Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תימנים’

ד"ר רוביק רוזנטל / כאבי הראש של החתונה היהודית

המסורת היהודית מקדישה תשומת לב רבה למה שקרוי 'טקסי המעבר': ברית המילה, בר המצווה, הנישואין והקבורה. שלושה מהם נטועים בטקסים קבועים, בדרך כלל קצרים ובתהליך הכנה סטנדרטי. זה אינו המצב בטקס הנישואין. הטקס אולי קבוע, אבל ההכנה לקראתו מורכבת ועמוסה בשיקולים, אינטרסים וערכים מתנגשים. יהודי מרוקו אומרים על כך: "לנישואין מושלמים דרושה התייעצות של שנה". הם מוסיפים: "לפני שתתחתן הסתכל מה אתה עושה, זו אינה לולאה שאפשר להתיר".

היהדות תומכת בנישואין, בדומה לדתות אחרות. יהודי הולנד אומרים: "מי שאינו מתחתן חי כמלך ומת ככלב". יהדות מרוקו הפסימית מציעה סיבה משלה להתחתן: "אם לא הקור של ליל שבת והשעמום של מוצאי שבת, אף אחד לא היה מתחתן".

במרכז ענייני הנישואין המוצג בשלל פתגמים וסיפורים בפולקלור היהודי עומדת בדרך כלל האשה. היא זו שחייבת להתחתן, אחרת חייה לא יהיו חיים. בלדינו אומרים: "אין פסח בלי מצה, אין בת בלי חתונה", וגם "הבת לחתונה, והספינה להטענה". במרוקו הפתגם בוטה יותר: "האשה לא נולדה אלא רק לנישואין". לגישה הזו שותפים עמים אחרים. הפתגם הערבי אומר: "נערה אינה יכולה לעזוב את הבית יותר מפעמיים: ביום נישואיה וביום מותה". הפולקלור הפרסי קובע: "אשה אמורה להגיע לבית בעלה ברעלה, ולעזוב עטופה בתכריכים". לבריטים גירסה משלהם: "האשה תצא מהבית בשלוש הזדמנויות: כשהיא מוטבלת, מתחתנת ונקברת".

הפולקלור מעיד שהחברה המסורתית כמעט שאינה מתעניינת בגורלה של האשה לאחר הנישואין, האם הגבר שמצאה הוא גבר חלומות או ברנש אלים ובור. הפתגמים עוסקים במזלם של הגברים, כגון במרוקו: "אחד לקח אישה, ואחד מכה על העורף". גם התלמוד תומך, במדרש על הביטוי "עזר כנגדו": "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", וגם: "זָכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". לכך נוסף המדרש הידוע "מָצָא או מוצֵא": "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני את האשה מר ממוות".

יהודי כורדיסטן קובעים כי "ישנם שלושה סוגי נשים: אחת בן אדם, אחת כלבה ואחת אתון". הפתגם המקומם הזה נשען על סיפור לפיו לנוח הצדיק הייתה בת אחת יפה. הוא הבטיח אותה לשלושה בחורים. שלושתם הגיעו לממש את ההבטחה, ונוח במצוקתו ביקש את עזרת אלוהים. זה הפך את כלבתו ואת אתונו של נוח לנשים עבור הבחורים. מאז על פי הסיפור יש בעולם שלושה סוגי נשים: טובות ונעימות כבת האמיתית, רגזניות וצרחניות ככלבתו של נוח, עצלות ותאוותניות כאתונו.

במזלו של הגבר תומכת הגימטרייה, אומנות החביבה מאוד על היהודים בכל הדורות. יהודי האי ג'רבה שבתוניס נהגו לומר כי 'אשה' בגימטרייה היא 306, ו'איש' – 311, ומכאן שהאשה נחותה מהגבר, והרי זה מתכון לנישואים מאושרים. אם מוסיפים ה' הידיעה תהיה 'האשה' זהה לגבר בגימטרייה, ואם מוסיפים ו' החיבור היא אף תראה עצמה עליונה עליו, ובשני המקרים מדובר במתכון לכישלון הנישואין.

היהודים לא העריכו מאוד את אלמנט האהבה בקשר הנישואין, ואולי אפילו להיפך. "המתחתן באהבה, חי בצער", אומרים הספרדים, ובגירסה אחרת: "נישואי אהבה, חיים של כאב". במרוקו קובעים: "נישואי אהבה – חרטה, הסוף – ילדים יתומים". יש גם פתגמים סותרים. "האהבה היא כצמח ופרייה נישואין" אומרים הספרדים, ובמרוקו מוסיפים: "נישואין בלי טוהר לב דומים לקנקן תה בלי מגש".

מציאת בן הזוג מכונה ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית: שִׁידֶך, במלעיל, שידוך. על מי שהגיע לגיל הנישואין נאמר ש"הגיע לפרק האיש מקדש". צעירה דתית שהגיעה לגיל הצעות נישואין מכונה 'שומעת'. מכאן מתחילה העבודה הקשה. על צעיר מבוקש, תלמיד חכם או בן עשירים או שניהם, נאמר ש"שוברים לו את הדלת". צעיר שלא ניחן בתכונות האלה – 'קשה זיווגו', וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות, בדומה לאתרוג מארבעת המינים.

מכאן ואילך, לאחר שנמצא השידוך המתאים, הדרך סלולה. הנערה שנבחרה היא 'המיועדת', האחים והאחיות של בני הזוג הם עד החופה 'מָלָגים': מיועדים להיות גיסים. מכאן הדרך ברורה אף כי לא קצרה: פגישה, פגישת שידוכין בין החתן המיועד לכלה המיועדת; ווֹרט (ביידיש: מילה) שהיא הסכמה על אירוסין. אחר כך: תנאים, שהוא טקס האירוסין, ובסוף הדרך החופה והקידושין.

בתהליך השידוך מעורב בעל המקצוע העתיק 'שדכן', שעליו אומרים הספרדים: "הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ ולנעליים של ברזל", כלומר, פרצוף פוקר והרבה עבודת רגליים. השדכנים אינם מחויבים בהכרח לערכי האמת והשקר, שכן עליהם להשיא דווקא את אלה ש'קשה זיווגם'. במרוקו אומרים אפילו: "אם לא היו השקרים הקטנים, לא היו הבנות מתחתנות".

מה אם כן קובע בחיפוש אחר שידוך טוב? היהדות עסוקה מאוד בגיל המיועדים, בעיקר בגיל האשה, ובעיקר בנשים שעברו את "הגיל המתאים" ועדיין לא מצאו חתן. במרוקו אומרים אפילו: "כשהבת גדולה – גייר בשבילה כושי". על האשה הבררנית נאמר שם באירוניה "רווקה מבוגרת, אם היא מבקשת רווק צעיר, תמתין עד שהמת יקום לרוץ". בציבור הדתי-לאומי זכו בנות שלא מצאו חתן לכינוי 'רננה', ראשי תיבות: רווקה נטולת נסיך החלומות. התימנים חושבים גם על הנשים שנאלצות לשאת גבר זקן: "טוב בחור מְאַנֵחַ מזקן מבדח", ועל כך שר ביאליק בשירו "לא ביום ולא בלילה": "אומַר לאבי המיתֵני, וביד זקן אל תתנֶני. לרגליו אפול ואֶשָקֵן: אך לא זקן, אך לא זקן!"

הגיל קובע, אבל מה עם היופי? הפתגמים מגלים כאן עמדות סותרות. על פי הפולקלור דווקא לבנות הנחשבות כעורות קל יותר לתפוס חתן, בעוד היפות נתפסות בחטא הגאווה. "גורל הכעורות בבתים, וגורל היפות בראש חוצות" אומרים התימנים, והספרדים מוסיפים: "היפה מתקנאת בגורלה של המכוערת". מצד שני, בכל זאת, גברים מעדיפים יפות. במזרח אירופה מקוננים "כשכולן מבקשים כלה יפה, מה יהיה על הבנות הכעורות?". יהודי הונגריה שרים על כך: "אוי לי אללי/ מה רבו צרותיי/ מבת כעורה להיפטר/ קשה הוא עד בלי די".

בעניין זה מספרת בדיחה יהודית על שדכן המשכנע גבר להתחתן עם כלה מכוערת, אך עשירה: "מה יוצא לך מהיופי?" שואל השדכן. "בבוקר, כשתצא לעסקיך, היא עדיין ישנה. בלילה, כשתחזור הביתה, כבר חשוך והיא במיטה. מתי בכלל תראה אותה?" הבחור כמעט נכנע ושואל בהיסוס: "נכון, אבל מה אעשה בשבת אחר הצהריים?"

יופיים של הבחורים נחשב פחות, ובמזרח אירופה אומרים כי "די בכך אם בחור הוא יפה יותר משֵד", ובהולנד: "ככל שהגבר יפה יותר מקוף, הרי זה רווח". אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון היה מכוער, נמוך וגיבן. הוא התאהב בבתו היפה של גוגנהיים, אחד מעשירי גרמניה. בתהליך החיזור סיפר לה כי לפני שנולד יצאה בת קול שהכריזה "בת גוגנהיים למשה מנדלסון". הוא שאל את המלאך אם היא יפה, ונענה שהיא מכוערת וגבנונית. "ריחמתי על בת זוגי", אמר מנדלסון, "ואמרתי למלאך: תאמר לקב"ה שאני לוקח על עצמי את הגיבנת ואת הכיעור". הסיפור נגע ללבה של האשה, והיא הסכימה להינשא.

סיפורי היופי נקשרים שוב ושוב לסוגיית העושר. כמה כסף יש לכל אחד מבני הזוג ולמשפחתו? האם הבעל המיועד יכול לפרנס את אשתו? ואולי הכסף הוא מכשול? "אל תיקח אישה אמידה, היא תתנפח בגאווה ותגיד לך להשקות מים", אומר הפתגם המרוקאי, והתלמוד מסכים אתו: "רד מדרגה וקח אישה". בתרבויות העולם חוזרת ההמלצה לגבר לשאת אשה שאינה עולה עליו ברכוש. בספרדית אומרים: "בבית העשירה, היא פוקדת והיא צועקת"; ברוסית: "אשה עשירה היא יהירה, ולעיתים רבה עם גברים". כך בקטלאנית ובאיטלקית. במרוקו צועדים צעד נוסף: "אם תיקח, קח אשה מסכנה גם אם תביא לה רק לחם וסרדינים", כלומר, היא תמיד תודה לך.

הגענו לטקס הנישואין. גם כאן התמונה אינה אידילית. המרוקאים הפסימיים קובעים כי "תכונות הכלה מתגלות מליל החינה", כלומר, יום לפני הטקס, מעט מאוחר מדי. "בנישואין ובמוות, הדאגות לא יחלפו", הם מוסיפים. טקסי החתונה והקבורה קשורים בעמל רב ובהוצאות, ועל כך נאמר "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים". החתונה נעשית במצב של מחסור, הגירושין – לאחר שנצבר כסף רב. אבל מי חושב על גירושין מתחת לחופה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

הקמצנות נחשבת תכונה שלילית. האדם הנדיב משתף אחרים ברכושו, הקמצן שומר עליו מכל משמר. הסלחנים יגידו שקמצן אינו אלא גירסה מוקצנת של החסכן, שהיא תכונה מוערכת. זה גם מה שמספרים הקמצנים לעצמם.

בעברית יש כמה מילים נרדפות לחבורת הקמצנים, אך רובן לא שרדו, או נחתו במשלב הספרותי. 'כילַי' מופיע פעמיים בספר ישעיהו: "לכילי לא ייאמר שוע" (לב 5), ושני פסוקים אחר כך בצורה מקוצרת: "וכֵלַי כליו רעים". לא ברור מהיכן הגיעה המילה כילי לשפה, ובכל מקרה את מקומה תפסה 'קמצן', המופיעה  בספרות חז"ל: "מעשה בציפורי שנטל חלקו וחלק חברו, והיו קורין אותו בן קמצן". כאן המקור שקוף: הקמצן הוא בעל היד הקמוצה, בניגוד לנדיב, בעל היד הפתוחה. הביטוי 'יד פתוחה' מופיעה בתהילים (קמה 16). קימוץ היד, שממנו נגזרו המילים קומץ, קמצוץ ואחרות דבק בתלמוד באדם שאינו מחלק את רכושו ונזהר עליו, גם בפועל: "עשירים מקמצין". קימוץ הפה, אגב, הוביל לתנועת הקמץ. המונח קמצנות מופיע לראשונה אצל רש"י, המעמיד זו מול זו את תכונת הוותרנות ותכונת הקמצנות. קמצא ובר קמצא היו שני קמצנים שרבו ביניהם ובגלל שנאתם חרבה ירושלים. מדרש השם המאוחר קבע שהם נקראו כך עקב קמצנותם.

לצד זה הציע התלמוד גם את המילים 'צייקן' ו'עצרן'. צייקן משמשת פה ושם בעברית הספרותית. הסלנג העניק לטיפוס הלא פופולרי הזה את המילה 'בונקר', וסטראוטיפ הקמצנות דבק בפרסים (במלעיל) ובתימנים.  תרומה חביבה לגלגולי הקמצן הביאה לימור, אורנה בנאי בשבילכם, ב"רק בישראל" ב"קַמְצָנֶטִים", הלא הן המנות הקטנות עד זעירות המוגשות במסעדות בראשית הארוחה. מן המילה קמצן נגזר שורש חדש, קמצ"נ, ופעלים חדשים: לקמצֵן ולהתקמצֵן. התכונה זלגה לתחום הדיבור. על השתקן נאמר שהוא מקמץ במילים, ועל מי שלא מפרגן – מקמץ במחמאות.

הקמצן והקמצנות זכו גם ללא מעט מטבעות לשון. בבן סירא מופיע הביטוי "יד קפוצה", גירסה קרובה של היד הקמוצה, כנגד היד הרחבה המבטאת נדיבות, לפעמים ללא חשבון. על רבי יודן מסופר במדרש כי "היה למוד ליתן לרבותינו ביד רחבה", ועל כן "נעשה אותו אבא יודן עני". במסכת חגיגה מופיע באותו עניין הביטוי "יד מעוטה". במדרש ספרִי הקמצן הוא אחד  ש"קשה להוציא ממנו פרוטה כצור". נוהגים לצטט את הפסוק מספר שמות "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" משה ואהרון נענשו כזכור על ספקנותם ביחס לאפשרות הזו. כשמדובר בקמצן העניין ברור: מהסלע הזה לא יצאו  מים. הדימוי החביב מכולם הוא העכבר השוכב על הדינרים, המקור בארמית, מסכת סנהדרין: "אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי" [אותו שהיו קוראים לו עכבר השוכב על דינרים].

הפולקלור היהודי מלא וגדוש פתגמי קמצנים, ולהלן מבחר.

יהודי מרוקו אומרים: ייתן לך מעט, ויעליב אותך הרבה. וגם: בעל הבָקָר לא יתן תבן.

ביידיש הפתגמים ציוריים במיוחד, והם עוטפים את העקיצה באמירה חיובית לכאורה:  מן הקמצן אפשר לקבל את החלק הרך של האבן. גם: הוא סופר את הגריסים בסיר. וגם: הוא מראה לאחרים היכן גר יהודי טוב (כלומר, מכוון את השואלים לנדבן במקום לתת מעצמו).

יהודי בוכארה אומרים: באין רצון לב רבו נימוקיו.

יהודי עירק אומרים: הגמל נושא זהב ואוכל קוצים. הפתגם הזה מעיד על נוהגו של הקמצן לחסוך גם מעצמו כדי לשמור על רכושו.

יהודי גרמניה אומרים על הקמצן: המילה 'נתינה' אינה מופיעה במילון שלו. וגם: מאה אלפים בארגזו, ואף לא אגורה מכיסו.

יהודי לוב מספרים: המפלצת ערכה חתונה, והכיבוד נאכל על ידי בניה.

יהודי טוניס: העז חוששת לבלוע, פן תפסיד את מה שבפיה.

יהודי כורדיסטן:  העשיר הזה הוא אילן יפה, אבל פירות לא ישא.

יהודי גאורגיה עורכים השוואות: הקמצן אינו שבע מזהב, הצמא לדעת אינו שבע מן הדעת. וגם: הרכוש הוא אדון לקמצן ועבד לחכם. הם משווים את הקמצן לפרה: כשבאו לחלוב את הפרה היא אמרה "אני שור", וכשבאו לשים עליה מחרשה אמרה "אני פרה".

היהודים הספרדים אומרים: זו מצווה גדולה להוציא שערה מהשטן, כלומר, נדבה מהקמצן. הם מספרים על אדם עשיר שהזמין אדם נזקק לארוחה, אלא שהמנות הוגשו רק לעשיר ובני משפחתו. כאשר סיים הודיע: "אני שבע, בני שבעים, הסירו את הצלחות".

אמרה מזרח אירופית מספרת על סדר העדיפות של הקמצן: "שלום עליכם – בפה מלא. תקיעת כף – בשתי ידיים. כסף – אף לא פרוטה אחת". כך גם בשיחה להלן: "- יעקב, אתה ישן? – מה יש? – הלווה לי שלושה רובלים. – אני ישן! אני ישן!"

יהודי פרס מספרים על עשיר קמצן שהצטער כל כך על כל פרוטה שהוציא, שכאשר אכל דבר מה המאכל נתקע בגרונו וכמעט נחנק. שכן נדיב ריחם עליו והזמין אותו לארוחה, והעשיר אכל לתיאבון, הרי זה אינו הכסף שלו. יום אחד מצא השכן צרור כסף בביתו של העשיר וקנה ממנו מזון לארוחה. העשיר הגיע לארוחה, ושוב נתקע הבשר בגרונו: "האוכל הזה הגיע מצרור הכסף שאבד לי", אמר בכעס.

ספר הבדיחה והחידוד של אברהם דרויאנוב מקדיש מקום נכבד לבדיחות קמצנים. כמה מהן מובאות כאן, בתרגום לעברית עכשווית.

אמרו לעשיר קמצן: "יש לך ממון קורח ואתה אפילו לא נהנה ממנו. אפילו ברכבת אתה נוסע במחלקה הרביעית, המיועדת לבהמות!" ענה הקמצן: "מה אני אשם? אני קבעתי שלא תהיה מחלקה חמישית?"

ביקשו מעשיר קמצן נדבה להקמת גדר לבית קברות. ענה הקמצן: "אינני נותן נדבה לדברים שאין בהם צורך. המתים אינם יכולים לצאת מתוך הקברים, והחיים אינם רוצים להיכנס לתוך הקברים. אם כן, למה צריך גדר?"

זקן קמצן חלה. הזמין את הרב אליו, כתב צוואה והפריש מהונו כסף רב לצדקה. תמהו הכל: "קמצן שכמותו מגלה נדבנות מופלגת!" פיקח אחד ענה: "מה התימה, האם הוא נותן מן הכסף שלו? הוא נותן מהכסף של יורשיו".

עשיר קמצן הלך לעולמו. תפסו אותו מלאכי חבלה ודחפו אותו לגהינום. התעקש הקמצן וצעק: "עשיתי מצווה גדולה! לפני ארבעים שנה קיימתי נפש בישראל, נתתי פרוטה לעני והוא קנה לחם". מלאכי החבלה עיינו בפנקסים וגילו שהעשיר דובר אמת. הגיעו לכיסא הכבוד וביקשו את פסיקת הקדוש ברוך הוא. התייעץ הקדוש ברוך הוא עם הפמליה שלו ופסק: "החזירו לו את הפרוטה שלו – וילך לעזאזל".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: