Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘אכילס’

המיתולוגיה היוונית מוטמעת בתרבות המודרנית המערבית, ואין כמעט תחום שהיא אינה משאירה בו סימן. הנוכחות של המיתולוגיה היוונית בעברית הישראלית יכולה להצביע על עוד היבט של אופן הצמיחה של העברית, וההתכתבות שלה עם תרבויות ושפות שכנות.

יש מעט מילים שהתאזרחו בעברית, מעמדן כ'מילה לועזית' נשכח, ואתו הרקע המיתולוגי. למשל, פיתון, הנחש הענק שחי בדלפי. השם האנגלי התגלגל לעברית כשם קבוצת נחשים וביניהם פיתון מתכדר, פיתון דם ופיתון שטיח, ואפילו הטיל הישראלי פיתון 3. יקינטון, העלם האומלל היקנטוס שאפולו התאהב בו, הפך לפרח עברי. אבל בדרך כלל חדרה המיתולוגיה לשפה באמצעות מילים שאולות שעדיין מהדהד מהן הסיפור המיתולוגי. המילה אודיסיאה משמשת לתיאור מסע גורלי ומפרך. סטודנט באוניברסיטת בן גוריון כותב בפייסבוק: "ממש אודיסיאה של רגשות – מתקווה, ליאוש, לסף הטירוף". אורקל הפך שם נרדף ל’אורים ותומים’ המקראי, ספינקס הוא תיאור רווח, בעיקר בדיבור, לאנשים שאי אפשר לנחש מה הם חושבים. פרומתיאוס הוא האדם המורד באלים, ובנושא זה כתב דוד אוחנה את ספרו "התשוקה הפרומתאית".

לנשים המיתולוגיות נוכחות עמוקה בעברית. ‘מוזה’ נטמעה בעברית והתחזקה בזכות ‘מוזיקה’ ו’מוזיאון’. סביב מילים אלה נסב אחד מפולמוסי ההגייה הוותיקים של העברית החדשה: האם יש להגות מוזיקה או מוסיקה. ההגייה מוסיקה מוכרת מהעברית התיבונית, שהלכה בעקבות המילה הערבית מוסיקי, ששאלה אותה מן היוונית, בה נהגית המילה מוסיקי, בעקבות מוסה, אלת האומנויות. ההגייה 'מוזיקה' בעקבות 'מוזה' הגיעה מהלטינית. הגייה זו תואמת את המעתק הפונטי היווני-לטיני ס>ז. המינוח המוזיקלי המודרני נשען רובו ככולו על המינוח המקובל בתרבות אירופה שאימצה את ההגייה הלטינית, ומכאן גם את 'מוזיקה'. עם זאת יש להגייה זו עקבות כבר בספרות ימי הביניים. רמח"ל, החיד"א והרמב"ן השתמשו בכתביהם בכתיב 'מוזיקה', וביטאו בכך גם עמדה המתנגדת לחדירת היוונית לעברית.

גרציות, אלות החן והחסד שנולדו לזאוס, זכו בהווי הישראלי לטוויסט אירוני. להלן תיאור של נשות גיל הזהב בכתבה ב-Ynet: "ארבע הגרציות נראות כמי שמקדישות את כל הזמן הפנוי שלהן לטיפוח הפיגורה והפריזורה, עוד יותר מנכדותיהן ומנינותיהן". דנה אינטרנשיונל דחסה לשיר "דיווה" שכתבו יואב גינאי וצביקה פיק נשים מיתולוגיות מתקופות שונות: אחת רומית, אחת יוונית, אחת מודרנית ואחת מצרית: ויקטוריה, אפרודיטה, דיווה וקליאופטרה. דיווה היא מילה לטינית שפירושה 'אלילה', דנה היא בעיני רבים דיווה בפני עצמה.

בראש טבלת הנשים המשפיעות מן המיתולוגיה עומדות ה’אמזונות’, מונח המשמש בשיח הישראלי בתפוצה רחבה, בדרך כלל לא באהדה, כשמדובר בנשים לוחמניות. אחד הרבנים מנתח את הפמיניזם הדתי ומסביר ש"לא מדובר באמזונות". כותב באתר ימני חושש שצה"ל יהפוך "צבא הפמיניסטיות וארבעת האמהות, צבא כרמלה מנשה, בילוי של אמזונות בגיל הנעורים". יש גם אירוניה. באתר של הפועל ירושלים מסופר על חבורה של אוהדות פנטיות: "האמזונות האדומות".

המיתולוגיה חודרת לעברית באמצעות שמות תואר כמו ‘סיזיפי’, ‘דמוני’ ובעיקר ‘אולימפי’, שם תואר כל ישראלי המבטא מצוינות, אבל נדבק דווקא לצירוף "שלווה אולימפית". שלווה היא אחד מאיפיוני האולימפיזם שטבע הוגה האולימפיאדות המודרניות דה-קוברטן. שם התואר ‘מיתולוגי’ עצמו נפוץ מאוד בעברית, והיום כל מישהו שעשה פעם משהו הוא ‘מיתולוגי’. משה דדש הוא "היו"ר המיתולוגי של בית"ר", משפצים את "חוף מציצים המיתולוגי", ומארחים בכנס מחזור את מאיר לוי, "הרס"ר המיתולוגי של חיל הים". יש כבר ניבים: "הצבר המיתולוגי", וכמובן, "האקס המיתולוגי" מבית היוצר של עירית לינור.

המיתולוגיה יצרה ניבים נפוצים המשמשים גם בעברית. הרמטכ"ל לשעבר יעלון דיבר בשעתו על הסכמי אוסלו כעל "סוס טרויאני". תולעת אימתנית שחדרה למחשבי העולם נקראה 'סוס טרויאני'. העקב של אכילס אמנם גרם למותו, אבל הנציח את אכילס לדורות. כך נכתב בדיון על הוראת לשון: "עקב אכילס של התלמידים במשימות השחבור הוא הבלבול בין משפט מורכב למשפט מאוחה". צודקים. מדי יום גם נפתחת איזו ‘תיבת פנדורה’, בדרך כלל היא נסגרת מיד. טומי לפיד המנוח המציא בימי הזקנה העליזים שלו ביטוי נאה: ‘תסמונת אנדרומדה", בו הוא מתייחס בלגלוג לחבריו הפנסיונרים חסרי התעסוקה, המספרים בהתלהבות שהם צועדים כל יום לסלע אנדרומדה בחוף תל אביב וחזרה.

המיתולוגיה נוכחת מאוד בשמות אנשים, מקומות ומוצרים. באשר לשמות פרטיים הם בדרך כלל של נשים. למרבית השמות של נשים בישראל שנלקחו מהמיתולוגיה יש אופי לועזי, ובדרך כלל מדובר בנשים שלא נולדו בארץ כמו לידיה, פורטונה, הלנה ולאריסה, ראיה לכך ששמות מהמיתולוגיה התפזרו לכל התפוצות, מסלוניקי ועד מוסקבה. שני שמות מיתולוגיים שניתנו לצבריות הם גאיה, היא אלת האדמה, הנפוץ בעשורים האחרונים, ומאיה הוותיק, על שם בתו של הטיטן אטלס. לגאיה צלצול ניו אייג'י והיא גם שם של להקת פופ. למאיה צלצול סלבי. השם הוענק לבנות רבות בידי הורים סוציאליסטיים לכבוד האחד במאי, ובגירסת עדכון מיה, בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

מוסדות ובתי עסק שונים קראו לעצמם בשמות מן המיתולוגיה. בית הקולנוע המנוח אוריון, המסעדות היווניות אולימפיה ואולימפוס, וכתב העת לשירה הליקון, על שם הר יווני שבו בילו המוזות. אתר היכרויות ברשת נקרא קופידון, ואפרודיטה היא רשת להלבשה תחתונה. לפני כמה שנים התקיים מסע פרסום לנקטר, מין מיץ המנסה באמצעות השם לשכנע אותנו שמדובר במשקה האלים. ציבור השותים לא השתכנע.

לצד המונחים הרבים האלה ואחרים רוויה השפה העברית מילים בינלאומיות שיצאו מזמן לעצמאות מן המקור המיתולוגי שלהן, ומוכרות כאבני היסוד של שפות רבות כל כך. רשימה חלקית: אוקיינוס, אטלס, אירופה, דרקון, היגיינה, היפנוזה, הרמוניה, וולקן, כריזמה, לירי, מטמורפוזה, מיסטי, פאן, פוביה, סטיכי, סטירה, פסיכי, ארוס. נראה שמיתוסים, בעיקר אלה היווניים, לא מתים. הם ממשיכים לחיות בשפה, גם בעברית.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

לכבוד שנת הלימודים החדשה, 22 הערות על האלף-בית העברי.

אלף-בית. תרומת הכנענים לאנושות. שיטת הכתב הראשונה שבה עומד סימן אחד מול עיצור אחד, התגלגלה ככל הנראה ממכרות בדרום סיני. סדר האותיות אינו מוסבר, ובדרום ערב היה נהוג סדר אחר, שפתח באותיות ה-ל-ח-ם.

בֶּגֶד כֶּפֶת. שישה עיצורים שזכו בעברית לשתי גירסאות, דגושה ורפה, כאב ראש תמידי למורים ולקריינים. על כך אמרו הגששים: לְבֶן האדם, לא לַבֶּן אדם, שהוא יצור לשוני וולגרי.

גימַטריה. המצאה מופלאה שמקורה יווני ואומצה בעברית ובערבית: אות מול מספר. כלי משחק לפרשנים, דרשנים ומחזירים בתשובה, ושיטת ספירה מקורית.

דָנָה נָמָה דָנָה קָמָה. שיטת שינון חביבה ומעצבנת שלימדה את הסבים והסבתות בהיותם תלמידי כיתות אל"ף עברית כהלכתה, ודי הצליחה.

הֵ"א הידיעה. עוד כאב ראש שהורישו לנו דקדקני התנ"ך. הֶענן הָרטוב והֶחֳדשים הָעבריים.

וְדַיֵיק. אימת תלמידי הלשון, ספר תקנות שנועד להורות להם מתי יש לומר כך ואסור בשום פנים לומר כך, מה ההבדל בין וגו' לבין וכו', בין מדוע לבין למה ובין מצקת לבין תרווד.

זכר ונקבה. קללת הדקדוק העברי, הדנה אותנו לזכור תמיד שצומת ועט הן זכר, עיר וציפור הן נקבה, שמש וסכין הן גם וגם, הנעליים חומות והגרביים קרועים, ואיך ומתי לעזאזל אומרים את המספר ההוא, 18.

חֵית ועַיִן. סימן ההיכר של ההגייה הספרדית-מזרחית. הגירסה הגרונית הוטמנה בבקבוק יחד עם השד העדתי.

טיפוגרפיה. אומנות עתיקה של עיצוב אותיות האלף-בית. הספרים והעיתונים אוהבים את הטיפוגרפים הגרמנים פרנק וריהל, גם נרקיס ודוד מככבים, ועל הטקסטים ברשת השתלט כתב אריאל.

יוֹד כאם קריאה. גִלְגֵל או גילגל? אִמא או אימא? עבֵרה או עבירה? זכרון או זיכרון? מִנהל או מִינהל? יש תקנות במסגרת "הכתיב חסר הניקוד", אבל פקחי העברית מתרשלים באכיפה.

כתב רש"י. רש"י היה ענק, אבל הוא ממש לא הכיר את הכתב הזה, שהיה הצורה הקורסיבית-מהירה לכתוב עברית, אומץ מאות שנים לאחר מותו, ועדיין מעצבן תלמיד ישראלי ממוצע.

ליטוּן. ניסיונות חוזרים ונשנים שכשלו ללכת בעקבות אתאטורק ולכתוב עברית בכתב לטיני. גם איתמר בן אב"י, הילד העברי הראשון, היה בעד.

מין ומספר. החוק המרכזי של התחביר העברי, חוק ההתאם, שכל ילד מכיר גם בלי שהלך לכיתה אלף. נכון: ילדה חכמה צועדת לבית הספר. לא נכון: ילדה חכם צועדים לבית הספר, וגם לא: ילד חכמות צועדת. לאן? לבית הספר.

ניקוד. תשובת חכמי טבריה לקושי בקריאת התנ"ך. הניקוד הטברני הביס את הניקוד הבבלי והארץ-ישראלי. בכיתה א' ובאולפן אי אפשר בלעדיו, כשמתבגרים הניקוד הוא מלאכה ליודעי ח"ן.

סופיות. חמש אותיות כַּמְנַפֵּץ שזכו לגירסה מיוחדת לסוף המילה, נוהג הקיים בערבית בכל האותיות. היסטורית הן היו (פרט למ"ם סופית) הצורה המוקדמת והמקובלת, אבל הצורה האמצעית המתחברת השתלטה, והן נדחקו לסוף.

עיצורים. תחנות העצירה בחלל הפה המעצבות את הדיבור שלנו. בעברית יש לנו להלכה 26 עיצורים: 22, בגד כפת רפות ושין שמאלית. בפועל הצטמצמנו ל-17. עיצורים יפהפיים כמו חית ועין לועיות ואפילו הא ואלף הגרוניות, קוף ענבלית וטית נחצית הם נחלת ההיסטוריה.

פ"א רפה. הבת החורגת של השפה העברית. צורת המשנה של הפ"א הדגושה, ועל כן אינה נחשבת אות עצמאית, למרות שמילים כמו פֵיָה, פִרגון ופלאפל הן חלק בלתי נפרד מהווי חיינו.

צ'דיק. אין אות כזו בעברית, אבל נסו לומר שלושה משפטים בלעדיה. יהיה מצ'עמם. עשתה עלייה לעברית דרך אנגלית (צ'יפס), יידיש (צ'ולנט), ערבית מדוברת (צ'ילבה וצ'יזבט), איטלקית (צ'או), ספרדית, פולנית, סינית ושאר שפות, וגם עיוותי עברית טהורה (צ'מעו סיפור).

קָמָץ אָלֶף אָה. דנה נמה של החדר היהודי, שיטת שינון שבאמצעותה לימדו מלמדים עבריים את ילדי ישראל קרוא וכתוב, עם מעט עזרה של המקל והסרגל.

רֵיש מתגלגלת. להיט "הדיבור העברי הנכון" עד שנות השבעים, נכס צאן ברזל של קריינים וזמרים. ברררגע מסוים בהיסטוריה הפכה ההגייה הזו נלעגת וארכאית, והריש פסקה להתגלגל.

שין שמאלית. עוד בת חורגת של האלף-בית העברי. היסטורית היא היתה עיצור נפרד, אבל כיוון שבכתב הכנעני-פיניקי היו רק 22 סימנים היא הצטופפה באותה משבצת עם השין הימנית. לימים התלכדה עם הסמך, אבל בכתיב היא צמודה לשין הימנית לנצח. תפשתם (או תפסתם)?

תנועות. עקב האכילס של הכתב העברי: העיצורים נהדרים, אבל מה עם התנועות? אותיות אהו"י התייצבו למשימה, אבל באופן חלקי בהחלט. הניקוד היה התשובה, אבל מי חוץ מילדי כיתה א' וחובבי שירה עברית קורא טקסט מנוקד? הליטון (ע"ע) לא הושיע.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: