Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘תימנים’

ד"ר רוביק רוזנטל / אזולאי הכהן, סוקולוב בן הבז ויענקלה בלומנקלוץ

התחומים המרכזיים שמהם נולדו שמות משפחה הם כאמור שמות פטרונימיים (שמות אב), מקומות יישוב ומקצועות. במידה פחותה נוצרו שמות על פי תכונות שיוחסו כנראה לאבי המשפחה בעת מתן שם המשפחה הקבוע. התופעה הזו מוכרת גם בתרבויות לא יהודיות. בספרדית דלגאדו הוא רזה, מורנו הוא כהה עור. מלינקי בפולנית הוא קטן. בקיסרות אוסטרו-הונגריה יהודים חולקו לקבוצות על פי צבע השיער וקיבלו שמות משפחה בהתאם, כמו וייס ושוורץ, או על פי גובהם – קליין וגרוס.

השם האשכנזי המוביל במדינת ישראל כבר לאורך שנים רבות הוא פרידמן. מקומו במדרג השמות הוא 18, הרחק אחרי שמות גנריים כמו כהן ולוי, ושמות מזרחיים כמו ביטון ודהן, וזאת לאורך שנים רבות. הסיבה לכך שיש מעט שמות אשכנזים ברשימה הפותחת פשוטה. פיזור השמות בקרב האשכנזים רב מאוד, בעוד שבין המזרחים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה, נושאים רבים אותו שם משפחה, ויש לכך סיבות סוציולוגיות. 30% מעולי מרוקו נושאים עשרה שמות בלבד. פרידמן פירושו איש שלום, ויש מייחסים אותו כשם מטרונימי בעקבות אם המשפחה פרידה. בעברית הישראלית הוא הפך שם נרדף סטיגמטי לאשכנזים, בעקבות "הפרידמנים והבובלילים" מ"האח הגדול" הראשון. הפרידמנים כאן הם גלגול של תושבי אפרידר, ממייסדי אשקלון.

שמות על פי תכונות אינם בהכרח שמות מחמיאים. אלתר הוא ביידיש זקן, בעקבות השפה הגרמנית, והוא ניתן גם כשם פרטי לילדים רכים שהוריהם ראו ב'זקן' שם מכובד וסגולה לאריכות ימים. צברים שנקראו אלתר סבלו לא מעט מן השם. אצל הספרדים נמצא את שם המשפחה אסֶידו שפירושו בספרדית: חמוץ, והוא מתייחס כנראה לאדם רגזן ולא נעים. קונפינו הוא בספרדית אדם הנמצא בגלות או מאסר. בוחבוט הוא בעקבות הבֶרְבֶרית אדם בעל כרס. טייב וטיבי לעומתם הם אנשים טובים.

שמות משפחה לא מעטים נקראים על שם בעלי חיים. סוקול ברוסית בפולנית הוא בז. סוקולוב הוא בנו של סוקול, מילולית: בן הבז. הרצל הוא שם חיבה של הרץ, שפירושו בגרמנית לב, אבל אפשר לראות בו גם צורה מקטינה של הירש (צבי), שבגרמנית של ימי הביניים בוטא הרץ. לא במקרה נקשר השם העברי נפתלי (איילה שלוחה) להרץ (צבי) בשמות פרטיים, כמו נפתלי הרץ אימבר, נפתלי הרץ טור-סיני ואחרים. כאשר נבחר הרמטכ"ל גדי אייזנקוט הופתעו רבים לדעת שמוצאו ממרוקו. אייזנקוט הוא שינוי בניחוח אשכנזי של השם אָזָנקוֹט הנפוץ בין יהודי מרוקו. על פי אחת הטענות זהו שם של שבט בֶרבֶרי שגר באזור סהל בדרום-מערב מרוקו, והיהודים שגרו בשכנותו נקראו על שם השבט. חוקר השמות אהרן מוריאלי מוסיף כי הפירוש המילולי של השם אזנקוט הוא איילה.

יהודים רבים באירן בעת החדשה בחרו שמות הקשורים לציונות. אפשר למצוא ביניהם שמות כמו שמע ציון, אוהב ציון, פדויים, גאולים, ארץ קדושה, מגן דויד, וכן שקלים המוכר גם מתחום השטיחים. סבה של המשוררת וחוקרת הפולקלור אסתר שקלים, ר' אליהו שקלים, היה אחראי מטעם התנועה הציונית על איסוף השקל הציוני באספהאן, ומכאן שמו. יהודים נוהגים להעניק שמות לסגולה. גליק וכן גליקסמן הוא האיש בר המזל. ונטורה פירושו בלדינו מזל, מיימון היא בכמה מלהגי הערבית מזל, ומכאן גם המימונה, חג המזל.

שמות יהודיים שונים נוצרו כנוטריקונים, ראשי תיבות, בדרך כלל בעלי אופי דתי. בשם כץ (או כ"ץ) רואים נוטריקון של כהן צדק. כהן צדק הוא צאצא של צדוק הכהן, שבו בחר שלמה לכהן בבית המקדש. נוסף על כך, כץ פירושו חתול בגרמנית. ול"ך הוא שם גרמני, וגם ראשי תיבות של "ואהבת לרעך כמוך", הנחשבים מדרש מאוחר. לאומים שונים דוברי שפות רומניות כמו איטלקית, צרפתית ורומנית כונו על ידי הגרמנים וֶלשים. מכאן התגלגל השם ולאכיה ברומניה, מחוז וליס הדובר צרפתית בשווייץ, אזור ולוניה בבלגיה ועוד. כך נוצרו שמות המשפחה וֶלש, וֶלטש, וָלָך, וַלְק, וְלוֹך ועוד. השם הנפוץ בכר הוא ראשי תיבות של "בן כבוד רבי", שם שניתן במקור לבנים של רבנים מפורסמים. לשם אזולאי הוצמד מדרש ראשי תיבות מספר ויקרא: "אשה זונה וחללה לא ייקחו", ומכאן שזהו לכאורה שמם של כוהנים. המקור האמיתי הוא מגוון: טוב בשפה הברברית, כחול בספרדית ועוד.

סיפורי פולקלור רבים נפוצו על שמות פוגעניים שניתנו ליהודים שלא יכלו לשלם על שם המשפחה. בדרך כלל השמות לא שרדו כי היהודים עשו כל מאמץ להיפטר מהם, וייתכן שחלקם הם בגדר אגדות אורבניות. יהודי שאיחר לרישום השמות נקרא שפֶּטֶר, בגרמנית – המאחר. שמות כאלה היו על פי הפולקלור בלומנקלוֹץ (שוטה הפרחים), אֶזֶלקופ (ראש חמור), אוקסֶנשוַונץ (זנב שור), וַנְצְקְנִיקֶר (מועך פשפשים), קִיסמיך (שק לי) ועוד. שמות כמו הֶזֶנפרץ – פרצוף ארנבת והֶזֶנשפרוּנג – זנב ארנבת נשארו במאגר גם היום.

אח'דר, הירוק, הוא כינוי לאליהו הנביא בפי יהודי עיראק. מקור השם באסלאם, שם נקרא אליהו "הנביא הירוק", עקב האמונה שבכוחו להוריד גשמים. ח'דֵיר הוא מקום קברו בדרום עיראק, שאליו עולים יהודים לרגל. מכאן נגזר השם חְ'דוּרי, שמחוסר ידיעה נהגה כַּדּוּרי. בארץ מעובר השם ח'דורי לאליהו. שם המשפחה אלפי המוכר באמצעות האב יוסי והבן גורי, קשור במעשה שהיה. חבורת יהודים עזבה את פרס כדי להתיישב בעיראק. התנפלו עליהם שודדים וגנבו את כספם והם התקיימו מצמחי בר. שאלו אותם מה אכלו, והשיבו: אכלנו עַלַף, מספוא לבהמות, ועל כן שמם נקרא עלפי, ובהמשך אלפי.

שם המשפחה חתוּכָּה קשור גם הוא במעשה שהיה או לא היה, המסופר במסורת התימנית. פירוש השם הוא חתיכה. הסיפור מספר על בעל שדרש מאשתו ביום שישי להביא נתח בשר לארוחה, לאחר שהחתול חטף חתיכה מהארוחה המתבשלת. הקצבים היהודים כבר סגרו את החנויות, והיא הביאה נתח בשר מן הגויים והגישה לבעלה. כדי שהבעל לא ייכשל באכילת טריפה נעשה נס מהשמיים וחתיכת הבשר לא שקעה בצלחת המרק אלא החלה לצוף ולשקוע חליפות.

שמו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אוֹלְמֶרט נדיר לא רק בארץ אלא גם בעולם. בשוודיה התגלתה משפחה בשם אולמרט, אך התברר ששמה המקורי היה tremlo, שהיה גם שמה של מחלבה מעלת סירחון בסביבה, וכדי להתנער מהדימוי שינתה המשפחה את שמה לאולמרט באמצעות היפוך אותיות.

ומה בדבר השמות המחודשים, שבדרך כלל קטעו מסורת משפחתית בת מאות שנים? כמעט כל ראשי הממשלה בישראל עד היום נקראו בשמות עבריים. רובם שינו את שמם משם לועזי אשכנזי. דוד גרין היה לבן-גוריון, משה שרתוק היה לשרת. לוי שקולניק היה לאשכול. יצחק שמיר נקרא במקור יזרניצקי, שמעון פרס נקרא פרסקי, אהוד ברק נקרא ברוג, אריאל שרון נקרא שייינרמן. שניים נולדו בשמות עבריים: יצחק רבין ובנימין נתניהו, שאביו בן ציון נקרא לפני כן מיליקובסקי. שם נישואיה של גולדה מאיר היה מאירסון. ראשי הממשלה היחידים עד כה שלא כיהנו בשם עברי היו בגין ואולמרט.

בן-גוריון דחף לכך שאזרחי ישראל כולם יחליפו את שמם הלועזי לעברי. הוא כפה זאת על קציני צה"ל, ספורטאים המייצגים את ישראל בחו"ל ושדרים ברדיו. כאשר נדרש שדר הרדיו ירון לונדון לשנות את שמו הוא ניסה להוכיח שלונדון הוא שם עברי. כשלא הצליח הודיע ירון שהוא מוכן לשנות את שמו ל"דוד בן-גוריון". ההצעה נדחתה והשם המקורי נשאר על כנו. ואילו הסופר חתן פרס נובל שמואל יוסף צ'צ'קס שינה את שמו בעקבות ספרו הראשון, "עגונות", לעגנון, וכך נחקק בפנתיאון הספרות העברית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / מרגלית מצנעא, כרמל מדמשק ואדיר בן הטוחן

לצד השמות הפטרונימיים, שתי הקטגוריות הבולטות בשמות משפחה, בכל התפוצות ובשלל שפות, הן על פי מקומות יישוב ועל פי מקצועות ותכונות. השמות ניתנו בתקופה שבה שם המשפחה הפך לחובה, ולכן ניתן לקשר בין מקום מגורי המשפחה או מקצועו של האב באותה תקופה, אף כי זה אינו תמיד המקרה. הקטגוריה הראשונה קרויה גם שמות טופונימיים.

שמות טופונימיים קיימים מאז ימי המקרא, בדרך כלל לאדם יחיד ולא לשושלת. יפתח הגלעדי וישי בית הלחמי נקראו כך על פי מקום מגוריהם, וכך משפחת החברוני מספר במדבר. בין התימנים יש לתופעה שורשים עתיקים והיא רחבה מאוד. שורשיה של מרגלית צנעני הם מצנעה, ושל שושנה דמארי – מהעיר דמאר. ההלך שאול לדני קיבל את שמו מהעיר לדן. לעיתים נהגו לתת למשפחות היהודיות שמות יישובים מחוץ לתימן כאשר המשפחה הגיעה משם או אבי המשפחה נהג לנסוע לשם לעסקיו, וכך אפשר למצוא אצל התימנים שמות משפחה כמו בונדאר (עיר בפרס), קוטה (על פי כלכותה) ועיראקי.

בין יוצאי הודו נהוגים שמות המסתיימים ב"קר", שפירושה "מִן": משפחת קהימקר באה מכפר קהים, משפחת תאלקר מהכפר תאל וכדומה. משפחת יזדי הפרסית מוליכה אל אירוע מן העבר. שבעים משפחות עברו בעקבות רעש אדמה מהעיר יזד לעיר משהד, אבל שמרו על שם העיר ממנה עברו. יוצאי צפון אפריקה תרמו את חלקם: אלפאסי מפאס, דרעי ואדרי מהעיר דרעא ורבים אחרים. השם בגדדי היה נפוץ מאוד בין יוצאי עיראק, אבל רבים שינו אותו בלחץ מדינת ישראל הבן-גוריונית. השם טולדאנו מקורו בטולדו. במדרש מאוחר טענו בני משפחת טולדאנו שזו הייתה מעין שבועה שלאחר הגירוש שלא לשוב לעירם: טולדו – לא! (טולדא – נו!). גרסה הפוכה אומרת שלאחר הגירוש אמרו אנשי טולדו בגאווה: "מטולדו אנו!"

האשכנזים לא טמנו את שמות יישוביהם בצלחת, ויעידו על כך למשל ההוגה הדגול ישעיה ברלין וראש עיריית קריית אונו בעבר אביגדור ורשה. אחרים הוסיפו סיומות שייכות, כמו דנציגר מדנציג וקראקובסקי מקראקוב, ויש שמות ששובשו. השם הנפוץ הלפרין מקורו בעיר היילברון בגרמניה הדרומית. היו שעיברו את שם המקום כבר בעבר הרחוק. רבי נתן המאתי בן המאה ה-13 הגיע מהעיר האיטלקית צ'נטו (באיטלקית: מאה), רבי שלמה ירחי מהעיר הצרפתית לונל בעקבות המילה הצרפתית שפירושה ירח. לעיתים שם היישוב הלועזי התחלף בשם עברי בעל צלצול דומה. כך החליף הרב מאיר ברלין את שמו לבר אילן, ושר החינוך בנציון דינור נקרא קודם דינאבורג (היום עיר בלטביה). לעומתם לשם משפחתו של ירון לונדון אין קשר לעיר לונדון, אלא הוא ככל הנראה שיבוש של לינדנר או אפילו של למדן.

שמות צפון אפריקאים בולטים קרויים על פי מקומות. משפחת אבוהב הגיעה ממקום יישוב שנקרא אום אל אבוהב בטוניסיה, אם כי יש לשם פירושים נוספים. ומהיכן הגיעה משפחת סוויסה? האם מסואסה בנפת סנטנדר בספרד, או מסויסיה במחוז סוס שבדרום מרוקו, ואולי מהעיר סוסה בתוניס, ושמא מעיירה ונהר בשם סוויסה בסוריה? ואולי הפירוש הוא פשוט קווצת שיער, מילה בערבית בֶרבֶרית. השם שָאמי לעומת זאת אינו רב-משמעי. "שאם" הוא השם הערבי של דמשק, "שאמי" הוא מי שהגיע מדמשק. מכאן גם שמו של הח"כ לשעבר כרמל שאמה.

בישראל החדשה נתנו עולים מתפוצות שונות שם עברי למשפחתם. בשנת 1943 הגיע מנחם שטוב לישראל. בקיבוץ שאליו הגיע המליצו לו כאמצעי זהירות לתרגם את שמו מ"שטוב" ל"חדר" על פי פירוש המילה בגרמנית, אבל מאחר שקרובי משפחתו התגוררו בחדרה קרא לעצמו חדרתי. בקרית ארבע חי, כנראה לא במקרה, אברהם חברוני. השבוי הבכיר אסף יגורי נקרא על שם קיבוצו, יגור, וכמוהו השר לשעבר חיים גבתי, איש קיבוץ גבת, ונוח כינרתי מכינרת – יועץ ראש הממשלה להתיישבות. יגאל אלון, שהתבקש על ידי בן-גוריון לשנות את שמו כמו יתר אלופי צה"ל, התלבט בבחירת השם. בן-גוריון הציע לו בין היתר להיקרא יגאל הגלעדי, "כי אתה תכבוש את הגלעד". אלון (אז פייקוביץ) עיווה את פניו ואמר: "ואם אני אכבוש את נבלוס, תקרא לי הנבלוסי?" בן-גוריון פרץ בצחוק וההצעה ירדה מן הפרק.

הבלשן ד"ר רפיק אבו בכר מביא כמה עשרות שמות משפחה בין ערביי ישראל הנשענים על שמות יישובים, ביניהם נבלוסי על פי נבלוס, היא שכם, רמלאווי על פי רמלה, תרשיחאני מתרשיחה, עכאווי מעכו, חיפאווי מחיפה, עזאווי מעזה ואחרים. על שם הכפר שנחרב זרעין נותרה משפחת זרעיני, ועל שם הכפרים ענבתא וביתוניא ביו"ש קרויים משפחות ענבתאווי וביתוני. שמות לא מעטים מרמזים על מקורה של המשפחה מחוץ לארץ ישראל, ובהן משפחות מצראווה ומצרי שהגיעו ממצרים, תורכי, זחלאווי על פי זחלה שבלבנון, חלבי ועוד.

שמות משפחה על פי מקצועות נפוצים מאוד בשפות רבות. השמות הנפוצים ביותר בארצות הברית הם סמית' – חרש מתכת, ובייקר – אופה. בשפות דוברות ספרדית נמצא את מולינֶרו – טוחן, זַפָּטֶרו – סנדלר, וגואררו – לוחם. אלקולומברי הוא אדם העוסק בגידול יונים. בין יוצאי צפון אפריקה נמצא את אבוטבול מוכר התופים, אלחנאתי מוכר החיטה, אסיאג יצרן התכשיטים ועוד. אחד השמות המרוקאים הנפוצים ביותר בישראל הוא דהן, שפירושו צַבָּע, סייד או צייר, והוא מרמז על מקצוע פופולרי בין יהודי מרוקו.

בגזרת המקצועות בשמות המשפחה היהודיים מככבים שמות עבריים בולטים של בעלי מקצועות תנכיים ובעיקר משנאיים, אך גם מאוחרים יותר: קצב, חזן, שוב (שוחט ובודק), נגר, חייט, דיין ועוד. פרופסור אהרן דותן טען שכבר בתלמוד יש מעין שמות משפחה המבוססים על מקצועות, כמו רבי יוחנן הסנדלר, או רבי יצחק נפחא, והוא קורא להם "שמות חניכה". אחת הדמויות המוכרות במסורת התימנית הוא רבי זכריה הרופא, ששמו הערבי: יחיא אלטביב. טביב, רופא בערבית, הוא שם משפחה תימני נפוץ, מהסופר מרדכי טביב ועד בעליה לשעבר של של בית"ר ירושלים אלי טביב. בין הפרסים נמצא את נַגָ'אר (נגר), כַּפָאש (סנדלר), זַרְגַרִיאָן (צורף זהב), וכן מופזזכאר המצפה כלים ותכשיטים בכסף. זהו שמו המקורי של שאול מופז, והוא חבר בשם העברי לפסוק המקראי "ויעשהו זהב מופז", כלומר, זהב מזוקק.

גם בין האשכנזים שמות רבים שמקורם בבעלי מקצוע. סב סבו של אדיר מילר היה טוחן, האב המייסד של שייע גלזר היה זגג, ושל עופר שכטר – שוחט. שמות נפוצים פחות הם בוכבינדר (כורך), גייגר (כנר), שפייזמן (סוחר או ספק מזון), ויש מהם שנעלמו כמעט כמו וונדהיילר (מרפא פצועים) וטבקסמן (מוכר טבק). קובץ' ההונגרי שייך לארגון הנפחים יחד עם חדד הערבי, שמידט הגרמני וקובל הרוסי-פולני. שוסטר, ספוז'ניק וצ'ובוטרו הם סנדלרים. אריה זייפר הוא בן בנו של עושה סבונים, כמו חיים סבן, בט מידלר (רוסית) ומשפחת סַפּוּנרו מקריית אונו (רומנית).

רוב מחדשי השמות לעברית בישראל החדשה בחרו בשמות חדשים ולעיתים מנותקים מהמסורת המשפחתית, חלקם שמות מקצועות המיוסדים על אתוס העבודה החקלאית. אפשר למצוא ביניהם את פרופסור אברהם יוגב, האלוף המנוח מאיר זורע, רואה החשבון חיים חקלאי, או את הזוג הבוטני אורנת ואורן נוטע מהיישוב מתן. מעניין מה היה מקצוע סב סבו של ליאוניד שדכן מהתנחלות עץ אפרים, ומעניין עוד יותר מהיכן קיבל אברהם בנקאי מרמת גן את שמו, ומה השם הזה נותן לו מול הבנקאי שלו.

ברשומה השלישית האחרונה: על שמות תכונות, ראשי תיבות וסתם שמות מוזרים.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / כאבי הראש של החתונה היהודית

המסורת היהודית מקדישה תשומת לב רבה למה שקרוי 'טקסי המעבר': ברית המילה, בר המצווה, הנישואין והקבורה. שלושה מהם נטועים בטקסים קבועים, בדרך כלל קצרים ובתהליך הכנה סטנדרטי. זה אינו המצב בטקס הנישואין. הטקס אולי קבוע, אבל ההכנה לקראתו מורכבת ועמוסה בשיקולים, אינטרסים וערכים מתנגשים. יהודי מרוקו אומרים על כך: "לנישואין מושלמים דרושה התייעצות של שנה". הם מוסיפים: "לפני שתתחתן הסתכל מה אתה עושה, זו אינה לולאה שאפשר להתיר".

היהדות תומכת בנישואין, בדומה לדתות אחרות. יהודי הולנד אומרים: "מי שאינו מתחתן חי כמלך ומת ככלב". יהדות מרוקו הפסימית מציעה סיבה משלה להתחתן: "אם לא הקור של ליל שבת והשעמום של מוצאי שבת, אף אחד לא היה מתחתן".

במרכז ענייני הנישואין המוצג בשלל פתגמים וסיפורים בפולקלור היהודי עומדת בדרך כלל האשה. היא זו שחייבת להתחתן, אחרת חייה לא יהיו חיים. בלדינו אומרים: "אין פסח בלי מצה, אין בת בלי חתונה", וגם "הבת לחתונה, והספינה להטענה". במרוקו הפתגם בוטה יותר: "האשה לא נולדה אלא רק לנישואין". לגישה הזו שותפים עמים אחרים. הפתגם הערבי אומר: "נערה אינה יכולה לעזוב את הבית יותר מפעמיים: ביום נישואיה וביום מותה". הפולקלור הפרסי קובע: "אשה אמורה להגיע לבית בעלה ברעלה, ולעזוב עטופה בתכריכים". לבריטים גירסה משלהם: "האשה תצא מהבית בשלוש הזדמנויות: כשהיא מוטבלת, מתחתנת ונקברת".

הפולקלור מעיד שהחברה המסורתית כמעט שאינה מתעניינת בגורלה של האשה לאחר הנישואין, האם הגבר שמצאה הוא גבר חלומות או ברנש אלים ובור. הפתגמים עוסקים במזלם של הגברים, כגון במרוקו: "אחד לקח אישה, ואחד מכה על העורף". גם התלמוד תומך, במדרש על הביטוי "עזר כנגדו": "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", וגם: "זָכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". לכך נוסף המדרש הידוע "מָצָא או מוצֵא": "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני את האשה מר ממוות".

יהודי כורדיסטן קובעים כי "ישנם שלושה סוגי נשים: אחת בן אדם, אחת כלבה ואחת אתון". הפתגם המקומם הזה נשען על סיפור לפיו לנוח הצדיק הייתה בת אחת יפה. הוא הבטיח אותה לשלושה בחורים. שלושתם הגיעו לממש את ההבטחה, ונוח במצוקתו ביקש את עזרת אלוהים. זה הפך את כלבתו ואת אתונו של נוח לנשים עבור הבחורים. מאז על פי הסיפור יש בעולם שלושה סוגי נשים: טובות ונעימות כבת האמיתית, רגזניות וצרחניות ככלבתו של נוח, עצלות ותאוותניות כאתונו.

במזלו של הגבר תומכת הגימטרייה, אומנות החביבה מאוד על היהודים בכל הדורות. יהודי האי ג'רבה שבתוניס נהגו לומר כי 'אשה' בגימטרייה היא 306, ו'איש' – 311, ומכאן שהאשה נחותה מהגבר, והרי זה מתכון לנישואים מאושרים. אם מוסיפים ה' הידיעה תהיה 'האשה' זהה לגבר בגימטרייה, ואם מוסיפים ו' החיבור היא אף תראה עצמה עליונה עליו, ובשני המקרים מדובר במתכון לכישלון הנישואין.

היהודים לא העריכו מאוד את אלמנט האהבה בקשר הנישואין, ואולי אפילו להיפך. "המתחתן באהבה, חי בצער", אומרים הספרדים, ובגירסה אחרת: "נישואי אהבה, חיים של כאב". במרוקו קובעים: "נישואי אהבה – חרטה, הסוף – ילדים יתומים". יש גם פתגמים סותרים. "האהבה היא כצמח ופרייה נישואין" אומרים הספרדים, ובמרוקו מוסיפים: "נישואין בלי טוהר לב דומים לקנקן תה בלי מגש".

מציאת בן הזוג מכונה ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית: שִׁידֶך, במלעיל, שידוך. על מי שהגיע לגיל הנישואין נאמר ש"הגיע לפרק האיש מקדש". צעירה דתית שהגיעה לגיל הצעות נישואין מכונה 'שומעת'. מכאן מתחילה העבודה הקשה. על צעיר מבוקש, תלמיד חכם או בן עשירים או שניהם, נאמר ש"שוברים לו את הדלת". צעיר שלא ניחן בתכונות האלה – 'קשה זיווגו', וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות, בדומה לאתרוג מארבעת המינים.

מכאן ואילך, לאחר שנמצא השידוך המתאים, הדרך סלולה. הנערה שנבחרה היא 'המיועדת', האחים והאחיות של בני הזוג הם עד החופה 'מָלָגים': מיועדים להיות גיסים. מכאן הדרך ברורה אף כי לא קצרה: פגישה, פגישת שידוכין בין החתן המיועד לכלה המיועדת; ווֹרט (ביידיש: מילה) שהיא הסכמה על אירוסין. אחר כך: תנאים, שהוא טקס האירוסין, ובסוף הדרך החופה והקידושין.

בתהליך השידוך מעורב בעל המקצוע העתיק 'שדכן', שעליו אומרים הספרדים: "הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ ולנעליים של ברזל", כלומר, פרצוף פוקר והרבה עבודת רגליים. השדכנים אינם מחויבים בהכרח לערכי האמת והשקר, שכן עליהם להשיא דווקא את אלה ש'קשה זיווגם'. במרוקו אומרים אפילו: "אם לא היו השקרים הקטנים, לא היו הבנות מתחתנות".

מה אם כן קובע בחיפוש אחר שידוך טוב? היהדות עסוקה מאוד בגיל המיועדים, בעיקר בגיל האשה, ובעיקר בנשים שעברו את "הגיל המתאים" ועדיין לא מצאו חתן. במרוקו אומרים אפילו: "כשהבת גדולה – גייר בשבילה כושי". על האשה הבררנית נאמר שם באירוניה "רווקה מבוגרת, אם היא מבקשת רווק צעיר, תמתין עד שהמת יקום לרוץ". בציבור הדתי-לאומי זכו בנות שלא מצאו חתן לכינוי 'רננה', ראשי תיבות: רווקה נטולת נסיך החלומות. התימנים חושבים גם על הנשים שנאלצות לשאת גבר זקן: "טוב בחור מְאַנֵחַ מזקן מבדח", ועל כך שר ביאליק בשירו "לא ביום ולא בלילה": "אומַר לאבי המיתֵני, וביד זקן אל תתנֶני. לרגליו אפול ואֶשָקֵן: אך לא זקן, אך לא זקן!"

הגיל קובע, אבל מה עם היופי? הפתגמים מגלים כאן עמדות סותרות. על פי הפולקלור דווקא לבנות הנחשבות כעורות קל יותר לתפוס חתן, בעוד היפות נתפסות בחטא הגאווה. "גורל הכעורות בבתים, וגורל היפות בראש חוצות" אומרים התימנים, והספרדים מוסיפים: "היפה מתקנאת בגורלה של המכוערת". מצד שני, בכל זאת, גברים מעדיפים יפות. במזרח אירופה מקוננים "כשכולן מבקשים כלה יפה, מה יהיה על הבנות הכעורות?". יהודי הונגריה שרים על כך: "אוי לי אללי/ מה רבו צרותיי/ מבת כעורה להיפטר/ קשה הוא עד בלי די".

בעניין זה מספרת בדיחה יהודית על שדכן המשכנע גבר להתחתן עם כלה מכוערת, אך עשירה: "מה יוצא לך מהיופי?" שואל השדכן. "בבוקר, כשתצא לעסקיך, היא עדיין ישנה. בלילה, כשתחזור הביתה, כבר חשוך והיא במיטה. מתי בכלל תראה אותה?" הבחור כמעט נכנע ושואל בהיסוס: "נכון, אבל מה אעשה בשבת אחר הצהריים?"

יופיים של הבחורים נחשב פחות, ובמזרח אירופה אומרים כי "די בכך אם בחור הוא יפה יותר משֵד", ובהולנד: "ככל שהגבר יפה יותר מקוף, הרי זה רווח". אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון היה מכוער, נמוך וגיבן. הוא התאהב בבתו היפה של גוגנהיים, אחד מעשירי גרמניה. בתהליך החיזור סיפר לה כי לפני שנולד יצאה בת קול שהכריזה "בת גוגנהיים למשה מנדלסון". הוא שאל את המלאך אם היא יפה, ונענה שהיא מכוערת וגבנונית. "ריחמתי על בת זוגי", אמר מנדלסון, "ואמרתי למלאך: תאמר לקב"ה שאני לוקח על עצמי את הגיבנת ואת הכיעור". הסיפור נגע ללבה של האשה, והיא הסכימה להינשא.

סיפורי היופי נקשרים שוב ושוב לסוגיית העושר. כמה כסף יש לכל אחד מבני הזוג ולמשפחתו? האם הבעל המיועד יכול לפרנס את אשתו? ואולי הכסף הוא מכשול? "אל תיקח אישה אמידה, היא תתנפח בגאווה ותגיד לך להשקות מים", אומר הפתגם המרוקאי, והתלמוד מסכים אתו: "רד מדרגה וקח אישה". בתרבויות העולם חוזרת ההמלצה לגבר לשאת אשה שאינה עולה עליו ברכוש. בספרדית אומרים: "בבית העשירה, היא פוקדת והיא צועקת"; ברוסית: "אשה עשירה היא יהירה, ולעיתים רבה עם גברים". כך בקטלאנית ובאיטלקית. במרוקו צועדים צעד נוסף: "אם תיקח, קח אשה מסכנה גם אם תביא לה רק לחם וסרדינים", כלומר, היא תמיד תודה לך.

הגענו לטקס הנישואין. גם כאן התמונה אינה אידילית. המרוקאים הפסימיים קובעים כי "תכונות הכלה מתגלות מליל החינה", כלומר, יום לפני הטקס, מעט מאוחר מדי. "בנישואין ובמוות, הדאגות לא יחלפו", הם מוסיפים. טקסי החתונה והקבורה קשורים בעמל רב ובהוצאות, ועל כך נאמר "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים". החתונה נעשית במצב של מחסור, הגירושין – לאחר שנצבר כסף רב. אבל מי חושב על גירושין מתחת לחופה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

הקמצנות נחשבת תכונה שלילית. האדם הנדיב משתף אחרים ברכושו, הקמצן שומר עליו מכל משמר. הסלחנים יגידו שקמצן אינו אלא גירסה מוקצנת של החסכן, שהיא תכונה מוערכת. זה גם מה שמספרים הקמצנים לעצמם.

בעברית יש כמה מילים נרדפות לחבורת הקמצנים, אך רובן לא שרדו, או נחתו במשלב הספרותי. 'כילַי' מופיע פעמיים בספר ישעיהו: "לכילי לא ייאמר שוע" (לב 5), ושני פסוקים אחר כך בצורה מקוצרת: "וכֵלַי כליו רעים". לא ברור מהיכן הגיעה המילה כילי לשפה, ובכל מקרה את מקומה תפסה 'קמצן', המופיעה  בספרות חז"ל: "מעשה בציפורי שנטל חלקו וחלק חברו, והיו קורין אותו בן קמצן". כאן המקור שקוף: הקמצן הוא בעל היד הקמוצה, בניגוד לנדיב, בעל היד הפתוחה. הביטוי 'יד פתוחה' מופיעה בתהילים (קמה 16). קימוץ היד, שממנו נגזרו המילים קומץ, קמצוץ ואחרות דבק בתלמוד באדם שאינו מחלק את רכושו ונזהר עליו, גם בפועל: "עשירים מקמצין". קימוץ הפה, אגב, הוביל לתנועת הקמץ. המונח קמצנות מופיע לראשונה אצל רש"י, המעמיד זו מול זו את תכונת הוותרנות ותכונת הקמצנות. קמצא ובר קמצא היו שני קמצנים שרבו ביניהם ובגלל שנאתם חרבה ירושלים. מדרש השם המאוחר קבע שהם נקראו כך עקב קמצנותם.

לצד זה הציע התלמוד גם את המילים 'צייקן' ו'עצרן'. צייקן משמשת פה ושם בעברית הספרותית. הסלנג העניק לטיפוס הלא פופולרי הזה את המילה 'בונקר', וסטראוטיפ הקמצנות דבק בפרסים (במלעיל) ובתימנים.  תרומה חביבה לגלגולי הקמצן הביאה לימור, אורנה בנאי בשבילכם, ב"רק בישראל" ב"קַמְצָנֶטִים", הלא הן המנות הקטנות עד זעירות המוגשות במסעדות בראשית הארוחה. מן המילה קמצן נגזר שורש חדש, קמצ"נ, ופעלים חדשים: לקמצֵן ולהתקמצֵן. התכונה זלגה לתחום הדיבור. על השתקן נאמר שהוא מקמץ במילים, ועל מי שלא מפרגן – מקמץ במחמאות.

הקמצן והקמצנות זכו גם ללא מעט מטבעות לשון. בבן סירא מופיע הביטוי "יד קפוצה", גירסה קרובה של היד הקמוצה, כנגד היד הרחבה המבטאת נדיבות, לפעמים ללא חשבון. על רבי יודן מסופר במדרש כי "היה למוד ליתן לרבותינו ביד רחבה", ועל כן "נעשה אותו אבא יודן עני". במסכת חגיגה מופיע באותו עניין הביטוי "יד מעוטה". במדרש ספרִי הקמצן הוא אחד  ש"קשה להוציא ממנו פרוטה כצור". נוהגים לצטט את הפסוק מספר שמות "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" משה ואהרון נענשו כזכור על ספקנותם ביחס לאפשרות הזו. כשמדובר בקמצן העניין ברור: מהסלע הזה לא יצאו  מים. הדימוי החביב מכולם הוא העכבר השוכב על הדינרים, המקור בארמית, מסכת סנהדרין: "אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי" [אותו שהיו קוראים לו עכבר השוכב על דינרים].

הפולקלור היהודי מלא וגדוש פתגמי קמצנים, ולהלן מבחר.

יהודי מרוקו אומרים: ייתן לך מעט, ויעליב אותך הרבה. וגם: בעל הבָקָר לא יתן תבן.

ביידיש הפתגמים ציוריים במיוחד, והם עוטפים את העקיצה באמירה חיובית לכאורה:  מן הקמצן אפשר לקבל את החלק הרך של האבן. גם: הוא סופר את הגריסים בסיר. וגם: הוא מראה לאחרים היכן גר יהודי טוב (כלומר, מכוון את השואלים לנדבן במקום לתת מעצמו).

יהודי בוכארה אומרים: באין רצון לב רבו נימוקיו.

יהודי עירק אומרים: הגמל נושא זהב ואוכל קוצים. הפתגם הזה מעיד על נוהגו של הקמצן לחסוך גם מעצמו כדי לשמור על רכושו.

יהודי גרמניה אומרים על הקמצן: המילה 'נתינה' אינה מופיעה במילון שלו. וגם: מאה אלפים בארגזו, ואף לא אגורה מכיסו.

יהודי לוב מספרים: המפלצת ערכה חתונה, והכיבוד נאכל על ידי בניה.

יהודי טוניס: העז חוששת לבלוע, פן תפסיד את מה שבפיה.

יהודי כורדיסטן:  העשיר הזה הוא אילן יפה, אבל פירות לא ישא.

יהודי גאורגיה עורכים השוואות: הקמצן אינו שבע מזהב, הצמא לדעת אינו שבע מן הדעת. וגם: הרכוש הוא אדון לקמצן ועבד לחכם. הם משווים את הקמצן לפרה: כשבאו לחלוב את הפרה היא אמרה "אני שור", וכשבאו לשים עליה מחרשה אמרה "אני פרה".

היהודים הספרדים אומרים: זו מצווה גדולה להוציא שערה מהשטן, כלומר, נדבה מהקמצן. הם מספרים על אדם עשיר שהזמין אדם נזקק לארוחה, אלא שהמנות הוגשו רק לעשיר ובני משפחתו. כאשר סיים הודיע: "אני שבע, בני שבעים, הסירו את הצלחות".

אמרה מזרח אירופית מספרת על סדר העדיפות של הקמצן: "שלום עליכם – בפה מלא. תקיעת כף – בשתי ידיים. כסף – אף לא פרוטה אחת". כך גם בשיחה להלן: "- יעקב, אתה ישן? – מה יש? – הלווה לי שלושה רובלים. – אני ישן! אני ישן!"

יהודי פרס מספרים על עשיר קמצן שהצטער כל כך על כל פרוטה שהוציא, שכאשר אכל דבר מה המאכל נתקע בגרונו וכמעט נחנק. שכן נדיב ריחם עליו והזמין אותו לארוחה, והעשיר אכל לתיאבון, הרי זה אינו הכסף שלו. יום אחד מצא השכן צרור כסף בביתו של העשיר וקנה ממנו מזון לארוחה. העשיר הגיע לארוחה, ושוב נתקע הבשר בגרונו: "האוכל הזה הגיע מצרור הכסף שאבד לי", אמר בכעס.

ספר הבדיחה והחידוד של אברהם דרויאנוב מקדיש מקום נכבד לבדיחות קמצנים. כמה מהן מובאות כאן, בתרגום לעברית עכשווית.

אמרו לעשיר קמצן: "יש לך ממון קורח ואתה אפילו לא נהנה ממנו. אפילו ברכבת אתה נוסע במחלקה הרביעית, המיועדת לבהמות!" ענה הקמצן: "מה אני אשם? אני קבעתי שלא תהיה מחלקה חמישית?"

ביקשו מעשיר קמצן נדבה להקמת גדר לבית קברות. ענה הקמצן: "אינני נותן נדבה לדברים שאין בהם צורך. המתים אינם יכולים לצאת מתוך הקברים, והחיים אינם רוצים להיכנס לתוך הקברים. אם כן, למה צריך גדר?"

זקן קמצן חלה. הזמין את הרב אליו, כתב צוואה והפריש מהונו כסף רב לצדקה. תמהו הכל: "קמצן שכמותו מגלה נדבנות מופלגת!" פיקח אחד ענה: "מה התימה, האם הוא נותן מן הכסף שלו? הוא נותן מהכסף של יורשיו".

עשיר קמצן הלך לעולמו. תפסו אותו מלאכי חבלה ודחפו אותו לגהינום. התעקש הקמצן וצעק: "עשיתי מצווה גדולה! לפני ארבעים שנה קיימתי נפש בישראל, נתתי פרוטה לעני והוא קנה לחם". מלאכי החבלה עיינו בפנקסים וגילו שהעשיר דובר אמת. הגיעו לכיסא הכבוד וביקשו את פסיקת הקדוש ברוך הוא. התייעץ הקדוש ברוך הוא עם הפמליה שלו ופסק: "החזירו לו את הפרוטה שלו – וילך לעזאזל".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: