בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

בעקבות מגפת הקורונה כולנו מְצֻוִּים להקפיד שבעתיים על ההיגיינה של כפות הידיים, גם בעזרת רחצה וניקוי בג'ל וגם בעזרת כפפות. את המילה 'כְּפָפָה' טבע אליעזר בן-יהודה, והיא נגזרה מן המילה המקראית 'כַּף' (במובן 'כף יד').

למילה 'כף' יש מקבילות בשפות שמיות רבות. היא מופיעה פעמים רבות במקרא במובן 'כף יד', וכן בצירוף 'כף רגל'. היא מציינת במקרא גם כף רגל של בעל חיים, למשל: "וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (ויקרא יא כד). ברבדים מאוחרים יותר של העברית, גם המילה כַּפָּה משמשת במובן זה. המילה 'כף' מופיעה במקרא גם במובן כלי קיבול קעור, לדוגמה: "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת" (במדבר ז יד). ברבדים מאוחרים יותר החלה מילה זו לשמש גם במובן כלי לאוכל, למשל: "ניטל המזלג, טמאה מפני כַּפָּהּ" (משנה, כלים יג ב). בעברית החדשה נגזרה מהמילה 'כף' המילה 'כַּפִּית'. צורת הריבוי של המילה 'כף' במובן 'כף יד' היא 'כַּפַּיִם', ובשאר משמעויותיה – 'כַּפּוֹת'. במקרא מופיע פעם אחת הצירוף  'כַּפּוֹת תְּמָרִים' (ענפי תמר, לולבים) בתיאור ארבעת המינים של חג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן [של החג] פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כג מ). ענפי התמר מכונים 'כַּפּוֹת' כי צורתם דומה לכף יד פתוחה. בדומה לכך, בלטינית המילה palma משמשת הן במובן 'כף יד' והן במובן 'עץ תמר', ומכאן נתגלגל כפל המשמעויות הזה למילה palm באנגלית. גם האות 'כָּף' נקראת כך כי בכתב העברי הקדום הייתה צורתה כצורת כף יד.

המילה 'כף' במובן 'כף יד' מופיעה בביטויים רבים במקרא. מפאת קוצר היריעה נזכיר כאן רק את אלה הרלוונטיים ביותר לתקופה זו. בביטויים אלה שמירה על ידיים נקיות משמשת כמטפורה להתנהגות מוסרית נאותה. בתואר "נְקִי כַפַּיִם" (תהלים כד ד) מכנים מישהו ישר, הגון, שאינו מושחת. תכונות אלה מכונות 'נִקְיוֹן כַּפַּיִם', לפי הפסוק: "בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ ה). הביטוי 'רָחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּיו' פירושו במקרא 'נשמר מחטאים', בין היתר: "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי" (תהלים כו ו). ואולם בלשון ימינו משמעות הביטוי השתנתה, ופירושו הוא טען שהוא חף מפשע, התנער מכל אשמה. דברי דוד במזמור תהלים (ז, ד) "אִם-עָשִׂיתִי זֹאת, אִם-יֶשׁ-עָוֶל בְּכַפָּי" הם מקור הביטוי  עַל לֹא עָוֶל בְּכַפּוֹ (כלומר: בהיותו חף מפשע).

בלשון חז"ל נוסף הצירוף 'כַּף הַמֹּאזְנַיִם': כל אחד משני המשטחים (בדרך כלל דמויי צלחת) הנתלים משני צידי המאזניים שאיזונם בשעת השקילה מורה על שיווי משקל, למשל: "כדכתיב בספר בן סירא הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מִסּוּבִּין" (בבא בתרא צח ע"ב). צירוף זה מופיע גם במובן מטפורי של השוואה והכרעה באמצעות שקילה: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה, מכריע את כולם" (משנה, אבות ב ח). כפות המאזניים משמשות כמטפורה גם לשקילה של נימוקים בעד ונגד מעשיו של פלוני. המִשנָה שצוטטה לעיל מפרקי אבות היא מקור הביטוי  'הִכְרִיעַ אֶת הַכַּף': הביא מחלוקת או מצב שקול לידי הכרעה. המילה 'כף' משמשת כקיצור ל'כף מאזניים' מטפורית מעין זו בביטויים חז"ליים, כגון: דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת (שפט אותו לחיוב): "והֱוֵי דן את כל האדם לכף זכות" (משנה, אבות א ו); והביטוי ההפוך דָּן אוֹתוֹ לְכַף חוֹבָה (ברכות לא ע"ב); הִטָּה לְכַף זְכוּת/ חוֹבָה: "אף הקב"ה אינו דן יחידי, שנאמר: 'וכל צבא השמיים עומדים עליו מימינו ומשמאלו' [לפי דברי הימים ב יח יח], אילו [=אֵלּוּ] מַטִּין לכף זכות ואילו מטין לכף חובה" (ירושלמי, סנהדרין א א); וכן הִכְרִיעַ לְכַף זְכוּת/ חוֹבָה (למשל קידושין מ ע"ב). הביטוי 'כַּפּוֹת מֹאזְנַיִם מְעֻיָּנוֹת' (כלומר: מאוזנות, שקולות) פירושו  מצב של איזון ושקילות בין דברים מנוגדים, לדוגמה במשל חז"לי על יום הכיפורים: "והקדוש ברוך הוא פורט את זְכֻיּוֹתֵיהֶם של ישראל, מהו עושה נוטל קנה של מאזניים [ושוקל] את העונות [=הָעֲווֹנוֹת] כנגד הַזְּכֻיּוֹת, והם נשקלים, העונות והזכיות, אילו כנגד אילו, ושתי הכפות של מאזנים נמצאים מעויינות"  (פסיקתא רבתי, מ"ה).

בלשון חז"ל המילה 'כף' מופיעה גם במובן כפפה המגינה על מי שמלקטים קוצים בידם: "כף לוקטי קוצים – טהורה" (משנה כלים כו ג).

חלק מהמילונים ההיסטוריים מקשרים בין המילה 'כף' לשורש כפ"ף, בגלל צורתם העגולה והכפופה של החפצים המכונים 'כף'. ככל הנראה, מהשורש כפ"ף נגזרה גם המילה 'כִּפָּה'. במקרא מילה זו מופיעה במובן ענף כפוף (כנראה של עץ תמר), בדומה לביטוי 'כפות תמרים', למשל: "וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה" (איוב טו לב). בלשון חז"ל היא משמשת במובן מבנה (בעיקר תקרה או גג) בצורה כפופה וקמורה של חצי כדור: "הגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה, אסור לבנות" (משנה עבודה זרה א ז). בין היתר, מילה זו מציינת גם מעין תא בבית הסוהר שתקרתו הייתה בנויה כך: "בית דין מכניסים אותו לכיפה" (משנה  סנהדרין ט ה). מילה זו מופיעה גם בביטויים  'כִּפַּת הָרָקִיעַ' (במדבר רבה ב יב) ו'מָלַךְ בַּכִּפָּה' – במקור, שלט בכל העולם שתחת כיפת הרקיע: "שלשה מלכו בכיפה, ואלו הן: אחאב ואחשורוש ונבוכדנצר" (מגילה יא ע"א). המילה 'כיפה' משמשת כבר בכתבי חז"ל במובן  'כיסוי ראש קטן ועגול' (שאף הוא בצורה כפופה וקמורה), אך במשמעות רחבה יותר מזו המקובלת כיום – כסוגים שונים של כיסויי ראש, גם לנשים: "לוקחין מן האשה בחמשה דינרין כדי שתקח בהן כפה לראשה" (תוספתא בבא קמא יא ג) וגם לגברים: "כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ" (חולין קלח ע"א). בימינו, הכיפה היחידה המוכרת לנו כפריט לבוש לכיסוי הראש שלא למטרות דתיות היא 'כִּפָּה אֲדֻמָּה'.

Read Full Post »

הוויכוח על תחבורה ציבורית בשבת הוא אחד הנושאים החמים בעת האחרונה. המצדדים בהפעלת תחבורה טוענים שזו כפייה דתית. ויכוח אחר בתחום התחבורה מתמקד בנתיבים החדשים בכמה כבישים מהירים במרכז, המיועדים רק לכלי רכב שיש בהם כמה נוסעים. בתחילת אוקטובר החלה אכיפת הנסיעה בנתיבים החדשים. לצד זאת, נמשך הדיון על מידת אכיפת התקנות לרכיבה על אופניים חשמליים, שיושבים בהם על אוכָּף. אם אכפת לכם מסוגיות אלה, אולי תתעניינו גם במקור המילים 'כפייה' ו'אכיפה'.

הפועל אָכַף מופיע פעם אחת במקרא: "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי-אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז כו). רש"י פירש את הפסוק הזה כך: "כשפיהו כופהו ותובע לו מאכל, אז עמלו עומדת לו שאכל מה שעמל כבר". כלומר, פירוש הפועל 'אכף' בפסוק זה הוא 'הכריח, דרבן'. מאותו שורש נגזרת גם המילה 'אֶכֶף', המופיעה במקרא רק פעם אחת בנטייה: "ואכפי עָלֶיךָ לֹא יִכְבָּד" (איוב לג ז). מקובל לפרש את המילה הזאת כ'לחץ', ומכאן נגזר הביטוי המליצי הִכְבִּיד אַכְפּוֹ (על מישהו) – לחץ עליו מאוד, העיק עליו. בעברית החדשה הפועל 'אכף' משמש במובן 'כפה על מישהו לפעול על–פי תקנה, חוק, פסק דין וכדומה; גרם לכך שחוק או תקנה ייושמו בפועל'.

בלשון חז"ל נוספה לעברית המילה אֻכָּף. למשל, במדרש דברים רבה (לפרשת ניצבים) מפרשים את הפסוק "כי אכף עליו פיהו" (לעיל) כך: "שעשה פיהו כאוכף של חמור שלא זז ממנו". עם זאת, במילונים היסטוריים הקשר בין השורש המקראי אכ"ף לבין המילה 'אוכף' מוטל בספק. באנגלית 'אוכף' הוא saddle, ומילה זו משמשת גם כפועל (to saddle) שמובנו גם ‘לְאַכֵּף (להניח אוכף על גב בהמה) וגם 'להטיל משימה או להכביד על מישהו'. בעבר כתבתי כאן על הקשר הסמנטי בין נשיאת מטען כבד לבין משימות והתחייבויות.

הדעות חלוקות אם גם המילה אכפת נגזרת מהשורש הזה. הצירוף "מה אכפת לך" מופיע כבר במשנה (למשל: בבא מציעא ט כ). לדעת חלק מהחוקרים, מילה זו נגזרה מנטיית הנקבה של הפועל 'אכף' בארמית סורית. בשפה זו לפועל 'אכף' יש משמעות נוספת: 'דאג ל…'. במקום אחד בתלמוד הירושלמי מילה זו מופיעה ב-ה' במקום ב-ת' בסופה: "מה איכפה ליה [=לו, בארמית]" (ירושלמי סוטה ה ב). יש המקשרים מילה זו לשורש כפ"י. ואילו אחרים גוזרים אותה מהשורש כפ"ת שעניינו קשירה, אולי בדומה לשימוש המופשט במילים 'קשור' ו'קשר' במובן אסוציאציה ורלוונטיות.

מילונים רבים מקשרים בין השורש אכ"ף לשורש כפ"י/ה, גם בגלל שתי האותיות המשותפות ביניהם וגם בגלל קרבת המשמעות. מהשורש כפ"י נגזר הפועל כָּפָה, המופיע בלשון חז"ל בשתי משמעויות עיקריות: האחת – 'הכריח, אילץ', כמו המשמעות המוכרת לנו כיום, בין היתר בביטוי כמי שכְּפָאוֹ שֵד (מי שעושה דבר מה בעל כורחו, לפי נדרים כ ע"ב). בלשון ימי הביניים נגזרה ממשמעות זו המילה כְּפִיָּה במשמעות 'אילוץ'; והשנייה – הפך כלי על פיהו, הניח אותו כשהחלק התחתון שלו למעלה. למשל: "כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה" (משנה שבת טז ז).

הפועל 'כפה' מופיע במשמעות זו במדרש ידוע של חז"ל על מעמד הר סיני: "מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח ע"א). לפי מדרש זה, הקב"ה איים להפוך את ההר על בני ישראל שעמדו בתחתיתו (אם לא יקבלו את התורה), כפי שהופכים גיגית על פיה. מדרש זה הוא מקור הביטוי כָּפָה עָלָיו הַר כְּגִיגִית – הכריח אותו, לא השאיר לו כל ברירה (וכך השימוש בפועל 'כפה' בביטוי זה מתקרב למשמעות הראשונה של הפועל). צורת הסביל כָּפוּי משמשת בלשון חז"ל במובן 'הפוך': "סאה כפויה על פי חבית כפויה" (תוספתא, אוהלות יב ב). צורה זו מופיעה בביטוי כְּפוּי טוֹבָה, לדוגמה: "אמר להן משה לישראל כפויי טובה בני כפויי טובה […], 'כפויי טובה' דכתיב 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' (במדבר כא ה)" (עבודה זרה ה ע"א-ע”ב). בן-יהודה פירש במילונו (כרך ה, עמ' 2486) את הביטוי הזה לפי המשמעות של 'כפוי' כ'הפוך': "מי שמטיל את הטובה שעשו לו על פניו שלא יראוה".

ככל הנראה, לכל אחת משתי המשמעויות האלה של הפועל 'כפה' יש מקור אטימולוגי אחר. הפועל 'כפה' במובן ‘הכריח’ מופיע פעמים רבות בצורת הווה רבים, למשל: "וכופין את הנודר למכור את חלקו" (משנה נדרים ה א). חוקרים מניחים שהצורה המקורית הייתה 'כופפין', כלומר צורת ההווה של הפועל כָּפַף, וה-פ שחזרה על עצמה נשמטה (כפי שקרה גם בצורות הווה רבים של פעלים אחרים, כגון: 'צוננין' שהפך ל'צונן'). כלומר, במקור הפועל הזה מתאר כיצד מכופפים פיזית אדם כדי לאלץ אותו לעשות משהו. יש מקרים שבהם בדפוסי המשנה מופיעה צורת ההווה היחיד 'כופה' (לדוגמה: "חומר [= חוּמרה, הצד החמור שבדבר] בנשים מבעבדים, שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו", משנה נזיר ט א), ואילו בכתבי היד המהימנים – מופיעה הצורה המקורית 'כופף' ("שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו"). הפועל 'כפף' משמש במשמעות 'אילץ' גם בביטוי מטפורי שנכנס ללשון התפילה: "וכוף [=כפוף, צורת הציווי] את יצרי להשתעבד לך" (ברכות ס ע"ב). כך נתגלגלה המשמעות של אילוץ והכרח מהשורש כפ"ף לשורש כפ"י. למשמעות השנייה של הפועל 'כפה' (הפך כלי על פיו) יש פועל מקביל בערבית – 'כַּפַאַ'.

המילה כָּפוּף, צורת הסביל של 'כפף', מופיעה במקרא ובכתבי חז”ל במשמעות פיזית: "וְזוֹקֵף לְכָל-הַכְּפוּפִים" (תהלים קמה יד). בלשון ימי הביניים היא קיבלה משמעות מופשטת של מי שיש לו עמדה נמוכה יותר ממישהו אחר בארגון היררכי, למשל בפירוש הרשב"ם לביטוי "יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מט י): "קבוצת האומות שהיו כפופים תחת שלמה", ובלשון ימינו: "החייל כפוף למפקד וחייב להישמע לפקודותיו.” הפועל הכפיף משמש אף הוא בהקשר של היררכיה, ופירושו הוא: 'גרם שמישהו יהיה נתון למרותו של אחר', לדוגמה: "המחוקק בישראל הכפיף את מוסדות החינוך הערביים למשרד החינוך הישראלי". כָּפִיף הוא אדם הכפוף לממונה עליו במקום העבודה. המשמעות המופשטת של השורש כפ"ף קשורה אף היא לעניינים של כפייה ואכיפה – מי שנמצא בראש ההיררכיה יכול לכפות חוקים על הכפופים לו ולאכוף אותם. כך, כל הנהגים בכבישים המהירים כפופים לתקנות החדשות על הנתיבים המיוחדים.

Read Full Post »