Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘צבאי’

מאז ומתמיד נחלקת האנושות לחרוצים ולעצלנים. בצד האחד של האנושות מזיעים, מתרוצצים, מתעקשים להספיק. בצידו השני מועדון החיים הטובים, שהעבודה עבורם היא קללה, והדחייה של המשימות העומדות בפניהם היא סוג של אומנות נרכשת. השפה חושפת גרסאות רבות של סוגיית החריצות והעצלות, דרך ביטויים, פתגמים ואמרות.

גרסת ספר משלי (1): "אל תאהב שינה פן תיוורש. פקח עיניך – שבע לחם".

גרסת ספר משלי (2): "אמר עצל: שַחַל בדרך, ארי בין הרחובות. הדלת תיסוב על צירה ועצל על מטתו. טמן עצל ידו בצלחת, נלאה להשיבה אל פיו".

גרסת ספר משלי (3): "כחומץ לשיניים וכעשן לעיניים כן העצל לשולחיו".

גרסת ספר משלי (4): "לך אל נמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם".

גרסת ספר משלי (5): "אוגר בקיץ בן משכיל, נרדם בקציר בן מביש".

גרסת מסכת אבות:  "אַל תאמר לכשאֶפָּנה אשנה – שמא לא תיפנה".

גרסת מסכת ברכות: "מודה אני לפניך ה' אלוהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי מיושבי קרנות". יושבי קרנות הם על פי הפרשנים סוחרים, אך היום הם נתפסים כבטלנים, ומזכירים ביטויים שהתיישנו כמו "קפה ברזילי" בתל אביב, היושבים על הברזלים בפינת רחובות, או "קומנדו ארמון" החיפאי.

גרסת יהודי ספרד: "עצלן בילדותו, גנב בבגרותו".

גרסת יהודי תימן: "אמרו לו – קוּמה לתפילה, אמר לא אוּכל. אמרו לו: קוּמה לאכול, אמר: הנני הנני!"

גרסת יהודי טוניס: "באו לסייע לו בכריית קבר אביו – ראה עצמו פטור מן המלאכה והניח את האת".

גרסת יהודי כורדיסטן: "מי שצד דגים חייב להרטיב את אחוריו".

גרסת יהודי מזרח אירופה: "החתול אוהב דגים, אבל אינו אוהב להרטיב את רגליו".

גרסת יהודי מרוקו: "כשאתה מזדקק לעצלן, הוא ממציא לך עצה".

גרסת הגששים על מסייה לוי מ"שבת שלום": "הוא קם כדי לראות אם הוא עוד ישן".

גרסת יהודי מרכז אירופה (מידע אישי): מהו יֶקֶה? כשהוא מתעורר מן השלאפשטונדה הוא מסתכל על השעון כדי לדעת אם הוא עוד עייף.

גרסת ספרות ההשכלה: "הלא טוב לנו לזרוע ולשָרש, לעקור ולטעת, מלֶכֶת באפס מעשה כבלע" (אברהם מאפו, בית חנן).

גרסת נתן אלתרמן:  "בבוקר הוא הולך בטל, בערב הוא יושב בטל, בלילה הוא שוכב בטל" (שלמה המלך ושלמי הסנדלר). בעקבות הביטוי "יושב בטל" שטבע רש"י, שהתגלגל מ"עובר בטל" מן התלמוד.

גרסת אמיר גלבע:  "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת".

גרסת היידיש: זיצן מיט פֿאַרלייגטע הענט (לשבת בחיבוק ידיים). בעקבות ספר משלי: "מעט שֵנות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידיים לשכב".

הגרסה הרב תרבותית: אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום. יידיש: לייג ניט אָפּ אויף מאָרגן וואָס דו קענסט היינט באַזאָרגן. ערבית של יהודי עיראק: לָא תְאַגִ'ל עַמַל אִליוֹם אִלָא עַ'ד (אל תדחה עבודת היום למחר). אנגלית: Never put off till tomorrow what may be done today, וכן בגרמנית. מישל דה מונטיין, ההוגה הצרפתי מן המאה ה-16, כותב באחת ממסותיו: "כל מה שאפשר לעשות ביום אחר, אפשר לעשות היום".

גרסת צפון אוסטרליה: המדינה הצפונית של אוסטרליה מכונה בראשי התיבות northern territory) NT). על ראשי התיבות האלה נולד מדרש –not today, not tomorrow, not ever.

הגרסה הצרפתית: un travail de fourmi, שתורגמה לעברית – עבודת נמלים.

הגרסה הלטינו-אמריקנית: עבודה? מַנְיָינה. סיֶיסטה? בטח, למה לא. בעוד השלאפשטונדה הייקית היא אתנחתה מתוכננת וקבועה בין עבודה לעבודה, הסייסטה היא דרך חיים.

גרסת המלתחה: הפשיל שרוולים, שינס מותניו, אזר חלציו והתלבש על הנושא. שני הביטויים האמצעיים מן המקרא.

גרסת ההכפלות: פרה פרה, טורקי טורקי, שווייה שוויה, לנגסאם לנגסאם. שתי הראשונות מבוססות על בדיחות עממיות. השלישית ערבית, הרביעית גרמנית.

הגרסה החרדית: עשה השתדלֶס (השתדלות), כלומר: עבד לפרנסתו.

הגרסה החב"דניקית: מחכים למשיח.

גרסת התאטרון: מחכים לגודו.

גרסת השפה הצבאית, ביטויי חריצות: יאללה ברעל. יאללה בְּרַבַּק. מיץ רַבַּק (זעה). לא יכול הוא בן דוד של לא רוצה. נכנסים מתחת לאלונקה.

גרסת השפה הצבאית, ביטויי עצלות: ראש קטן. ראש סיכה. ראש ננס. ראש נצנץ. נצנצנות. חפשנות (בעקבות  חפ"ש – חייל פשוט). להתחפֵּשׁ. להתעַצֵץ (בעקבות 'עציץ', אופייני לפז"מניקים כבדים). לזרוק זין. אִיּוֹר חֶשֶק: מעצור יזום בכלי נשק כדי להימנע מתרגיל ירי.

ולקינוח, פיתוחים ישראליים, המעמתים את אתוס העבודה עם חדוות הבטלה:

"לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה ושב בצֵל" (בעקבות משלי).

"העבודה היא חיינו, אבל לא בשבילנו" (בעקבות ביאליק).

"אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות מחרתיים" (בעקבות סרט בכיכובו של המפרי בוגרט).

"אנחנו אנשי העבודה והשלום – רואים עבודה אומרים שלום".

"אף אחד עוד לא מת מעבודה קשה, אבל למה לקחת סיכונים".

"העבודה היא לא ארנבת, היא לא תברח, אפשר לשבת".

"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא רוצה לחזור למיטה" (בעקבות אמיר גלבע).

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

חגי תשרי חלפו, ובימים אלה אנו חוזרים לשגרה. בשפה הצבאית נוצרו ראשי התיבות חזל"ש – חזרה לשגרה (בהגייה: חַזְלָש), ומהם נגזר הפועל הסלנגי לְחַזְלֵשׁ – 'לחזור לשגרה'. מניין באה המילה שִגְרָה?

מילה זו שאולה מהמילה הארמית שִׁגְרָא. בתלמוד היא  מופיעה בצירוף "שיגרא דתמרי" (כתובות פ, ע"א), שפירושו הפסולת שהושלכה לאחר סחיטת התמרים (לצורך הכנת נוזל כמו סילאן או שֵׁכַר תמרים). השורש שג"ר מופיע בתלמוד ובכתבי חז"ל אחרים בכמה פעלים בארמית ובעברית במובן 'הזיל, שפך, יצק, השליך, הטיל'. יש המקשרים שורש זה עם השורש גר"ר.  לדוגמה, במדרש 'סדר אליהו רבה' (פרק ח') נכתב: "מיד עיניהם משגרות דמעות", כלומר: מזילות דמעות. בכתבי חז"ל חוזר בכמה וריאציות הביטוי: "שגורה תְּפִלָּתו בפיו" (למשל: תוספתא, ברכות ג, ג), ומכאן – הצירוף שָׁגוּר בְּפִיו. המילה 'שגור' היא צורת הבינוני הפעול (צורת ההווה הסבילה בבניין קל) של השורש שג"ר, ומשמעותה הראשונית היא 'נשפך, זורם, ניגר'. גם מילים אחרות מתחום הנוזלים מתארות דיבור רהוט, רציף ומהיר: 'קולח', 'שוטף', 'שטף דיבור' ועוד. גם המילים המקבילות באנגלית fluent ו-fluency קשורות למילה fluid (נוזל).

 בלשון חז"ל נגזר מהשורש שג"ר שם העצם אַשְׁגָּרָה – רהיטות, שטף דיבור או כתיבה, למשל: "אשגרת לשון" (ירושלמי, תרומות, פרק א, הלכה א; וראו גם "השגרת לשון", ירושלמי, ברכות, פרק ב, הלכה ד). בפסקי הלכה של רבנים בלשון ימי הביניים מצוי הביטוי הקרוב שִׁגְרָא דְּלִשָּׁנָא. ביטוי עברי דומה מופיע בהקדמה לתרגום 'ספר הרקמה' של ריב"ג. היה זה ספר דקדוק עברי שנכתב במקור בערבית (בתקופת תור הזהב בספרד), ובמאה ה-12 תרגם אותו המתרגם הנודע יהודה אבן תיבון. בהקדמה לתרגום פנה אבן תיבון לקוראיו והפציר בהם שלא לשפוט אותו לחומרה אם ימצאו טעויות בלשון התרגום. הוא הסביר שעלול היה לטעות בניסוח העברי בהשפעת שפת אימו – הערבית: "כל שכן עם שגרת הלשון הערבי בפינו וברעיוננו".

לימים החלו להשתמש במילה 'שִגרה' כמילה יחידה במשמעות הזו: רהיטות, שטף, מהירות הנובעת מהרגל רב בשימוש במשהו (בעיקר בלשון), לדוגמה:"הוא פלט את הדבר בהיסח הדעת מתוך שגרת הדיבור." בעברית החדשה מילה זו הרחיבה את משמעותה: אין היא מציינת רק הרגל לשוני (טקסט שנוהגים לחזור עליו שוב ושוב כמו תפילה),  אלא גם הרגל בתחומי החיים האחרים (סדר עניינים רגיל וקבוע החוזר על עצמו). בחיבורו 'גילוי וכיסוי בלשון' כתב ביאליק: "רגעים כאלה מעטים מאוד גם בשגרת הלשון וגם בשגרת החיים […]". כך הפכה המילה 'שגרה' למקבילה העברית למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine (הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route (דרך).

המשמעות המורחבת של המילה 'שגרה' נשתגרה בעברית עד כדי כך שנוצרו המילים 'חזל"ש' ו'חִזְלֵשׁ'. לפועל 'נִשְׁתַּגֵּר' (או 'השתגר') יש משמעות נוספת, נפוצה פחות: 'נשלח'. השורש שג"ר משמש במובן שליחה בפעלים נוספים, כגון: שיגר ושֻׁגַּר. גם לפעלים אלה יש עדויות ברבדים ההיסטוריים של העברית. לדעת רוב החוקרים, יש קשר בין שתי המשמעויות של שג"ר – המשמעות הראשונית של השורש הייתה 'השליך, יצק, שפך', וממנה נגזרו גם המובן של רהיטות לשונית וגם המובן 'שלח, הריץ, הזרים, העביר' (הדבר הנשלח נתפס כנוזל המועבר מכלי לכלי, או העובר בצינורות ממקום למקום). ואולם אין על כך הסכמה גורפת. סבוכה עוד יותר היא שאלת הקֶשר למילה המקראית היחידה הנגזרת מהשורש שג"ר – שֶׁגֶר, למשל: "וְכָל-פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה" (שמות יג יב), כלומר: כל ולד בכור של הבהמה. יש פרשנים המקשרים את המילה הזו, הקשורה בהולדה, במשמעות הראשונית של השורש שג"ר – הטלה. אבל לפי דעה אחרת, למילה זו יש מקור משלה והיא אינה קשורה למשמעויות האחרות של אותו השורש.

חזל"ש נעימה!

נגה פורת / מחז"ל לחזל"ש

Read Full Post »

לשפת הקשר הצבאית הישראלית אפשר להעניק את התואר "השפה החשאית הגלויה ביותר בעולם". היא אמורה לשמש כשפת קוד מוצפנת בשיחות קשר בעת קרב, כדי שהאויב לא יבין את השיחה. בפועל השפה הזו גלויה לכל, מוכרת על ידי כל מי שקרוב לשפת הצבא, מתוארת בספרים וצצה בשירים, ופרושה בחלקים שונים שלה באינטרנט באתרים שונים כולל בוויקיפדיה ובאתר צה"ל. בצה"ל אין להשיג מילון של השפה הזו, אבל כל טירון יכול לדקלם אותה. שמה הרשמי הוא נדב"ר: נוהל דיבור ברשת, והיא אכן משמשת ברשת, אך תפקידה העיקרי הוא אחידות בדיווח ואפשרות לנהל שיחות קצרות ויעילות.

השיטה הנהוגה בקשר היא מילות קוד המייצגות אובייקט לשוני כלשהו, כגון 'עגולה' במשמעות שעה או 'קודקוד' במשמעות מפקד. בשיטה אחרת, ששימשה במקביל, יוצגו אותיות באמצעות מילים. המילה, שהיא בדרך כלל שם פרטי, ייצגה את האות העברית בה היא נפתחת: 'הגר' היא האות ה', למשל. בדרך כלל שימשה שיטה זו לצורכי איות, כדי למנוע קליטה לקויה של מילה או שם, אך היו לה גם שימושי הצפנה. השיטה נלמדה מן הצבא הבריטי, והייתה נהוגה בהגנה. כך נפתחו שידורי הרשת המחתרתית של ההגנה במילים 'תלם שמיר בועז', שהצפינו את שם התחנה: "תחנת שידור במחתרת".

בסלנג הצבאי נוצרו בעקבות שיטה זו כמה ביטויים. כשרצית להקטין ציפיות אצל מישהו היית אומר 'הגר משה' שפירושו "היית מת', וברגע של ייאוש זעק החייל השבוז 'נשבר הזאב' שפירושו 'נשבר הזין'. שריד לשיטה ניתן לראות בביטוי הקשר 'אלף נון אלף נון' במהלך מבצעי: אין נזק, אין נפגעים. שריד נוסף הוא הקריאה לשלבים במבצע על פי ארצות לפי סדר האלף בית, כגון אנגליה לראשית מבצע, בלגיה לשלב ב' ועוד. וכך שמענו בסרט "מבצע סבתא" את המשפט "שירלי, קבלי אנגליה". המבצע היה כזכור הבאתה של סבתא לקבורה מהירה בקיבוץ.

אז מה יש לנו בשיטת הקשר הקיימת? שפת הקשר נחלקת לשתי קבוצות: מילות תפקיד ומילות תוכן. מילות התפקיד משמשות ליצירת מבנה קבוע של העברת הודעה בקשר. המתקשר מודיע, למשל, 'כאן קודקוד לוף', והתשובה היא 'היישר', מילת אישור שהוראתה 'קיבלתי, הבנתי ואני מבצע את ההודעה'. 'עבור' מסמנת את המשך השיח. לעיתים קרובות מצורפת להודעה בקשה לאישור שההודעה נקלטה והובנה במילה המפורסמת 'רות': "כאן מברגיית הקטור רות עבור" (מתוך ספרו של יורם יובל "הלנה על הגג"). השימוש במילה רות הוא שריד מהשימוש בשיטת האותיות. רות מייצגת בלוח הצפנים את האות ר'. היא משמשת בתפקידה בתהליך העברת המסרים בעקבות המילה המקבילה בשיטה זו באנגלית: roger, המצפינה את receive, קַבֵּל.

במהלך השיחה ייאמר לעיתים 'עד כאן', או 'האם עד כאן?' כלומר, האם הכול הובן עד לנקודה זו. מילות קשר אחרות הן 'חיובי' לאישור ו'שלילי' לדחייה. אלה הפכו נכס צאן ברזל של השיח הישראלי, וזלגו לשפה האזרחית. להעצמה ניתן לומר גם 'חיובי בזנ"ט' או 'שלילי בזנ"ט', וכן 'שלילי חזק'. 'מוקי' פירושו בלשון הקשר מוכן: "מוקי ליֶרי"; "מוקי בעמדה".

ביטוי קשר פופולרי בימים עברו היה 'חמש!' או 'חמש חמש!' אישור שהתנאים לביצוע משימה טובים. הוא שימש בעבר בהרחבה ביטוי של שביעות רצון, שם למחזה וסרט על ההווי הצבאי, ונזכר בשיר הצ'יזבטים של יחיאל מוהר: "כשנגמר מבצע קדש/ ישבו הי"דטים/ מעגל סביב לאש/ צ'יזבטו חמש חמש/ עד שחקים אדמו מרוב צ'יזבטים".

רובו של מילון הקשר מכיל מילות תוכן, מילים המתייחסות לפעילות מבצעית, מפקדים, כלי רכב, כלי נשק, ענייני מרחב וזמן ועוד. לעיתים בחירת המילים זהה או קרובה מאוד למשמעות המילה המוצפנת. 'מיוערת' היא סביבה טבעית, 'מיושבת': סביבה עירונית. 'קודקוד' הוא מפקד בכיר, 'משנה' או 'משנה קודקוד' הוא סגנו. קודקוד הפכה מילה אזרחית לכל דבר, וכל מנהל בכיר או זוטר הוא כבר 'קודקוד'. בצבא יש פיתוחים: 'קודקוד עולם' הוא הרמטכ"ל, 'קודקוד אלוהים': הרב הצבאי הראשי.

שלישייה מסורבלת משהו בשפת הקשר היא 'נוזלים אדומים' (דלק בגירסה קדומה), 'נוזלים שקופים' (מים) ו'נוזלים שחורים' (קפה). 'פטיש' הוא פשוט תרגום מאנגלית: רכב מטיפוס האמר.

לעיתים המילה בקשר נבחרת כמעין דימוי. בראשית הצבא נקראו חיילים חדשים בצבא 'אפרוחים', היום נקראים קצינים צעירים בחיל השריון 'גורים'. במקרים אחרים מושמטת מילה בתהליך סמנטי הקרוי אליפסה. 'עגולה' היא שעה עגולה, 'קלה' היא אש קלה, אש מירי נשק קל.

לא תמיד יש הסבר לקביעת מונח קשר, והוא נראה שרירותי. 'פרח' הוא פצוע ו'דרדר' הוא מסוק, כמו בסרט בופור: "יש כאן פרח רציני, צריך דרדר במיידי". הרוג הוא 'הרדוף', אולי בעקבות שתי האותיות הראשונות של המילה. כך גם בשמות כמה בעלי תפקידים צבאיים. 'זרזיר' הוא רב סמל פלוגתי, 'כספית' הוא קצין קשר ו'כספיתון' הוא הקַשָר. רופא הוא תורֶן. למה? ככה. הכרתי כמה רופאים צבאיים נמוכים למדי.

הדרך הרווחת ביותר לקביעת מונחי הקוד בקשר היא מטונימיה. מטונימיה היא הרחבת משמעות של מונח בעקבות מרכיב מסוים במשמעות המקורית. כך 'כבד' הוא טנק, כי הטנק הוא כלי כבד, נגמ"ש הוא 'חצי כבד', 'קטנה' היא דקה ו'קטנטנה' היא שנייה. יש כאן הקבלה למקורה של המילה בלטינית: מינוטה, קטנה. 'ארוך' הוא קילומטר ו'קצר': מטר. כלי רכב קרוי 'גלגלים', וחיילת – 'חצאית', למגינת לבן של הפמיניסטיות, ככתוב בספרו של יורם יובל: "לקח לאסרף פחות מעשר דקות להתיידד עם כל חמש החצאיות שבבניין".

גם הצבעים לוקחים חלק במשחק המטונימיות. הים הוא 'כחול', הכביש 'שחור', ודרך העפר 'לבנה'. מטונימיות נוספות דורשות הסבר מורכב יותר. חייל פשוט הוא 'גפרור', ברמז לגפרורים רבים בתוך קופסה. 'מברג' הוא קצין מבצעים, אולי מפני שהוא אחראי להרכבת מבצעים יחדיו. סמל המבצעים הוא מברגון, ומשרד הקמב"ץ: מברגייה. בספרו של נדב בן-תור נאמר בקשר: "קבל שלא השגתי לכם אישור הרטבה". 'הרטבה' היא ירי חי, בעקבות 'תרגיל רטוב', בהנגדה ל'תרגיל יבש'.

קבוצה חביבה היא המטונימיות האירוניות, שבהן נוספת לקשר בין הצופן למוצפן עקיצה קלה. כך קרויים מגורי החייל 'מכלאות', המזון הצבאי 'חמים וטעים' (ובגִרסה חתרנית: קריר ומגעיל). החובש, על פי ספרו של סשה זיידמן הוא 'וטרינר', המטווח הוא 'חגיגה', מטען הוא 'מתנה', 'סוכריות" הן תחמושת, כנאמר בסרטו של רוני דניאל על בה"ד 1: "קבל, סוכריות נופלות במסגרת שלך איפה שאתה ממוקם עבור". הנהג אינו אלא 'עגלון', והרב הצבאי 'עוקץ'. האויב זוכה לשמות ישירים יותר: 'מלוכלך', 'מנוול', מכונית אויב היא 'לכלוכית', ונערי הארפיג'י נקראו בעת מלחמת לבנון בעקבות סדרה מצוירת 'קטקטים'.

שפת הקשר החדירה לשפה הצבאית תופעה מרתקת של הגבהה משלבית. בצבא לא מחכים, אלא 'ממתינים', לא זזים, הולכים או נוסעים אלא 'נעים', לא מפסיקים אלא 'חודלים', כנאמר 'חדל קשקשת ברשת'. רמז לאופייה הייחודי והיצירתי של השפה הצבאית באשר היא.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

קודקוד

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: