Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘בלשון המקרא’

אחת מתנועות המחאה החברתית שקמו ב-2011 נקראה "ישראל יקרה לנו", והיא נועדה למחות נגד יוקר המחיה בארץ. שם התנועה מתבסס על משחק מילים בין שתי המשמעויות העיקריות של התואר יָקָר: האחת – 'שמחירו גבוה' והאחרת –'אהוב, חשוב'. כפל משמעות זה עובר כחוט השני במילים שונות מהשורש יק"ר.

כפל המשמעות הזה קיים בלשון המקרא. התואר 'יקר' מתאר דברים שמחירם גבוה, בעיקר בצירוף "אֶבֶן יְקָרָה" (בין היתר: שמואל ב, יב ל), כלומר אבן חֵן. הצירוף 'אבנים יקרות' מציין במקרא אבני בניין שעלותן גבוהה: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ [שלמה] וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת, אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א ה לא). לפי חלק מהפרשנים, אבנים אלה היו גם כבדות, וכך עולה גם מהשוואה לשורש המקביל בערבית וק"ר (ידוע ש-ו' בראש מילה בשורשים בערבית מקבילה ל-י' בראש מילה בעברית), שאחד ממובניו הוא 'מטען כבד'. גם בארמית השורש יק"ר משמש לעיתים במובן 'כבד' (למשל המילה "יַקִּירָה" בארמית המקראית, דניאל ב יא שפירושה 'כבד' או 'קשה').

התואר 'יקר' מתאר במקרא גם רכוש: "כָּל-הוֹן יָקָר נִמְצָא;  נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל" (משלי א יג). פעמים אחרות הוא מתאר באופן מטפורי אדם או דבר שערכו רב וחשוב, למשל: "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד ב), כלומר השווים בערכם לזהב (ראו כאן). בספר משלי (ג, טו) נאמר על החוכמה: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים". בספר איוב (לא, כו) נכתב: "אִם-אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל,  וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ", ונהוג לפרש זאת כ'ירח נהדר'. פעם יחידה התואר הזה משמש במובן 'נדיר': "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ [=נפוץ]" (שמואל א ג א). בעברית החדשה נשתמרה משמעות זו בצירוף  יְקַר הַמְּצִיאוּת.  התואר 'יקר' מופיע ללא שם עצם בביטוי הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל, שפירושו 'הפיק טובה מרעה', בעקבות הפסוק: "וְאִם-תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל [=זול, נִקלֶה, פְּחוּת ערך]" (ירמיהו טו יט).

במקרא נגזר מאותו שורש גם הפועל יָקַר בבניין קל. פועל זה מופיע גם במשמעות של 'עלה מחיר רב': " וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם" (תהלים מט ט), אך בעיקר במובן 'היה אהוב וחשוב', לדוגמה: "יָקַרְתָּ בְעֵינַי, נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ" (ישעיהו מג ד). בבניין הפעיל נגזר משורש זה הפועל הוֹקִיר, המופיע רק פעמיים במקרא; הראשונה: "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר" (ישעיהו יג יב). הפועל 'הוקיר' משמש בפסוק זה במובן 'עשה ליקר יותר, העלה את מחירו', ומובן זה מתאר באופן מטפורי את ערכו של האדם; ובפעם השנייה: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ" (משלי כה יז). מפסוק זה נגזר הביטוי המליצי 'הוקיר רגלו/רגליו (ממקום כלשהו)' שפירושו 'נמנע מלבוא לשם; בא לשם לעיתים רחוקות בלבד'. ביטוי זה נרדף לביטוי הִדִּיר (אֶת) רַגְלָיו  מהשורש נד"ר, ומשמעות הפועל 'הוקיר' בביטוי זה היא 'הפך ליקר' במובן 'הפך לנדיר'.

מהשורש יק"ר נגזר שם העצם יְקָר,  המשמש כמילה נרדפת למילה כבוד, כמו בפסוק הידוע ממגילת אסתר: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (ו ט). שם עצם זה משמש גם במובן 'דבר בעל ערך רב, דבר מפואר ורב הוד', למשל: "וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת-כָּל-יְגִיעָהּ וְאֶת-כָּל-יְקָרָהּ וְאֵת כָּל-אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם" (ירמיהו כ ה)גם בערבית השורש המקביל וק"ר מציין 'כבוד'.  והרי גם בעברית המילה 'כבוד' נגזרת משורש המילה 'כָּבֵד'. דבר כבד, שמשקלו רב, מציין באופן מטפורי עניין בעל חשיבות רבה הראוי להערכה ולכבוד.  

לעיון מיוחד ראוי הביטוי אוֹר יְקָרוֹת. פירוש הביטוי המליצי הזה הוא: אור זך ונעים לעין, אבל מקורו מצוי דווקא בטקסט שאינו נעים לאוזן: בנבואה אפוקליפטית של הנביא זכריה (יד, ו): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן (כתיב: יקפאון)". בפסוק זה יש טעם מפסיק במילה "אור", כלומר: יש מעין סימן פיסוק המפריד בין חלקי המשפט: "לא יהיה אור, יקרות וְקִפָּאוֹן". הפרשנים נחלקו בפירוש פסוק זה. רבי יונה אבן ג'נאח (ריב"ג, מדקדק עברי ידוע שחי בתור הזהב בספרד) פירש ב'ספר השורשים' שלו את המילה "יקרות" בפסוק זה כעננים כבדים הממטירים גשם וברד. לפי פירוש זה, הנביא מתאר מצב שבו לא יהיה אור, אלא עננים קודרים.  פירוש זה מבוסס על הקישור בין השורש יק"ר למשמעות של 'כובד'. עם זאת, במרוצת הדורות נשכח הפיסוק המקורי של הפסוק בטעמי המקרא, וכן ההקשר האפוקליפטי שבו הופיע הפסוק, וכך צורפו המילים 'אור' ו'יקרות' יחד לביטוי המוכר לנו כיום. ככל הנראה, המשמעויות החיוביות המוכרות של התואר 'יקר' השפיעו על יצירת הביטוי הזה.   

במקרא מופיעה פעם אחת מילה נרדפת ל'יקר', בפסוק הידוע: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיהו לא יט). בפסוק זה המילה 'יקיר' משמשת במובן 'אהוב'. בלשון חז"ל מילה זו משמשת גם במובן 'נכבד', בעיקר בצירוף "יַקִּירֵי ירושלים" (משנה, יומא ו, ד; תוספתא, ערכין ב,א; סוכה לז ע"א ועוד), כלומר: 'נכבדי ירושלים'. כיום המילה 'יקיר' משמשת (בין היתר) כאות הערכה הניתן לאדם על-ידי מועצת העיר שהוא מתגורר בה (כל עיר, ולאו דווקא ירושלים)או על-ידי מוסד חשוב, לדוגמה: "יקירי העיר הוזמנו לשבת ביציע האורחים המכובדים."    

גם בשפות אירופאיות יש כפל משמעות דומה. באנגלית המילה precious פירושה גם 'יקר ערך' (לדוגמה, אבנים יקרות הן precious stones) וגם 'יקר ללב, אהוב'. מילה אנגלית זו נגזרה מאותו מקור של המילה price  (מחיר). התואר dear פירושו בעיקר 'יקיר, אהוב', אבל באנגלית בריטית יש לו עוד משמעות: 'שמחירו גבוה'. המילה dear משמשת גם כתואר הפועל שפירושו 'ביוקר', כמו המילה dearly. בצרפתית המילה cher פירושה גם 'יקיר, אהוב' וגם 'שמחירו גבוה'. מילה צרפתית זו קשורה לפועל cherish (להוקיר, להעריך) באנגלית.  

לסיום, תודה לקוראינו היקרים שהקדשתם את זמנכם היקר לקריאת שורות אלה. 

 

Read Full Post »

שוב נכנס אדר ושוב מרבים בשמחה ומתכוננים לחג הפורים: מכינים וקונים תחפושות, אוזני המן, משלוחי מנות ועוד; ובכלל, נכנסים למצב רוח פּוּרִימִי, שמח ומבדח. בלשון הדיבור רבים אומרים את שם החג במלעיל: פּוּרִים, אך ההגייה התקנית היא כמובן, במלרע: פּורִים. כך או כך, מהו מקורו של שם החג?  התשובה נמצאת במגילת אסתר.

בסוף המגילה מתואר החג החדש שחגגו היהודים אחרי ביטול הגזֵרה:  "עַל-כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל-שֵׁם הַפּוּר" (פרק ט', פס' כו).  לפני כן נכתב שהמן "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל" (פרק ג, פס' ז) כדי לקבוע את התאריך שבו יבצע את מזימתו נגד היהודים. המילה 'פור' מופיעה רק במגילה, ולכן היא מוסברת באמצעות המילה הנרדפת גּוֹרָל. בלשון המקרא 'גורל' היה חפץ קטן שהיו מטילים יחד עם חפצים אחרים מאותו סוג (אבנים או קיסמים) לתוך קופסה, ואז בוחרים אחד מהם כדי להכריע (כפי שעושים כיום בשליפת פתקים אקראית מתוך מכל). כמו כן, נהוג היה גם לנער בתוך כלי כמה גורלות מסומנים (למשל, שסומנו עליהם שמות אנשים, שבטים או תאריכים שונים, כפי שמסופר במגילת אסתר), והגורל הראשון שהיה נופל החוצה מהכלי היה נבחר (ומכאן כנראה מקור הביטוי נָפַל הַפּוּר). המילה 'גורל' קשורה למילה גַ'רַל (אבן) בערבית. למרבה ההפתעה, אולי יש קשר בין 'גורל' לבין מילה לועזית מוכרת. המילה 'קורל' (חומר קשה המופק משִלדָם המסתעף של אלמוגים) מקורה ביוונית korallion. יש הרואים את המילה היוונית כגזִירה מהמילה העברית 'גורל' (במובן 'אבן קטנה') בסיומת יוונית (בחילופי העיצורים k  ו-g, תופעה פונטית רווחת).

המילה 'פּוּר' עצמה היא מילה שמית (בניגוד למילים רבות במגילה שמקורן בפרסית), ומקורה ככל הנראה באכדית. יש המקשרים אותה לשורש פר"ר שעניינו שבירה, שכן הפור היה שֶבר של אבן, חרס או עץ. לפי הסבר אחר, מילה זו קשורה למילה הארמית 'פּוּרְתָּא' (מעט, קצת).  

במקרא מופיע פעמים רבות הצירוף הִפִּיל גּוֹרָל, לדוגמה: "וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל-יוֹנָה" (יונה א ז). אחד הדברים שנקבע במקרא באמצעות הטלת גורלות היה חלוקת הנחלות בארץ ישראל לשבטי ישראל. לכן לעיתים משמשת במקרא המילה 'גורל' במובן הנחלה שהוגרלה, למשל: "וַיַּעַל גּוֹרַל מַטֵּה בְנֵי-בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיֵּצֵא גְּבוּל גּוֹרָלָם בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף" (יהושע יח יא). הביטוי עָלָה בַּגּוֹרָל מתאר משהו שנבחר באמצעות הגרלה, או מישהו שזכה בהגרלה, לדוגמה: "בהגרלה הגדולה שהתקיימה עם תום המבצע עלה בגורל משה כנעני מפתח תקווה". בלשון חז"ל נגזרו משם העצם 'גורל' הפועל הִגְרִיל ושם הפעולה הַגְרָלָה.

בלשון חז"ל מופיעה לראשונה גם המילה פַּיִס במובן 'הגרלה, בעיקר ההגרלה שהייתה נעשית בבית המקדש לצורך חלוקת העבודה בין הכוהנים': "התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפיס" (משנה, יומא ב ב(. ככל הנראה, מקורה במילה הארמית 'פֵּיסָא', ואולי היא מבוססת על שאילה מיוונית. יש המקשרים אותה למילה 'פִּסָּה' במובן 'חלק קטן' – חלק קטן של אבן (או חומר אחר) ששימש כגורל.

באנגלית הפירוש המקורי של המילה lot הוא חפץ המשמש כגורל; הביטוי to cast lots פירושו 'להפיל פור/גורל'. כמו בעברית המקראית, פירוש המילה lot הוא גם 'חלקת אדמה'. ממילה זו נגזרה המילה lottery (הגרלה). מאותו מקור  בשפות אירופאיות אחרות נגזרה המילה lotto באיטלקית, המוכרת לנו כיום כשם ההגרלה לוטו.

בעקבות הנוהג העתיק להטיל גורלות כדי להכריע בהחלטות חשובות לעתיד, המילה 'גורל' החלה לציין את מזלו של האדם, את מה שקורה או שעתיד לקרות לו – את מנת חלקו (הצירוף "מְנָת-חֶלְקִי" מופיע לראשונה במקרא, בפס' ט בפרק ט"ז בתהלים לצד המילה "גּוֹרָלִי"=הגורל שלי).  משמעות זו מופיעה גם במקרא: "וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין [=הימים]" (דניאל יב יג). כך, מהביטוי 'עלה בגורל' במובן 'הוגרל' (ראו לעיל) נתגלגל הביטוי  עָלָה בְּגוֹרָלוֹ (של מישהו) במובן 'קרה לו', למשל: "התובע הביע את צערו על שכך עלה בגורלה של המערערת, להיות מורשעת בעבירות כה חמורות".

כידוע, אסתר ומרדכי הצליחו לבטל את גְּזֵרַת הגורל שגזר המן על היהודים, והתאריך שנבחר בהטלת הפור, י"ד באדר, "נֶהְפַּךְ לָהֶם [לכל היהודים] מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב" (אסתר ט כב), ולכן נקבע בו חג הפורים (שם, פס' כ-כו) עד ימינו. חג שמח!

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: