Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רש"י’

שני אישים במפלגת העבודה, א' ופ', מדברים ביניהם באחד מלילות הפריימריס.

א': "הגיעו תוצאות מרמת השרון, חבל על הזמן".

פ': "טוב?"

א': "גרוע. יש לביטוי הזה שתי משמעויות".

כמה וכמה פעמים הספידו את הביטוי  "חבל על הזמן", אבל הוא חי ובועט, כובש עוד ועוד חלקות, ובו בזמן שומר על דו-המשמעות שלו. הוא עבר את מחסום הגיל וכבר מזמן איננו סלנג נוער. הדוגמאות הבאות נשמעו במרחב הציבורי ובתקשורת. לא נגענו.

קצב באיטליז (גיל העמידה, בעל מבטא רוסי, לקונה, כנ"ל): "אני חותך לך את החלק הזה לקוביות, ייצא לך גולש שחבל לך על הזמן".

שיחת שני גברים בכניסה לקולנוע: "א: היינו באורלנדו במלון, מה זה חבל על הזמן, עם מדשאות וגולף, חבל על הזמן. ב: בדיסני הייתם? א: בטח היינו. אל תשאל איזה אכזבה. ממש חבל על הזמן".

תמר גוז'נסקי, מנהיגת מק"י לשעבר,  מספרת בראיון ששמעה שיחה של בני נוער ערבים  בתנועת הנוער של חד"ש: "הם מדברים אפילו בסלנג, שאותו אני לא תמיד מבינה ומתקשה להבחין מתי 'חבל על הזמן' זה שלילי, ומתי זה חיובי".

חלק מסימני הקליטה של הביטוי היא הגמישות שלו. הוא יכול לשמש כשם תואר, במשמעות מצוין: "מתכון לפיצה חבל על הזמן"; כתואר פועל במשמעות בהצלחה, באופן יסודי: "מדליקים ומתמסטלים חבל על הזמן"; כמילת העצמה: "אני מורח על עצמי כל מיני ג'לים שמסריחים חבל על הזמן". אפשר להוסיף לו תוספות וכינויים כמו "חבל לך (או לכם) על הזמן", "דיסק שחבל על הזמן", ואפשר גם "חבל על הפאקינג זמן", "חבל חבל חבל על הזמן", או "חבל על הזמן מזמן".

יש גם ראשי תיבות, חבל"ז. ממנו נוצר שם התואר חַבְלָזִי, אך משום מה לא נשמע הפועל  "לחבלֵז". אורנה בנאי, היא לימור, המציאה את חבל"פ. ב'מילון רק בישראל' מוסבר כי "חבל"פ איננו ראשי התיבות של  'חבר'ה – לימור פריחה', אלא  של 'חבל על הפנאי', הביטוי שמחליף את 'חבל על הזמן' ו'סוף הדרך' שכבר נמאסו על כולם". כמו כן נוצרו ראשי התיבות חבל"ז שו"ש: חבל על הזמן שלי ושלך; חבל"ז מזמ"ז: חבל על הזמן מזמן מזמן; ואפילו חבל"ז שוק"ו קר: חבל על הזמן שלי ושלך, כאילו וואו, קצת ריספקט!" להתחכמות הזו יש גם תוספת ששמעתי מפי חייל סדיר, "מאפר"ה". תרגום: "מה אני, פליט מרואנדה?" ברור שככל שראשי התיבות מתוחכמים יותר אורך חייהם מתקצר.

"חבל" היא מילת קריאה תלמודית שמשמעותה אבוֹי. אטימולוגית היא קרובה ל"חבלה" ו"מחבל". הצירוף "חבל על" נטבע לראשונה בביטוי הידוע ממסכת סנהדרין: "חבל על דאבדין ולא משתכחין", ורש"י מסביר: "הפסד גדול יש על גדולים שאבדו". בספרות השו"ת, שיש בה יסודות מודרניים רבים, אפשר למצוא משפט כמו "חבל על ימים שאיבדתם". בשו"ת אחר נכתב: "חבל על הנייר להעלות בכתב דברי הבל",  ובשו"ת מאוחר יותר נכתב: "חבל על ההוצאה המיותרת של הגלופות", והרי לכם אביו מולידו של "חבל על הכסף". 'חבל על הזמן',  עצמו אינו מופיע במקורות. ההופעה המוקדמת ביותר שלו בכתובים היא בתרגומו של נחום סוקולוב לספרו של הרצל "אלטנוילנד" (בגירסה העברית: תל אביב) משנת 1902: "חבל על הזמן, כי גמרתי בדעתי שלא אקבל את הנשיאות אם תפול לי להבל".

ועדיין לא ענינו לשאלה איך התגלגל הביטוי הנפוץ הזה למחוזות הסלנג, ואף שינה משמעות. התשובה פשוטה. "חבל על הזמן" הוא קטע של משפט שלם. במשמעות המוקדמת, בזבוז זמן, המשפט השלם הוא: "חבל על הזמן שאנחנו מקדישים לעניין כלשהו". במשמעות החדשה, המעצימה,  פירושו: "חבל על הזמן שנקדיש לתאר כמה זה נפלא". המשך המשפט נשר, הרי חבל על הזמן, ונותרה המשמעות המעצימה.

'חבל על הזמן' מייצג שורה של ביטויים שנועדו למחמאה או לשבח אך משמעותם המקורית שלילית. נראה שגם כאשר הישראלי מעניק מחמאה אדירה הוא חייב להטמין בה איזו גלולה מרה. המתחרה העיקרי של 'חבל על הזמן' במגרש המחמאות הדו-משמעיות הוא 'סוף הדרך'. באחד האתרים מתבקשים הגולשים לדרג אירוע כלשהו  בסדר יורד בנוסח הבא: 'סוף הדרך. מדליק. רגיל. לא משהו. על הפנים'. כמו 'חבל על הזמן' גם 'סוף הדרך' יכול לעמוד כמלת קריאה עצמאית, כשם תואר: "סוף הדרך של מחשב",  כתואר פועל: "השקעתם סוף הדרך", וכמילת העצמה: "סרטונים מצחיקים סוף הדרך". אפשר להרחיב: "בשישי היה סוף סוף סוף הדרך", אפשר לקצר: "זה היה סוף, ממש סוף". "ארץ נהדרת" תרמה את "סוף סופי סופני".

גם הצירוף 'סוף הדרך' לא נמצא כמעט במקורות. בעברית החדשה הוא זכה לקונוטציה שלילית בכך שהפך דימוי למוות או לזיקנה, ונטבע במחרוזת הידועה של לאה גולדברג "שירי סוף הדרך". להקת "בצל ירוק" שרה בשנות השישים את שיר הזמר הנודד: "הדרך ארוכה היא ורבת הדר, כולם הולכים בדרך עד סופה המר". ב"לו יהי" של נעמי שמר  המשמעות עמומה משהו: "זה סוף הקיץ, סוף הדרך, תן להם לשוב הלום".

השימוש במלים שליליות במשמעות חיובית מצוי גם בביטויים רבים אחרים, כמו 'משהו בן זונה', שהונצח במערכון הנפלא של החמישייה הקאמרית על שיחת בני ישיבה. ברשת מציעים למכירה "גלשן משהו בן זונה", אתר מסוים הוא "משהו פיצוץ בן בן זונה", ובאתר אימאגו נכתב על מאמר אחד דבר השבח "בן זנונים". א-פרופו פיצוץ, אי אפשר שלא להזכיר בקבוצה הזו את דבר השבח הביזארי "פצצות לגבות", ובעניין זה ראוי להביא ציטוט  משירת ספרד המאוחרת, בשיר מאת ר' סעדיה אבן דנאן, ללמדך שלא המצאנו שום דבר חדש: "גַבּוֹת צבִיָּה קשתות דָרכוּ / לִירוֹת בחץ עינה ללב חושקהּ // דָלק לנַשק את שפתה ואש / מִלֶחיָהּ דלקה בלב דולקהּ". אחו-שרמוטה של שיר שחבל על הזמן.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

Read Full Post »

לכבוד שנת הלימודים החדשה, 22 הערות על האלף-בית העברי.

אלף-בית. תרומת הכנענים לאנושות. שיטת הכתב הראשונה שבה עומד סימן אחד מול עיצור אחד, התגלגלה ככל הנראה ממכרות בדרום סיני. סדר האותיות אינו מוסבר, ובדרום ערב היה נהוג סדר אחר, שפתח באותיות ה-ל-ח-ם.

בֶּגֶד כֶּפֶת. שישה עיצורים שזכו בעברית לשתי גירסאות, דגושה ורפה, כאב ראש תמידי למורים ולקריינים. על כך אמרו הגששים: לְבֶן האדם, לא לַבֶּן אדם, שהוא יצור לשוני וולגרי.

גימַטריה. המצאה מופלאה שמקורה יווני ואומצה בעברית ובערבית: אות מול מספר. כלי משחק לפרשנים, דרשנים ומחזירים בתשובה, ושיטת ספירה מקורית.

דָנָה נָמָה דָנָה קָמָה. שיטת שינון חביבה ומעצבנת שלימדה את הסבים והסבתות בהיותם תלמידי כיתות אל"ף עברית כהלכתה, ודי הצליחה.

הֵ"א הידיעה. עוד כאב ראש שהורישו לנו דקדקני התנ"ך. הֶענן הָרטוב והֶחֳדשים הָעבריים.

וְדַיֵיק. אימת תלמידי הלשון, ספר תקנות שנועד להורות להם מתי יש לומר כך ואסור בשום פנים לומר כך, מה ההבדל בין וגו' לבין וכו', בין מדוע לבין למה ובין מצקת לבין תרווד.

זכר ונקבה. קללת הדקדוק העברי, הדנה אותנו לזכור תמיד שצומת ועט הן זכר, עיר וציפור הן נקבה, שמש וסכין הן גם וגם, הנעליים חומות והגרביים קרועים, ואיך ומתי לעזאזל אומרים את המספר ההוא, 18.

חֵית ועַיִן. סימן ההיכר של ההגייה הספרדית-מזרחית. הגירסה הגרונית הוטמנה בבקבוק יחד עם השד העדתי.

טיפוגרפיה. אומנות עתיקה של עיצוב אותיות האלף-בית. הספרים והעיתונים אוהבים את הטיפוגרפים הגרמנים פרנק וריהל, גם נרקיס ודוד מככבים, ועל הטקסטים ברשת השתלט כתב אריאל.

יוֹד כאם קריאה. גִלְגֵל או גילגל? אִמא או אימא? עבֵרה או עבירה? זכרון או זיכרון? מִנהל או מִינהל? יש תקנות במסגרת "הכתיב חסר הניקוד", אבל פקחי העברית מתרשלים באכיפה.

כתב רש"י. רש"י היה ענק, אבל הוא ממש לא הכיר את הכתב הזה, שהיה הצורה הקורסיבית-מהירה לכתוב עברית, אומץ מאות שנים לאחר מותו, ועדיין מעצבן תלמיד ישראלי ממוצע.

ליטוּן. ניסיונות חוזרים ונשנים שכשלו ללכת בעקבות אתאטורק ולכתוב עברית בכתב לטיני. גם איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, היה בעד.

מין ומספר. החוק המרכזי של התחביר העברי, חוק ההתאם, שכל ילד מכיר גם בלי שהלך לכיתה אלף. נכון: ילדה חכמה צועדת לבית הספר. לא נכון: ילדה חכם צועדים לבית הספר, וגם לא: ילד חכמות צועדת. לאן? לבית הספר.

ניקוד. תשובת חכמי טבריה לקושי בקריאת התנ"ך. הניקוד הטברני הביס את הניקוד הבבלי והארץ-ישראלי. בכיתה א' ובאולפן אי אפשר בלעדיו, כשמתבגרים הניקוד הוא מלאכה ליודעי ח"ן.

סופיות. חמש אותיות כַּמְנַפֵּץ שזכו לגירסה מיוחדת לסוף המילה, נוהג הקיים בערבית בכל האותיות. היסטורית הן היו (פרט למ"ם סופית) הצורה המוקדמת והמקובלת, אבל הצורה האמצעית המתחברת השתלטה, והן נדחקו לסוף.

עיצורים. תחנות העצירה בחלל הפה המעצבות את הדיבור שלנו. בעברית יש לנו להלכה 26 עיצורים: 22, בגד כפת רפות ושין שמאלית. בפועל הצטמצמנו ל-17. עיצורים יפהפיים כמו חית ועין לועיות ואפילו הא ואלף הגרוניות, קוף ענבלית וטית נחצית הם נחלת ההיסטוריה.

פ"א רפה. הבת החורגת של השפה העברית. צורת המשנה של הפ"א הדגושה, ועל כן אינה נחשבת אות עצמאית, למרות שמילים כמו פֵיָה, פִרגון ופלאפל הן חלק בלתי נפרד מהווי חיינו.

צ'דיק. אין אות כזו בעברית, אבל נסו לומר שלושה משפטים בלעדיה. יהיה מצ'עמם. עשתה עלייה לעברית דרך אנגלית (צ'יפס), יידיש (צ'ולנט), ערבית מדוברת (צ'ילבה וצ'יזבט), איטלקית (צ'או), ספרדית, פולנית, סינית ושאר שפות, וגם עיוותי עברית טהורה (צ'מעו סיפור).

קָמָץ אָלֶף אָה. דנה נמה של החדר היהודי, שיטת שינון שבאמצעותה לימדו מלמדים עבריים את ילדי ישראל קרוא וכתוב, עם מעט עזרה של המקל והסרגל.

רֵיש מתגלגלת. להיט "הדיבור העברי הנכון" עד שנות השבעים, נכס צאן ברזל של קריינים וזמרים. ברררגע מסוים בהיסטוריה הפכה ההגייה הזו נלעגת וארכאית, והריש פסקה להתגלגל.

שין שמאלית. עוד בת חורגת של האלף-בית העברי. היסטורית היא היתה עיצור נפרד, אבל כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו רק 22 סימנים היא הצטופפה באותה משבצת עם השין הימנית. לימים התלכדה עם הסמך, אבל בכתיב היא צמודה לשין הימנית לנצח. תפשתם (או תפסתם)?

תנועות. עקב האכילס של הכתב העברי: העיצורים נהדרים, אבל מה עם התנועות? אותיות אהו"י התייצבו למשימה, אבל באופן חלקי בהחלט. הניקוד היה התשובה, אבל מי חוץ מילדי כיתה א' וחובבי שירה עברית קורא טקסט מנוקד? הליטון (ע"ע) לא הושיע.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: