודש. 'ארון הברית' הוא הארון שבו נשמרו לוחות הברית במשכן ובמקדש, והוא גם 'ארון העדות'. 'ארון קודש' הוא תיבה בבית הכנסת שבה שוכן ספר התורה. ואילו 'ארון הספרים היהודי' הוא מכלול היצירה היהודית, מן המקרא ועד ספרות השאלות והתשובות בת ימינו. הצירוף נטבע על ידי הסופר חיים באר בשנת 1983, בעקבות שירו של ח"נ ביאליק "לפני ארון הספרים", ומיוחס גם לסופר חיים הזז.

לצד אלה נקשר הארון לשני עניינים: מוות וזהות מגדרית. 'הארון' הוא ארון המתים או ארון הקבורה, תיבת עץ שבה מוטמן הנפטר, שאינה חביבה על ההלכה היהודית. בתנ"ך מדובר בקבורה מצרית, קבורת יוסף: "וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". 'המסמר האחרון בארון' הוא אירוע המחסל סופית מפעל, ארגון, תוכנית וכדומה, ביטוי בכמה לשונות. בגרמנית מתייחס הניב למי שגורם רוגז וטרדה לזולתו, ובכך מקצר את ימיו.

הביטוי הנפוץ 'יצא מהארון' מתייחס למי שחושף את נטייתו המינית. הניב נטבע בשנות השישים על ידי החזית לשחרור ההומוסקסואלים בארצות הברית, בין היתר בסיסמה Out of the closets and into the streets! (מהארונות אל הרחובות!). הומוסקסואל שהסתיר את נטיותיו כונה בעקבות זאת closet homosexual או closet queen.

ליציאה מהארון קדם ביטוי רחב יותר, 'שלדים בארון', אירועים מביכים או מפלילים בעברו של אדם. מקור הניב בסיפורי אצילים שרצחו אנשים והסתירו אותם בתוך ארון נסתר בארמונם. הסופר הצרפתי אונורה דה-בלזק תיאר מוות של אלמנה, שהייתה ידועה כמי שמתאבלת זה עשר שנים על מות בעלה שנפטר במזרח. בשעת מותה גילתה שבעלה הנרצח קבור מתחת לרצפת חדרה. הסופר האמריקני אדגר אלן פו חזר בסיפורים שונים על המוטיב של קבורת אדם שנרצח בתוך קירות הבית או במרתף. בתקשורת הפעלתנית של ימינו יש מי שעסוק בחיפוש שלדים בארון של יריבים פוליטיים, וכל המרבה למצוא הרי זה משובח.

Read Full Post »

אחד המדרשים הלשוניים העשירים ומרחיבי הדעת בלשון חז"ל הוא מדרש האותיות של רבי עקיבא. המדרש מתייחס ל-22 אותיות האלף בית, ומוצא בכל אחת מהן סימנים הקשורים לאמונה באל ולדבקות בתורה. המדרש מתייחס לצורתה של האות, לשמה, ולשאלה מדוע אלוהים לא הסכים לברוא בה את העולם, ובחר באות ב'. בכל פעם שאות נפסלת על ידי אלוהים מספר המדרש כי היא "יצאה מלפניו בפחי נפש". כדרך המדרש כל קביעה כזו מתבססת על פסוקים שונים. ולהלן מקבץ טעימות.

השם אל"ף, קובע המדרש, מלמד שאמרה תורה אמת, ראשי תיבות של "אמת למד פיך", גם על פי שמות האותיות למ"ד ופ"א. ראשי תיבות אלטרנטיביים: "אפתח לשון פה". אל"ף הוא הקדוש ברוך הוא: "כשם שהאל"ף ראש לכל האותיות, כך הקדוש ברוך הוא ראש לכל המלכים כולם". הוא גם "אלוף ברוב אלפי מלך". גם צורת האות מעידה על כך: "ומפני מה ראשו של אל"ף זקוף ועומד ויש לו שתי רגלים כבני אדם? מפני שהוא נחשב כאמת, ואמת יש לו רגלים". למרות זאת לא זכתה האות שהעולם ייברא, ואלוהים מנחם אותו: "אל"ף, אל תירא, שאתה ראש לכולן כמלך, אתה אחד ואני אחד ותורה אחת".

בי"ת הוא בַיִת, שעליה אומר הקב"ה "בניתי שני פלטרין שלי, אחד למעלה ואחד למטה, יצרתי כל סדרי בראשית, תכנתי חיי עולם הבא". בי"ת נבחרה לברוא את העולם ככתוב "בראשית ברא". גם הגימטרייה מסייעת: "שתי פעמים עתיד העולם ליחרב, שתי פעמים היה עתיד בית המקדש ליחרב, שני עולמים אני עתיד לברוא: עולם הזה ועולם הבא". ומפני מה "פניו כלפי גימ"ל וגימ"ל אחוריו כלפי בי"ת, מפני שבי"ת דומה לבית שדלתיו פתוחין לכל".

מהו גימ"ל? הוא נציג גמילות החסדים, על פי שמו. גימ"ל, מוסיף המדרש, "ומפני מה ירכו של גימ"ל סמוך לדל"ת? מפני שכל גמילות חסדים הם לדל". ובכל זאת פסל אותה מבריאת העולם, "מפני שבך עתיד אני לשלם גמול לאיים ולאויבים".

דל"ת, היא ראשי התיבות ד"ל: "הוא דברי לעולם, לעולם דברי נצב בשמים", והוא גם "דברתי להקים דל, מפני שבני אדם שונאים לדל, ואין מי שאוהב לדל אלא אני בלבד". ו"מפני מה דל"ת נותן פניו כלפי ה"א? מפני שכל מי שהוא דל בעולם הזה, עשיר הוא לעולם הבא". ובכל זאת האות נפסלה במבחן בריאת העולם, "מפני שבך נדונין ישראל בין דם לדם בין דין לדין".

ה"א זוכה לכבוד מיוחד. "אין ה"א אלא שמו של הקדוש ברוך … שנאמר 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם', אל תקרי בהבראם אלא בה' – בראם". המדרש מתייחס כאן באופן חריג גם להגיית האות. "כל האותיות כשהאדם מוציאן מפיו הוא מרגיש בהן בשפתיו ובלשונו ומוציא טיפת רוק מפיו, אבל ה"א כשאדם מוציאה מפיו אינו מרגיש בה לא בשפתיו ולא בלשונו, ואין מוציא בה טיפת רוק מפיו. כל האותיות כולן מקבלות טומאה אבל ה"א אינה מקבלת טומאה". ולמה נדחתה במבחן הקבלה? "מפני שבך עתיד לבא לעולם יום הדין הגדול, שהוא בוער כתנור".

על האות ו"ו נכתב כי היא מייצגת את "ו"ו חותמות של הקדוש ברוך הוא, שבהן נחתמו כל שמות המפורשים שעל כסא הכבוד". ומפני מה הוא "זקוף ועומד ופניו כלפי זי"ן ועומד כמטה? מפני שרמז הקדוש ברוך הוא באותיות שהוא עתיד להכות את הרשעים ע"י שלוחים במטה של אש … עד שנשמע מתוך גיהנם קול ווי ווי לרשעים". התפקיד הזה גם פסל אותה במבחן בריאת העולם.

ומהי זי"ן? הפתעה. "זה שמו של הקדוש ברוך, הוא שהוא זן ומפרנס כל יצורי כפיו בכל יום ויום, מקרני ראמים ועד ביצי כנים". מאידך גיסא, צורתה עומדת לה לרועץ: "זי"ן מפני מה יש לו שני תגין, אחד כלפי וי"ו ואחד כלפי חי"ת? מפני שכל בעל זנות כשהוא הולך אחר הזונה לבא עליה אחת מעיניו כלפי החטא", היא חי"ת, "ואחת כלפי בני אדם שהן דומין לעץ". הזנות אכן פוסלת את זי"ן מבריאת העולם.

מצבה של חי"ת במדרש חמור: "אל תקרי חית אלא חטא". מכאן גם שסיכוייה במבחן הבריאה אפסו בשלב המוקדמות.

ומה מצבה של טי"ת? "אל תקרי טית אלא טיט, … זה טיט שבידו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'הנה כחומר ביד היוצר'". ומפני מה טמון ידו וראשו זקוף והוא קשור כתר? מפני שכל מי שהוא עושה מעשים טובים וצדקה וגמילות חסדים … צריך שלא יתן אלא בסתר". כל זה לא הספיק: "בך אני עתיד לקרא לעמי טמא".

על יו"ד נאמר במדרש: "אל תקרי יוד אלא יד, מלמד שזהו יד ושם טוב שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן להם לצדיקים לעולם הבא". ולמה האות קטנה כל כך? "ללמדך שכל מי שהוא מקטין את עצמו זוכה שיהיה בנוחלי העולם הבא". ומה פסל אותה? "מפני שבך אני עתיד לברא יצר הרע, שהוא מטעה את הבריות באי עולם".

כ"ף היא "כף שבועה … שהוא מכה זו על גב זו בשמחה רבה בסעודתן של צדיקים". ומפני מה כ"ף "דומה לכסא ופניו כלפי למ"ד? מפני שכל כסא ומלכות אינו מוכן אלא למלכי ארץ לישב". כ"ף משוכנעת שהיא המועמדת האידיאלית בזכות הכתר וכיסא הכבוד, אבל אלוהים משלח אותה: "בך עתיד אני להכות כפי אל כפי להכות בגויים".

למ"ד? ראשי התיבות מגויסים למדרש: "אל תקרי למד אלא לב מבין דעת". ומפני מה למ"ד "גבוה מכל האותיות? מפני שהוא באמצע כ"ב אותיות, והוא דומה למלך שיושב על כסא כבוד ומלכות לפניו ולאחריו, כ"ף שמאחריו זה כסא הכבוד, ומ"ם מלפניו זה מלכות, והוא בינוני כמלך". למ"ד מזכירה לאלוהים שבה ניתנו הלוחות, אבל דווקא שבירת הלוחות פוסלת אותה במבחן בריאת העולם.

מ"ם היא 'פתוחה וסתומה', מ' רגילה ומ' סופית. שתי המ"מים שרות לאלוהים. "מ"ם פתוחה אומרת מלכותך מלכות כל עולמים, ומ"ם סתומה אומרת וממשלתך בכל דור ודור". גם הצורה קובעת: "מ"ם פתוח מפני מה ראשו נמוך כלפי קרקע וידו זקוף כלפי מעלה? מפני שהוא מורה באצבע למעלה כלפי שמים … מ"ם סתומה, שאין מי שיודע מקומו". המלכות לא עוזרת לאות, "מפני שבך עתיד לבא יום מהומה, … ומבוסה ומבוכה לה".

הגענו לאות נו"ן, רגילה וסופית. "מפני מה נו"ן אחד רובץ ואחד זקוף ועומד? מפני שנבראת בו נשמה לבריות, שכל נשמה ונשמה פעם שהיא רובצת פעם שהיא זקופה". ומפני מה "ידיו לאחוריו וירכיו ופניו כלפי מ"ם? מפני שנראה כמי שהוא נופל ומתחנן להקימו". נו"ן טוענת שהיא האות של נר הנשמה, אבל אלוהים מוצא לה תפקיד אחר: "מפני שבך אני עתיד לכבות נרותיהן של רשעים לעתיד לבא".

מה אומר המדרש על סמ"ך? "אל תקרי סמך אלא סומך מך, זה הקדוש ברוך הוא שהוא סומך מכים ונופלים". ומפני מה הוא סתום ואינו פתוח? "מפני שזהו ישראל ששכינה סביב להן כחומה לארבע רוחות, והוא אינו מחליפן בעם אחר, וזרע זרעם אינם מתערבים בזרע אחרים". ולמה נפסלה? "מפני שבך עתידין אויבים לשׂום את עירי לעיים". ס' מחליפה בלשון חכמים את ש' שמאלית.

לעי"ן מעמד נכבד. "לא נאמר אלא עין של תורה, שהיא עין לכל עין, והיא אורה לכל אור, והיא חכמה לכל חכמה, והיא בינה לכל נבונים". מצד שני,  "עי"ן הוא עשו הרשע, שיצאו ממנו טורסיים ופרסיים ומלכות אדום. ומפני מה כרוע ורבוץ? מפני שהוא עתיד ליפול תחת רגליהן של ישראל". לעי"ן אין סיכוי לברוא את העולם: "בך עתידין מנאפין לעבור עבירה בה בסתר, שנאמר 'ועין נואף שמרה נשף', ואני עתיד לעשות בך דין, שנאמר 'ועיני רשעים תכלינה'".

האות הבאה גם היא קשורה לאיבר בגוף. "אל תקרי פ"י אלא פה, ואין פה אלא משה, שנאמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי". ומדוע, בהתייחס לפ"א סופית, "אחד יושב ואחד עומד? מפני שהפה אוסר והפה חותם, פה פתוח ופה סתום". היא קשורה לפרעות ולפרעה, ודינה במבחן הבריאה נחרץ.

הגענו לצד"י, והמדרש קובע: "אל תקרי צד"י אלא צדק, זה צדקו של הקדוש ברוך, הוא שהוא עושה עם בשר ודם". מכאן גם השם החלופי של האות המתקיים עד היום. ובאשר לצורתה הרגילה והסופית:" מפני מה אחד יושב ואחד עומד? מפני שיש צדיק כפוף וצדיק פשוט". ומפני מה יש לו שני ראשים? "לפי שהוא עמוד, שנאמר, וצדיק יסוד עולם". כל זה לא מספיק, "מפני שבך עתידין לבוא צרות רבות לישראל".

קו"ף הוא דווקא משה רבנו, "אבי החכמים, אבי כל הנביאים … שהקיף לפני פרעה כל דברי חכמה וכל דברי בינה". ומפני מה הוא גבוה בקומתו ויש לו קרן? "מפני שכל קרני רשעים שהן מהלכין בקומה זקופה מפני גאוותן בעולם הזה, עתיד הקדוש ברוך הוא לגדען מפני כבודן של קו"ף, זה הקדוש ברוך הוא". אני אותה הקדושה, טוענת קו"ף, אבל יש גם שלדים בארון: "בך עתידין קללות לבא בעולם".

רי"ש היא אות בכירה, ראש, "זה הקדוש ברוך הוא שהוא ראש לכל העולם", ו"ישראל שהוא ראש לכל האומות". מצד שני, רי"ש זהו רשע. "ומפני מה קו"ף מחזיר פניו מרי"ש, אלא מלמד שאמר לו הקדוש ברוך הוא לרשע, רשע! איני יכול להסתכל בצלם דמותך". על כן נפסלה רי"ש בבושת פנים: "רי"ש רע ותחלת רשע".

שי"ן היא האות השנואה: "שיניהם של רשעים גמורים … כשם ששי"ן זה יש לו ג' ענפים כך משבר הקדוש ברוך הוא שיניהם של רשעים שלש פעמים". ומפני מה יש לאות שלשה ענפים מלמעלה ואין לו שורש מלמטה? "מפני שאינו דומה אלא לשקר, שאין לו רגלים". מכאן הפתגם הידוע "לשקר אין רגלים" מול האמת, שהעניקה לאל"ף רגליים יציבות. זו גם סיבה לפסילה: "שוא ושקר שניהם נקראו בך, ושקר אין לו רגלים – אף את אין לך רגלים, אות שאין לו רגלים, איך אברא בו את העולם?"

תי"ו? "אל תקרי תיו אלא תאו, זו תאותו של בשר ודם שהוא מתאוה בעולם הזה בכל יום ויום לכל דבר". ו"מפני מה רגלו שמלפניו שבור? ללמדך שכל המבקש ללמוד תורה צריך לכפוף רגליו ולעסוק בתורה". ולמה נפסלה למרות שבה מתחילה התורה? "מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים אות תי"ו, כדי לאבדם מן העולם". מסתבר שלא סתם תי"ו סוגרת את האלף בית.

Read Full Post »

החורף הגיע, ואיתו הקור וההצטננות. הקור נקרא גם צִנָּה, וההצטננות  מכונה גם התקררות. בלשון הדיבור אומרים שמישהו 'חטף הצטננות', ובשפה מליצית אפשר לומר: אֲחָזַתּוּ צִנָּה. שני שורשים נרדפים בעברית, קר"ר וצנ"ן, מספרים יחד סיפור של חורף.

השורש צנ"ן מופיע במשמעות של קור פעם אחת במקרא: "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר" (משלי כה יג), כלומר כקור ביום קיץ, בתקופת הקציר. המילה צִנָּה מופיעה במקרא גם במשמעויות אחרות, ומניחים שאין ביניהן קשר אטימולוגי.

גם המילה קֹר  מופיעה רק פעם אחת במקרא, בפסוק המסיים את סיפור המבול: "עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח כב). במקרא נפוצה יותר המילה קָרָה  (שם עצם), למשל: "בְּיוֹם קָרָה" (נחום ג יז; משלי כה כ). גם התואר קַר מופיע במקרא; פעמיים תואר זה מתייחס למים. באחת מהן הוא מתאר כיצד אדם עייף מהחום שותה מים קרים כדי להתרענן: " מַיִם קָרִים עַל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה" (משלי כה כה; ראו גם ירמיהו יח יד). שלוש המילים האלה נגזרות מהשורש קר"ר (בגזרת הכפולים). משורש זה נגזרת עוד מילה מקראית: מְקֵרָהמקום קריר בבית.  מילה זו מופיעה פעמיים בסיפור שבו אהוד מנצח את עגלון מלך מואב  (שופטים, פרק ג): "וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה" (פס' כ); " וְהוּא [אהוד] יָצָא וַעֲבָדָיו [של עגלון] בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה" (פס' כד). ככל הנראה, 'עליית המקרה' היא עלייה על גג בית הפתוחה לכל צד, כך שהרוח נושבת בה.

 בפסוק אחר בספר משלי (יז כז) מופיעה צורת הכתיב: "וקר-רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה", אך צורת הקרֵי של הפסוק היא "יְקַר-רוּחַ". נטו לפרש פסוק זה לפי הקרי; לפי פרשנות זו, הרוח (כלומר, הדעת והתבונה) יקרה בעיני האדם הנבון. אף על פי כן, בעקבות צורת הכתיב נוצר הצירוף קַר רוּחַ. אין המדובר בשיבוש גרידא; כפי שנראה להלן, יש נטייה לתאר רוגע כקור. גם המילה הראשונה בצירוף קֹרַת רוּחַ (כלומר: שביעות רצון) נגזרה מהשורש קר"ר (אין קשר בינה לבין קוֹרַת עץ). צירוף זה מופיע בלשון חז"ל, לדוגמה: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד כב).

בלשון חז"ל המילה צִנָּה במובן 'קור' מופיעה פעמים רבות יותר, ואליה מתווספים פעלים מהשורש צנ"ן (לצד שורש מקביל בארמית): הפועל המוכר לנו כיום צִנֵּן בבניין פיעל לצד הפועל הֵצֵן בבניין הפעיל; הפועל הִצְטַנֵּן משמש הן במובן 'נעשה קר יותר': "אילמלא לא נצטננו גחלים" (יומא עז ע"א) והן במובן 'חלה בעקבות הקור': "הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז" (עירובין ז עט ע"ב). גם התואר מְצֻנָּן (צורת הבינוני של בניין פֻּעַל) מופיע בכתבי חז"ל במובן המוכר היום, המציין מחלה.

מהשורש צנ"ן נגזר גם התואר צוֹנֵן (צורת הבינוני של בניין קל). צורת הריבוי 'צוננין' (או 'צוננים') משמשת כשם עצם במובן מים קרים. בצורת ריבוי זו חל תהליך מעניין: בהגיית המילה 'צוֹנְנִין' נטו הדוברים להשמיט את ה-נ' הראשונה, וכך נוצרה הצורה 'צוֹנִין'. צורה זו מתועדת בכתבי יד טובים של המשנה, למשל: "אין מטבילין חמים בצונין ולא צונין בחמים" (מקוואות י, ו). בציטוט זה המילה 'צונין' מקבילה לצורת הרבים 'חמים', שפירושה 'מים חמים'. בגלל הכתיב ב-נ' הצורה הלא-מנוקדת 'צונין' נתפסה ככתיב של 'צונֵן' בצירי מלא, ובמעבר מכתבי היד אל מהדורות הדפוס של המשנה, החלו להשמיט את ה-י' ולכתוב אותה כצורת היחיד 'צונן'.

בלשון חז"ל מופיעים גם פעלים מהשורש קר"ר, כגון: הפועל הֵקֵר (בבניין הפעיל) שפירושו 'צינן, קירר', למשל: "עמד תחת הצינור לְהָקֵר" (מכשירין ד ב); בעקבות צורת ההווה של פועל זה, נגזר מאותו משורש שם העצם מֵקַר – 'כלי קירור', למשל: "כלי מיקר וכלי מתכות" (תוספתא, שבת יח, יא). לימים החליטה האקדמיה ללשון להשתמש במילה זו כחלופה עברית לקוּלֶר (מילה שאולה מאנגלית) – מתקן למי שתייה קרים. גם הפועל הִתְקָרֵר מופיע לראשונה בכתבי חז"ל, לדוגמה: "ישב לו ונתקרר בצלו" (מדרש רבה במדבר ב). לאחר מכן, בלשון ימי הביניים, נוספו לעברית מילים נוספות מהשורש קר"ר, וביניהן קֵרֵר, מְקֹרָר וקָרִיר .

הפועל 'התקרר' מופיע בכתבי חז"ל בעיקר בצירוף  נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ, שפירושו: נרגע, שכך כעסו (למשל: "ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה", יבמות ו סג ע"א). כפי שכתבתי כאן בעבר, בעברית ובשפות רבות אחרות כעס נתפס כנוזל חם בתוך הגוף. לכן הירגעות מתוארת כ'התקררות' של אותו נוזל.

עם זאת, התואר 'חם' משמש כמטפורה לקשת רחבה של רגשות, ולא רק לכעס; ולכן התואר ההפוך 'קר' משמש גם במובנים המטפוריים  'חסר רגש, אדיש', או 'שמוּנע על-ידי השכל בלבד', כמו בביטויים 'שיקול קר' או 'היגיון קר'. מלחמה שאינה 'מתחממת' עד כדי עימות צבאי מכונה מלחמה קרה (כידוע, ביטוי זה מתאר בעיקר את היחסים בין מדינות המערב למדינות הגוש המזרחי באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה). לעומת זאת, מדברים גם על 'שלום קר' בין מדינות.  הפועל 'התקרר' מתאר גם התרחקות בין בני אדם, למשל: "הם היו ידידים קרובים מאוד, אבל היחסים ביניהם התקררו, ועכשיו הם בקושי מתראים".

התואר 'צונן' משמש אף הוא במובנים מטפוריים של ניכור, ריחוק ואדישות, למשל: 'יחסים צוננים' בין בני אדם או בין מדינות; 'התרשמות צוננת' (לא נלהבת) מאדם אחר.  גם לתואר 'קריר' יש מובן קרוב: מסויג, רשמי, לא אדיב, לא ידידותי, לדוגמה:"שר החוץ נפגע מקבלת הפנים הקרירה".

המילה צינון פירושה גם 'קירור' וגם החלשת רגש (צינון התלהבות), או הרגעת כעס: "מנהל העבודה עשה כמיטב יכולתו לצינון הרוחות בקרב העובדים". למילה זו יש שימוש מיוחד בביטוי תקופת צינוןמשך זמן מוגדר שבו מנועים בעלי משרות ציבוריות בכירות מלקבל על עצמם תפקיד ציבורי אחר, משרה פרטית או עיסוק שיש להם נגיעה למשרה הקודמת. ביטוי זה הושפע כנראה מהביטוי cooling-off period באנגלית. הדבר דומה לשימוש מטפורי במונח אחר מהשדה הסמנטי של קירור – הפועל 'הקפיא' משמש גם במובן 'עצר התפתחות או התקדמות'.

גם בשפות אחרות יש מעתקי משמעות דומים מחום וקור לתיאור מצבי רוח. הדוגמה המוכרת ביותר היא המילה cool באנגלית: פירושה הראשוני הוא 'קריר, צונן'; פירוש נוסף הוא 'קר רוח, רגוע'. מהפירוש האחרון התפתחה בסלנג המשמעות 'טוב מאוד, מגניב, אופנתי'. שתי המשמעויות האחרונות חדרו לעברית במילת הסלנג השאולה קוּל.

Read Full Post »

לכבוד שנת הלימודים החדשה, 22 הערות על האלף-בית העברי.

אלף-בית. תרומת הכנענים לאנושות. שיטת הכתב הראשונה שבה עומד סימן אחד מול עיצור אחד, התגלגלה ככל הנראה ממכרות בדרום סיני. סדר האותיות אינו מוסבר, ובדרום ערב היה נהוג סדר אחר, שפתח באותיות ה-ל-ח-ם.

בֶּגֶד כֶּפֶת. שישה עיצורים שזכו בעברית לשתי גירסאות, דגושה ורפה, כאב ראש תמידי למורים ולקריינים. על כך אמרו הגששים: לְבֶן האדם, לא לַבֶּן אדם, שהוא יצור לשוני וולגרי.

גימַטריה. המצאה מופלאה שמקורה יווני ואומצה בעברית ובערבית: אות מול מספר. כלי משחק לפרשנים, דרשנים ומחזירים בתשובה, ושיטת ספירה מקורית.

דָנָה נָמָה דָנָה קָמָה. שיטת שינון חביבה ומעצבנת שלימדה את הסבים והסבתות בהיותם תלמידי כיתות אל"ף עברית כהלכתה, ודי הצליחה.

הֵ"א הידיעה. עוד כאב ראש שהורישו לנו דקדקני התנ"ך. הֶענן הָרטוב והֶחֳדשים הָעבריים.

וְדַיֵיק. אימת תלמידי הלשון, ספר תקנות שנועד להורות להם מתי יש לומר כך ואסור בשום פנים לומר כך, מה ההבדל בין וגו' לבין וכו', בין מדוע לבין למה ובין מצקת לבין תרווד.

זכר ונקבה. קללת הדקדוק העברי, הדנה אותנו לזכור תמיד שצומת ועט הן זכר, עיר וציפור הן נקבה, שמש וסכין הן גם וגם, הנעליים חומות והגרביים קרועים, ואיך ומתי לעזאזל אומרים את המספר ההוא, 18.

חֵית ועַיִן. סימן ההיכר של ההגייה הספרדית-מזרחית. הגירסה הגרונית הוטמנה בבקבוק יחד עם השד העדתי.

טיפוגרפיה. אומנות עתיקה של עיצוב אותיות האלף-בית. הספרים והעיתונים אוהבים את הטיפוגרפים הגרמנים פרנק וריהל, גם נרקיס ודוד מככבים, ועל הטקסטים ברשת השתלט כתב אריאל.

יוֹד כאם קריאה. גִלְגֵל או גילגל? אִמא או אימא? עבֵרה או עבירה? זכרון או זיכרון? מִנהל או מִינהל? יש תקנות במסגרת "הכתיב חסר הניקוד", אבל פקחי העברית מתרשלים באכיפה.

כתב רש"י. רש"י היה ענק, אבל הוא ממש לא הכיר את הכתב הזה, שהיה הצורה הקורסיבית-מהירה לכתוב עברית, אומץ מאות שנים לאחר מותו, ועדיין מעצבן תלמיד ישראלי ממוצע.

ליטוּן. ניסיונות חוזרים ונשנים שכשלו ללכת בעקבות אתאטורק ולכתוב עברית בכתב לטיני. גם איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, היה בעד.

מין ומספר. החוק המרכזי של התחביר העברי, חוק ההתאם, שכל ילד מכיר גם בלי שהלך לכיתה אלף. נכון: ילדה חכמה צועדת לבית הספר. לא נכון: ילדה חכם צועדים לבית הספר, וגם לא: ילד חכמות צועדת. לאן? לבית הספר.

ניקוד. תשובת חכמי טבריה לקושי בקריאת התנ"ך. הניקוד הטברני הביס את הניקוד הבבלי והארץ-ישראלי. בכיתה א' ובאולפן אי אפשר בלעדיו, כשמתבגרים הניקוד הוא מלאכה ליודעי ח"ן.

סופיות. חמש אותיות כַּמְנַפֵּץ שזכו לגירסה מיוחדת לסוף המילה, נוהג הקיים בערבית בכל האותיות. היסטורית הן היו (פרט למ"ם סופית) הצורה המוקדמת והמקובלת, אבל הצורה האמצעית המתחברת השתלטה, והן נדחקו לסוף.

עיצורים. תחנות העצירה בחלל הפה המעצבות את הדיבור שלנו. בעברית יש לנו להלכה 26 עיצורים: 22, בגד כפת רפות ושין שמאלית. בפועל הצטמצמנו ל-17. עיצורים יפהפיים כמו חית ועין לועיות ואפילו הא ואלף הגרוניות, קוף ענבלית וטית נחצית הם נחלת ההיסטוריה.

פ"א רפה. הבת החורגת של השפה העברית. צורת המשנה של הפ"א הדגושה, ועל כן אינה נחשבת אות עצמאית, למרות שמילים כמו פֵיָה, פִרגון ופלאפל הן חלק בלתי נפרד מהווי חיינו.

צ'דיק. אין אות כזו בעברית, אבל נסו לומר שלושה משפטים בלעדיה. יהיה מצ'עמם. עשתה עלייה לעברית דרך אנגלית (צ'יפס), יידיש (צ'ולנט), ערבית מדוברת (צ'ילבה וצ'יזבט), איטלקית (צ'או), ספרדית, פולנית, סינית ושאר שפות, וגם עיוותי עברית טהורה (צ'מעו סיפור).

קָמָץ אָלֶף אָה. דנה נמה של החדר היהודי, שיטת שינון שבאמצעותה לימדו מלמדים עבריים את ילדי ישראל קרוא וכתוב, עם מעט עזרה של המקל והסרגל.

רֵיש מתגלגלת. להיט "הדיבור העברי הנכון" עד שנות השבעים, נכס צאן ברזל של קריינים וזמרים. ברררגע מסוים בהיסטוריה הפכה ההגייה הזו נלעגת וארכאית, והריש פסקה להתגלגל.

שין שמאלית. עוד בת חורגת של האלף-בית העברי. היסטורית היא היתה עיצור נפרד, אבל כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו רק 22 סימנים היא הצטופפה באותה משבצת עם השין הימנית. לימים התלכדה עם הסמך, אבל בכתיב היא צמודה לשין הימנית לנצח. תפשתם (או תפסתם)?

תנועות. עקב האכילס של הכתב העברי: העיצורים נהדרים, אבל מה עם התנועות? אותיות אהו"י התייצבו למשימה, אבל באופן חלקי בהחלט. הניקוד היה התשובה, אבל מי חוץ מילדי כיתה א' וחובבי שירה עברית קורא טקסט מנוקד? הליטון (ע"ע) לא הושיע.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

תקופה זו בלוח השנה העברי מכונה 'שלושת השבועות' או 'בין המצרים', ונהוגים בה מנהגי אבלות לקראת תשעה באב. אחד ההסברים הידועים לחורבן בית המקדש השני מצוי בדברי חז"ל: "מקדש שני… מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב), כלומר שנאה בלא כל סיבה מוצדקת. מנגד, בימינו מנסים לעודד אהבת חינם. המילה חִנָּם  נגזרת מהמילה חֵן (מהשורש חנ"ן) בסיומת – ָם, כפי שהמילה יוֹמָם  (במשך היום) נגזרת מהמילה 'יום' בסיומת זו. מה הקשר בין 'חן' ו'חינם' ובין מילים אחרות מהשורש חנ"ן?

בימינו המילה 'חן' קשורה בעיקר ליופי חיצוני ולנוי. משמעות זו ראשיתה במקרא, כפי שמעיד הפסוק הידוע ממזמור אשת חיל: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא ל). ואולם בלשון המקורות יש למילה זו גון משמעות נוסף: 'חסד ורחמים'. במקרא נכתב:" וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף וַיֵּט [=ויִטֶּה] אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (בראשית לט כא). בתפילת שמונה עשרה (תפילת העמידה) מבקשים מהאל: "שים שלום, טובה וברכה, חן וחסד ורחמים". מילה זו מופיעה גם בתיאור בניית בית המקדש השני בידי זרובבל: "מִי-אַתָּה הַר-הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת-הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ" (זכריה ד ז). תשואות החן הן קריאות העידוד לבניית הבית. בלשון ימי הביניים החלו להשתמש בצירוף "תשואות חן חן ל…" להבעת תודה, ולימים הוא נתקצר לביטוי חֵן חֵן.

הפועל חָנַן מתאר במקרא, בין היתר, את האל המעניק מחסדו לבני האדם . למשל, כאשר יעקב נפגש שוב עם עשיו, הוא משתמש בפועל זה כדי לתאר את המשפחה והרכוש הרב שהאל העניק לו: "הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ […] כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל" (בראשית לג ה; יא). במקרים אחרים פועל זה מתאר כיצד האל מעניק לבני האדם את רחמיו: "וַיָּחָן ה' אֹתָם [=את בני ישראל] וַיְרַחֲמֵם" (מלכים ב יג, כג). השורש חנ"ן משמש גם בתיאור האל כ"אֵל רַחוּם וְחַנּוּן" (שמות לד ו). אחת הברכות בתפילת שמונה עשרה מתמקדת בכך שהאל מעניק חוכמה לבני האנוש: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". בספר משלי הפועל 'חנן' מתאר גם אדם נדיב התורם לעניים: "חֹנֵן אֶבְיוֹן" (יד, לא) ו"חוֹנֵן דָּל" (יט, יז). במקומות אחרים פועל זה  מובא בשלילה ומתאר אדם שאינו מרחם על זולתו:"גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן" (דברים כח נ).

מהשורש חנ"ן נגזרו גם שמות העצם תַּחֲנוּן  ותְּחִנָּה – 'בקשת רחמים'. הנביא ירמיהו (טז, יג) מדבר מפי האל באחת מנבואות הזעם שלו: "אֲשֶׁר לֹא-אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה". בפסוק זה פירוש המילה הוא 'רחמים', ובימינו הצטמצמה משמעות המילה לתחום המשפטי בלבד, במובן ביטול העונש שנגזר על אסיר. גם הפועל 'חנן' משמש בהקשר זה; בחוקי המדינה נכתב כי "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים". משמעות מודרנית נוספת של הפועל 'חנן' מתארת סוג אחר של נתינה אלוהית – הענקת כישרון מיוחד לאנשים מסוימים (בניגוד לברכה 'חונן הדעת' לעיל, המתארת את הענקת החוכמה לכלל בני האדם): "האל חנן אותו בכשרון מוזיקלי נדיר". המילה מחונן מתארת את האדם שחוֹנַן או נֵחַן  (קיבל מהאל או מהטבע) בכישרון יוצא דופן (באנגלית: gifted, מי שנתנו לו מתנה), כפי שמביע ביטוי קרוב – 'בחסד עליון'.

המילה 'חינם' מופיעה במקרא באותה משמעות כמו בימינו: "חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא יא), כלומר בלי תמורה כספית. המילה 'חינם' מתקשרת כבר במקרא לשנאה:"אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר;  שֹׂנְאַי חִנָּם  יִקְרְצוּ-עָיִן" (תהלים לה יט). גם במזמור נוסף מתייחס דוד המלך לאויביו:" וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי  וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם […]   וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה  וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי" (קט, ג-ה). בפסוקים אלה המילה 'חינם' פירושה 'בלי סיבה מוצדקת', והיא מתייחסת למצב שבו האדם אינו מקבל גמול ותמורה למעשיו הטובים, מצב המשול למי שעבד ולא קיבל את שכרו. מהמשמעות של 'בלי סיבה' נגזרה משמעות נוספת למילה 'חינם' – 'לשווא, בלי תועלת', למשל: "מִי גַם-בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא-תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין-לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי א י). כיום מקובל להשתמש בצורה לחינם במובן זה, ובשלילה – בביטוי "לא לחינם" (לא לשווא), כמו באמרה הידועה: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו" (בבא קמא צב ע"ב).

כיצד ניתן להסביר את כל המשמעויות המסועפות של המילים משורש חנ"ן? יש המפרשים את המילה 'חינם' כ"תמורת חן". לחלופין, המילים מהשורש חנ"ן מתארות הענקה ונתינה בלי בקשת תמורה, כפי שהמילה 'חינם' מתארת עבודה ללא תמורה. מורתי פרופ' תמר סוברן מציעה הסבר כולל: כל המילים משורש זה מצביעות על מצב החורג מהנורמה, הנעשה לִפנים משורת הדין – לעיתים לחיוב ולעיתים לשלילה. למשל, אנשים מתחננים לסליחה אף על פי שהפרו את החוק, וכיום הנשיא חונן אסירים ומקל בעונש שניתן בבית המשפט. במקרים אחרים יש חריגה לשלילה מהנורמה הצפויה, לדוגמה: כאשר אדם עובד בחינם ואינו מקבל את השכר המגיע לו; גם שנאת חינם יוצרת סבל רב; ואם אדם עושה משהו לחינם, ללא התועלת הצפויה, נכונה לו אכזבה.

גם בשפות אירופאיות יש קשר אטימולוגי בין חסד, הודיה וקבלה ללא תמורה. המילה הצרפתית merci (תודה) קשורה במקורה למילה האנגלית mercy (רחמים, חסד). באנגלית נגזרו מאותו מקור המילים grace (חן, חסד) gratis (חינם), וכן – המילה gratuitous, שיש לה שני פירושים: 'שניתן חינם' ו'חסר הצדקה'. מילים אלה מבוססות על המקור הלטיני שממנו נגזרה גם המילה gracias (תודה) בספרדית.

ככל הנראה, בשנות החמישים תועד לראשונה השימוש בתואר חִנָּמִי, במאמר בעיתון שהתייחס לשירות רפואי. באותה עת שללו מתקני לשון את הגזירה של מילה חדשה ישירות מהמילה 'חינם' בטענה שהאות –ם היא מוספית ואי-אפשר להוסיף עליה את הסיומת -י. במאמרו 'תהליכי לשון' (לשוננו לעם ג, תשי"ב) יצא הבלשן חיים רוזן נגד טענות אלה. לדבריו, הסיומת –ם אינה משמשת עוד לגזירת מילים חדשות, כפי ששימשה בלשון המקרא. דובר העברית בת-זמננו תופס מילה זו כמקשה אחת, ולכן אין פסול בגזירת הצורה 'חינמי' (ההגייה התקנית של מילה זו היא במלרע: חינמי ולא חינמי). לימים עלתה קרנה של מילה זו בעידן האינטרנט וההורדות החינמיות, ונוצרה גם המילה חִנָּמוֹן לציון עיתון חינמי.

רשומה זו מבוססת על המאמר:

סוברן, תמר "לָחֹן חִנם באים אליך": עיון במגעים סמנטיים ובתאוריה של מסגרות תוכן, בתוך: מחקרים בשומרונית, בעברית ובארמית (תשסה) 361-385.

Read Full Post »

משנכנס אדר מרבין בשמחה ומתכוננים לקריאת מגילת אסתר בפורים. מגילה זו מתייחדת משאר ספרי התנ"ך בכמה היבטים, ובהם ההיבט הלשוני. הרבה נכתב על המילים הפרסיות הרבות במגילה, שחלקן השתרשו בעברית. האומנם תרמה לנו המגילה רק מילים פרסיות? נהפוך הוא!  כמו עוד ביטויים עבריים ומילים עבריות, גם מקור הביטוי 'נהפוך הוא' מצוי במגילה (פרק ט, פס' א).

סיפור המגילה מתרחש בארמון המלך אחשוורוש, ולכן רק בה מופיעות מילים שונות מהווי המלוכה בפרס, למשל – המילה כֶּתֶר, כחלק מהצירוף כֶּתֶר מַלְכוּת (בין היתר, בפרק ב, פס' יז); המילה שַׁרְבִיט נגזרה משפות שמיות אחרות, ממילה קרובה למילה 'שֵׁבֶט' (במובן 'מקל, מוט') בתוספת העיצור השוואי ר' אחרי תחילת המילה (כמו במילה 'כורסה' לעומת 'כיסא', ראו כאן.

הסיפור נפתח במשתה שנערך "בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" (פרק א, פס' ה). רוב המפרשים הניחו שיש קשר בין 'ביתן' ל'בית' ופירשו מילה זו במגילה כ'ארמון המלך'. ואולם בן-יהודה במילונו, בעקבות רש"י, פירש  מילה זו כ'גן אילנות', והעלה את ההשערה שזו צורה משובשת של המילה הפרסית 'בוסתן'. כך או כך נתגלגלה המילה 'ביתן' ללשון ימינו, ובה יש לה משמעות חדשה: מבנה קטן המשמש לנופש, או מבנה זמני המוקם בתערוכה. חובבי העיצוב ימצאו עניין ברשימת הבדים ואבני הריצוף בארמון המלך (שם, פס' ו'). רשימת בדים נוספת מופיעה בפסוק הידוע:" וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (פרק ח, פס' טו). המילה חוּר מופיעה אף היא רק במגילה, ומציינת אריג לבן משובח (המילה 'בּוּץ' מציינת סוג אחר של בד משובח, אך אין היא בלעדית למגילה). המילה תַּכְרִיךְ (מהשורש כר"ך) מציינת בפסוק זה מין גלימה רחבה הנכרכת סביב הגוף. בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש במובן 'עטיפה, כריכה', וצורת הריבוי שלה, תכריכים, קיבלה את המובן הידוע של אריגים לכיסוי גופה.

ואולם לא רק מילים 'מלכותיות' יש במגילה (ורק בה), אלא גם מילים שגרתיות לחלוטין. המילה דָּחוּף מופיעה בה: "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ" (פרק ג, פס' טו), ומשמעותה: 'יצאו בחיפזון (כאילו דחפו אותם לצאת)'. בלשון ימינו השתנתה משמעות המילה, והיא מציינת משימה שיש לבצעה במהירות. אפילו המן הרשע 'תרם' לעברית מילים חדשות בדברי הבלע שלו על היהודים: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (שם, פס' ח). השורשים פר"ד ופז"ר מופיעים במקרא בבניינים אחרים (למשל: הפעלים 'נפרד', 'הפריד', 'התפרד', 'פיזר'), אבל רק בפסוק זה הם מופיעים בצורת הבינוני של בניין פֻּעַל. לאחר שמרדכי מתאבל על גזרותיו של המן, תגובתה של המלכה מתוארת במילה יחידאית נוספת: "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד" (פרק ד, פס' ד). המילה 'חַלְחָלָה' מופיעה בספרים אחרים במקרא, אבל זו הפעם היחידה שבה מופיע הפועל הנגזר מאותו שורש.

השורש אמ"ר הוא כנראה אחד השורשים הנפוצים במקרא, אבל אחד משמות העצם הנגזרים ממנו, מַאֲמָר, מופיע רק במגילה, למשל: "וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה" (פרק ב, פס' כ). משמעות המילה בפסוק זה (ובשני מקומות אחרים במגילה) היא 'דברי מרדכי, מה שמרדכי ציווה עליה לעשות'. זו משמעות שונה מזו המוכרת לנו בעברית בת-זמננו.

בתיאור המשתה שערך אחשוורוש לאסתר כתוב: "וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה" (פרק ב, פס' יח). זו הפעם היחידה שמילה זו (מהשורש נו"ח) מופיעה במקרא. נהוג לפרש אותה כ'הקלה בתשלום המיסים', אם כי יש המפרשים כ'מתן יום מנוחה'. בעברית החדשה החלה מילה זו לשמש במובן 'הוזלת מחיר', וכך הפכה לאחת המילים החביבות על ציבור הצרכנים.

ויש גם שורשים המופיעים רק במגילה: לדוגמה, השורש נז"ק, השאול מארמית (וניתן למוצאו בטקסט הארמי של ספר דניאל), מופיע במגילה בפעם היחידה במקרא (בטקסט עברי): "בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ" (פרק ז, פס' ד; במילה זו ניתן לנקד את האות נ' בצירי או בסגול). בלשון חז"ל נגזרו משורש זה הפעלים 'הִזִּיק'  ו'נִזּוֹק' ; אחד מסדרי המשנה אף נקרא 'נְזִיקִין' (צורת ריבוי חריגה של 'נזק'). גם הפועל הוֹשִׁיט מופיע רק במגילה, לדוגמה: "לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב" (פרק ד, פס' יא).

ב'מגילה' שכתבתי נכללו רק חלק מהמילים העבריות הייחודיות למגילת אסתר, וטרם הספקתי לדון בביטויים המיוחדים במגילה. חג פורים שמח!

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: