Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אטימולוגי’

החורף הגיע, ואיתו הקור וההצטננות. הקור נקרא גם צִנָּה, וההצטננות  מכונה גם התקררות. בלשון הדיבור אומרים שמישהו 'חטף הצטננות', ובשפה מליצית אפשר לומר: אֲחָזַתּוּ צִנָּה. שני שורשים נרדפים בעברית, קר"ר וצנ"ן, מספרים יחד סיפור של חורף.

השורש צנ"ן מופיע במשמעות של קור פעם אחת במקרא: "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר" (משלי כה יג), כלומר כקור ביום קיץ, בתקופת הקציר. המילה צִנָּה מופיעה במקרא גם במשמעויות אחרות, ומניחים שאין ביניהן קשר אטימולוגי.

גם המילה קֹר  מופיעה רק פעם אחת במקרא, בפסוק המסיים את סיפור המבול: "עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח כב). במקרא נפוצה יותר המילה קָרָה  (שם עצם), למשל: "בְּיוֹם קָרָה" (נחום ג יז; משלי כה כ). גם התואר קַר מופיע במקרא; פעמיים תואר זה מתייחס למים. באחת מהן הוא מתאר כיצד אדם עייף מהחום שותה מים קרים כדי להתרענן: " מַיִם קָרִים עַל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה" (משלי כה כה; ראו גם ירמיהו יח יד). שלוש המילים האלה נגזרות מהשורש קר"ר (בגזרת הכפולים). משורש זה נגזרת עוד מילה מקראית: מְקֵרָהמקום קריר בבית.  מילה זו מופיעה פעמיים בסיפור שבו אהוד מנצח את עגלון מלך מואב  (שופטים, פרק ג): "וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה" (פס' כ); " וְהוּא [אהוד] יָצָא וַעֲבָדָיו [של עגלון] בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה" (פס' כד). ככל הנראה, 'עליית המקרה' היא עלייה על גג בית הפתוחה לכל צד, כך שהרוח נושבת בה.

 בפסוק אחר בספר משלי (יז כז) מופיעה צורת הכתיב: "וקר-רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה", אך צורת הקרֵי של הפסוק היא "יְקַר-רוּחַ". נטו לפרש פסוק זה לפי הקרי; לפי פרשנות זו, הרוח (כלומר, הדעת והתבונה) יקרה בעיני האדם הנבון. אף על פי כן, בעקבות צורת הכתיב נוצר הצירוף קַר רוּחַ. אין המדובר בשיבוש גרידא; כפי שנראה להלן, יש נטייה לתאר רוגע כקור. גם המילה הראשונה בצירוף קֹרַת רוּחַ (כלומר: שביעות רצון) נגזרה מהשורש קר"ר (אין קשר בינה לבין קוֹרַת עץ). צירוף זה מופיע בלשון חז"ל, לדוגמה: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד כב).

בלשון חז"ל המילה צִנָּה במובן 'קור' מופיעה פעמים רבות יותר, ואליה מתווספים פעלים מהשורש צנ"ן (לצד שורש מקביל בארמית): הפועל המוכר לנו כיום צִנֵּן בבניין פיעל לצד הפועל הֵצֵן בבניין הפעיל; הפועל הִצְטַנֵּן משמש הן במובן 'נעשה קר יותר': "אילמלא לא נצטננו גחלים" (יומא עז ע"א) והן במובן 'חלה בעקבות הקור': "הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז" (עירובין ז עט ע"ב). גם התואר מְצֻנָּן (צורת הבינוני של בניין פֻּעַל) מופיע בכתבי חז"ל במובן המוכר היום, המציין מחלה.

מהשורש צנ"ן נגזר גם התואר צוֹנֵן (צורת הבינוני של בניין קל). צורת הריבוי 'צוננין' (או 'צוננים') משמשת כשם עצם במובן מים קרים. בצורת ריבוי זו חל תהליך מעניין: בהגיית המילה 'צוֹנְנִין' נטו הדוברים להשמיט את ה-נ' הראשונה, וכך נוצרה הצורה 'צוֹנִין'. צורה זו מתועדת בכתבי יד טובים של המשנה, למשל: "אין מטבילין חמים בצונין ולא צונין בחמים" (מקוואות י, ו). בציטוט זה המילה 'צונין' מקבילה לצורת הרבים 'חמים', שפירושה 'מים חמים'. בגלל הכתיב ב-נ' הצורה הלא-מנוקדת 'צונין' נתפסה ככתיב של 'צונֵן' בצירי מלא, ובמעבר מכתבי היד אל מהדורות הדפוס של המשנה, החלו להשמיט את ה-י' ולכתוב אותה כצורת היחיד 'צונן'.

בלשון חז"ל מופיעים גם פעלים מהשורש קר"ר, כגון: הפועל הֵקֵר (בבניין הפעיל) שפירושו 'צינן, קירר', למשל: "עמד תחת הצינור לְהָקֵר" (מכשירין ד ב); בעקבות צורת ההווה של פועל זה, נגזר מאותו משורש שם העצם מֵקַר – 'כלי קירור', למשל: "כלי מיקר וכלי מתכות" (תוספתא, שבת יח, יא). לימים החליטה האקדמיה ללשון להשתמש במילה זו כחלופה עברית לקוּלֶר (מילה שאולה מאנגלית) – מתקן למי שתייה קרים. גם הפועל הִתְקָרֵר מופיע לראשונה בכתבי חז"ל, לדוגמה: "ישב לו ונתקרר בצלו" (מדרש רבה במדבר ב). לאחר מכן, בלשון ימי הביניים, נוספו לעברית מילים נוספות מהשורש קר"ר, וביניהן קֵרֵר, מְקֹרָר וקָרִיר .

הפועל 'התקרר' מופיע בכתבי חז"ל בעיקר בצירוף  נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ, שפירושו: נרגע, שכך כעסו (למשל: "ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה", יבמות ו סג ע"א). כפי שכתבתי כאן בעבר, בעברית ובשפות רבות אחרות כעס נתפס כנוזל חם בתוך הגוף. לכן הירגעות מתוארת כ'התקררות' של אותו נוזל.

עם זאת, התואר 'חם' משמש כמטפורה לקשת רחבה של רגשות, ולא רק לכעס; ולכן התואר ההפוך 'קר' משמש גם במובנים המטפוריים  'חסר רגש, אדיש', או 'שמוּנע על-ידי השכל בלבד', כמו בביטויים 'שיקול קר' או 'היגיון קר'. מלחמה שאינה 'מתחממת' עד כדי עימות צבאי מכונה מלחמה קרה (כידוע, ביטוי זה מתאר בעיקר את היחסים בין מדינות המערב למדינות הגוש המזרחי באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה). לעומת זאת, מדברים גם על 'שלום קר' בין מדינות.  הפועל 'התקרר' מתאר גם התרחקות בין בני אדם, למשל: "הם היו ידידים קרובים מאוד, אבל היחסים ביניהם התקררו, ועכשיו הם בקושי מתראים".

התואר 'צונן' משמש אף הוא במובנים מטפוריים של ניכור, ריחוק ואדישות, למשל: 'יחסים צוננים' בין בני אדם או בין מדינות; 'התרשמות צוננת' (לא נלהבת) מאדם אחר.  גם לתואר 'קריר' יש מובן קרוב: מסויג, רשמי, לא אדיב, לא ידידותי, לדוגמה:"שר החוץ נפגע מקבלת הפנים הקרירה".

המילה צינון פירושה גם 'קירור' וגם החלשת רגש (צינון התלהבות), או הרגעת כעס: "מנהל העבודה עשה כמיטב יכולתו לצינון הרוחות בקרב העובדים". למילה זו יש שימוש מיוחד בביטוי תקופת צינוןמשך זמן מוגדר שבו מנועים בעלי משרות ציבוריות בכירות מלקבל על עצמם תפקיד ציבורי אחר, משרה פרטית או עיסוק שיש להם נגיעה למשרה הקודמת. ביטוי זה הושפע כנראה מהביטוי cooling-off period באנגלית. הדבר דומה לשימוש מטפורי במונח אחר מהשדה הסמנטי של קירור – הפועל 'הקפיא' משמש גם במובן 'עצר התפתחות או התקדמות'.

גם בשפות אחרות יש מעתקי משמעות דומים מחום וקור לתיאור מצבי רוח. הדוגמה המוכרת ביותר היא המילה cool באנגלית: פירושה הראשוני הוא 'קריר, צונן'; פירוש נוסף הוא 'קר רוח, רגוע'. מהפירוש האחרון התפתחה בסלנג המשמעות 'טוב מאוד, מגניב, אופנתי'. שתי המשמעויות האחרונות חדרו לעברית במילת הסלנג השאולה קוּל.

Read Full Post »

בחג הסוכות נהוג לקרוא את ספר קהלת. תילי תילים של פרשנויות נכתבו על ספר זה ועל תוכנו הפילוסופי, שבעטיו ספר זה נחשב ליוצא דופן משאר ספרי המקרא. לשונו של הספר מיוחדת אף היא. הספר ידוע כמקורן של אמרות רבות, וביניהן: "אין חדש תחת השמש" (לפי פרק א, פס' ט); "כל הנחלים הולכים אל הים" (שם, פס' ז); "טובים השניים מן האחד" (פרק ד, פס' ט); "שַׁלַּח לַחְמְךָ על פני המים" (פרק יא, פס' א) ועוד. נוסף על כך, ספר זה העשיר את העברית הן במילים המצויות רק בו והן בצירופי לשון רבים. מפאת קוצר היריעה אציג רק מעט מהמילים ומהביטויים הרבים שמקורם בספר זה.

בין המילים המצויות רק בספר זה יש כמה מילים מאוד שימושיות, כגון: יִתְרון,  כִּשְרון  (בעברית החדשה מילה זו מנוקדת כִּשָּׁרוֹן), עִנְיָן ורעיון. הביטוי עִנְיָן לַעֲנוֹת בּוֹ מופיע פעמיים בספר: "רָאִיתִי אֶת-הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ" (פרק ג, פס' י). פירוש הביטוי הוא נושא שיש לעסוק בו, שכדאי לשים לב אליו, שמעורר התעניינות, לדוגמה: "אין זה עניין לבית המשפט לענות בו, ויש להחזירו לטיפולן של הרשויות". המילה 'עניין' לבדה משמשת במשמעות דומה במקומות אחרים בספר קהלת, ומאז התרחבה משמעותה. בביטוי זה פירוש הפועל 'לענות' הוא 'לעסוק (במשהו)'. המילים 'עניין' ו'ענה' נגזרות מהשורש ענ"י/ה. לשורש זה יש עוד שתי משמעויות עיקריות, וכלל הנראה אין קשר אטימולוגי בינן ובין המשמעות של שורש זה בביטוי 'עניין לענות בו': האחת – משמעות של תשובה לשאלה (שימושו העיקרי של הפועל 'ענה' בבניין קל) והשנייה – משמעות של דיכוי וגרימת ייסורים (הפועל 'עינה' בבניין פיעל ושם העצם 'עינוי').

המילה 'רעיון' מופיעה בארמית המקראית בספר דניאל (בין היתר, דניאל ב, כט) במובן 'מחשבה', ומניחים שמכאן הגיעה לעברית של ספר קהלת באותה משמעות: "וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ" (פרק ב, פס' כב). כזכור, במקרא הלב מסמל גם את מקום המחשבות. המילה 'רעיון' מופיעה פעמיים נוספות בספר בצירוף "רַעְיוֹן רוּחַ" (פרק א, פס' יז; ד, טז), כלומר מחשבת שווא או דבר שאין בו ממש. בספר רווח צירוף נוסף באותה משמעות: רְעוּת רוּחַ, לרוב בצמוד למילה 'הבל', למשל: "וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (פרק א, יד). חוקרים ומילונאים מסכימים שהמילים 'רעיון' ו'רְעות' נגזרו מהשורש רע"י/ה, אך יש מחלוקת באשר לקשר האטימולוגי בין מילים אלה למילים אחרות משורש זה במשמעויות אחרות. נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים במילון בן-יהודה, סבור שכל המובנים של שורש זה קשורים זה לזה: רעיית צאן קשורה לרֵעות, שכן הכבשים הולכות אחרי הרועה ומתחברות זו לזו. הוא מקשר את הביטוי הזה לביטוי מקראי אחר המכיל את הפועל 'לִרעות': "אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים" (הושע ב יב). לדבריו, 'רעות רוח' היא "הליכה אחרי הרוח וחיפוש קרבתו" (כרך יג, עמ' 6642), ובדומה לכך 'רעיון' הוא "העניין שאדם הולך אחריו (כצאן אחרי הרועה)". לכן הביטוי 'רעות רוח' או 'רעיון רוח' פירושם "רדיפת דברים ריקים" (שם, עמ' 6652). לעומת זאת, אחרים מפרידים בין שתי המשמעויות של השורש רע"ה: רעיית צאן והתרועעות. לפי אחד ההסברים החלופיים, המילים 'רעיון' ו'רְעות (רוח)' בעברית קשורים למילה הארמית 'רְעוּת' שפירושה רצון (למשל: "וּרְעוּת מַלְכָּא" – ורצון המלך, עזרא ה יז). במילה ארמית זו השורש רע"ה מקביל לשורש העברי רצ"ה בחילופי ע' ו-צ'. משורש ארמי זה נגזר גם שימוש מיוחד במילה רֵעַ בעברית במובן 'מחשבה': "אַתָּה יָדַעְתָּ שִבְתִּי וְקוּמִי, בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק" (תהלים קלט ב).

בעבר כתבתי על המשמעויות השונות של 'הבל'. מילה זו אינה בלעדית לספר קהלת, אך היא אחת המילים המרכזיות בו, והיא מופיעה בו גם בצירופים הֲבֵל הֲבָלִים (פרק א, פס' ב), ויְמֵי הֶבְלוֹ – כינוי מליצי פסימי לחיי האדם, המבוסס על הכתוב: "אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי" (פרק ז, פס' טו).

ביטוי נוסף המופיע רק בספר קהלת הוא רָעָה חוֹלָה, והוא מופיע פעמיים בספר (פרק ה, בפס' יב, טו). לפי הניתוח הדקדוקי המקובל, השורש של המילה 'חולה' בביטוי זה הוא חל"ה, אבל יש המנתחים אותה כנגזרת מהשורש חו"ל – כצורת הווה של הפועל 'חָל' במובן 'הסתובב', כמו הפועל 'חוֹלֵל' (רקד) מאותו שורש. לפי ניתוח זה, הפירוש המילולי של הביטוי הוא 'רעה המסתובבת בעולם'.

ביטוי אחר מתייחס ללא ספק למחלה: "זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא" (פרק ו, פס' ב). הביטוי 'חולי רע' שימש בסיס ליצירת צורה עברית חלופית לשם המחלה 'כוֹלֶרָה', ובספרים ישנים מתקופת התחדשות העברית ניתן למצוא אותו כמילה אחת: "חֳלִירַע".

גם המילה כְּבָר  (לפני כן, קודם לכן) מופיעה במקרא רק בספר זה. מילה זו מצויה גם בארמית, ומקורה אינו ברור – האם היא קשורה לשורש כב"ר שמובנו 'גודל' וממנו נגזרות המילים 'כביר', 'הִכְבִּיר', או שמא ה-כ' היא אות היחס כְּ. בספר קהלת מופיע גם הצירוף בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים. כיום פירוש הצירוף הזה הוא 'לפני זמן רב', וממנו נוצר גם הצירוף מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִיםמימי העבר הרחוקים. בשימוש זה הצירוף מתייחס לעבר, אבל בהופעתו הראשונה בספר קהלת הוא מתייחס למרוצת הימים הבאים: "כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל לְעוֹלָם  בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח" (פרק ב, פס' ב טז).

וזהו רק חלק קטן מהביטויים הרבים הייחודיים לספר קהלת. הסוגיות הלשוניות העולות ממילים ומצירופים אלה הן אכן עניין לענות בו.

חג שמח!

 

Read Full Post »

הפעלים 'לגמור' ו'לסיים' ירדו לעולם כתאומים, כלומר, פעלים נרדפים, אבל בעולם השפה אין תאומים זהים. יש כידוע צמדי מילים לא מעטים, שמות כמו פעלים, של מילים נרדפות שמשמעותן זהה ובכל זאת אינן זהות. מה המפתח להבחין ביניהן? לעתים יש שוני קל במשמעות, אך המפתח הנכון הוא מפתח השימוש. השפה החיה מעניקה תפקידים מתפקידים שונים לכל אחת מהמילים בצמד, וזה מה שקרה לתאומים שעל הפרק, הפעלים ‘לגמור’ ו’לסיים’.

הפועל ‘גמר’ מופיע במקרא חמש פעמים, ומתוכן פעמיים במשמעות גמל, והאחרות במשמעות כלה או תם. בלשון חז"ל הוא נפוץ מאוד. ‘סיים’ צץ לראשונה רק בלשון חז"ל, ובעקבותיו שם הפעולה ’סיום’ אצל רש"י. לפי המילון האטימולוגי של ארנסט קליין המקור של ‘סיים’ הוא השורש הקדום שי"ם. מאז  משמשים ‘גמר’ ו’סיים’ באותו תחום משמעות: השלמת עניין, כאשר מדובר בדיבור או במעשה. גם בעברית החדשה שתי הנרדפות שלנו רודפות זו את זו, והדוגמה המובהקת היא בתחום ההשכלה: ‘בחינת גמר’ ו’בחינת סיום’ מחליפות זו את זו ללא שינוי המשמעות. ‘מסוים’ התלמודי משמש מאז במשמעות ‘ספציפי’, ‘גימור’ המודרני יוחד לתיאור עבודות ליטוש אחרונות.

ההתפצלות הבולטת בשימוש בין שני הפעלים חלה באופן מובהק בזירת לשון הדיבור. ‘גמר’ נבחר לשרת את המישלב הדיבורי, ויש לו תפוצה רחבה מאוד בסלנג. הביטוי שטבע אפרים קישון ‘זבנג וגמרנו’ שייך לאתוס הבטחוני הציוני, ועל כך אמר רבין בימי האינתיפאדה הראשונה כי "אין פתרונות צ'יק צ'ק זבנג וגמרנו". ‘גמור’ פירושו מחוסל, בעיקר במשמעות עייף או מחוסל ציבורית. הניב ‘נגמר לו הסוס’ נולד ככל הנראה כתרגום שאילה של הביטוי האנגלי at the end of one’s tether, שפירושו מילולית ‘בסוף הרסן’, ומשמעותו: הגיע לסוף כוחותיו. על כך מספרים את הבדיחה המלעיגה על החייל היהודי של מלחמות המאה ה-19. מצטרף יהודי לחיל הפרשים ומתחיל לדהור, ותוך כדי דהרה צועק למפקדו: "נגמר לי הסוס, תביא לי סוס חדש". את השימוש ב’גמר’ במשמעות הרג או חיסל אפשר לגלות אפילו בספר תהילים: "יגמור נא רע רשעים".

‘סיים’ נתפס כפועל במשלב גבוה מעט יותר מ’גמר’, מעודן מעט ממנו, וכמעט שאינו מופיע בצירופי סלנג. למשל, כאשר רוצים להעיר לדובר שהוא מאריך בדבריו  אנחנו מעדיפים את הנוסח "אתה מתבקש לסיים" המנומס על פני "תגמור כבר" הבוטה.  "סיים תואר ראשון" נשמע מהוגן יותר מ"גמר אוניברסיטה", ביטוי שזכה לשימושים אירוניים-סטיריים בדיווח על מתקפה של מעצמה אזורית או עולמית כלשהי על מוסד השכלה בארץ אויב. דווקא בספורט מככב הביטוי הקלאסי "רגל מסיימת", אבל אין להתפלא על כך. בין הספורט העברי והשפה העברית, בעיקר בתחום הכדורגל, יש יחסי אהבה מתקדמים.

בתחום המיני ‘גמר’ הוא התחליף המקובל ל- come האנגלי, במשמעות הגיע לאורגזמה, הקרויה בעקבות קהלת אביונה. רמז לשימוש  הזה אפשר למצוא כבר בלשון חז"ל. בילקוט שמעוני מפרשים את שמה של גומר אשת הושע: "ויאמר ה' אל הושע, לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים וגו', וילך ויקח את גומר בת דבלים. מאי גומר? אמר רב, שהכל גומרים בה". מכל מקום, השימוש המיני בפועל התחזק כבר בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גם בהשפעת סטלה המגמרת מהסרט "אסקימו לימון", וכמעט שחיסל כל שימוש אחר בפועל הוותיק הזה, שזלג אל תחומי הטאבו הלשוני. כתוצאה מכך הפך 'סיים' לפועל המוביל, וירד ממרומי השפה הספרותית לשפת היומיום. דובר המתקרב לסוף דבריו יאמר "אני מיד מסיים", ואם ייפלט לו (!) "אני תיכף גומר" יזכה לצחקוקים מהקהל. במסעדות החליפה שאלת הנימוסין של המלצרים "סיימת?" את השאלה "גמרת?" פעוטים הצועדים בשבילי הלשון כבר אינם מכירים את 'גמר': הם רק מסיימים.

אז האם ניתן לברך על המוגמר, ולומר "ואידך זיל גמור", כדברי הלל הזקן לגוי התר אחרי מפגש חפוז עם התורה? אפשר, אבל יש לזכור שגם כאן השפה העברית מתעתעת בנו. לשורש גמ"ר לא פחות משלוש משמעויות, ואין ביניהן קשר אטימולוגי-היסטורי, אלא מה שקוראים הגששים הצטרפות מקרים. גמ"ר א' הוא כאמור מקראי,  ואילו גמ"ר ב' וגמ"ר ג' מקורם בארמית, והם משמשים בתלמוד. גמ"ר ב' פירושו ללמוד, ומכאן 'גמרא', שהוא שמו הארמי של התלמוד. כאשר אמר הלל "ואידך זיל גמור" התכוון: ומכאן, צא ולמד. גמ"ר ג' פירושו הקטיר קטורת, וכאשר מבקשים "לברך על המוגמר" הכוונה היא לברך על הקטורת: "כל המוגמרות מברכין עליהן", "אין מברכין לא על המוגמר ולא על הבשמים בבית האבל". 'מוגמר' היא קטורת של בשמים הנשרפים באש, שנהגו להכניס למקום הסעודה כדי שתפיץ ריח טוב, ונבדלת מ'קטורת' שיועדה לצורכי קודש. בעברית החדשה התקבע הצירוף בהוראה חדשה עקב זהות השורשים גמ"ר א' וגמ"ר ג'. מכאן גם המילה הארמית 'גומרא', גחלת. מחלת האנטרקס נקראת בעברית  גַחֶלֶת, אבל בפרסומי משרד החקלאות היא נקראת גַמֶּרֶת. המדרש מספר על תולעת שפלוני "היה מתירא ממנו, רואה אותה כגחלת, ונקראת גוּמרַת לילה; אמר לו [הרב]: מזו אתה מתירא? בלילה היא גחלת ויוקדת, יבוא הבוקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת". ביאליק לא אהב את שמה התלמודי של התולעת מפיצת האור, והציע את המילה הנפלאה גחלילית. אני גמרתי.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

%d7%94%d7%a8%d7%a9%d7%94-%d7%9c%d7%99-%d7%9c%d7%92%d7%9e%d7%95%d7%a8

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: