Posts Tagged ‘שמות’
ד"ר רוביק רוזנטל / יש לי חלון לבנות בית בחלון
Posted in רוביק רוזנטל, tagged A I U, Green Peace, אנגלית, ארוכה, ארצות ערב, ביטוי, דיבור, הברה, הגייה, הטעמה, וילי אליאס, חלום, חלון, ישראלי, מבטא, מוזיקה, מזרחיים, מחוזקת, מטריקה, מילים, מלעיל, מלרע, מרוקאים, סימנים, עברית, עולה, עיצורים, עיראקים, ערבית, פולנים, פונו, פונומטריקה, צברי, רוסיה, שמות, שפה, תנועה on יולי 21, 2016| 12 Comments »
ד"ר רוביק רוזנטל / מכנס, תחתון, וחומוס עם צנובר
Posted in רוביק רוזנטל, tagged אבטיח, איש, אישה, ביגוד, בלוג, בלשון הדיבור, בפלה, גולני, דוגמה, חומוס, חייל, חמור, יומן רשת, יחיד, ילד, ילדה, ישראלי, מיץ, מכנס, מלפפון, נוח, נח"ל, נעל, סנדל, עגבניה, ערבית, פרסומים, צבא, צנובר, צנחנים, קיבוצי, רבים, ריבוי, שוק, שור, שמות, שפה, תופעה, תחתון on יולי 7, 2016| 26 Comments »
באחת הרשומות [פוסטים בלעז] ביומן רשת זה [בלוג בלעז] עסקתי במה שקרוי "רבים ההולכים ומתרבים": איך נפרצה לבלי הכר החומה של השמות שאין לתת להם ריבוי, ועולמנו הלשוני מלא נשקים וציודים, אוכלוסיות ונשנושים. מול תופעה זו יש גם תופעה הפוכה: מילה המופיעה בצורת רבים משמשת בלשון הדיבור בצורת היחיד כשם קיבוצי. למשל, כפי שמספר גולש: "בעודי מנגב חומוס בבית שמתי לב שאני אוכל 'חומוס עם צנובר וזעתר'. הסתכלתי היטב וראיתי שיש בקופסה יותר מצנובר אחד. אני אפילו יכול להישבע שפעם אכלתי 'חומוס עם צנוברים'".
'צנובר' כשם קיבוצי הוא כאמור דוגמה לתהליך בלשון הדיבור הישראלית: שם עצם המציין יחיד הופך לשם עצם קיבוצי. בשלב מסוים נתפס 'צנובר' לא כגרגר צנובר בודד, אלא כשם כולל לצנוברים רבים, והוא מתפקד כשם עצם קיבוצי מקובל, ממש כמו 'צאן', 'אוכלוסייה' או 'רכב' שהם שמות עצם קיבוציים במקורם.
'צנובר' חי בשלום ליד 'צנוברים' ואפשר לראות בתפריטים, מתכונים ומוצרים את שתי הצורות. ביחיד, כלומר כשם קיבוצי, וברבים. השימוש ביחיד כשם קיבוצי מזכיר שפת שוק כפשוטה. בשוק העברי נהוג לדבר כמעט תמיד על המוצרים בלשון יחיד: "בכמה העגבניה", "תן לי קילו מלפפון". לאחר פיגוע בשוק אמר אחד הסוחרים על עובד שנפגע: "זה היה עובד בתפוח אדמה". זה לא קורה רק בשוק. הגששים שואלים במערכון "המכונית המגויסת": "הגיע האוטו עם הבפלה?", וב"קנטטה לשווארמה" מזמינים "שני מיץ, אחד עגל, שני ברווז". השימוש אינו עקבי. בתחום המיצים, למשל, נהוג לומר 'מיץ תפוזים', 'מיץ תפוחים' ו'מיץ אשכוליות' ברבים, ולעומת זאת 'מיץ תות', 'מיץ פטל' ו'מיץ גזר' ביחיד. למה? לאלוהי השיווק פתרונים.
בכל המקרים האלה השימוש דומה לסיפור הצנובר: שם של מצרך מזון ביחיד הופך לשם קיבוצי. המבנה הזה מיובא ישירות מהערבית הפלסטינית המדוברת. יוחנן אליחי מגדיר במילונו לעברית הפלשתינית את 'בנדורה' (עגבניה), 'בטיח' (אבטיח), 'כוסא' (קישוא) ואחרים כשמות קיבוציים. כאשר רוצים לקנות יחידת עגבניה אחת מבקשים "חַבַּת בנדורא", שפירושו המילולי גרגר עגבניה. בערבית המילה חַבַּה מוצמדת למרבית שמות הירקות העגולים, כדי להפכם משם קיבוצי לצורת יחיד.
לצד אלה, "חומוס עם צנובר" וכן "כמה העגבניה" מייצגים התפתחות טבעית בלשון המדוברת הישראלית. זה קורה גם בשמות מוסדות ההופכים לשמות קיבוציים. בסידרת הטלוויזיה "הדימונאים" אומרת אילנית: "גועל נפש, הביא לנו משטרה", ולא 'שוטרים', או "באו אצלי מס הכנסה", במקום 'חוקרי מס הכנסה'. בצבא הופכים שמות יחידות לשמות קיבוציים, כמו בחידוד הבא: "צנחנים חושבים ואז מסתערים, גולני מסתערים ולפעמים חושבים, גבעתי חושבים שהם מסתערים, נח"ל לא חושבים ולא מסתערים". העובדה שבמקרה הזה אחרי "גולני" או "נח"ל" בא פועל ברבים אינה חשובה, וגם את 'צנחנים' אפשר לראות כקיצור (אליפסה בשפת הבלשנים) של 'חטיבת הצנחנים'.
האם התופעה קיימת רק בשפת הדיבור או בשפת השוק? לאו דווקא. שורשים לתופעה אפשר למצוא כבר במקרא. כך מוביל יהושע את עכן "ואת כל אשר לו" לסקילה ושריפה, כולל "את שורו ואת חמורו ואת צאנו". 'שור' ו'חמור', במקביל ל'צאן', מתפקדים כאן ובמקומות נוספים במקרא כשמות קיבוציים, ולעומת זאת 'צאן' מופיע במקומות אחרים במקרא כיחידת צאן אחת: כבשה או עז בודדת. יש שמות קיבוציים שאחריהם בא יחיד (כמו "העדר הולך אחר הרועה"), יש רבים (כמו "אלה הצאן מה חטאו"). המיגוון מעיד על הגמישות הרבה בשימוש בשמות עצם קיבוציים.
בעקבות המקורות אפשר למצוא בעברית החדשה לא מעט דוגמאות של שימוש תקני לחלוטין בצורת יחיד המייצגת את הרבים, את הקיבוץ: "חמישים ילד", "שלושים איש", וגם "מאה איש ואשה". עם זאת לא נשמע "שלושים ילדה", "חמישים אשה". בצירוף "זקן וטף", אפשר לראות ב'זקן' שם קיבוצי, במקביל ל'טף' שהוא שם קיבוצי מלכתחילה. נעמי שמר כותבת בשירה "זמר לגדעון": "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני … בשלוש מאות חייל". כך גם בשמות מספרים, במספרים הגדולים: עשרים וחמישה אלף, ארבעה מיליון וכדומה.
אחת התופעות הקרובות לתופעה הזו ואולי מושפעת ממנה היא בתחום הביגוד. כבר כמה עשורים זוכים אביזרי ביגוד זוגיים, הנהוגים בצורת הזוגי או בצורת הרבים להיקרא ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור והפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפה הרשמית. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. באתר סטיילסקס מוצעים למתעניינים תחתון עור "לאוהבי תחתונים מדליקים", תחתון לקיק לגבר, ו"תחתון לטקס עם רטט".
מה גבולות התופעה? כמו בתופעה ההפוכה – ריבוי של השם הקיבוצי או הבלתי ספיר – גם כאן הגבולות נקבעים על ידי השימוש והנוהג הלשוני. שוב ושוב יש לזכור: השפה אינה מערכת נוסחאות סגורה, היא משתנה ומתפתחת ומגלה בתוכה דרכים להתרחב ולהגמיש את האפשרויות הגלומות בה. המעברים הדו-סטריים בין היחיד והרבים הם עוד גילוי ליכולת הזו.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
ד"ר רוביק רוזנטל / הרפובליקה המרוממת והדמוקרטיה העממית
Posted in רוביק רוזנטל, tagged ארצות, בחירות, ברית, דמוקרטיה, הדמוקרטיות העממיות, הדר המלכות, חבר לאומים, מדינות, מדינת ישראל, משטר דמוקרטי, נסיכויות, סולטנויות, עממית, עצמאות, פדרציה, קומוניסטית, רפובליקה, שלטון, שמות, תרבות on דצמבר 10, 2015| 6 Comments »
שמות המדינות המרכיבות את הפסיפס העולמי של המאה ה-21 נוצרו בתרבויות שונות ובמסורות שונות, ומשמעותן זרה למי ששייך לתרבות אחרת. זה אינו המצב עם השמות הרשמיים, המלאים. אלה בנויים כבר על מסורת משותפת ועל אחידות יחסית. אפשר ללמוד מן השמות האלה לא מעט, ויש גם הפתעות.
השם המלא של מדינה מכיל בדרך כלל הגדרה אחת או יותר, ואחריה השם המסורתי. רק 15 מדינות קוראות לעצמן בשם הבסיס, ללא תוספות, וביניהן קנדה ויפן, ששמה הרשמי הוא ניפון. בין כל היתר הנפוצה מכולן היא 'רפובליקה'. כשני שליש ממדינות העולם הן רפובליקות. רפובליקה היא מילה לטינית, הלחם של רֶס (ישות או איגוד)+פובליקום (של הציבור). גירסתה המודרנית המובילה היא הרפובליקה של צרפת, שהדיחה את המלך ואת הממלכה הצרפתית, ונפלה וקמה אחר כך עוד חמש פעמים.
רפובליקה היא על פי הגדרתה המילונית "משטר מדיני שבו בוחרים אזרחי המדינה את הנשיא ואת הממשלה לזמן קצוב", ומכאן שמדובר במשטר דמוקרטי. רשימת הרפובליקות גורמת לכל המעיין בה להרים גבה. אפשר למצוא בין הרפובליקות את אוגנדה, ואת מיאנמר, היא בורמה, שעל תושביה נכתב שאינם מכירים כלל את המילה דמוקרטיה, ואלה רק שתי דוגמאות.
הניגוד בין המשטר לבין שמה של המדינה אינו חדש. היום לא נקראת אף אחת מן המדינות 'דמוקרטיה', אך בתקופת השלטון הסובייטי של מזרח אירופה נקראו המדינות שתחת כנפיו "הדמוקרטיות העממיות". במדינות האלה לא היו בחירות חופשיות, ובוודאי לא משטר דמוקרטי. גם היום מעורבת המילה 'דמוקרטיה' בשמות הרשמיים של כמה מדינות, והרשימה מכובדת ומאתגרת: 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של אלג'יריה', 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית לאוס', 'הרפובליקה הדמוקרטית של סומליה', 'רפובליקה פדרלית דמוקרטית של אתיופיה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית של וייטנאם', ומעל כולן 'הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה', הלא היא צפון קוריאה.
מה הביא דווקא את המדינות האלה להכריז על עצמן כרפובליקות דמוקרטיות, כלומר, דמוקרטיה בריבוע? הדמוקרטיה, גם היא יציר המחשבה היוונית, נחשבת צורת המשטר הרצויה, העומדת במבחן המוסרי של ניהול המדינה. קרל מרכס אמנם שאף ל"דיקטטורה של הפרולטריון", אבל דיקטטורה היא מילה מתועבת אפילו בעיני הצפון קוריאנים. הדיקטטורה של הפרולטריון מגולמת עם זאת במילה 'עממית', שם קוד למדינות בהשראה קומוניסטית. בראשן 'הרפובליקה העממית של סין', שכבר זנחה את רעיונות שלטון העם של מאו, אבל אל הדמוקרטיה לא הגיעה. יש גם שמות מפורשים יותר בעניין זה: 'הרפובליקה הקואופרטיבית של גיאנה', 'הרפובליקה הסוציאליסטית הדמוקרטית של סרילנקה' ועוד. מול אלה קמו לא מעט "רפובליקות איסלאמיות" כמו איראן ומאוריטניה, ו"רפובליקות ערביות" כמו מצרים וסוריה. יש גם שמות מיוחדים כמו 'הרפובליקה המרוממת של סן מרינו', ו'הרפובליקה ההלנית', הלא היא יוון.
הנוכחות הגבוהה של הרפובליקות נתמכת בעיקר משלושה כיוונים. ארצות אפריקה, שהשתחררו מעול הקולוניאליזם במחצית השנייה של המאה העשרים, קראו לעצמן, כמעט ללא יוצא מן הכלל, רפובליקות. כך גם הארצות שהשתחררו באסיה ובאוקיאניה. ארצות דרום ומרכז אמריקה קרויות רובן ככולן רפובליקות. המונח 'רפובליקת בננות' נולד ככינוי להונדורס ואחר כך לשאר ארצות מרכז אמריקה בעקבות ההשתלטות של אילי הון אמריקנים על מטעי הבננות שלהן, ודרכם על שלטונות בובה שהקימו. גם ארצות הגוש הסובייטי שזכו לעצמאות אחרי נפילת חומת ברלין קראו לעצמן רפובליקות, ונפטרו מהתווית המעיקה של "דמוקרטיה עממית".
הכינוי העצמי הרווח ביותר אחרי הרפובליקה הוא 'ממלכה', כלומר, מדינה שתחת שלטון מלך. כ-15 ממלכות שוכנות היום בעולם, והן מתחלקות לשתיים. מחציתן בליבה של הדמוקרטיה המערבית, אירופה. בעוד צפון קוריאה רוצה להיקרא רפובליקה דמוקרטית, בריטניה, הולנד, דנמרק ונורווגיה מעדיפות להיקרא ממלכות, למרות שלמלך או למלכה שלהן אין כל סמכות שלטונית. לצידן כמה ממלכות של ממש, בעיקר באסיה, כמו ירדן, בהוטן, נפאל וטונגה. גם מדינת ישראל מעדיפה לקרוא למה שמייצג את המדינה ומעמדה בשם התואר 'ממלכתי'. את התואר הזה הכניס לשפה בן גוריון בשנות העשרים של המאה הקודמת, גם בהשפעה רוסית, וגם ברמז לממלכות ישראל ויהודה הקדומות.
ישראל היא 'מדינה', שאינה שם נרדף לרפובליקה, שהרי מדינה אינה מוגדרת על ידי משטר זה או אחר. מן הסתם גבר כאן הצורך בשם עברי. מדינה מתייחסת במקרא, במגילת אסתר, לעיר או לחבל ארץ, ומשמעותה 'אזור שחל בו דין משותף'. בערבית 'מדינה' פירושה עיר, ובארצות רבות, לא רק ערביות, מצויות ערים ששמן מדינה. ה'מדינות' השותפות לישראל אינן חבורה מלבבת במיוחד: אריתריאה, בחריין, גרנדה ואפילו לוב, ששמה שניתן לה על ידי מועמר גדאפי היה 'מדינת ההמונים הערבית הסוציאליסטית הלובית'. הוותיקן מגדיר עצמו "מדינת עיר".
12 מדינות מגדירות עצמן כפדרציות, בוואריאציות שונות: ברית, פדרציה, חבר לאומים ועוד. ביניהן אפשר למצוא ליד ארצות הברית את אוסטרליה, ברזיל, רוסיה, גרמניה, איחוד האמירויות, וגם את איי בהמה ודומיניקה. מקסיקו קוראת לעצמה "ארצות הברית של מקסיקו", שכנתה מצפון גנבה לה את המותג.
נותרנו בעולמנו גם עם נסיכויות כמו אנדורה וליכטנשטיין, סולטנויות שתיים: ברוניי ועומאן, ודוכסות אחת: הדוכסות הגדולה של לוקסמבורג. הדר המלכות, כך נראה, עזב את העולם החופשי, אבל הגעגועים האלה משוקעים עדיין בשמות המדינות, והם שם כדי להישאר.
עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 