Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זקן’

ד"ר רוביק רוזנטל / אזולאי הכהן, סוקולוב בן הבז ויענקלה בלומנקלוץ

התחומים המרכזיים שמהם נולדו שמות משפחה הם כאמור שמות פטרונימיים (שמות אב), מקומות יישוב ומקצועות. במידה פחותה נוצרו שמות על פי תכונות שיוחסו כנראה לאבי המשפחה בעת מתן שם המשפחה הקבוע. התופעה הזו מוכרת גם בתרבויות לא יהודיות. בספרדית דלגאדו הוא רזה, מורנו הוא כהה עור. מלינקי בפולנית הוא קטן. בקיסרות אוסטרו-הונגריה יהודים חולקו לקבוצות על פי צבע השיער וקיבלו שמות משפחה בהתאם, כמו וייס ושוורץ, או על פי גובהם – קליין וגרוס.

השם האשכנזי המוביל במדינת ישראל כבר לאורך שנים רבות הוא פרידמן. מקומו במדרג השמות הוא 18, הרחק אחרי שמות גנריים כמו כהן ולוי, ושמות מזרחיים כמו ביטון ודהן, וזאת לאורך שנים רבות. הסיבה לכך שיש מעט שמות אשכנזים ברשימה הפותחת פשוטה. פיזור השמות בקרב האשכנזים רב מאוד, בעוד שבין המזרחים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה, נושאים רבים אותו שם משפחה, ויש לכך סיבות סוציולוגיות. 30% מעולי מרוקו נושאים עשרה שמות בלבד. פרידמן פירושו איש שלום, ויש מייחסים אותו כשם מטרונימי בעקבות אם המשפחה פרידה. בעברית הישראלית הוא הפך שם נרדף סטיגמטי לאשכנזים, בעקבות "הפרידמנים והבובלילים" מ"האח הגדול" הראשון. הפרידמנים כאן הם גלגול של תושבי אפרידר, ממייסדי אשקלון.

שמות על פי תכונות אינם בהכרח שמות מחמיאים. אלתר הוא ביידיש זקן, בעקבות השפה הגרמנית, והוא ניתן גם כשם פרטי לילדים רכים שהוריהם ראו ב'זקן' שם מכובד וסגולה לאריכות ימים. צברים שנקראו אלתר סבלו לא מעט מן השם. אצל הספרדים נמצא את שם המשפחה אסֶידו שפירושו בספרדית: חמוץ, והוא מתייחס כנראה לאדם רגזן ולא נעים. קונפינו הוא בספרדית אדם הנמצא בגלות או מאסר. בוחבוט הוא בעקבות הבֶרְבֶרית אדם בעל כרס. טייב וטיבי לעומתם הם אנשים טובים.

שמות משפחה לא מעטים נקראים על שם בעלי חיים. סוקול ברוסית בפולנית הוא בז. סוקולוב הוא בנו של סוקול, מילולית: בן הבז. הרצל הוא שם חיבה של הרץ, שפירושו בגרמנית לב, אבל אפשר לראות בו גם צורה מקטינה של הירש (צבי), שבגרמנית של ימי הביניים בוטא הרץ. לא במקרה נקשר השם העברי נפתלי (איילה שלוחה) להרץ (צבי) בשמות פרטיים, כמו נפתלי הרץ אימבר, נפתלי הרץ טור-סיני ואחרים. כאשר נבחר הרמטכ"ל גדי אייזנקוט הופתעו רבים לדעת שמוצאו ממרוקו. אייזנקוט הוא שינוי בניחוח אשכנזי של השם אָזָנקוֹט הנפוץ בין יהודי מרוקו. על פי אחת הטענות זהו שם של שבט בֶרבֶרי שגר באזור סהל בדרום-מערב מרוקו, והיהודים שגרו בשכנותו נקראו על שם השבט. חוקר השמות אהרן מוריאלי מוסיף כי הפירוש המילולי של השם אזנקוט הוא איילה.

יהודים רבים באירן בעת החדשה בחרו שמות הקשורים לציונות. אפשר למצוא ביניהם שמות כמו שמע ציון, אוהב ציון, פדויים, גאולים, ארץ קדושה, מגן דויד, וכן שקלים המוכר גם מתחום השטיחים. סבה של המשוררת וחוקרת הפולקלור אסתר שקלים, ר' אליהו שקלים, היה אחראי מטעם התנועה הציונית על איסוף השקל הציוני באספהאן, ומכאן שמו. יהודים נוהגים להעניק שמות לסגולה. גליק וכן גליקסמן הוא האיש בר המזל. ונטורה פירושו בלדינו מזל, מיימון היא בכמה מלהגי הערבית מזל, ומכאן גם המימונה, חג המזל.

שמות יהודיים שונים נוצרו כנוטריקונים, ראשי תיבות, בדרך כלל בעלי אופי דתי. בשם כץ (או כ"ץ) רואים נוטריקון של כהן צדק. כהן צדק הוא צאצא של צדוק הכהן, שבו בחר שלמה לכהן בבית המקדש. נוסף על כך, כץ פירושו חתול בגרמנית. ול"ך הוא שם גרמני, וגם ראשי תיבות של "ואהבת לרעך כמוך", הנחשבים מדרש מאוחר. לאומים שונים דוברי שפות רומניות כמו איטלקית, צרפתית ורומנית כונו על ידי הגרמנים וֶלשים. מכאן התגלגל השם ולאכיה ברומניה, מחוז וליס הדובר צרפתית בשווייץ, אזור ולוניה בבלגיה ועוד. כך נוצרו שמות המשפחה וֶלש, וֶלטש, וָלָך, וַלְק, וְלוֹך ועוד. השם הנפוץ בכר הוא ראשי תיבות של "בן כבוד רבי", שם שניתן במקור לבנים של רבנים מפורסמים. לשם אזולאי הוצמד מדרש ראשי תיבות מספר ויקרא: "אשה זונה וחללה לא ייקחו", ומכאן שזהו לכאורה שמם של כוהנים. המקור האמיתי הוא מגוון: טוב בשפה הברברית, כחול בספרדית ועוד.

סיפורי פולקלור רבים נפוצו על שמות פוגעניים שניתנו ליהודים שלא יכלו לשלם על שם המשפחה. בדרך כלל השמות לא שרדו כי היהודים עשו כל מאמץ להיפטר מהם, וייתכן שחלקם הם בגדר אגדות אורבניות. יהודי שאיחר לרישום השמות נקרא שפֶּטֶר, בגרמנית – המאחר. שמות כאלה היו על פי הפולקלור בלומנקלוֹץ (שוטה הפרחים), אֶזֶלקופ (ראש חמור), אוקסֶנשוַונץ (זנב שור), וַנְצְקְנִיקֶר (מועך פשפשים), קִיסמיך (שק לי) ועוד. שמות כמו הֶזֶנפרץ – פרצוף ארנבת והֶזֶנשפרוּנג – זנב ארנבת נשארו במאגר גם היום.

אח'דר, הירוק, הוא כינוי לאליהו הנביא בפי יהודי עיראק. מקור השם באסלאם, שם נקרא אליהו "הנביא הירוק", עקב האמונה שבכוחו להוריד גשמים. ח'דֵיר הוא מקום קברו בדרום עיראק, שאליו עולים יהודים לרגל. מכאן נגזר השם חְ'דוּרי, שמחוסר ידיעה נהגה כַּדּוּרי. בארץ מעובר השם ח'דורי לאליהו. שם המשפחה אלפי המוכר באמצעות האב יוסי והבן גורי, קשור במעשה שהיה. חבורת יהודים עזבה את פרס כדי להתיישב בעיראק. התנפלו עליהם שודדים וגנבו את כספם והם התקיימו מצמחי בר. שאלו אותם מה אכלו, והשיבו: אכלנו עַלַף, מספוא לבהמות, ועל כן שמם נקרא עלפי, ובהמשך אלפי.

שם המשפחה חתוּכָּה קשור גם הוא במעשה שהיה או לא היה, המסופר במסורת התימנית. פירוש השם הוא חתיכה. הסיפור מספר על בעל שדרש מאשתו ביום שישי להביא נתח בשר לארוחה, לאחר שהחתול חטף חתיכה מהארוחה המתבשלת. הקצבים היהודים כבר סגרו את החנויות, והיא הביאה נתח בשר מן הגויים והגישה לבעלה. כדי שהבעל לא ייכשל באכילת טריפה נעשה נס מהשמיים וחתיכת הבשר לא שקעה בצלחת המרק אלא החלה לצוף ולשקוע חליפות.

שמו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אוֹלְמֶרט נדיר לא רק בארץ אלא גם בעולם. בשוודיה התגלתה משפחה בשם אולמרט, אך התברר ששמה המקורי היה tremlo, שהיה גם שמה של מחלבה מעלת סירחון בסביבה, וכדי להתנער מהדימוי שינתה המשפחה את שמה לאולמרט באמצעות היפוך אותיות.

ומה בדבר השמות המחודשים, שבדרך כלל קטעו מסורת משפחתית בת מאות שנים? כמעט כל ראשי הממשלה בישראל עד היום נקראו בשמות עבריים. רובם שינו את שמם משם לועזי אשכנזי. דוד גרין היה לבן-גוריון, משה שרתוק היה לשרת. לוי שקולניק היה לאשכול. יצחק שמיר נקרא במקור יזרניצקי, שמעון פרס נקרא פרסקי, אהוד ברק נקרא ברוג, אריאל שרון נקרא שייינרמן. שניים נולדו בשמות עבריים: יצחק רבין ובנימין נתניהו, שאביו בן ציון נקרא לפני כן מיליקובסקי. שם נישואיה של גולדה מאיר היה מאירסון. ראשי הממשלה היחידים עד כה שלא כיהנו בשם עברי היו בגין ואולמרט.

בן-גוריון דחף לכך שאזרחי ישראל כולם יחליפו את שמם הלועזי לעברי. הוא כפה זאת על קציני צה"ל, ספורטאים המייצגים את ישראל בחו"ל ושדרים ברדיו. כאשר נדרש שדר הרדיו ירון לונדון לשנות את שמו הוא ניסה להוכיח שלונדון הוא שם עברי. כשלא הצליח הודיע ירון שהוא מוכן לשנות את שמו ל"דוד בן-גוריון". ההצעה נדחתה והשם המקורי נשאר על כנו. ואילו הסופר חתן פרס נובל שמואל יוסף צ'צ'קס שינה את שמו בעקבות ספרו הראשון, "עגונות", לעגנון, וכך נחקק בפנתיאון הספרות העברית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

 

Read Full Post »

ד"ר רוביק רוזנטל / כאבי הראש של החתונה היהודית

המסורת היהודית מקדישה תשומת לב רבה למה שקרוי 'טקסי המעבר': ברית המילה, בר המצווה, הנישואין והקבורה. שלושה מהם נטועים בטקסים קבועים, בדרך כלל קצרים ובתהליך הכנה סטנדרטי. זה אינו המצב בטקס הנישואין. הטקס אולי קבוע, אבל ההכנה לקראתו מורכבת ועמוסה בשיקולים, אינטרסים וערכים מתנגשים. יהודי מרוקו אומרים על כך: "לנישואין מושלמים דרושה התייעצות של שנה". הם מוסיפים: "לפני שתתחתן הסתכל מה אתה עושה, זו אינה לולאה שאפשר להתיר".

היהדות תומכת בנישואין, בדומה לדתות אחרות. יהודי הולנד אומרים: "מי שאינו מתחתן חי כמלך ומת ככלב". יהדות מרוקו הפסימית מציעה סיבה משלה להתחתן: "אם לא הקור של ליל שבת והשעמום של מוצאי שבת, אף אחד לא היה מתחתן".

במרכז ענייני הנישואין המוצג בשלל פתגמים וסיפורים בפולקלור היהודי עומדת בדרך כלל האשה. היא זו שחייבת להתחתן, אחרת חייה לא יהיו חיים. בלדינו אומרים: "אין פסח בלי מצה, אין בת בלי חתונה", וגם "הבת לחתונה, והספינה להטענה". במרוקו הפתגם בוטה יותר: "האשה לא נולדה אלא רק לנישואין". לגישה הזו שותפים עמים אחרים. הפתגם הערבי אומר: "נערה אינה יכולה לעזוב את הבית יותר מפעמיים: ביום נישואיה וביום מותה". הפולקלור הפרסי קובע: "אשה אמורה להגיע לבית בעלה ברעלה, ולעזוב עטופה בתכריכים". לבריטים גירסה משלהם: "האשה תצא מהבית בשלוש הזדמנויות: כשהיא מוטבלת, מתחתנת ונקברת".

הפולקלור מעיד שהחברה המסורתית כמעט שאינה מתעניינת בגורלה של האשה לאחר הנישואין, האם הגבר שמצאה הוא גבר חלומות או ברנש אלים ובור. הפתגמים עוסקים במזלם של הגברים, כגון במרוקו: "אחד לקח אישה, ואחד מכה על העורף". גם התלמוד תומך, במדרש על הביטוי "עזר כנגדו": "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו", וגם: "זָכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה". לכך נוסף המדרש הידוע "מָצָא או מוצֵא": "מצא אשה מצא טוב", או "מוצא אני את האשה מר ממוות".

יהודי כורדיסטן קובעים כי "ישנם שלושה סוגי נשים: אחת בן אדם, אחת כלבה ואחת אתון". הפתגם המקומם הזה נשען על סיפור לפיו לנוח הצדיק הייתה בת אחת יפה. הוא הבטיח אותה לשלושה בחורים. שלושתם הגיעו לממש את ההבטחה, ונוח במצוקתו ביקש את עזרת אלוהים. זה הפך את כלבתו ואת אתונו של נוח לנשים עבור הבחורים. מאז על פי הסיפור יש בעולם שלושה סוגי נשים: טובות ונעימות כבת האמיתית, רגזניות וצרחניות ככלבתו של נוח, עצלות ותאוותניות כאתונו.

במזלו של הגבר תומכת הגימטרייה, אומנות החביבה מאוד על היהודים בכל הדורות. יהודי האי ג'רבה שבתוניס נהגו לומר כי 'אשה' בגימטרייה היא 306, ו'איש' – 311, ומכאן שהאשה נחותה מהגבר, והרי זה מתכון לנישואים מאושרים. אם מוסיפים ה' הידיעה תהיה 'האשה' זהה לגבר בגימטרייה, ואם מוסיפים ו' החיבור היא אף תראה עצמה עליונה עליו, ובשני המקרים מדובר במתכון לכישלון הנישואין.

היהודים לא העריכו מאוד את אלמנט האהבה בקשר הנישואין, ואולי אפילו להיפך. "המתחתן באהבה, חי בצער", אומרים הספרדים, ובגירסה אחרת: "נישואי אהבה, חיים של כאב". במרוקו קובעים: "נישואי אהבה – חרטה, הסוף – ילדים יתומים". יש גם פתגמים סותרים. "האהבה היא כצמח ופרייה נישואין" אומרים הספרדים, ובמרוקו מוסיפים: "נישואין בלי טוהר לב דומים לקנקן תה בלי מגש".

מציאת בן הזוג מכונה ברחוב החרדי בהגייה אשכנזית: שִׁידֶך, במלעיל, שידוך. על מי שהגיע לגיל הנישואין נאמר ש"הגיע לפרק האיש מקדש". צעירה דתית שהגיעה לגיל הצעות נישואין מכונה 'שומעת'. מכאן מתחילה העבודה הקשה. על צעיר מבוקש, תלמיד חכם או בן עשירים או שניהם, נאמר ש"שוברים לו את הדלת". צעיר שלא ניחן בתכונות האלה – 'קשה זיווגו', וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף". 'אתרוגית' היא נערה מבוקשת לשידוכים, הנחשבת בעלת סגולות מיוחדות, בדומה לאתרוג מארבעת המינים.

מכאן ואילך, לאחר שנמצא השידוך המתאים, הדרך סלולה. הנערה שנבחרה היא 'המיועדת', האחים והאחיות של בני הזוג הם עד החופה 'מָלָגים': מיועדים להיות גיסים. מכאן הדרך ברורה אף כי לא קצרה: פגישה, פגישת שידוכין בין החתן המיועד לכלה המיועדת; ווֹרט (ביידיש: מילה) שהיא הסכמה על אירוסין. אחר כך: תנאים, שהוא טקס האירוסין, ובסוף הדרך החופה והקידושין.

בתהליך השידוך מעורב בעל המקצוע העתיק 'שדכן', שעליו אומרים הספרדים: "הרוצה להיות שדכן זקוק לפרצוף של עץ ולנעליים של ברזל", כלומר, פרצוף פוקר והרבה עבודת רגליים. השדכנים אינם מחויבים בהכרח לערכי האמת והשקר, שכן עליהם להשיא דווקא את אלה ש'קשה זיווגם'. במרוקו אומרים אפילו: "אם לא היו השקרים הקטנים, לא היו הבנות מתחתנות".

מה אם כן קובע בחיפוש אחר שידוך טוב? היהדות עסוקה מאוד בגיל המיועדים, בעיקר בגיל האשה, ובעיקר בנשים שעברו את "הגיל המתאים" ועדיין לא מצאו חתן. במרוקו אומרים אפילו: "כשהבת גדולה – גייר בשבילה כושי". על האשה הבררנית נאמר שם באירוניה "רווקה מבוגרת, אם היא מבקשת רווק צעיר, תמתין עד שהמת יקום לרוץ". בציבור הדתי-לאומי זכו בנות שלא מצאו חתן לכינוי 'רננה', ראשי תיבות: רווקה נטולת נסיך החלומות. התימנים חושבים גם על הנשים שנאלצות לשאת גבר זקן: "טוב בחור מְאַנֵחַ מזקן מבדח", ועל כך שר ביאליק בשירו "לא ביום ולא בלילה": "אומַר לאבי המיתֵני, וביד זקן אל תתנֶני. לרגליו אפול ואֶשָקֵן: אך לא זקן, אך לא זקן!"

הגיל קובע, אבל מה עם היופי? הפתגמים מגלים כאן עמדות סותרות. על פי הפולקלור דווקא לבנות הנחשבות כעורות קל יותר לתפוס חתן, בעוד היפות נתפסות בחטא הגאווה. "גורל הכעורות בבתים, וגורל היפות בראש חוצות" אומרים התימנים, והספרדים מוסיפים: "היפה מתקנאת בגורלה של המכוערת". מצד שני, בכל זאת, גברים מעדיפים יפות. במזרח אירופה מקוננים "כשכולן מבקשים כלה יפה, מה יהיה על הבנות הכעורות?". יהודי הונגריה שרים על כך: "אוי לי אללי/ מה רבו צרותיי/ מבת כעורה להיפטר/ קשה הוא עד בלי די".

בעניין זה מספרת בדיחה יהודית על שדכן המשכנע גבר להתחתן עם כלה מכוערת, אך עשירה: "מה יוצא לך מהיופי?" שואל השדכן. "בבוקר, כשתצא לעסקיך, היא עדיין ישנה. בלילה, כשתחזור הביתה, כבר חשוך והיא במיטה. מתי בכלל תראה אותה?" הבחור כמעט נכנע ושואל בהיסוס: "נכון, אבל מה אעשה בשבת אחר הצהריים?"

יופיים של הבחורים נחשב פחות, ובמזרח אירופה אומרים כי "די בכך אם בחור הוא יפה יותר משֵד", ובהולנד: "ככל שהגבר יפה יותר מקוף, הרי זה רווח". אבי ההשכלה היהודית משה מנדלסון היה מכוער, נמוך וגיבן. הוא התאהב בבתו היפה של גוגנהיים, אחד מעשירי גרמניה. בתהליך החיזור סיפר לה כי לפני שנולד יצאה בת קול שהכריזה "בת גוגנהיים למשה מנדלסון". הוא שאל את המלאך אם היא יפה, ונענה שהיא מכוערת וגבנונית. "ריחמתי על בת זוגי", אמר מנדלסון, "ואמרתי למלאך: תאמר לקב"ה שאני לוקח על עצמי את הגיבנת ואת הכיעור". הסיפור נגע ללבה של האשה, והיא הסכימה להינשא.

סיפורי היופי נקשרים שוב ושוב לסוגיית העושר. כמה כסף יש לכל אחד מבני הזוג ולמשפחתו? האם הבעל המיועד יכול לפרנס את אשתו? ואולי הכסף הוא מכשול? "אל תיקח אישה אמידה, היא תתנפח בגאווה ותגיד לך להשקות מים", אומר הפתגם המרוקאי, והתלמוד מסכים אתו: "רד מדרגה וקח אישה". בתרבויות העולם חוזרת ההמלצה לגבר לשאת אשה שאינה עולה עליו ברכוש. בספרדית אומרים: "בבית העשירה, היא פוקדת והיא צועקת"; ברוסית: "אשה עשירה היא יהירה, ולעיתים רבה עם גברים". כך בקטלאנית ובאיטלקית. במרוקו צועדים צעד נוסף: "אם תיקח, קח אשה מסכנה גם אם תביא לה רק לחם וסרדינים", כלומר, היא תמיד תודה לך.

הגענו לטקס הנישואין. גם כאן התמונה אינה אידילית. המרוקאים הפסימיים קובעים כי "תכונות הכלה מתגלות מליל החינה", כלומר, יום לפני הטקס, מעט מאוחר מדי. "בנישואין ובמוות, הדאגות לא יחלפו", הם מוסיפים. טקסי החתונה והקבורה קשורים בעמל רב ובהוצאות, ועל כך נאמר "חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים". החתונה נעשית במצב של מחסור, הגירושין – לאחר שנצבר כסף רב. אבל מי חושב על גירושין מתחת לחופה?

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

בין העברית והארמית מתקיימים יחסי משפחה אינטימיים כבר 2,500 שנה לפחות. הרבה שפות שמיות התרוצצו באזורנו, אבל המפגש עם הארמית היה הפורה ביותר. הוא קיבל ביטוי כבר בכמה ספרים ופסוקים בתנ"ך, והגיע לקשר אמיץ, כמעט סימביוטי, במאות הראשונות לאחר הספירה שבהן נוצרו התלמודים והמדרשים. הארמית היתה שפת הדיבור של גולי בבל, והיא אף זכתה לשם חלופי מפתיע: עברית. במסכת גיטין נכתב: "גט שכתבו עברית ועדיו יוונית; (כתבו) יוונית – ועדיו עברית". הגט היה כתוב כידוע בארמית, ושפת הגולים היתה השפה היהודית, הנזכרת במקרא. השפה שאותה חידשנו בארצנו נקראת עברית החל מימי הביניים, אבל בתלמוד נזכר הביטוי 'לשון עברי': בתלמוד ירושלמי נכתב: "ארבעה לשונות נאים שישתמש בהם העולם, ואלו הם: לעז לזמר (לשירה), רומי (לטיני) לקרב, סורסי (ארמית) לאיליה (קינה), עברי לדיבור, ויש אומרים: אף אשורי לכתב". מפגש אהבה לוהט בין השפות נוצר ביצירות הקבלה.

מה נותר מן הארמית בשפה שאנו מדברים היום? הרבה. הרבה מאוד. הארמית נוכחת בכל פינה של העברית החדשה. היא נחשפת בחלון הראווה של המילים העבריות הלגיטימיות, ומבצבצת מכל פינות השפה במילים עבריות שמחדשי הלשון התאימו לעברית. חלק מן המילים שנדדו מהארמית לעברית כמות שהן נושאות את סימן ההיכר החד משמעי: הן נגמרות בא'. א' הארמית בסוף המילה משמשת כסימן היידוע ובתפקידים נוספים, אבל בשימוש העברי היא חלק אורגני של המילה. בראש חבורת המילים האלה צועדים בסך בני המשפחה, כיאה לשפה שהיא בת משפחה: אבא, אמא, סבא, סבתא, וגם סבא רבא וסבתא רבתא. סבא פירושו 'הזקן', והביטוי 'ישראל סבא' הוא כינוי ליעקב הזקן, שהפך סמל לעם ישראל כולו. לעיר כפר סבא, אגב, אין קשר לעניין.

לא כולם אהבו את הארמית. יוסף קלויזנר נלחם בה מלחמת חורמה כי היא סימלה עבורו את הגלות. המילונאי יהודה גור התלונן על ריבוי ה"ארמית שלא לצורך" על ידי "קרתנים המתקשטים במילים זרות", כמו 'מאידך' ו'אשתקד', וכן השימוש במילה 'ברם'. גור אף המציא פועל למשתמשי 'ברם': 'מבַרְמְמִים'. הביקורת הזו עשויה להתייחס למתווכים המובילים של הארמית הישירה אל העברית, הלא הם המשפטנים. הארמית מוגדרת  בחצי חיוך כ"לטינית של המשפטן העברי". וכך זרועה השפה המשפטית  מילים ארמיות שכמעט ואינן מופיעות בשום תחום שפה אחר. מקבץ דוגמיות: 'אליבא ד-' שפירושו על לִבו של, לדעתו, לפי דבריו: "אליבא דמתלונן, המערער ואחיו ירדו עם סכינים”. 'בְּגין' היא מילת הסיבה השכיחה ביותר במשפטית. וכך ברם, גופא, גרידא, דנא ודנן, שפירושן דומה: זה או זאת. במשפטית מעדיפים את 'לאו' על 'לא', כמו בביטויים "לאו טענה היא" או "דחף לאו בר-כיבוש". לכל עניין יש 'רישא' ויש גם 'סיפא', פתיחה וסיום. את הערעור מציגים ב"בית משפט קמא", שהוא הערכאה הקודמת לערעור.

לצד סבא ואמא צועדות בחבורת סיומי א' גם משכנתא (בעברית: המשכון), פלוגתא (המחלוקת), דווקא (הדיוק), אדרבא (על פי הרב) ואחרות. אלא שכאן זכו מילים ארמיות בנקבה, בסיומת 'תא', לגזירה מדאורייתא דאקדמיא: יש לכתוב אותן עם ה' מסיימת במקום א': משכנתה, פלוגתה, שאילתה ועוד. למרבה המזל הגזירה לא נפלה על סבתא.

לא מעט מילים ארמיות המסתיימות בא' איבדו אותה בעברית החדשה עוד לפני גזירות המתקנים, והן נשמעות לנו עבריות לחלוטין. כאלה הן המילים יוקרה, כנופיה, טרחה, דוושה, מהדורה, מחווה, יממה ועוד. אמצעי גיור אחר הוא ההטעמה. הארמית מקובלת כשפה מלעילית, אך ההגייה העברית התקנית מבקשת להגות את מילותיה במלרע, כמו במילים הנפוצות 'דווקא' ו'לגמרי'. בשני המקרים האלה משמרת שפת הדיבור את המלעיל הארמי, והשפה התקנית  את המלרע העברי. המילה 'חבריא', החבורה, שאף זכתה לשימוש ייחודי בקבלה, נכתבת בעברית תקינה 'חבריה', ונהגית במלרע, אך בשיר "יה ירח" היא מושרת במלעיל.

לצד קבוצת א' מסיימת מלאה השפה שלנו מילים ארמיות לכל דבר שאין להן אפילו תו מזהה. כך המילה 'עידן', בעקבות הביטוי בספר דניאל 'עידן ופלג עידן'. 'אתר' היא  מילה ארמית המופיעה פעמיים בתנ"ך, ופירושה מקום. לצידה גם הצורה הארמית הקלסית 'אתרא'. 'גוץ' היא מילה ארמית תלמודית שפירושה קצר. בטקסט בלשון חכמים נכתב שהקב"ה קובע כמעט את כל המאפיינים של הרך הנולד בעודו טיפה: "אם חלש יהיה או גיבור, אם זכר אם נקבה, אם עשיר אם עני, אם נאה אם מכוער, אם ארוך אם גוץ, אבל אם צדיק אם רשע אינו גוזר". עַתִּיק היא מילה ארמית המופיעה בספר דניאל: עַתִּיק יוֹמַיָּא. אַלִּים היא מילה ארמית לכל דבר, כמו בביטוי "כל דאלים גבר" – כל מי שיש לו כוח מנצח. על פי כמה חוקרים שורש המילה, אל"ם, הוא גלגול של על"ם, והוא קשר לעלומים ומכאן לכוחו של האדם הצעיר.

מילים רבות חודשו על בסיס הארמית. כך זכינו לשאוב מן הארמית  'אלונקה' מן המילה התלמודית-ארמית 'אלונקי', המופיעה במסכת ביצה. שם משתמשים באלונקה כדי להעביר זקן המתקשה בהליכה ממקום למקום. 'כספתא', ארגז להנחת כספים, הפך ל'כספת'. 'זוודא', היא צידה, שימשה השראה ל'מזוודה'. "יומא דמפגרי", יום חופש, שימש השראה לפגרה. 'אהדדי' הולידה את שם התואר 'הדדי' ואת המונח 'הדדיות'. 'אילנא' הפכה לאילן, 'כרישא' לכריש, 'נברשתא' לנברשת, 'נשוורא' בתיווכו של ביאליק לנשורת. 'אבזרי', מה ששיך לדבר מה, הפך לאבזר. 'דיילא', מילת ארמית שמקורה יווני במשמעות משרת או עבד עלתה לשרת במטוסים באמצעות חידושו של בן יהודה  'דייל'. בתלמוד הירושלמי מופיעות המילים 'שרברובי' ו'שרברובותא'. במילון התלמודי של ברוך קרוא נכתב שפירוש המילה הוא חוֹם. תרגום מקובל אחר הוא שהכוונה לצינור, ומכאן נולדה המילה העברית החדשה שרברב. את המילה 'פגז' חידש המילונאי הצבאי אברהם עקביה בעקבות המילה הארמית 'פגוזא', המופיעה בתרגום יונתן ליחזקאל כו 9, כתרגום למילה הנדירה 'קֹבֶל' שהיא כלי נשק קדום, ככל הנראה איל ברזל, וזאת בצורת הנטייה 'פגוזוהי.'

לצד ההתאמות נהגו מחדשי העברית להשתמש בשורשים ארמיים, לספח אותם לעברית וליצור מילים עבריות לכל דבר. כך המילה 'ארקא' שפירושה ארץ בירמיהו הפכה למילה הארקה באמצעות שורש אר"ק, ומשמשת לענייני חשמל. בן יהודה גזר משורשים ארמיים את המילים אדיש וגמיש. חקל, חקלאה וחקליתא הארמיות שפירושן שדה שימשו בסיס לחקלאות בת ימינו. שג"ר הוא שורש תלמודי בהשפעה ארמית, והוא נקשר לשליחה בבניינים שונים: שָגַר, שיגר, שוגר, השגיר ועוד. התיבונים יצרו במשמעות זו את המונח 'שגרה' במסגרת הצירוף 'שגרת הלשון', וכך נשתגר השימוש הזה היום.

ברשומה הבאה: איך מככבת הארמית בצירופי לשון

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית,   http://www.ruvik.co.il

%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%90-%d7%93%d7%9e%d7%a9%d7%9b%d7%a0%d7%aa%d7%90-%d7%9c%d7%90%d7%95-%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%90

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: