Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ארוחה’

האוכל הוא אחד היסודות המכוננים של התרבות, כל תרבות. לכל עם המאכלים שלו, הרגלי אכילה, וגם סיפורי אוכל, פתגמי אוכל ופולקלור אוכל. היהודים, כמובן, אינם יוצאים מהכלל הזה. פתגמי אוכל בכל התפוצות עוסקים גם באכילה עצמה, אבל גם יוצרים מעולם האוכל דימויים לעניינים רבים ושונים. מסע קצר בעולם האוכל והפתגם היהודי, על קצה המזלג, תרתי משמע, עם הסברים במקרה הצורך. בסוגריים התפוצה היהודית שממנה הגיע הפתגם.

קבוצת הפתגמים הראשונה מדברת על פעולת האכילה. יש בה המלצות מה לאכול, איך לאכול ומתי, המוכרות לכל סבתא יהודייה.

ארוחת הבוקר היא מסמר היום (תימן). עם ג'חנון וביצה, כמובן.

הארוחה, בבוקר אין חיים בלעדיה, בצהריים מובנת מאליה, ובערב רק למי שישים לבו אליה (תימן). ארוחת הערב אינה הכרחית.

בשר הוא הטוב שבירקות (צרפת). עקיצה לטבעונות, שלא הייתה כוס התה של יהודי העולם.

יהודי טוב אוכל בשבת פשטידת גבינה וביצת אווזה (ספרדים).

שבת בלי חמין היא כמו מלך בלי עיר (אלג'יר).

מי שסעד וקינח סעודתו, כאילו בנה לו דירה והוסיף עליה עוד קומה (טוניס).

אחד אחד נאכלים הצימוקים (מרוקו). יש לאכול או לצרוך בצורה מסודרת, ולא בגרגרנות ובחיפזון. ובאותו עניין, בין דוברי הלדינו: גרעין גרעין ממלאת התרנגולת את גרונה.

המאריך בסעודה מאריך ימיו (ספרדים).

אכלת כדי לִשְבוע – תקרטע כדג. אכלת מעט – תרוץ כצבי (בוכרה). ההולנדים והייקים אומרים: כשיטעם לך ביותר, הפסק.

גם כיסנים סופם להימאס על האוכֵל (מזרח אירופה). גם מזון טוב וטעים מאבד את טעמו אם אוכלים ממנו יותר מדי. גרסה בלדינו: דבש רב מדי מעורר בחילה.

הקיבה אינה מובילה אל הקאדי אלא לבית החיים (הוא בית הקברות) (ספרדים). עוד פתגם בגנות אכילה מרובה. גרסה למתקדמים: הבלע שנתקע בוושט יכול להוביל לבית החיים.

כניסתו בטעם, ויציאתו בנעילה (מרוקו). האוכל היה טעים ונאכל ללא בעיות, אבל היציאה שלו מלווה בעצירות ובקשיי המעיים.

אם אכלת מה שאסור, אכול אותו שָמֵן (מרוקו). אם כבר לחטוא, לפחות ניהנה מכך.‏‎‎‏ דוברי היידיש אומרים: אם כבר אוכלים חזיר, שינטוף על הזקן.

הרָעֵב אוכל לחם ניקודים (תימן), וגרסה נוספת: הרעֵב יאכל גם כרעי חגב. גרסת לדינו: בזמן הרָעָב אין לחם רע. יהודי מרוקו אומרים: רָעָב גורם לאכילת אבנים.

השוכב ללון מבלי שסעד, יקום מבלי שיישן (מזרח אירופה).

הסומך על סעודת שכנו ילון בלי ארוחת ערב (מרוקו). גרסת קהילות קורדיסטן, תימן וטוניס: הסומך על סעודת החתונה ילון בלי ארוחת ערב.

לא סעודת בשר, ולא להיות עם אמֵך (מזרח אירופה). אומר החתן לכלתו.

*

פתגמים שונים מתמקדים בפעולות הבישול, וגם בהם צרור עצות לטבח והטבחית, עם לקח על החיים בכלל.

מפוּל אחד לא תעשה בְלִילָה (מרוקו). יש צורך בכמות כדי להביא תוצאות.

התפל מן החוכמה והמלח מהטיפשות (מרוקו). למזון תפל תמיד ניתן להוסיף תבלינים או מלח. ההגזמה פוגעת, ואילו החסר ניתן לתיקון.

מה שחסר מהקַצָב, השלם אותו בפלפל שחור (מרוקו). אם אין בשר אפשר לתבל בתבלין חריף.

בחשי ותטעמי, הוי בת השרוף! (מרוקו). הבעל כועס על אשתו ששרפה את התבשיל, כיוון שלא בחשה ולא טעמה כל שלב בבישול. הפתגם מבקש ממי שעושה דבר מה לפעול בזהירות ולבדוק כל שלב.

מי שבוחש בכף, לא יישרפו ידיו (מרוקו). עצה מעשית למי שעוסק בבישול, ובהכללה לשימוש מושכל במכשירים.

כשהבית מלא התבשיל נעשה מהר (ספרדים). כאשר יש בבית מספיק מצרכים, עבודת הבישול קלה. החותנת אומרת באירוניה: היטב מבשלת כלתי כאשר הבית מלא.

*

עולם האוכל הוא בסיס לדימויים על תחומים רחבים שאינם קשורים לאוכל דווקא. הדרך שבה אנחנו אוכלים, מטפלים באוכל ומתייחסים לאוכל אינה אלא משל לחיים.

אם חלף הטעם, אמור שׂבעתי, ואם חלפה האמירה אמור שמעתי (מרוקו). הפתגם נאמר בדיפלומטיות לאדם המגיע מאוחר למפגש או לסיפור, ומבקש שהכול יתחיל מהתחלה.

אחד אוכל פוּל, ואחד מנפח את כרסו (מרוקו). אין צדק בעולם.

אין פסח בלי מצה, ואין נערה בלי חתונה (ספרדים).

איש אינו מכיר את הבעיות שיש בתוך הקדרה, אלא הכפית הבוחשת (ספרדים).

האהבה דומה לחמאה, היא טובה יותר עם לחם (מזרח אירופה).

הוא רוצה להעמיד ביצה בקערה (מרוקו). אין לו סבלנות, הוא רוצה לבצע במהירות מה שנעשה לאט, רמז ל"ביצת קולומבוס".

החמין והחתן – כמו שהם יוצאים (ספרדים). זו עצה לחותנת, לא להתלונן על החתן של בתה.

הכן קציצה ותן לעיוור (מרוקו). הפתגם נאמר כלפי מי שעושה מעשה לא ראוי כאשר הוא בטוח שלא ישימו לכך לב.

הלחם שלך לא השביע אותי, המילה שלך נתנה לי עונג (ספרדים). לפתגם כמה גרסאות, והוא משבח את חשיבות השפה והשיחה על פני האכילה.

המרוזייא מאחרת רק בגלל שחסר צימוק שחור (מרוקו). הפתגם מתייחס למי שממציא תירוצים חסרי שחר. מרוזייא היא מנה חגיגית המורכבת מטלה או כבש, בצלים, צימוקים, שקדים, דבש, קינמון וזעפרן.

התאם את הנגיסה לגודל הפה בטרם תסתבך (מרוקו). הפתגם הוא עצה לבחור הרוצה להתחתן עם בת ממשפחה מכובדת או בעייתית, ומוצע לו להתאים את הכלה למעמדו. הפתגם משמש למגוון מצבים נוספים.

טובים סובין מעירך מלחם לבן מן הניכר (ספרדים). האוכל שהתרגלת עליו הוא הטעים ביותר.

ישבת לשולחן, אכלת או לא אכלת, אכלת (מרוקו). ‏למרות שהיית שותף זוטר במעשה, האחריות חלה גם עליך.

כשיש שני טבחים האוכל יוצא מלוח או חסר טעם (פרס). פתגמים בגנות מנהיגות משותפת ללא היררכיה מוכרים בשפות רבות.

מי שלא מודה על כיכר לחם, יודה לאל על חֶציוֹ (מרוקו). רק כאשר כפוי הטובה נקלע למחסור הוא מבין את טעותו.

תן את הבצק לאופה, גם אם יאכל את מחציתו (קורדיסטן). עדיף להסתמך על בעלי מקצוע, גם אם הדבר כרוך בתשלום.

*

הדרך שבה אדם אוכל או מתייחס לאוכל מצביעה על אופיו ועל תכונותיו. יש זללנים ויש מסתפקים במועט, יש קמצנים ויש נדיבים, הכול סביב האוכל.

הוא אוכל את בית הכנסת יחד עם הבימה (צרפת). נאמר על הגרגרן.

הסתפק בלחם ותרנגולות, עד שיביא האל את הקינוח (מרוקו). אמירה אירונית כנגד אלה הרוצים עוד ועוד.

טָעַם את האוכל, מצא אותו טעים, ביקש עוד (מרוקו).‏‎‎‏ ‏נאמר על אדם שאין לו גבולות.

כשאני אוכל כל העולם מת (הולנד).

אכלנים נולדים, זללנים מתחנכים (הולנד).

נגוס פת לחם בהנאה, ולא כבשׂ מפוטם בצער (מרוקו). הסתפקות במועט בשלווה עדיפה על עושר מופלג בצער. גם: כוס תה בנענע עדיף מעושר. המקור בספר משלי: טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב.

אם אכלנו אני וילדי, פנו את השולחנות (מרוקו). פתגם על האנוכיות. מי שהשיג מה שהזדקק לו אינו מתעניין בצורכיהם של אחרים.

לא יאכל אותו, לא ייתן, ויזרוק כשיתקלקל (מרוקו). פתגם כנגד הקמצן, שאינו מוכן לתת גם מה שהוא עצמו אינו זקוק לו.

תרנגולת טוב לאכול בשניים, אני והתרנגולת (מזרח אירופה).

אשר בטנו רחבה, חבריו יעזבוהו (תימן).

אשר בטנו ריקה, לא יירא (תימן). מי שסובל מרעב סבור שהמצב לא יהיה גרוע יותר.

המחביא סעודתו למחר, לימים היא תועיל (מרוקו). נאמר באירוניה על מי ‏שמנסה לחסוך חיסכון חסר ערך.

המתבייש לאכול ולהתפלל אבוד בעולם הזה ובעולם הבא (צרפת).

נשאר לָשֶבֶת, והאכילו אותו באַרְבֶּה (מרוקו). הפתגם נאמר על ההססן והבררן, שחיכה לטוב ביותר ובסופו של דבר התפשר על הגרוע ביותר. הוא מתייחס גם לרווק, שאחרי שדחה את הצעירות התחתן עם מבוגרת ממנו.

מוזג היין חשב את עצמו לראש הסעודה (גאורגיה).

מי שארוחתו בריאה בגדו קרוע (ספרדים). גם: חשובים מזונות ממלבוש נאה (מזרח אירופה).

ולסיום, מקבץ משפטי אוכל של האימא הפולנייה.

  • אבל זה שרוף רק בקצה!

  • אבל שניצל את אוהבת!

  • אוכל זה לא משחק!

  • איך אתה יודע שאתה לא אוהב אם לא טעמת?

  • אתה יודע כמה ילדים רעבים יש באפריקה?

  • כל היום אני עומדת במטבח ומבשלת, וזו התודה!

  • את לא קמה מהשולחן עד שאת לא גומרת מהצלחת!

  • ממתקים זה לא אוכל!

  • תבלע תבלע, אל תעשה מחסנים בפה!

  • לא אומרים איכס על אוכל!

Read Full Post »

אחד המנגנונים המרתקים ביחסי שפת המקרא ושפת המשנה והתלמוד הוא המעבר מקודש לחול, וגם להיפך, מחול לקודש. המעבר מקודש לחול אופייני לעברית החדשה ומכונה "מעתק החילון". לצד מעתק החילון מתרחש ברובדי השפה הקדומה מעתק בכיוון הנגדי, "מעתק הקידוש". תכנים כלליים זוכים למשמעות דתית. התהליך הזה אופייני למעבר מלשון המקרא ללשון חכמים. כך זכתה המילה המקראית 'מזוזה', עמוד הדלת בבית, למשמעות מצמצמת דתית בעקבות הנוהג להניח מגילת קלף קטנה בתיבה המחוברת לקורת הבית, על פי המצווה המפורטת בספר דברים. בלשון חכמים כונתה התיבה 'מזוזה'.

גלגולי המילה 'דת' מתארים את מעתק הקידוש. בתנ”ך היא מופיעה 21 פעמים, כולן במגילת אסתר, וכן בצירוף הסתום "אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים לג 2), ומשמעותה 'חוק'. בלשון חכמים זוהתה 'דת' עם חוקי היהדות ומצוותיה, כמו בצירוף הידוע "כדת משה וישראל", כלומר, על פי חוקי משה וישראל, וכן בצירוף 'המירה דתה'. עם השנים התייחדה 'דת' למשמעות מכלול החוקים, המנהגים והאמונות, ביהדות ובדתות אחרות. שם התואר 'דתי' לאדם מאמין התפתח בלשון ימי הביניים, ובעקבותיו שם המושג: 'דתיות'.

מעתק קידוש וחילון מקיף חל על שימושי המילה 'עבודה' והפועל 'עבד'. בתנ”ך לצד השימוש הכללי בהם הם משמשים בתחום הפולחן הדתי: "וְהָיָה כִּי־תָבֹאוּ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי־יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶֽם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח־פֶּסַח הוּא לַֽה'" (שמות יב 27-25). בלשון חכמים ובתפילה 'עבודה' מתייחדת לעבודת אלוהים, וכמעט אין לה שימושי חול.

לצד הכוהנים והנביאים עולה מן התנ”ך דמותו של המשיח. המילה 'משיח' מופיעה בתנ”ך קרוב לארבעים פעמים. בספרם על מגילת איכה כותבים זקוביץ ושנאן כי בתנ”ך 'משיח' הוא כינוי למלך שנמשח עם הכתרתו בשמן הקודש, ובעקבות זאת הוא זוכה לחסות רוח הקודש. בהופעות שונות מתקיימת תקבולת בין 'מלך' לבין 'משיח': "וְיִתֶּן־עֹז לְמַלְכּוֹ, וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ" (שמואל א ב 10). בכמה מקרים מכונה גם הכוהן משיח (ויקרא ד 3). בלשון חכמים זכתה המילה להרחבת משמעות בתוך ההקשר הדתי: 'משיח' הוא מי שזכה לחסות האל ורוחו כדי לגאול את עם ישראל לעתיד לבוא.

לצד מעתקי המשמעות יש גם שינויי כתיב ודקדוק. קבוצת מילים מייצגת חילופי כתיב בין לשון המקרא ולשון חכמים, בעקבות חילופי ש' שמאלית מן התנ”ך בס' בתלמוד. דוגמאות בולטות לכך הן 'תפשׂ' המקראית כנגד 'תפס' המשנאית, 'פרשׂ' המקראית נגד 'פרס' המשנאית, 'שׂח' המקראית כנגד 'סח' המשנאית, 'יחשׂ' כנגד 'יחס', 'שָׂב' כנגד 'סָב', 'משׂור' כנגד הצורה המדרשית 'מַסָּר' ועוד.

בתחום מילות היחס ניטש קרב של ממש בין מילת השעבוד 'אשר' המקראית לבין 'שֶ' המשנאית, והוא נמשך עד לעברית החדשה. מילת השעבוד המובילה בתנ”ך היא 'אשר', שלה 5495 הופעות. היא משמשת כפתיחה לפסוקיות שעבוד כמו "קַח־נָא אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ" (בראשית כב 2), או כמילית תכלית או סיבה: "אֲשֶׁר־נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי" (בראשית ל 18), וכן בצירוף מיליות: בַאֲשֶר, כַאֲשֶר, לַאֲשֶר ומֵאֲשֶר. בלשון חכמים 'אשר' כמעט נעלמה, פרט לציטוטים מן התנ"ך או בטקסטים טקסיים, והיא פינתה את מקומה ל'שֶ-'. 'שֶ-' מופיעה בתנ"ך 136 פעמים, רובן ככולן בספרים המאוחרים כמו תהלים, שיר השירים ועוד. ההופעה היחידה שלה בספרות המוקדמת היא בשירת דבורה: "עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵֽל". בצירוף "מִטָּתוֹ שֶלִּשְלֹמֹה" (שיר השירים ג 7) שֶ- היא מילית שעבוד, ל- היא מילית קניין. מצירוף שתי המיליות נוצרה מילית הקניין שֶל, שאינה מצויה בתנ"ך אך שכיחה בלשון חכמים. למילית הזו תפקיד נכבד בתופעה הרחבה של מה שנקרא 'כינוי קניין פרוד': "הבית של אבי" במקום "בית אבי" המקראי, "הילד שלכם" במקום "ילדְכֶם".

במערכות הדקדוק יש במקורות מקרים לא מעטים של אי סדירות. למשל, בכינוי הרמז ברבים יש אי סדירות בין 'אלה' לבין 'אלו'. 'אֵלֶּה' משמשת בתנ"ך לשני המינים, ו'אֵלוּ' בלשון חכמים לשני המינים. בספר בראשית נכתב "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת [נקבה] בְּנֵי־נֹחַ" (י 1), ובספר שמות "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת [זכר] בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל" (א 1). הצורה 'אלו' מקורה בלשון המשנה וגם השימוש בה אינו סדיר: "אע"פ שהן כגומלין זה את זה הרי אלו נאמנין" (דמאי ד ו), לצד "אם ערסן מלמעלה הרי אלו מצטרפות" (כלאים ד ז). בין הדוברים היום יש נטייה לראות ב'אלה' כינוי לזכר, וב'אלו' – לנקבה. התקנות אינן תומכות בכך.

הדוגמה הבולטת לערבוב צורות היא הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי. דוברי עברית רבים סבורים ש"הבנות ילכו" הוא שגיאה. האקדמיה ללשון קבעה כי שתי הצורות תקינות. בהסבר להחלטה נכתב כי הצורות המיוחדות לנקבה רבות בעתיד ובציווי – בסיומת ־נָה – היו סדירות בלשון המקרא הקלסית – בתורה ובנביאים: "וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת" (ירמיהו כט 6), "וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה" (ירמיהו ט 17). בספרים מתקופת הבית השני כבר יש עדויות לשימוש בצורת הזכר כשהכוונה לנקבות, למשל במגילת אסתר: "וְכָל־הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן" (א 20), או בשיר השירים: "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם מַה־תָּעִירוּ וּמַה־תְּעֹרְרוּ אֶת־הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּֽץ" (ח 4). בלשון המשנה הצורה הלא מיוחדת היא דרך המלך: "הבנים יִירָשׁוּ והבנות יִזּוֹנוּ" (כתובות ד ו).

ולסיום, ללשון חכמים יש תפקיד חשוב בהפיכת סיפורים מקראיים למיתוסים מכוננים, באמצעות צירופי לשון. אירוע מקראי מכונן הוא 'עקידת יצחק', מעשה העלאתו של יצחק לקורבן על ידי אברהם, והצלתו ברגע האחרון. הצירוף מתייחס בשיח למהלך לאומי או מדיני התובע קורבנות של אנשים צעירים. מקורו במסכת ראש השנה: "אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (טז א). הצירוף נשען על הסיפור הידוע מספר בראשית: "וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים" (כב 9).

צירופים דומים שנוצרו בלשון חכמים בעקבות מיתוס מקראי הם 'בריאת העולם', 'קיבוץ גלויות' ועוד. קריעת ים סוף היא אירוע מכונן במיתוס של יציאת מצרים. ואולם, בסיפור המקראי לא נזכר הפועל 'קרע', אלא 'נבקע': "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת־יָדוֹ עַל־הַיָּם … וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת־הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּֽיִם" (שמות יד 21). הצירוף 'קריעת ים סוף' מופיע בלשון חכמים, בדרך כלל כדימוי לקושי רב, שכמעט אי אפשר להתגבר עליו. כך במסכת ברכות: "לך ה' הגדולה – זו קריעת ים סוף, והגבורה – זו מכת בכורות" (נח א). הביטוי זכה לשימוש גם בקרב שדכני העדות החרדיות. 'קָשה זיווגו' פירושו בהווי החרדי בחור שאינו מבוקש לשידוך, וזאת בעקבות מסכת סנהדרין: "קשה לזווגם כקריעת ים סוף" (כב א).

Read Full Post »

המשנה היא יצירה ארץ ישראלית שהגיעה להשלמתה לפני קרוב לאלף ושמונה מאות שנים: אוסף תמציתי ומלוטש של מאות שנים של מסורות שעברו מדור לדור על פה, בהלכה ובאגדה גם יחד. עבור האדם הדתי המשנה היא הבסיס למערכת הדינים והמצוות, שהלכה והתרחבה בתהליך פרשני שלא פסק מעולם. המשנה היא חלון אל עולמם של חכמי ארץ ישראל לאחר חתימת התנ"ך, אשר שימרו ובנו את התרבות היהודית על חורבות הבית השני ואובדן הריבונות היהודית. שפת המשנה היא התשתית לרובד הלשוני הקרוי "לשון חכמים", שהתפתח אחריה בתלמוד ובמדרשים.

איך נולדה שפת המשנה? לאחר חתימת המקרא, בשנת 200 לפני הספירה, נחתם גורלה של שפת יהודה, והיא חדלה לשקף שפה חיה ונחתמה יחד עם המקרא בספרי התנ"ך, ובמידה רבה בספרים החיצוניים שלא נכנסו אליו. עד מרד בר כוכבא שלט בארץ ישראל הדיאלקט הארץ-ישראלי, שהיה נהוג בעיקר בגליל, ועתה הוא שימש גם כמשלב בינוני וגבוה. התוצר העיקרי שלו הוא המשנה, אך בתקופה זו נכתבו טקסטים רבים נוספים, שהרחיבו את ההיכרות שלנו עם הדיאלקט הזה, והוא הפך לשפה מעין עצמאית.

ההבדלים בין השפה המשנאית לשפה המקראית גדולים, כמעט בכל היבט: באוצר המילים, בדקדוק ובתחביר. שפת המשנה מעניקה לעברית יכולות חדשות. הרטוריקה המקראית מומרת בדיאלוג, בהידיינות, בהיקשים. היא מתאימה יותר כשפת לימוד. היא מעניקה לעברית מבנה זמנים נהיר יותר. כמו כן העשירה שפת המשנה את העברית באלפי מילים חדשות. על 8,000 המילים המוכרות מן המקרא נוספו כ-8,000 מילים חדשות לפחות מן המשנה והתלמוד.

מילים משנאיות רבות יוצרות עם מילים מקראיות זוגות של מילים נרדפות, ולפעמים אף שלשות ולמעלה מזה, ומדובר במאות רבות של זוגות. חשוב לסייג ולומר שזיהוי מילה עם רובד לשוני אינו תמיד חד-משמעי. מילים נפוצות בלשון חכמים עשויות להופיע בתנ"ך ולהיפך. 'חמה' מופיעה בתנ"ך רק שש פעמים לצד הופעות רבות של 'שמש', אבל היא המילה הדומיננטית בלשון חכמים. בעברית החדשה נמצא זוגות כאלה בשימושים נפוצים. למשל, 'ארוחה' המקראית מול 'סעודה' המשנאית, 'פריחה' המקראית מול 'לבלוב' המשנאית, 'קהל' מול 'ציבור', 'רמס' מול 'דרס' ועוד.

בדרך כלל מילה אחת בצמד משמשת בשפה הרווחת, ושנייה בעיקר בספרות. כך 'שמש' ו'ירח' מן התנ"ך הן המילים הנפוצות, ו'חמה' ו'לבנה' הן ספרותיות. האף המקראי מביס את החוטם התלמודי, והבוקר המקראי הפנה את שחרית המשנאית לעולם התפילות. האופה, השודד והעיוור נפוצים, הנחתום, הליסטים והסומא – ספרותיים.

דוגמה מובהקת לבידול כזה היא הצמד עץ-אילן. 'עץ' מופיעה בתנ"ך 329 פעמים, מחציתן במשמעות הצמח ומחציתן במשמעות החומר. 'אילן' במקרא היא מילה ארמית (דניאל ד 7). בלשון חכמים 'אילן' משמשת כמילה עברית במשמעות הצמח, ו'עץ' במשמעות החומר. בעברית החדשה 'עץ' חזרה לשמש בשני המובנים, ו'אילן' נדחקה למשלב הספרותי, כמו בשירה של לאה גולדברג "ערב מול הגלעד": "האילנות כל כך כבדים". ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילנות", אבל בשיר החג מעדיף אהרון זאב לכתוב "עץ נטעתי בחג האילן".

כינוי הגוף המקראי 'אנחנו' מועדף בלשון היום-יום על 'אנו' המשנאי, שאותו ניתן למצוא בספרות ובזמר המוקדם: "אנו נושאים לפידים", "אנו באנו ארצה", ובמגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת". לעומת זאת כינוי המדַבֵר 'אנוכי' המקראי נעלם בלשון חכמים, פרט להופעותיו בטקסטים מצוטטים מהתנ"ך, והוא משמש היום רק במשלב הספרותי.

קיימת גם תופעה הפוכה: מילים מהמשנה הן הנפוצות, ואילו מילים מהמקרא – נדירות או ספרותיות. 'זבל' המשנאי הוא 'דומן' המקראי, 'וסת' היא בתנ"ך 'אורח נשים', הטיפש הוא אוויל או כסיל, התבשיל הוא נזיד והתרנגול – שכווי. יחזקאל קוטשר מעלה בספרו 'מלים ותולדותיהן' סיבה להעדפת מילה מלשון חכמים על מילה מקראית. חלק מן המילים המשנאיות, הוא כותב, היו שגורות ביידיש, ועל כן הועדפו בשימוש בעברית החדשה. על כן למשל הועדפה 'תכשיט' המשנאית על 'עדי' המקראית.

לא מעט זוגות מילים מקראיות-משנאיות עברו בשימוש העכשווי בידול משמעות. 'ילד' מן התנ”ך מול 'תינוק' מן המשנה הן מילים נרדפות, וראו "תינוקות של בית רבן". בעברית החדשה 'תינוק' הוא ילד רך, מי שזה עתה נולד. 'בטן' המקראית היא איבר בגוף, 'כרס' המשנאית משמשת היום בעיקר לציון בטן גברית מלאה או נשית הריונית. 'כיסא' המקראית אינה זהה בשימושיה היום לנרדפת 'כורסא' התלמודית-ארמית. במערכת המשפט של ימינו נקבע בידול בין 'שופט' המקראי, המשמשת במערכת האזרחית, לבין 'דיין' המופיעה בתנ"ך 3 פעמים בלבד, אך שכיחה בלשון חכמים, והיא משמשת היום במערכת הדתית ובכמה מערכות שיפוט משניות. החליל המקראי מכונה במשנה 'אבוב'. כאשר נדרש שם עברי לכלי הנשיפה oboe, הוא זכה לשם 'אבוב' בזכות הדמיון בצליל המילה. הקישוא המקראי הוא ככל הנראה המלפפון המוכר לנו מן התלמוד, שפירושו ביוונית מלון מתוק.

המילה 'רֶגֶש' עברה כמה גלגולי משמעות. למילה הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהלים: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ" (נה 15). כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, גם על פי פסוק אחר בתהלים: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק" (ב 1). בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. במסכת שבת נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". משמעות 'רגש' התרחבה מקול רעש, הפונה אל חוש השמיעה, אל חוש המישוש. בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. קודם לכן, במדרש שמות רבה, החלה לבצבץ המשמעות הנפשית של 'להרגיש': "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר". בעברית החדשה התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.

ברשימה הבאה: על המעברים בין קודש לחול בין שפת המקרא לשפת המשנה

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: