Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נעל’

לסלנג הישראלי מאפיינים שונים שהתגבשו לאורך מאה השנים האחרונות, ולמעשה, מאז שהדור השני של בני המהגרים, שהעברית הייתה שפתו הראשונה והטבעית, עמד על דעתו. הסלנג הוא יצירה חופשית שכמעט אינה כפופה למגבלות לשוניות או אידיאולוגיות, אלא פועלת לפרוץ אותן. כמו כן הסלנג פועל כמעט בכל שדה סמנטי, ומאתגר את הלקסיקון הנורמטיבי. לצד זה הוא פעיל בקבוצות חברתיות או מקצועיות מגוונות. בהיבט הלשוני הסלנג הישראלי מתייחס באופן מובהק לשפות זרות משפיעות, ובראשן יידיש, ערבית פלסטינית ואנגלית אמריקנית.

הסלנג עובר תהליכים מהירים יחסית של התיישנות וחידוש. עם זאת, גם החידוש מתחולל ברובו בתוך המגמות המסורתיות שלו, ובשדות הסמנטיים שבהם פעל בעבר. שדה סמנטי שהתפתח במהירות ומשפיע על השפה הכללית הוא שפת הניו אייג', השפה הרוחניקית, שצמחה בעיקר בשנות התשעים. כמו כן יש מהלכי שינוי בסוציולקטים ובשפות מקצועיות, וביניהן שפת הצבא, שפת החרדים ועוד.

הסלנג שואב משלושה מקורות עיקריים. המקור הראשון הוא מילים בשפות שונות הנקלטות בין הישראלים במשלב הדיבורי, מילים שאולות. למשל, 'כיף' ו'סבאבה' מערבית, 'קוטר' ו'תכלס' מיידיש, 'אקשן' ו'ג'ינג'י' מאנגלית, או 'פוסטמה' מלדינו. הערוץ השני הוא ביטויים מתורגמים, תרגומי שאילה. גם כאן, כמו במילים השאולות, יש שאילות רבות שאינן סלנג, ומה שקובע הוא השימוש בהן במשלב המתאים. תרגומי שאילה מלווים את השפה לאורך כל חייה. 'מה נשמע' ו'חושך מצרים' מיידיש, 'כל הכבוד' מערבית, 'לא עושה שכל' מאנגלית ועוד. הקבוצה השלישית היא מילים וביטויים מקוריים בעברית שזכו למשמעות חדשה המשמשת בסלנג: 'בא לי', 'חבל על הזמן', 'נעל' במשמעות טיפש ועוד.

אז מה התחדש בסלנג הכללי בשני העשורים האחרונים? המרכיב הלועזי של הסלנג הוא עדיין המאפיין המרכזי. בתחום המילים השאולות יש ירידה במעמד היידיש, בעוד המעמד של הערבית הפלסטינית יציב. לצד אלה יש עלייה ברורה במעמד האנגלית האמריקנית. היא כבר עשרות שנים השפה הזרה שישראלים נחשפים אליה בשלל ערוצים ופלטפורמות, ולכן העלייה הזו טבעית ומתבקשת. מילה בשימוש עולה היא 'דוּש' או 'דוּשבאג', כינוי לגבר דוחה. השימוש הזה מבטא לא רק את הדי תנועת 'מי טו', אלא את הדחייה המתמשכת של הסלנג המאצ'ואי, שאפיין את הסלנג הישראלי והעולמי בעבר, ובהחלט לא נעלם עדיין. 'סוואגֶר' הוא אדם המתנהג בביטחון גובל ביהירות, והתנהגותו ייחודית ומרשימה. אפשר לשמוע גם את מילת הקריאה swag. חברים קרובים ובעיקר חברות הן 'בֶּסטיז', מן המילה האנגלית best, ומכאן גם bff – best friends forever. ביטוי שחדר לשיח ונכנס בהדרגה למשלב התקשורתי הוא 'רילוֹקֵיישֶן', עזיבת הארץ לזמן ארוך או לצמיתות. כותרת בכלכליסט: "חולמים על רילוקיישן? ייתכן שפספסתם את הטיסה". ובל נשכח את 'או מיי גוד', קריאת התפעמות והפתעה, בעיקר בצורת הקיצור הנפוצה או.אם.ג'י. בדוגמאות האלה יש תפקיד הפצה מרכזי לשפת הרשת.

לצד האנגלית הגלובלית מתבססת בעשורים האחרונים השפעת הניב המזרחי, שמקורו בעיקר בעולי צפון אפריקה, בתיווך בני הדור השני והשלישי. ההשפעה ניכרת גם באוצר המילים, וגם בתחביר ובהגייה. לצד 'חנון' ו'פרחה' הוותיקות, הצטרפו מילים כמו 'בּאשֶל' שהתפשטה מן הסלנג הבאר-שבעי, המתייחסת לאדם או עניין יבש וחסר טעם. פַג'עָן הוא אכלן כפייתי. יש גם פיתוחים של 'כפרה', שיש לה כבר ותק לא קטן: כַּפָּרִית, כפרונת ועוד.

תרומה מעין יידישאית בולטת לסלנג היא הסיומת -וּש. היא נצמדת לשמות פרטיים ולמילים רבות: היוּש וביוּש (היי וביי), אימוש ואבוש (אמא ואבא), אינסטוש ופייסוש (אינסטגרם ופייסבוק) ועוד ועוד. היא הולידה גם הכפלות כמו 'אנשנושים', 'חדשדושים' ועוד. את התופעה הביאו לָעולם הבלוגים הוורודים של הפקצות, שכיכבו בראשית המאה הנוכחית.

האנגלית חודרת יותר ויותר באמצעות תרגומי שאילה. 'אני על זה' מקורו בביטוי האנגלית: I'm on it; הוא מצטרף ל'זה מרגיש לי' הוותיק, ולסדרת ביטויי 'לקח'. היום לא רק לוקחים חלק אלא גם לוקחים מקלחת, לוקחים שיעור ועוד.

ואולם, המגמה הבולטת יחסית היא הרחבת המשמעות של מילים ופעלים בעברית מקורית, שזלגו לעבר הסלנג. פועל מוביל הוא חָפַר, שהחליף את נדנד וניג'ס. בתצורה ערבית נוצר גם שם התואר חפראווי, הלא הוא הטרחן, או בפשטות חפרן. החופר הוא גם זה ש'אוכל את הראש'. המתנשא, תחום האהוב על מעצבי הסלנג החדש, 'עף על עצמו', וגם 'חש את עצמו', או בקיצור: "מה אתה חש?" 'מי ישמע' הוא ביטוי בתפוצה מתגברת של הקטנה וזלזול כלפי דברים שנאמרו על ידי הזולת. הביטוי התגלגל לפרסומת ליוגורט: "מי ישמע, להקפיץ קצת קישוא בתנור. בלגן". זהו ככל הנראה קיצור של "מי שישמע יחשוב שמדובר בעניין גדול… אבל הוא ממש לא". קיצורים כאלה מאפיינים גם את 'חבל על הזמן' הוותיק' ואחרים. 'נודר' היא מילת אישור, התרגשות והעצמה: "נודר באימא שלי שלא אני עשיתי את זה, נודר".

בקבוצת הסלנג המתחדש עלייה משמעותית בהרחבת המשמעות של שמות תואר. 'בדוק', במשמעות בוודאי, ללא ספק. 'הזוי' שהפך כבר לקלישאה לכל עניין שלילי. 'קל' ברור, פשוט, אין בעיה, בהשפעה ישירה של סטטיק ובן אל. 'קשוח' פירושו קשה, מאתגר, עמוס באירועים: יום קשוח, פגישה קשוחה.

שדה שהתרחב התרחבות מרשימה בסלנג הוא שדה המעצימים. ככלל הסלנג הישראלי מספק מאז ומתמיד עשרות רבים של מעצימים, והרשימה כאמור מתרחבת. בראשם 'קסום' ו'מאמם'. 'אח על מלא' הוא חבר טוב, אדם אהוב. 'אין דברים כאלה' מדבר בעד עצמו. 'אם לא הָ-' הוא קיצור של היגד בנוסח "הוא טוב, אם לא הטוב ביותר". מעצים נפוץ הוא 'ברמות', וכן 'ברמות על', ואפילו 'ברמות של כלה'. המלחמות האחרונות הולידו מעצים חיובי חדש: 'טילים', במלעיל. ויש גם מעצימים שליליים כמו 'חרדות'. ציטוט: "טוניקת טריקו משהו חרדות". הביטוי הדו-לשוני 'של הלַייף' משלים כמעט כל עניין: עוגת גבינה של הלייף, הפדיחה של הלייף ועוד. יש לומר שיש גם עלייה במעמד המקטינים כמו 'בקטנה', 'סוג של', ועוד.

המהפכה הדיגיטלית, ומה שקרוי 'שפת הרשת', הולידה שרשרת פעלים חדשים, רובם ככולם נשענים על פועל אנגלי. לאַנְפֵל – להפסיק מעקב בטוויטר בעקבות unfollow. ללַייקֵק – להביע תמיכה בפרסום בפייסבוק באמצעות כפתור לייק. למַנשֵן – להתייחס לאזכור בהודעה של מישהו אחר: בעקבות mention. לפַברֵט – לסמן הודעה, גולש, תמונה וכדומה באמצעות כוכב בטוויטר או ברשת כלשהי, בעקבות  favoriteועוד רבים.

הפקצית, שכבר נזכרה באימוץ הסיומת היידישאית -וּש, וגם הולידה את השימוש ב'אוֹ אֶם גִ'י', תרמה גם את 'חיימשלי', ובקיצור, 'חיים', מילת אהבה המתפשטת בסלנג הכתוב והמדובר. מילת מפתח בפקצית היא 'מושלם': המשפחה מושלמת, החיים מושלמים ומכאן פיתוחים. 'מושי' הוא חמוד, מתוק, וכן שאילה מאנגלית: mushi, בהוראת חמוד, רך, ובהשפעת "מושי מושי", 'הלו' ביפנית, שהופיעה בפרסומת יפנית ששודרה בארץ. הצורה הנפוצה ביותר היא הקיצור 'מוּש', ובמסגרת משפט סיכום נלהב: היה מוש.

ולסיום, אחת המגמות המעניינות היא זליגה של מונחי סטלנות, הז'רגון של מעשני הסמים הקלים, לסלנג הכללי. יש לכך שורשים מוקדמים, אך המגמה התעצמה בעשורים האחרונים. 'גזור' התייחסה במקור למעשן כבד של סמים קלים. היא התרחבה למשמעות מי שעושה מעשי שטות, וזאת בקונוטציה חיובית. 'דוּדָה' היא צורך פיזיולוגי בסם שהתרחב למשמעות חשק עז כלשהו: "יש לי דוּדה לשוקולד". 'מאנצ'ייה' היא מזנון או מסעדה למזון פשוט בהשפעת 'מאנצ'יז', נשנושי מזון בעקבות דחף אכילה פתאומי לאחר צריכת סם. 'מסטול' הוותיקה, המתייחסת למי שמצוי תחת השפעת סמים, התגלגלה למשמעות כללית של אדם מבולבל, המתנהג כמו שיכור. 'סאחי', שפירושה בשפת הסטלנים צלול, מי שאינו נמצא תחת השפעת סם, מתייחסת למי שמתנהג בצורה רצינית בסביבה קלת דעת, ומסרב להתחבר לסביבתו וליהנות. ואילו 'שרוט', מילה שנאמרה בעבר על אדם פגוע בנפשו בעקבות שימוש בל.ס.ד., התרחבה למשמעות דפוק, מי שמתנהג בצורה לא מקובלת. והרי כולנו שרוטים, במידה זו או אחרת.

Read Full Post »

הצורה הזוגית היא ילד הסנדוויץ' של השפה, ואם תרצו, הגלגל החמישי שבין יחיד/ה-רבים/ות. הצורה הבסיסית היא צורת היחיד-זכר, ויש אומרים: הצורה הסתמית, חסרת המין. לצידה צורת הנקבה, ומן הצד השני של הסנדוויץ' – צורות הרבים והרבות. צורת הזוגי היא בדרך כלל שם עצם שאליו מוסיפים -ַיִם. אז מי זקוק לצורה הזוגית? שפות אירופה, למשל, מסתדרות מצוין בלעדיה. לכל היותר מלחימים לצורת היחיד סימון זוגי: bicycle, twopence ועוד.

צורת הזוגי מעוגנת עמוקות בשפות השמיות. בערבית, למשל, סיומת הזוגי -ַין עשויה לבוא אחרי כל שם עצם, וגם אחרי פעלים וכינויים. בסלנג הישראלי המילים האלה נבלעו והזוגיות שלהן סמויה. ברכת הפגישה אהלֵיין – פעמיים אהלָן, והברכה סחתיין – פעמיים בריאות. בעברית הזכות לזוגיות הצטמצמה לכמה עשרות מילים, והרחבה שלה שמורה, כפי שיסתבר בהמשך, למשוררים בלבד. בעברית כאשר מילה מקבלת ריבוי זוגי היא הופכת לערך מילוני עצמאי. בתנ"ך 35 ערכים כאלה, ורובם משמשים בעברית החדשה.

הערפל סביב צורת הזוגי מתגבר כשאנחנו צוללים אל קורפוס המילים הזוגיות. מסתבר שלא כולן מרמזות על זוגיות. קבוצה רחבה למדי כוללת מילים בצורת זוגי שאינן זוגיות בשום היבט. הנפוצות והידועות שבהן מופיעות כבר בפסוקים הראשונים של ספר בראשית: מים ושמים. התופעה הזו מחזקת השערה מחקרית רווחת, לפיה צורת הזוגי הייתה בעבר צורת ריבוי חלופית לצד הצורות המוכרות לנו היום, ועם הזמן היא התייחדה לצורות זוגיות.

'צָהֳרַיים' היא דוגמת מפתח. בדומה למים ושמים אין בה יסוד של זוגיות, היא אינה מייצגת הכפלה של שם עצם ביחיד. ל'צֹהַר' במשמעות חלון אין קשר ל'צהריים'. צורת היחיד מופיעה בלשון ימי הביניים במילה צֹהַר, שמשמעותה זוהר, ופירושה היום 'זנית', מונח מתחום הגיאוגרפיה ותורת האקלים. במקרא מופיעה 'צהריים' 23 פעמים. איש בושת, למשל, "שוכב את משכב הצהריים", ללמדכם עד כמה עתיקה הסיאסטה (ויש אומרים שלאפשטונדה). אגב, ההגייה הנכונה של המילה היא zohorayim, וכללי הכתיב חסר הניקוד מחייבים לכתוב צוהריים. אבל לא חייבים.

מהיכן הגיעה הברכה "צהריים טובים"? המילים בצורת הזוגי זוכות לשמות תואר או לפעלים רלוונטיים בצורת הרבים. צהריים הם 'זוגי זכר', ולכן נאמר 'צהריים טובים' באופן טבעי, ויש אפילו גירסה מוזרה במקצת, 'אחר צהריים טוב', בהתייחסות ל'אחר'. ברוב המקרים צורת הרבים אינה מעוררת שאלה. נעל אחת – נעליים יפות. גרב אחד – גרביים עבים, למרות שהנטייה הישראלית היא לראות בגרב נקבה. בלבול המינים בצורות הזוגי לא התחיל אתמול. הבלשנית יעל רשף מביאה שורה של שיבושים או סטיות דיבור בסוגיית ריבוי הזוגי משנות השלושים של המאה הקודמת: אופניים קטנות, מכנסיים צרות וכך משקפיים ושאר צורות זוגי המחייבות זכר, אבל ההתאם הוא בנקבה. התופעה הזו נקראת "ניקוב הזוגי".

לעיתים הצורה הזוגית מרמזת על זוגיות גם אם אין כאן שני שמות עצם. 'ביניים' היא הימצאות בין שני גורמים. בתנ"ך היא מופיעה רק בצירוף 'איש ביניים': "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ" (שמואל א יז 4). המשמעות כאן נתונה לפרשנויות מגוונות. בעברית החדשה איש ביניים הוא דמות מתווכת, בעיקר בתחומי העסקים והפוליטיקה, בהשפעת האנגלית. הצירוף 'ימי הביניים' הוא תרגום שאילה של the middle-ages, שבין הזמן העתיק לזמן החדש. גם 'בינתיים' מרמזת על זמן: בין מה שהיה לבין מה שעתיד להתרחש. 'כלאיים' מתייחסת לחיבור בין שני חומרים או מקורות שונים ואפילו רחוקים. ומה זה 'זהב פרוויים'? זהב משובח, שמקורו במקום מימי המקרא הנקרא פרוויים.

צורות הזוגי התנקזו לכמה חטיבות לשון ומשמעות. הראשונה שבהן, מטבע הדברים, היא חטיבת המספרים. מספר זוגי יסתיים תמיד ב-ַיִם. שניים ושתיים, מאתיים, אלפיים. ולמה לא עשרַיִים? או מיליונַיִים? ככה יצא. השפה היא שיטה שאינה תמיד שיטתית. בתנ"ך נמצא גם את 'כפליים' שפירושה פי שניים, 'ארבעתיים': הכפלה בארבע, וכן 'שבעתיים', מילה נהדרת שחרגה מהחישוב המתמטי ומשמשת מעצים הקשור במעמדו המיוחד של המספר שבע.

הגוף הוא מקור עשיר למילים זוגיות. הדבר אינו צריך להפתיע, שהרי איברים רבים הם זוגיים, ובהם עיניים, אוזניים, נחיריים, עפעפיים, לחיים, שדיים, שפתיים, ברכיים וכתפיים. 'גפיים' משמשת בעברית החדשה במשמעות זרועות ורגליים. בתנ”ך 'גף' פירושה הגוף כולו, ומכאן הצירופים העוקבים 'בא בגפו' ו'יצא בגפו' (שמות כא 4-3). בארמית המקראית פירוש המילה הוא כנף, ומכאן התגלגלה המשמעות בת ימינו. האיבר הזוגי 'מותניים' דחק בעברית החדשה את 'חלציים', וזה נותר רק בניב הספרותי, 'יוצא חלציו'. עם זאת, חלציים הם כנראה במקורם איברי המין וסביבותיהם ולא המותניים. ומהם חמוקיים? מילה חמקמקה.

השיטה הזוגית זוכה גם בגוף האדם לחריגים. לאדם שלושים ושתיים שיניים, וכאן ניתן לומר שמדובר בשתי שורות שיניים. אבל מה בדבר מעיים, אותם צינורות אינסופיים בגופנו שאין להם דבר עם זוגיות? ולמה ציפורניים, שבהם אנו מונים עשרים כולל ציפורני הרגליים? מילה שנעלמה היא מלקוחיים, שפירושה בית הבליעה. המילה המעניינת מכולם היא 'אפיים', המופיעה שוב ושוב בתנ"ך: "נפל אפיים ארצה". הזוגיות שלה אינה ברורה, וגם על משמעותה ניטש ויכוח פרשני. 'אף' מפורש לפעמים כמצח, על פי שיר השירים, שבו מידמה האף למגדל הלבנון. גם הצירוף 'בזיעת אפך' מעיד על כך, שהרי הזיעה מאפיינת את המצח ולא את האף. 'אפיים' היא אם כן מילת הרחבה של המצח.

תחום נוסף הקשור לגוף האדם שבו נוצרו בעקבות זאת מילים זוגיות הוא הלבוש: מכנסיים, נעליים, משקפיים, מגפיים, גרביים ועוד. ומהיכן הגיעו אלינו הערדליים? המקור בהופעה יחידה בתלמוד, מסכת ביצה: "אמר רב פפא: ערדלין אין בהן משום כלאים". למילה 'ערדליים' אין רמז או דמיון בכל שפה אחרת המוכרת היום.

בתחום הלבוש בולטת בעשורים האחרונים תופעת 'ייחוד הזוגי': מילה זוגית הופכת למילה ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור, הפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפת התקשורת והפרסום. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. ייחוד הזוגי לא נפל מן השמיים. הוא מקובל בז'רגון של יוצאי צפון אפריקה, בהשפעת שפת המקור שלהם.

תחום נוסף שבו נמצא צורות זוגי הוא הזמן: יומיים, שבועיים, שנתיים וגם מחרתיים. ולמה לא 'אתמוליים', יום לפני אתמול, במקום 'שלשום', שהוא הלחם של שלוש+יום? למה לא, בעצם? המילה מופיעה לא מעט בחידושי ילדים, אבל לא נכנסה למילון. יש גם מכשירים זוגיים כמו מלקחיים, מאזניים, כיריים, מצילתיים ורֵחיים, לכל אלה יסוד של זוגיות במכשיר עצמו.

אז העברית הגבילה את קורפוס הערכים הזוגיים, אבל למשוררים רשות להשתעשע בשפה. ביאליק הרבה לזווג, כמו בשירו הידוע "בנות שתיים, בובותיים". בסיפורו "שור אבוס" מובא הצירוף "לחם לחמתיים" במשמעות לחם גדול ומשובח, וממנו מהדהד הצירוף "רחם רחמתיים" משירת דבורה. 'לטרותיים' ו'פרוטותיים' המופיעות בתרגומו לדון-קישוט פירושן שתי ליטראות ושתי פרוטות. לאה גולדברג כותבת: "לסבתא של אפרים, לסבתא ברווזיים". אברהם שלונסקי נטה חיבה מיוחדת לצורות זוגיות, וכאשר כתב על זוג כלשהו, נהג לטבוע צורה זוגית חדשה. למשל: סוּפָתיים, סטירותיים, מרפקיים ואצבעתיים. בשיר "הידעת איך בנגב" כתב: "רגב-רגבותיים".

ונקנח בגנן השעשועים של השפה, ע. הלל: "אללי ואֲלְלַיים, ייללו החתוליים. זה מזה ביקשו סליחַיִים, זה לזה שילבו זנָבַיִים … הידד והידָדַיים!"

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

באחת הרשומות [פוסטים בלעז] ביומן רשת זה [בלוג בלעז] עסקתי במה שקרוי "רבים ההולכים ומתרבים": איך נפרצה לבלי הכר החומה של השמות שאין לתת להם ריבוי, ועולמנו הלשוני מלא נשקים וציודים, אוכלוסיות ונשנושים. מול תופעה זו יש גם תופעה הפוכה: מילה המופיעה בצורת רבים משמשת בלשון הדיבור בצורת היחיד כשם קיבוצי. למשל, כפי שמספר גולש: "בעודי מנגב חומוס בבית שמתי לב שאני אוכל 'חומוס עם צנובר וזעתר'. הסתכלתי היטב וראיתי שיש בקופסה יותר מצנובר אחד. אני אפילו יכול להישבע שפעם אכלתי 'חומוס עם צנוברים'".

'צנובר' כשם קיבוצי הוא כאמור דוגמה לתהליך בלשון הדיבור הישראלית: שם עצם המציין יחיד הופך לשם עצם קיבוצי. בשלב מסוים נתפס 'צנובר' לא כגרגר צנובר בודד, אלא כשם כולל לצנוברים רבים, והוא מתפקד כשם עצם קיבוצי מקובל, ממש כמו 'צאן', 'אוכלוסייה' או 'רכב' שהם שמות עצם קיבוציים במקורם.

'צנובר' חי בשלום ליד 'צנוברים' ואפשר לראות בתפריטים, מתכונים ומוצרים את שתי הצורות. ביחיד, כלומר כשם קיבוצי, וברבים. השימוש ביחיד כשם קיבוצי מזכיר שפת שוק כפשוטה. בשוק העברי נהוג לדבר כמעט תמיד על המוצרים בלשון יחיד: "בכמה העגבניה", "תן לי קילו מלפפון". לאחר פיגוע בשוק אמר אחד הסוחרים על עובד שנפגע: "זה היה עובד בתפוח אדמה". זה לא קורה רק בשוק. הגששים שואלים במערכון "המכונית המגויסת": "הגיע האוטו עם הבפלה?", וב"קנטטה לשווארמה" מזמינים "שני מיץ, אחד עגל, שני ברווז". השימוש אינו עקבי. בתחום המיצים, למשל, נהוג לומר 'מיץ תפוזים', 'מיץ תפוחים' ו'מיץ אשכוליות' ברבים, ולעומת זאת 'מיץ תות', 'מיץ פטל' ו'מיץ גזר' ביחיד. למה? לאלוהי השיווק פתרונים.

בכל המקרים האלה השימוש דומה לסיפור הצנובר: שם של מצרך מזון ביחיד הופך לשם קיבוצי. המבנה הזה מיובא ישירות מהערבית הפלסטינית המדוברת. יוחנן אליחי מגדיר במילונו לעברית הפלשתינית את 'בנדורה' (עגבניה), 'בטיח' (אבטיח), 'כוסא' (קישוא) ואחרים כשמות קיבוציים. כאשר רוצים לקנות יחידת עגבניה אחת מבקשים "חַבַּת בנדורא", שפירושו המילולי גרגר עגבניה. בערבית המילה חַבַּה מוצמדת למרבית שמות הירקות העגולים, כדי להפכם משם קיבוצי לצורת יחיד.

לצד אלה, "חומוס עם צנובר" וכן "כמה העגבניה" מייצגים התפתחות טבעית בלשון המדוברת הישראלית. זה קורה גם בשמות מוסדות ההופכים לשמות קיבוציים. בסידרת הטלוויזיה "הדימונאים" אומרת אילנית: "גועל נפש, הביא לנו משטרה", ולא 'שוטרים', או "באו אצלי מס הכנסה", במקום 'חוקרי מס הכנסה'. בצבא הופכים שמות יחידות לשמות קיבוציים, כמו בחידוד הבא: "צנחנים חושבים ואז מסתערים, גולני מסתערים ולפעמים חושבים, גבעתי חושבים שהם מסתערים, נח"ל לא חושבים ולא מסתערים". העובדה שבמקרה הזה אחרי "גולני" או "נח"ל" בא פועל ברבים אינה חשובה, וגם את 'צנחנים' אפשר לראות כקיצור (אליפסה בשפת הבלשנים) של 'חטיבת הצנחנים'.

האם התופעה קיימת רק בשפת הדיבור או בשפת השוק? לאו דווקא. שורשים לתופעה אפשר למצוא כבר במקרא. כך  מוביל יהושע את  עכן "ואת כל אשר לו" לסקילה ושריפה, כולל  "את שורו ואת חמורו ואת צאנו". 'שור' ו'חמור', במקביל ל'צאן', מתפקדים כאן ובמקומות נוספים במקרא כשמות קיבוציים, ולעומת זאת 'צאן' מופיע במקומות אחרים במקרא כיחידת צאן אחת: כבשה או עז בודדת. יש שמות קיבוציים שאחריהם בא יחיד (כמו "העדר הולך אחר הרועה"), יש רבים (כמו "אלה הצאן מה חטאו"). המיגוון מעיד על הגמישות הרבה בשימוש בשמות עצם קיבוציים.

בעקבות המקורות אפשר למצוא בעברית החדשה לא מעט דוגמאות של שימוש תקני לחלוטין בצורת יחיד המייצגת את הרבים, את הקיבוץ: "חמישים ילד", "שלושים איש", וגם "מאה איש ואשה". עם זאת לא נשמע "שלושים ילדה", "חמישים אשה". בצירוף "זקן וטף", אפשר לראות ב'זקן' שם קיבוצי, במקביל ל'טף' שהוא שם קיבוצי מלכתחילה. נעמי שמר כותבת בשירה "זמר לגדעון": "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני … בשלוש מאות חייל". כך גם בשמות מספרים, במספרים הגדולים: עשרים וחמישה אלף, ארבעה מיליון וכדומה.

אחת התופעות הקרובות לתופעה הזו ואולי מושפעת ממנה היא בתחום הביגוד. כבר כמה עשורים זוכים אביזרי ביגוד זוגיים, הנהוגים בצורת הזוגי או בצורת הרבים להיקרא ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור והפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפה הרשמית. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים  תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. באתר סטיילסקס מוצעים למתעניינים  תחתון עור "לאוהבי תחתונים מדליקים", תחתון לקיק לגבר, ו"תחתון לטקס עם רטט".

מה גבולות התופעה? כמו בתופעה ההפוכה – ריבוי של השם הקיבוצי או הבלתי ספיר – גם כאן הגבולות נקבעים על ידי השימוש והנוהג הלשוני. שוב ושוב יש לזכור: השפה אינה מערכת נוסחאות סגורה, היא משתנה ומתפתחת ומגלה בתוכה דרכים להתרחב ולהגמיש את האפשרויות הגלומות בה. המעברים הדו-סטריים בין היחיד והרבים הם עוד גילוי ליכולת הזו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: