Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אירופה’

מאז ומתמיד נחלקת האנושות לחרוצים ולעצלנים. בצד האחד של האנושות מזיעים, מתרוצצים, מתעקשים להספיק. בצידו השני מועדון החיים הטובים, שהעבודה עבורם היא קללה, והדחייה של המשימות העומדות בפניהם היא סוג של אומנות נרכשת. השפה חושפת גרסאות רבות של סוגיית החריצות והעצלות, דרך ביטויים, פתגמים ואמרות.

גרסת ספר משלי (1): "אל תאהב שינה פן תיוורש. פקח עיניך – שבע לחם".

גרסת ספר משלי (2): "אמר עצל: שַחַל בדרך, ארי בין הרחובות. הדלת תיסוב על צירה ועצל על מטתו. טמן עצל ידו בצלחת, נלאה להשיבה אל פיו".

גרסת ספר משלי (3): "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו".

גרסת ספר משלי (4): "לך אל נמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם".

גרסת ספר משלי (5): "אוגר בקיץ בן משכיל, נרדם בקציר בן מביש".

גרסת מסכת אבות:  "אַל תאמר לכשאֶפָּנה אשנה – שמא לא תיפנה".

גרסת מסכת ברכות: "מודה אני לפניך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות". יושבי קרנות הם על פי הפרשנים סוחרים, אך היום הם נתפסים כבטלנים, ומזכירים ביטויים שהתיישנו כמו "קפה ברזילי" בתל אביב, היושבים על הברזלים בפינת רחובות, או "קומנדו ארמון" החיפאי.

גרסת יהודי ספרד: "עצלן בילדותו, גנב בבגרותו".

גרסת יהודי תימן: "אמרו לו – קוּמה לתפילה, אמר לא אוּכל. אמרו לו: קוּמה לאכול, אמר: הנני הנני!"

גרסת יהודי טוניס: "באו לסייע לו בכריית קבר אביו – ראה עצמו פטור מן המלאכה והניח את האת".

גרסת יהודי כורדיסטן: "מי שצד דגים חייב להרטיב את אחוריו".

גרסת יהודי מזרח אירופה: "החתול אוהב דגים, אבל אינו אוהב להרטיב את רגליו".

גרסת יהודי מרוקו: "כשאתה מזדקק לעצלן, הוא ממציא לך עצה".

גרסת הגששים על מסייה לוי מ"שבת שלום": "הוא קם כדי לראות אם הוא עוד ישן".

גרסת יהודי מרכז אירופה (מידע אישי): מהו יֶקֶה? כשהוא מתעורר מן השלאפשטונדה הוא מסתכל על השעון כדי לדעת אם הוא עוד עייף.

גרסת ספרות ההשכלה: "הלא טוב לנו לזרוע ולשָרש, לעקור ולטעת, מלֶכֶת באפס מעשה כבלע" (אברהם מאפו, בית חנן).

גרסת נתן אלתרמן:  "בבוקר הוא הולך בטל, בערב הוא יושב בטל, בלילה הוא שוכב בטל" (שלמה המלך ושלמי הסנדלר). בעקבות הביטוי "יושב בטל" שטבע רש"י, שהתגלגל מ"עובר בטל" מן התלמוד.

גרסת אמיר גלבע:  "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".

גרסת היידיש: זיצן מיט פֿאַרלייגטע הענט (לשבת בחיבוק ידיים). בעקבות ספר משלי: "מעט שֵנות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידיים לשכב".

הגרסה הרב תרבותית: אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום. יידיש: לייג ניט אָפּ אויף מאָרגן וואָס דו קענסט היינט באַזאָרגן. ערבית של יהודי עיראק: לָא תְאַגִ'ל עַמַל אִליוֹם אִלָא עַ'ד (אל תדחה עבודת היום למחר). אנגלית: Never put off till tomorrow what may be done today, וכן בגרמנית. מישל דה מונטיין, ההוגה הצרפתי מן המאה ה-16, כותב באחת ממסותיו: "כל מה שאפשר לעשות ביום אחר, אפשר לעשות היום".

גרסת צפון אוסטרליה: המדינה הצפונית של אוסטרליה מכונה בראשי התיבות northern territory) NT). על ראשי התיבות האלה נולד מדרש –not today, not tomorrow, not ever.

הגרסה הצרפתית: un travail de fourmi, שתורגמה לעברית – עבודת נמלים.

הגרסה הלטינו-אמריקנית: עבודה? מַנְיָינה. סיֶיסטה? בטח, למה לא. בעוד השלאפשטונדה הייקית היא אתנחתה מתוכננת וקבועה בין עבודה לעבודה, הסייסטה היא דרך חיים.

גרסת המלתחה: הפשיל שרוולים, שינס מותניו, אזר חלציו והתלבש על הנושא. שני הביטויים האמצעיים מן המקרא.

גרסת ההכפלות: פרה פרה, טורקי טורקי, שווייה שוויה, לנגסאם לנגסאם. שתי הראשונות מבוססות על בדיחות עממיות. השלישית ערבית, הרביעית גרמנית.

הגרסה החרדית: עשה השתדלֶס (השתדלות), כלומר: עבד לפרנסתו.

הגרסה החב"דניקית: מחכים למשיח.

גרסת התאטרון: מחכים לגודו.

גרסת השפה הצבאית, ביטויי חריצות: יאללה ברעל. יאללה בְּרַבַּק. מיץ רַבַּק (זעה). לא יכול הוא בן דוד של לא רוצה. נכנסים מתחת לאלונקה.

גרסת השפה הצבאית, ביטויי עצלות: ראש קטן. ראש סיכה. ראש ננס. ראש נצנץ. נצנצנות. חפשנות (בעקבות  חפ"ש – חייל פשוט). להתחפֵּשׁ. להתעַצֵץ (בעקבות 'עציץ', אופייני לפז"מניקים כבדים). לזרוק זין. אִיּוֹר חֶשֶק: מעצור יזום בכלי נשק כדי להימנע מתרגיל ירי.

ולקינוח, פיתוחים ישראליים, המעמתים את אתוס העבודה עם חדוות הבטלה:

"לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה ושב בצֵל" (בעקבות משלי).

"העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו" (בעקבות ביאליק).

"אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" (בעקבות סרט בכיכובו של המפרי בוגרט).

"אנחנו אנשי העבודה והשלום – רואים עבודה אומרים שלום".

"אף אחד עוד לא מת מעבודה קשה, אבל למה לקחת סיכונים".

"העבודה היא לא ארנבת, היא לא תברח, אפשר לשבת".

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא רוצה לחזור למיטה" (בעקבות אמיר גלבע).

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

אחד העניינים המבדילים בין העברית לשפות ממשפחות אחרות, בעיקר אלה המוכרות לנו מאירופה, הוא שהעברית ואחיותיה אינן אוהבות להרכיב כמה מילים למילה אחת. אלופת המרכיבות היא הגרמנית, שבה כאשר שתי מילים או יותר נצמדות זו לזו הן הופכות תמיד לאחת. לדוגמה, המילה בת 19 האותיות Lebenshaltungsindex היא הלחם של שלוש מילים, ופירושה מדד יוקר המחיה. בעברית אוהבים מילים קצרות, המכילות שורש אחד במשקל אחד, או רכיב אחד שמצמידים לו סיומת.

ובכל זאת, העברית לא התנזרה לגמרי מהרכבת מילים, וזאת בשתי דרכים. האחת קרויה הרכב: חיבור שתי מילים בשלמות זו לזו, כמו חידק (חי+דק) או כדורגל (כדור+רגל). בשיטה השנייה המילים לא רק מתחברות אלא גם משנות צורה, כמו רמזור (רמז+אור) או סתרשף (סתר+רשף). הדרך הזו קרויה הֶלְחֵם. לשם הנוחות ייקראו כאן שתי הצורות הלחמים.

כמו כל דבר בעברית, גם כאן העברית החדשה לא המציאה את הגלגל. במקרא נמנות כמה עשרות מילים מורכבות, ורבות מהן נפוצות עד היום, כמו הללויה, שלשום (שלוש+יום), הראל, גַלְעֵד, שנהב (שן+יב, שהוראתו על פי הסנסקריט פיל) ועוד. המגזר הבולט ביותר בתחום ההלחמים המקראיים הם השמות הפרטיים: אברם ואברהם,  ירבעם ורחבעם, ישעיה וירמיה, ראובן ובנימין ועוד ועוד. גם התלמוד תרם את חלקו במילים נפוצות כמו איזה (אי+זה), היכן (אי+כאן), משהו, כיצד ואפילו (אף+אם+לו). מילים אחרות נשכחו. תוכבר (תוך+בר) הוא גדי תלמודי צלוי הממולא באבריו, ובהשאלה מאוחרת אדם שתוכו כברו. חלביץ (חלב+ביצה) הוא צמח תלמודי. בעולם הצומח נולדו מונחים בעברית החדשה: אחירותם, אחילוף, גזעול (גזע+גבעול) ועוד. נכדתי שירה זימרה לנו כשחגגנו לה יום הולדת זמר ישראלי נושן: "גבעולת בשדה".

מילון אבן שושן המעודכן מביא מקבץ של כ-400 מילים מורכבות המופיעות במילון, רובן מן העברית החדשה. רבות נקלטו: מדרחוב (מדרכה+רחוב), ערפיח (ערפל+פיח), מחזמר (מחזה+זמר), שמרטף (שומר+טף), שלושער (שלוש+שער) ועוד רבות.   שחקן מפתיע בתחום ההלחמים הוא האף. הסיומת –ַף ריתקה מחדשי מילים מאז ומתמיד, וכך יצר יוסף קלויזנר את 'קרנף' בעקבות השם הפרטי 'חרומף' בספר נחמיה, שהוא לדעתו מיזוג של ‘חרום אף’. שלונסקי יצר את עקומף (עקום אף), עַבּף (עב אף) אנקולף (בעל אף אנקולי), נקרף (מקורו של הנקר) ורִשתף (שאפו דומה לרשת לציד זבובים). קשה לומר שהחוטמים היצירתיים הללו קנו אחיזה בעברית.

בקרב על הסיומת הנפוצה במילים מורכבות נוטלות חלק גם המילים אור ונוע. ‘אור’ מסתתרת במילים נפוצות כמו רמזור, מגדלור  וזרקור, ומילים נפוצות פחות כמו עממור (מיתקן לעמעום האורות במכונית), חשמלורי (חשמל אורי: פוטו-אלקטרי) וזרחורנות (זרחן+אור; פוספורסנטיות). ‘נוע’ סוגרת מילים מורכבות נפוצות כמו קולנוע, ראינוע, אופנוע וקטנוע, ולצידן חידושים חדשים יותר כמו קרונוע (קרון רכבת עצמאי), מעונוע (קרוון) ודרגנוע (מדרגות נעות). אזרח חצי תקני בחבורה הוא ה’קקנוע’, ששימש זמן מה לאיסוף צואת כלבים. שלונסקי יצר את ‘אֶלֶמנוע’ כמילה עברית לפנטומימה, ואת ‘זנבנוע’ לנחליאלי, על שום מנהגה של הציפור הנ"ל להניע את זנבה.

במלאכת יצירת ההרכבים משתתפים גורמים רבים. האקדמיה תרמה בין היתר את 'חייזר' ו'תקליטור', וכן את המונח שלא נקלט ‘חדשיר’ עבור סינגל. מילה חדשה עוד יותר היא ‘רכינוע’ (רכן+נוע), המוגדר "כלי רכב קטן בעל שני גלגלים, המחקה את יכולת הגוף האנושי לשמור על שיווי משקל", באנגלית: segway. הקופירייטרים לדורותיהם המציאו מותגים כמו שופרסל (שופרא+סל), סוכרזית, תגוביינא (תגובה+גוביינא), גלגלץ (גלגל+גל"ץ), וכמובן, פלאפון. היו גם ניסיונות שלא נקלטו כמו מהנדל (מהנדס+מנהל) ועוד. הגששים יצרו את ‘ישראבלוף’, הרב אמנון יצחק את ‘טמבלוויזיה’, אפרים קישון את ‘חשמלטור’ ואבי כהן את ‘חרצוף’. עיתונאי הרכילות טבעו את ‘דוגמגיש’ ו’מפורסתם’. ומה קיבלו מפוני גוש קטיף לאחר ההתנתקות? קראווילות. קראוונים+וילות. שיהיה.

 אליעזר בן יהודה לא הרבה ביצירת הלחמים, ובעיקר ייזכרו לו 'חיידק' ו'ראינוע'. ליסודות הכימיים החשובים קרא אבחמץ (חמצן), אבחֶנֶק (חנקן) ואבמַיִם (מימן). ההלחם המפורסם 'שחרחוק' עבור טלפון לא חודש על ידו, וגם לא נקלט. הבלשן יצחק אבינרי תרם הלחמים רבים, רובם לא נקלטו אך הם מעידים על מוח יצירתי במיוחד: ‘בוֹקְעָב’ הוא גורד שחקים (בוקע עבים), 'גורפָר' הוא סקרייפר, גורף עפר, ‘עקומוח’ (עקום מוח) ו’חמומוח’ (חמום מוח).  ‘משפטרום’ הוא משפט קדום (משפט+טרום), ו’גלישוֹק’  הוא כהגדרת אבינרי "השם הנכון ההולם את השמלות הקצרות שהתחילו בנות ישראל לובשות באביב תשכ"א", וזאת בעקבות פסוק בישעיה: "חשפי שובל, גלי שוק".

אלוף המרכיבים והמלחימים הוא אברהם שלונסקי, שכבר נזכר לעיל. לשודד הוא קרא 'חשבז' בעקבות "מהר שלל חש בז" מישעיה. את מי שמביט בכמיהה במאכל מפתה או באשה מעכסת הוא מכנה 'זבריר' (זב+ריר). לציפורן המעוקלת של ציפורי הטרף קרא ‘טיפורן’ (טפר+ציפורן). אדם שאפשר לסמוך עליו הוא ‘עִמְיַעַל’, הפוזיטיב של המילה המקראית ‘בליעל’ שהיא עצמה הלחם. לרנטגן קרא ‘ראיגוף’, פצע קטן הוא 'פצעצוע', ומילים יפות הן 'פְּצחצחות'. מגוון הטעמים התעשר ב’חֲמַצְמָר’, ולוח הצבעים ב’אדומחום’, זהובחומי’, ‘שחרחום’ ו’שחמחום’.

ואחרי כל אלה, יוצר המילים המורכבות האפקטיבי ביותר הוא הישראלי האלמוני המייצר מילים ללא עכבות וללא ועדות ותקנות. הוא זה שהביא לנו מהים המזוהם של תל אביב את ‘חרצף’, מרמת אביב את ‘צפונבון’ (צפון+בונבון), מהאינטרנט את ‘סבודי’ (סבאבה+חמודי), מאזור הכיפות הסרוגות את ‘דוסיבה’ (מסיבה+דוסים), משרית הספרית את ‘שחורדיני’ (שחור+בלונדיני), מהשיפודיות את ‘צ'יפסלט’, ובגירסה תלת-לשונית 'חומוצ'יפסלט'. חובבי הסמים הקלים מרבים ביצירת הלחמים, כמו ‘ג'ונטיל’ (ג'וינט+טיל), ‘מירפאסאנה’ (מרפסת+ויפאסאנה) ו’באנגילה’, אביזר עישון שהוא בן כלאיים של ‘באנג’ ו’נרגילה’. ’בְּתוּלֶדֶת’ היא הלחם של בתול+יומולדת. ההסבר: "לאחר שמישהו לא קיים יחסי מין תקופה מסוימת הוא בעצם בתול מחדש, ואז חוגגים לו מסיבת בתולדת".

השפה הצבאית עשירה בהלחמים. חלקם נולדו במילון הרשמי, כמו סְתַרְשָׁף (סתר+רשף), מילה שהוראתה "אמצעי להסתרת רשף בכלי ירייה", ולַהַבְיוֹר (להבה+יורה) שהוא "כלי נשק היורה סילון של דלק בוער". חלק מן המילים יצאו מן השימוש כגון 'פתַקְיוֹן', פתק המוצמד ליונת דואר, ו'גִיצָר' (גיא צר). 'גלבו' הוא התקן במכ"ם (גל+בו), 'דורגל' הם מוטות חצובה, 'זרקול' היא אנטנה תת מימית ו'סביבול' היא חוליית מתכת בקת. 'אִיּוֹר' (אי+יור) פירושו ירייה שלא בוצעה, תרגום של המונח האנגלי misfire.

השפה הלא רשמית של הצבא תורמת גם היא את חלקה. שפצור הוא הלחם של שיפוץ ושיפור. 'מרעול', מונח סביבתי המשמש בעיקר בצבא,  הוא הלחם של מרעה+משעול, שביל שדה שנוצר על ידי אדם או חיה לאחר שהלכו בו. 'אֵפוֹדיוֹן' הוא מסע אפודים לפסגת ההרודיון. 'בחורילה' (בחורה+גורילה) הוא כינוי סקסיסטי לחיילת קרבית,  ואילו "גדוד שכונָמֵאות תשעים" הוא בדיחה על חשבונם של חיילי גדוד 890 של הצנחנים. אות חיל השריון קרוי צפרגול על פי צורתו המזכירה צפרדע ותרנגול, ויש גם צפרגולד וצפרגולון. 'אזידוך' היא הליכה ישרה בניווטים, הלחם של אזימוט+דוך. 'טענג'ר' הוא הטען של הטנק, שהוא גם הסנג'ר, השליח לכל משימה. רב"ט מגדיל ראש בחיל הים נקרא רַבַּטְכָּל. פזמניק ותיק ועייף הוא 'פזמוזאורוס', ובכל שנה חוגגים פָזָמוּלֶדֶת: עוד שנה למנאייק.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

חשבז זבריר צועד במרעול

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: