בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

היהודים לא נחשבו לאורך הדורות עם אלים במיוחד. ובכל זאת, לקסיקון המכות הישראלי מרשים למדי, ומגוון מאוד. המילון שלנו מציע מילה מיוחדת לכל דרך אפשרית לחבוט במישהו. הנסיבות המקלות הן שרוב מילות המכות אינן בעברית, וכאשר הן בעברית הן נחשבות לפעמים מילים גבוהות משהו. היום אף אחד לא מכבד את זולתו ב'סנוקרת' או ב'מהלומה', לכל היותר נשתמש במילת המטרייה 'מכה', וכשמדובר בפרצוף 'סטירה'. לאלה מוצמד אחד מפעלי המטרייה הנדבקים לכל עניין: הבאתי, נתתי, שמתי, דפקתי. אף אחד לא 'חובט', 'הולם' או 'סוטר'. זה לא ממש כואב.

אז מהיכן מגיע ארסנל המכות? יש קצת מאנגלית, ובראשן בּוֹקס, מילה הקיימת גם ביידיש; בּוּם, שהיא בעצם מילה אונומטופאית; וכן פליק, שפירושה באנגלית מכה פתאומית, או כפי שאמר עזר וייצמן בנדיבותו "מעולם לא עלה בדעתי לתת פליק לראומה". פליק קיימת גם כפועל ביידיש (פליקן) ופירושו למרוט, בעקבות פועל דומה בגרמנית הקשור גם לפועל האנגלי pluck.

מפתה לקבוע שעיקר מילות המכות נלקחות מן הערבית, שהרי הערבית נשמעת כה גרונית, נחצית ופשוטת הברות.  יש מילים כאלו, אבל פחות משניתן לשער, וחלק ניכר מהן התיישנו, כמו 'דַחַלֶה' (דחיפה, ובמקור גלגול); שלוש מילות הנגיחה 'ראסיה', 'נגחה' ו'נוגרה' (שפירושה במקור, חור, גומה) החלו לדעוך כבר בשנות החמישים, מתוכן 'נגחה' היא השתלה של השורש העברי נג"ח בתצורה ערבית. 'לַטְמָה' נעלמה גם היא, וצצה כשמו של אתר סטירי ימני ברשת. 'פַלַקֶה' היא מכת סרגל, וייתכן שמקורה בכלל בפליק האנגלי. מה נשאר? 'זַפְּטָה', הזכורה לנו מ"סבתא זפטה" של חנה לסלאו. מקורה כנראה  במילה זַבְּטָה  שהיא פעולת המריחה-חבטה של הטיט (זַבַּט). העכשווית מכולן בקבוצה זו היא  'כּאפה', ובערבית כַּפַה (בפ' רפה כפולה), שהונצחה גם בביטוי הנפוץ "ילד כאפות". היא קרובה כמובן לכף היד העברית.

וכאן באה ההפתעה. מלכת המכות העבריות היא דווקא יידיש, אותה שפה מתנצלת, מתחנחנת, כל כך לא אלימה, תרמה לעברית מגוון מרשים של מכות, ולכל אחת מהן תפקיד שונה ומפגש אחר של היד המכה עם הגוף המוכה. חלק מהן התיישנו, אחרות חיות וקיימות עד היום. פעם היו מחטיפים 'בומבה', או כדברי הגשש ב"אופסייד סטורי": "אני חוטף שתי בומבות בראש". 'בומבה' פירושה פצצה, שלה גם משמעות מינית: 'פצצה' היא הכוּסית של ימי המנדט, בהשפעת הביטוי האנגלי blond bomb-shell.  זבֶּנג הייתה ונשארה המכה היידישאית הכואבת והמהירה ביותר, וגם הפכה למותג המנצח מלחמות (או שלא): זבנג וגמרנו. "נתן לו שטוזה" מקורו גם כן במילה היידית שטויס, דחיפה. "שוֹס" פירושה גם מכה וגם ירייה, והיא הפכה דווקא למילת שבח, תופעה השווה עיון מדוקדק בהזדמנות אחרת.

איך קרה שהיידיש נעשתה אלימה כל כך? הסוד טמון, בחלקו, בחדרי הלימוד האפלוליים של העיירה היהודית, שם הרבי היה נותן "במקל, בסרגל, מה שבא ליד". מייקל וֶקס, בספר נהדר בשם born to kvetch, מסביר שכל אחת מהמכות החינוכיות שנתנו המלמדים (בדרך כלל עגלונים שעשו השלמת הכנסה בחֶיידֶר) הייתה שונה מחברתה. זֶץ היא  מכה ביד מונפת, ועל פי וקס זו מהלומה "בסגנון גארי קופר". חְמָל היא מכה קטלנית שוברת שיניים, הגורמת לתלמיד "לראות את למברג עם קרקוב", שהן שתי ערים רחוקות זו מזו: הראש עף לכיוון אחד, הצוואר לכיוון השני. פָּטְשׁ היא סטירה ממוקדת בכף היד,  "אַ פּאַטש אין פּנים". פְלֶם היא סטירה לאורך הפנים, פראסק היא סטירה קשה וכואבת ביד פתוחה, קלאפּ היא מכה צדדית מפתיעה. קניפּ היא צביטת אצבע  בלחי, ומלמד המרבה בצביטות זכה לכינוי קניפֶּר. שנֶל היא מכת אצבע בפרצופו של הנער, על שום מהירותה, והמצטיין בה ייקרא שנֶלֶר. ויש גם וִיש ושְמיר, שפירושן במקור מריחות, והריהן מכות הנמרחות על הפנים. אבות ישורון שר את זכרונות ילדותו: "הוריד לו פליאסק. הדם הבריק. קל".

ועל כך נאמר: חשבתם שהיהודים השאירו את המכות לאלוהים? אז חשבתם.

הכתב, כידוע, הוא תופעה צעירה בתולדות התרבות. השפה האנושית לא נולדה על שולחן כתיבה, וגם לא על לוחות חרס. היא נולדה במרחב הפתוח של הדיבור הטבעי, ושם תחום מחייתה העיקרי עד היום. הכתב נולד בעיקרו לצרכיהם של מוסדות השלטון והדת, במרחב הציבורי והפוליטי, אבל בישר מהפכה: הוא כאן כדי להישאר, מה שנכתב לא ייעלם ברוח. הלוח הכתוב הוא חפץ, הכתב הוא מערכת סמלים מוסכמת, הטקסט הכתוב הוא מקור סמכות. במקרא, שבו מופיע הפועל 'לכתוב' מאות פעמים, מדובר שוב ושוב בסמכות: מה שנכתב יש לעשות "ככתבו וכלשונו". בספר שמות. בהזמנה לעלייה להר סיני, נכתב: "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם".

השפה העברית מספרת לנו פעם אחר פעם את סיפור הקשר בין כתב לבין סמכות. ראשונה מכל בחינה היא 'חוק', מילת המטרייה לסמכות השלטון, בין אם הסמכות הזו נשענת על שרירות לב, על ציווי אלוהי או על הסכמה חברתית. חוק הוא 'מה שנחקק על לוח הכתיבה', כלומר נכתב באמצעי הכתיבה הקדמונים: על אבן, על חרס או על קיר. מה שנחקק נשאר לציבור ולדורות הבאים, ואין לשנותו. בערבית חַקַק פירושו 'היה נכון וצודק, היה מחייב'.

הקשר בין כתב לבין סמכות עולה גם ממילות הסמכות ואכיפת החוק: 'משטר', 'שוטר' ו'משטרה'. 'שוטר' היא מילה מקראית. כבר שם פירושה היה הממונה על הסדר, אבל התפקיד ניתן לכותב השטרות, דהיינו, זה שידע לכתוב, ובניגוד לבדיחה על השוטרים ההולכים בזוגות, ידע גם לקרוא. המילה 'משטר' מופיעה במקרא פעם אחת, בספר איוב: "אם תשים משטרו בארץ", ופירושה כאן חוק. בימי הביניים נעשה בה שימוש בהוראת גזר דין. השימוש המודרני ב'משטר' כשם כולל לעקרונות המנחים את סדרי השלטון מופיע בספרות התחייה, לצד המשמעות הקדומה של 'חוק', בעיקר בצירוף "משטר וסדר".  את המילה 'משטרה' חידש אליעזר בן יהודה.

המילה הממצה את הקשר בין הסמכות והכתב היא חדשה-ישנה: 'מסמך'.  בן יהודה מגדיר במילונו: "כתב מאומת, שיש לסמוך עליו בדבר מהדברים כעדות וכראיה וכיוצא בזה, document, וכבר נכנס בשימוש הלשון". בן יהודה הדגיש בהגדרת המילה את יסוד הסמכות והאמינות, בעוד במילה הלטינית הדגש הוא על לימוד, הוראה והכוונה. 'מסמך' מופיעה כבר בספרות ימי הביניים, אבל משמעותה שם היא עזרה, תמיכה, כגון בפיוט של ר' בנימין: "היות למסמך ומשענים".

בשפות הלטיניות, יש לומר, הקשר בין כתב לסמכות כמעט ואינו נמצא, אולי תזכורת לכך שהכתב האירופי נולד במקומותינו, בין היאור והחידקל. עם זאת אפשר למצוא רמז לכך בשני גלגולי מילים המוכרות לכול. 'דיקטטור' הוא מונח שנוצר ברומי העתיקה, שם זה היה תוארו של אדם שקיבל סמכויות חירום בעת משבר. פירוש המילה הוא דווקא 'זה המדבר הרבה', מן הפועל הלטיני dicere, לדבר, וראו 'דיקציה' ו-dictionary.  בשלב מאוחר יותר נולד הפועל to dictate, שהוראתו להורות, וגם להכתיב. ואילו האוטוריטה, הסמכות, ובאנגלית: authority, מקורה מאותו מקום ממנו נולד הסופר הכותב: author, גלגול של המילה הלטינית auctor, שפירושה גם סופר, וגם מי שמשמש מופת ומקור סמכות לדורות הבאים. היום, בעידן שבו איש כבר אינו 'כותב', אלא כולנו מקישים על מקלדות, וכל מי שיש לו לֶפְּטוֹפּ ומקלדת הוא 'סופר', גם מושג הסמכות הולך ונעשה וירטואלי.

העברית חובבת צירופים כפולים, שבהם אנו משמיעים מילה פעמיים ברצף. בדרך כלל ההכפלה נועדה להדגשה, החל מ"האדום האדום הזה" המקראי, "סחור סחור" הארמי, ועד "משהו משהו" ו"חופשי חופשי" העכשוויים. להכפלה מהסוג האחרון אפשר לקרוא "הכפלה מעצימה". ואולם, ההכפלה לא באה רק להעצים ולרגש, היא באה לעיתים קרובות לארגן לנו את החיים. להכפלה הזו אפשר לקרוא "הכפלה מסדרת".

ההכפלה המסדרת יכולה ליצור סדר מספרי. אפשר לקרוא בביאליק: "אחד אחד ובאין רואה, ככוכבים לפני שחר"; "אחד אחד" מקורו בלשון חז"ל. אפשר לזמר ניגון עתיק: "מה יעשו החסידים כשיבוא המשיח? שניים שניים, לפי התור, ירכבו על החמור". אפשר לשיר: "ארבעה, ארבעה, על הג'יפ הדוהר" יחד עם שועלי שמשון. "חמש חמש" (בקשר) ו"שש שש" (באופטיקה) כבר אינם הכפלה מסדרת, אלא "הכפלה תואמת", נוסח win-win situation האנגלי.

ההכפלה המסדרת יכולה לסדר את הזמן, ולהכניס אותו למחזוריות מרגיעה. "ברוך השם יום יום" מתפלל המאמין, כלומר, "יום אחר יום". מכאן המילה החדשה "יומיומי". "שמונה שמונה" הוא סידור התורנויות הצבאי, וכמוהו "שבוע שבוע". "לילה לילה מסתכלת הלבנה", שרה לאה גולדברג ב"פזמון ליקינתון". אמיר גלבוע כתב את "שיר בבוקר בבוקר". כאן מדובר בהכפלה מעצימה, אבל המקור המקראי הוא דווקא הכפלה מסדרת. "וילקטו אותו בבוקר בבוקר", נכתב בספר שמות, ואבן עזרא מפרש:  "בכל בוקר ובוקר".

קבוצה חביבה עד מאוד בחבורה הרחבה של ההכפלה המסדרת היא, לצורך הדיון, "ההכפלה המרגיעה". קבוצה מיוחדת של הכפלות מסדרות מכילה מוסר מעשי: פעל בשקט, תחשוב לפני שאתה קופץ, לאט לאט, לָאנְגְזָאם לָאנְגְזָאם אַבֶּר זִיכֶער. הביטוי הזה, "לאט לאט, אבל בטוח", מקורו בגרמנית, אבל ביטויי הכפלה מרגיעה התגלגלו ממקורות שונים ומשפות שונות. "קמעא קמעא" מקורו בתלמוד, הסלנג הישראלי-ערבי אימץ בחום את "שווֹיֶיה שוֹויֶיה", הסלנג המנדטורי העדיף את "אִיזִי אִיזִי", וילדי השכונה של חיים חפר שרים ברצף מרגיע-מתחנן של שתי הכפלות: "חבר'ה חבר'ה, רגע רגע".

שני צירופי ההכפלה המרגיעה הכל-ישראלים הם "פרה פרה" ו"טורקי טורקי". על מקורה של "פרה פרה" חלוקות הדעות. הדעה המקובלת היא שמקור הצירוף בבדיחה המגושמת על פר הזקן ופר הצעיר. השניים ניצבים מול עדר פרות שנועדו להרבעה. הפר הצעיר ההורמונלי רוצה להסתער על כל העדר בבת אחת.  הפר הזקן מרגיע: "נקפוץ עליהם פרה פרה". דעה אחרת אומרת שהמקור הוא ספרדי, שכן 'פרה' בספרדית פירושו 'עצור', ומכאן שהוא יובא על ידי עולים מארגנטינה. בין אלה  מסתובבת אגדה על אחד מהם שביקש מנהג אוטובוס לעצור כדי שנוסעת כבדת משקל תספיק לרדת מהאוטובוס, אמר לנהג "פרה פרה", ומיד חטף סטירה מהגברת. הבעיה היא שהצירוף הכפול, "פרה פרה" (עצור עצור), אינו מוכר בספרדית.

ההכפלה המרגיעה השנייה היא, כאמור, "טורקי טורקי". כאן אין ויכוח. מקור הביטוי הוא בבדיחה יהודית, שממנה התגלגל גם הניב "להרוג טורקי ולנוח". למעשה, המקור הוא מחלקה הראשון של הבדיחה, המופיעה גם ב"ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב. אמא יהודייה מרגיעה את בנה העומד להתגייס לצבא הרוסי: "אל תתאמץ", היא אומרת לו, "תהרוג טורקי, תנוח, ואז תהרוג עוד טורקי". המשך הבדיחה פחות מוכר. הבן המבוהל שואל: "אמא, ומה אעשה אם בין שני אלה יבוא טורקי שלישי ויהרוג אותי?" עונה לו אמא: "למה שיהרוג אותך? עשית לו משהו רע?!"

'זמזום' היא מילת צליל, אונומטופיאה, או בעברית של האקדמיה: 'תצליל'. היא אחות לשורת מילים המייצגות צלילים על פי אותו דגם שבו אנו מכפילים את הצליל המקורי: קשקוש, צפצוף, פטפוט, ברבור, רשרוש, גמגום ועוד. חלק מן המילים נגזרו משורשים קדומים, כמו 'צפצוף' מהמקרא ו'קשקוש' מהתלמוד, ורובן חדשות.

גם 'זמזום' מוגדרת כמילה חדשה, והשימוש בה נרחב ויומיומי. הדבורים מזמזמות, אנשים מזמזמים נעימות משיר, הקהל באולם מזמזם לפני תחילת ההצגה ולעיתים גם במהלכה. יוסי בנאי כתב לגששים שיר שבו הוא ממליץ "לזמזם את הזמן", כי "הזמן הוא כמו שקד".

חיטוט קל בחייה של 'זמזום' מעלה שורה של שאלות: מהיכן הגיעה המילה הזו? מה פירושה? האם היא באמת מילה חדשה כמו שטורחים המילונים לומר לנו?

אז מי המציא את 'זמזום'? אליעזר בן יהודה טוען שהוא המחדש, וזאת על פי סימן השלשלת שהוא מצמיד למילה במילונו, המוגדרת "מחידושי המחבר". והוא כותב כך: "קול שאון שמשמיעים קצת בעלי החיים בכנפיהם, כמו זבובים, יתושים וכדומה. נהוג בדיבור העברי בארץ ישראל, והשתמשו בו בספרות החדשה". מסתבר שמישהו הקדים את בן יהודה. מנדלי מוכר ספרים משתמש במילה שוב ושוב בספריו, כולל אלה שנכתבו במקור בעברית. וכך הוא כותב ב"מסעות בנימין השלישי", שיצא לאור בעברית בשנת 1878, כאשר בן יהודה בן ה-19 היה עדיין עלם מתלבט ולא מנהיג תחיית הלשון: "קול רינתו נתערב עם צפצוף הצפרים, עם זמזום הזבובים, עם שריקת הצרצור".

האם בן יהודה לא הכיר את כתביו של מנדלי? ואולי יש בהתעלמות הזו נקמה קטנה מצידו על הזלזול הבוטה של מנדלי בוועד הלשון ובמפעל תחיית העברית בשיטת בן יהודה? תיקו.

חקירה נוספת מגלה ש'זמזום' היא בעצם מילה תלמודית. וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "אמר ר' אליעזר בן יעקב: שמעתי שעונשין שלא כהלכה ועונשין שלא כתורה עד איכן? רבי לעזר בי רבי יוסי אמר: עד כדי זימזום". הפרשנים מאוחדים שיש כאן זמזום אחר, מלשון מזימה, אבל כמה וכמה מדרשים טוענים שהזמזום התלמודי הוא הזמזום שלנו, ופירושו "קול לחש וחשאי", ובמקום אחר: "אם נזדמזמו אחריך דברים – יד לפה".

ההופעה הראשונה הקרובה לזמזום שלנו היא בתנ"ך, כשמו של עם עתיק, עם הזַמזומים: "אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִיא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים" (דברים ב 20). לכאורה, סתם צירוף מקרים. בן יהודה מביא דעה נוספת: "ויש סוברים כי העם זמזומים במקרא נקרא כך על שם קול דיבורם הזר", כלומר, מאחר שדיבורם נשמע כמו זמזום. ח"נ ביאליק החליט באחד משיריו ש'זַמזומים' הם רמשים מזמזמים, אך המילה לא נקלטה.

הזמזום הוליד מילה נוספת מאותו שורש. 'זַמְזַם', הבאזר (buzzer) העברי, מופיע במילוני ועד הלשון כבר בשנת 1929 במסגרת מונחי הטלפון. המקור האנגלי מזכיר לנו שגם באנגלית מדובר באונומטופיאה: bzzzzzz. 'זַמְזַם' מופיעה בספרות יהודית מוקדמת, אבל שם היא מין חליל: "שים על לשונך הרע זמָמֶיךָ, ולא תתעה אחרי קולות זַמְזַמֶּיךָ", מתוך "ספר תוכחת מוסר" לעזרא הבבלי, מן המאה ה-18. ויש גם 'זַמזומית', צמח בר ממשפחת השושניים.

אז בִּחְיאת זומזום, מה זה חשוב מי חידש את המילה, חשוב שהיא אתנו, ממשיכה לזמזם מכל פינה. הביטוי 'בחיאת זומזום', למתעניינים, הוא שיפוץ קל של השבועה הערבית 'בחיאת זַמְזַם'. זמזם, במלעיל, היא באר המים הקדושה שליד הכעבה במֶכה.

אהרן מזי"א, הרופא הבלשן, וידידו בוקי בן יגלי, אימצו את משקל המחלות מן המקרא, המתגלם בין היתר בפסוק בספר דברים: "יַכְּכָה ה' בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת" (דברים כח). הם יצרו בו מחלות חדשות לרוב, כמו שַעֶלֶת וחַצֶּבֶת וצַהֶבֶת. בן יהודה תרם את חלקו ב'אַדֶּמֶת'. במהלך נוסף הפך משקל המחלות פס ייצור לשמות מחלות שהרופאים לא שמעו עליהן.

סוג המחלות האהוב במיוחד על היוצרים בתחום, מאז ועד היום, הוא תחום הדיבור. דיברת יותר מדי? המחלה בדרך. החלוץ בתחום זה היה ביאליק, שהמציא את 'נָאֶמֶת', מחלת הנואמים. לפי יצחק אבינרי ביאליק לגלג באמצעות 'נאמת' דווקא על הנוהג המופרז לדעתו ליצור מילות מחלה במשקל הנ"ל. בעקבות ביאליק יצר אברהם שלונסקי כמה מילות מחלות דיבור. המפורסמת בהן, שזכתה למקום בקנון הלשוני היא 'דַבֶּרֶת', מתוך "עלילות מיקי מהו": "איך פשטה מחלה ממארת, שקוראים לה הדברת". באותו ספר אפשר למצוא גם את "מין צַוַוחַת, מין צָרַחַת" (61). הבלשן יצחק אבינרי מביא חידוש של תלמידו יואב קרני משנות השבעים: 'לַעֶזֶת', שימוש יתר במלים לועזיות. העברית החדשה העשירה מאוד את התחום, והיום יש לנו 'פַּטְפֶּטֶת', 'קַשְקֶשֶת' וגם 'בַּרְבֶּרֶת'.

ב"אני וטלי לארץ הלמה" מתלונן שלונסקי כלפי טלי: "אין קץ לשָאֶלֶת שלך". מחלת השאלות מקפיצה אותנו עשרות שנים קדימה, אל הילד השואל "למה" בפרסומות קופת חולים. הילד מדווח לרופא שלאמו יש 'צַעֶקֶת' ו'לַחֶצֶת', לאחותו 'מַלְשֶנֶת חריפה', ולו עצמו 'נַגֶ'סֶת'. האחרונה גזורה מהמילה היידית ניג'ס, ללמדך שמשקלי הדקדוק סובלניים יותר מטהרני השפה.

לא רחוק  מן הדיבור שוכנת מחלקת הבירוקרטיה, ובה עובד משקל המחלות שעות נוספות. גם כאן היה ביאליק ראשון, כאשר טבע את 'וַעֶדֶת', מחלת ריבוי הוועדות. בעקבותיה באו שתי מילים שהן כבר חלק מן הקנון הלשוני. האחת היא 'סַחֶבֶת', העוסקת בנוהגו של כל מנגנון לדחות את הטיפול בעניינים סבוכים כפשוטים. המונח הזה  נטבע על ידי האקדמיה ללשון בשנת 1960, בעקבות המונח האנגלי red-tape. באנגלית הוא קרוי כך מאז המאה ה-18 ומתייחס לסרט אדום שבו כרכו מסמכים רשמיים. המחלה השנייה היא 'נַיֶּרֶת', ריבוי המסמכים שיש לטפל בהם כדי להגיע ליעד כלשהו, בעקבות מונח אנגלי מן המאה ה-17: paperwork, וגם היא מופיעה באותו מילון של האקדמיה.

מחלות מדומות רבות עוסקות בתכונות אנוש או במצבים יומיומיים. יצחק אבינרי המציא את 'פַּהֶקֶת' ו'סָרֶבֶת'. יוצר המכתמים חנניה רייכמן כותב: "הילדות הינה נתקפת בחַצֶּבֶת עם חַצֶּפֶת – זו עוברת במהירות, זו נשארת עד בגרות". לוסי אלקיויטי כתבה ואיירה ספר בשם "הפַּנֶּקֶת – מחלת ילדים ולפעמים מבוגרים". אברהם שלונסקי לא הסתפק בדַבֶּרֶת ושָאֶלֶת. הוא המציא גם את 'אַגֶּבֶת', מחלת האדישות, 'רַפְרֶפֶת', מחלת השטחיות, ו'הַסְהֶסֶת', מחלת המשתיקים.

השפה הלא רשמית של צה"ל תרמה את חלקה. במילון הסלנג של רפאל ספן מובאת המילה 'חַתֶּנֶת', שהיא על פי הגדרתו הלהיטות של חיילות להתחתן על מנת להשתחרר מהשירות. 'סַגֶּמֶת', מילה עכשווית בהחלט, היא מחלה שלוקים בה קצינים צעירים בדרגת סגן משנה. היא מתבטאת בהתלהבות יתר מדרגות הקצונה החדשות, קשיחות יתר וניסיון לחלק פקודות לכל מי שנמצא בסביבה. בדרך כלל המחלה נעלמת מאליה תוך כמה חודשים. אחרי שמשתחררים מן הסַגֶּמֶת לוקים לעיתים קרובות ב'פַּזֶּמֶת', מחלת הפז"ם (ראשי תיבות: פסק זמן מזערי), שהיא ההשתוקקות הממארת לסיים את השירות הצבאי.

על אדם הנקלע למצב של בלבול או חרדה, אומרים שהוא מחליף צבעים. השפה זיהתה כאן תופעה פיזיולוגית: כשאדם נכנס למצוקה רגשית צבע הפנים משתנה. הביטוי מופיע בשפות רבות, כמו אנגלית, גרמנית, צרפתית וגם יידיש: עס בייטן זיך ביי אים די קאָלירן.

את הקשר בין צבע הפנים למצב הנפשי גילו כבר בתנ"ך: "לא עתה יבוש יעקב, ולא עתה פניו יחוורו", אומר ישעיהו, בהופעה יחידה של הפועל חוור במקרא. חוור פירושו הפך לבן, גם בארמית ובערבית. במשנה ובתלמוד כבר נפתחה קשת צבעים ססגונית. במסכת אבות נכתב ש"המלבין פני חברו ברבים … אין לו חלק לעולם הבא". בתלמוד משרטטים את חילופי הצבעים הקשורים להלבנת פנים: "אזיל סמקא ואתי חוורא" (חולף האודם ובא החיוורון). רבי עובדיה מברטנורא מפרט: "המתבייש פניו מאדימות תחילה ואחר כך מתלבנות. כשמביישין את האדם, בתחילה הרוח מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חימה ופניו מאדימות, וכשאינו מוצא טענה כיצד יסיר הבושת ההוא מעל פניו, הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פניו מפני הצער, ופניו מתכרכמים ומתלבנים".

לפנים המאדימות יש מקבילה עברית ותיקה: הפנים המסמיקות, וגם כאן, מבושה או מהתרגשות. סוּמַק פירושו בארמית תלמודית אדום. ברטנורא מזכיר צבע נוסף. הפנים מתכרכמים, כלומר, מקבלים את צבע הכרכום הצהוב-ירוק. על פי המדרש פניו של רבן גמליאל 'נתכרכמו' כשלא ידע לענות על השאלה "לכמה הנחש מוליד", כלומר, מה אורך ההיריון של הנחשה. הכרכום הוא צמח תבלין המופיע בשיר השירים: "נרד וכרכום, קנה וקינמון". שמו הערבי של הצמח הזה הוא כורכום, שממנו מייצרים את התבלין המצהיב מאכלים שונים. מזהים את הכרכום עם הזעפרן המופק ממנו, אך לפי דעות אחרות זה אינו אותו צמח. בתלמוד נכתב על מי שמתבייש: "כיוון שנצטרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום". כְּרוּם גם הוא צבע ירקרק צהבהב, שאינו קשור לכרכום אלא כנראה למילה היוונית chromo, צבע.

מעמד מיוחד בצבעי הפנים יש לצבע הירוק. פנים ירוקות מעידות על מחלה, ומכאן מחלת היֵרָקון המופיעה בתנ"ך. בתרבות הכללית ירוק הפך צבע הקנאה. באנגלית מוכר הביטוי green with envy, שהתאזרח גם בעברית: "ירוק מקנאה".  ובל נשכח את  המפלצת ירוקת העין, היא הקנאה, שחוללה את הטרגדיה של אותלו.

צבעי הפנים צצים שוב ושוב בשפה, גם כשמדובר בצבעי איפור, המכסים על מה שאנו רוצים להסתיר. דברים גלויים ובוטים נאמרים "בלי כחל ושרק", או בנוסח התלמודי: "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן". הכחל והשרק הם צבעי איפור, כחול ואדום. ומהיכן הגיע הראש הכחול? על פי אגדה עממית מקור הביטוי בחרדון סיני, שראשו מכחיל כאשר הוא מיוחם. אז זהו, שלא. הקישור בין הצבע הכחול וענייני המין מבוסס  על "החוק הכחול", סדרת חוקים בתחום המוסר שנחקקו  במאה השמונה-עשרה בארצות הברית כנגד התנהגות בלתי מוסרית. מכאן הפך הצבע הכחול סמל לשמרנות נוקשה, ובהיפוך סמל לפריצות מינית. "סרט כחול" הוא תרגום של הביטוי האנגלי-אמריקני blue movie, "ראש כחול" הוא פיתוח ישראלי. הנתפס בקלקלתו בעת צפייה בסרט כחול פניו מלבינות, מאדימות ומתכרכמות. או שלא.

יורם, במלרע, היה מלך בישראל. יורם, במלעיל, הוא אחד שכולם דורכים עליו, למרות שהוא מנסה לעשות תמיד בדיוק מה שמבקשים ממנו. ליורם החדש קמו יורשים לא מעטים בדמות הפרייער, הלפלף, החְנון, והגִיק, אבל הוא עודו אתנו.
מה הפך דווקא את יורם לסמל המוכים והמזולזלים? לא לגמרי ברור. ההשערה המקובלת היא שהשם יורם ניתן בכמה יצירות ספרות ותיאטרון בשנות החמישים לילדים שהגיעו מאירופה כניצולי שואה, וזכו לזלזול ולבוז במקום לחיבוק ולחמלה. בכל מקרה, יורם שייך לקבוצה מיוחדת של שמות חסרי מזל, שהפכו משם פרטי למותג לא מחמיא.

שניים כאלה הם שלומיאל וירחמיאל, גם הם במלעיל. שלומיאל הוא אחד מן הצמד שלומיאל ושלימזל: השלומיאל שופך את התה הרותח על חולצתו של השלימזל. שתי המילים הן ביידיש. שלימזל היא מילה דו לשונית: שלים (רע, מגרמנית)+מזל, תרגום של הביטוי הארמי 'ביש גדא'. לעומת זאת שלומיאל הוא דמות נכבדה מן המקרא, נשיא שבט שמעון, ושמו המלא שלומיאל בן צורי שדי. מה קרה לנשיא הנכבד שלומיאל בדרך למטחנה המלגלגת של היידיש? ככל הנראה המקור הוא במדרש התלמודי, המטפל בלי רחמים בדמות שנואה מן המקרא: "זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני". המדרש קובע ששלומיאל בן צורי שדי הוא הוא זמרי, ובכך חרץ את גורל שמו הטוב לדורות הבאים. מדרש מאוחר מזכיר גם ששלומיאל מייצג את שבט שמעון, המקולל על מעשיו של שמעון בשכם.

ירחמיאל חטף גם הוא, אולי בגלל דמיונו לשלומיאל. בתנ"ך יש שלוש דמויות ששמן ירחְמְאֵל. אחד מהם, מצאצאי יהודה, נשא אישה נוכרייה ולכן הוא זוכה לביקורת במדרשים, אך לא נראה שזה מקור הזלזול בירחמיאל למיניהם. ירחמיאל, בתוספת י', הפך בישראל החדשה שם נרדף לטיפוס גלותי נלעג, עד כדי כך שכמה צברים שנקראו ירחמיאל קראו לעצמם יֶרַח, והסתירו את שמם אפילו מנשותיהם. גורל דומה אירע לזלמן, גלגול של השם שלמה, שהפך מושא ללגלוג, אולי בזכות השיר המפורסם על מכנסיו, שהפכו למותג לעג: מכנסי זלמן, ה"מגיעות עד הברכיים".

היידיש הכניסה לארסנל השמות המקוללים גם את לֶמֶך, שהוא מעין תערובת של יורם וירחמיאל. למך הוא מן הדמויות הראשונות במקרא, והוא התפרסם בכך שהרג בשוגג את קין, למרות שקין זכה לשמירה צמודה מאלוהים. לאחר האירוע המצער שר למך לנשותיו עדה וצילה שיר וידוי, המתחיל במילים המפורסמות "עדה וצילה שמעָן קולי". מה שעשה את למך מטרה לצחוקים הוא הסיפור המדרשי על מה שעשו לו בתגובה נשותיו עדה וצילה. השתיים, על פי הסיפור, שימשו לו למטרות שונות. אחת, הפחות מרשימה בהופעתה, שימשה לפרו ורבו. השנייה, הנחשקת, שימשה לתשמיש. אחרי הרצח הענישו השתיים את למך בעונש כבד, ושתיהן סירבו לקיים אתו יחסי מין במשך למעלה ממאה שנה. גם חטף כאב ביצים, וגם נכנס למילון מהצד הלא נכון.

ונסיים בתרח, שהפך שם נרדף לשוטה, בעיקר בצירוף "תרח זקן". תרח המקראי היה אמנם עובד אלילים, אבל בכל זאת איש חשוב, אבא של אברהם אבינו, ולא רק זאת. בבראשית כתוב: "ואלה תולדות תרח: תרח הוליד את אברם". רב אבא בר כהנא אומר על כך: "כל מי שנכפל שמו יש לו חלק לעולם הזה ולעולם הבא".

אז למה זכה תרח למוניטין של טיפש בעולם הזה? כאן נכנסה לתמונה השפה הגרמנית, שבה töricht פירושו טיפש. דמיון הצליל של המילה הגרמנית לתרח, והחשבון העתיק עם עובד האלילים, הכשירו את הקרקע להפוך את תרח למותג של טיפשות.

שוב קיפחנו את הנשים. אז זהו, שלא. יש גם שמות חסרי מזל של נשים, אבל על כך, ברשימה אחרת.

יום הזיכרון ויום העצמאות הם גם ימי האנדרטאות. הן פזורות ברחבי הארץ, עשויות אבן וברזל. בולטות בנוף או נחבאות בו, חלק מתרבות הזיכרון הישראלית העשירה. אנדרטה היא אחת מן המילים הרבות שהורישו לנו היוונים, למרות שהיא עצמה לא התפתחה למילה בשפות אירופה. היא מופיעה בתלמוד בנטייה ארמית: "אמר רב יהודה אמר שמואל: באנדרטי של מלכים שנינו". 'אנדרו' פירושה ביוונית גבר, 'אנדרטה' היא דמות גבר. מן הקידומת הדומה, אנתרו-, שפירושה אדם,  קיבלנו את האנתרופולוגיה, ובסיומי המילים את הפילנתרופ, הנדיב אוהב האדם, ואת המיזנתרופ, שונא האדם.

'אנדרו' מככבת גם במילה העברית אנדרלמוסיה, או בצורתה התלמודית: אנדרולומוסיה, וגם היא מוכרת רק בעברית. פירושה המודרני הוא מצב של בלבול וכאוס. במדרש שבו המילה מופיעה פירושה מגיפה: "אמר ר' שמלאי, כל מקום שאת מוצא בו זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת יפים ורעים". ביוונית עתיקה זהו כנראה גלגול של אנדרולמפסיה, מצוד אחר פושע נמלט.

אנדרוגינוס, גבר-אשה, היצור הדו מיני, נותר בשפות העולם, ומופיע גם בתלמוד. אליעזר בן יהודה, שהתעקש לא להכניס מילים לועזיות למילונו, כותב: "לא ראיתי לי רשות להשמיט מלה מפורסמה ומקובלה כמוה". ומי לא מכיר את אנדרומדה, שהוקרבה למאכל דרקון הים מול חופי יפו. צוק הסלע שנותר ממנה התיר את לשונו המושחזת של טומי לפיד, שטבע את הביטוי "תסמונת אנדרומדה". בכך לגלג על חבריו הגימלאים, הצועדים יום יום אל צוק אנדרומדה וחזרה, במקום להמשיך ולנהל את ענייני המדינה, כמוהו.

לצד 'אנדרטה' התלמודית הציע התנ"ך שמות משלו למצבות הזיכרון. הידוע שבהם הוא 'גַלְעֵד', שבמקורו נועד להנציח את בריתם המחודשת של לבן ויעקב. גַלְעֵד היא אחת הדוגמאות הרבות בתנ"ך למדרש שמות. אחי יעקב עורמים גל אבנים. יעקב קורא לו גַלְעֵד, ולבן מפרש: "הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד" (בראשית לא 48). כל זה, יש להזכיר, מתרחש בהר הגִלְעָד, ועל פי מילון העברית המקראית של מ"צ קדרי, גַלְעֵד הוא הסבר לשם גִלְעָד. ההסבר הזה מתחזק בפרשנות למילה "מצפָּה" המופיעה בהמשך הסיפור, שהיא על פי רש"י והרמב"ן מצפֶּה גִלְעָד, המופיע בספר שופטים.

לבן הארמי קורא לגַלְעֵד "יגר שׂהדותא". שהדותא פירושה 'העדות', ופירוש הצירוף בעברית הוא גל העדות. זוהי הופעה נדירה של מילה בארמית בשלב מוקדם כל כך של כתיבת התנ"ך. שׂהדותא מזכירה את הביטוי "שׂהדי במרומים", כלומר, עדי במרומים, הוא אלוהים. שׁהיד, המת על קידוש השם, הוא בערבית העד המעיד במותו על אמונתו. זאת בעקבות השׁהאדה, העדוּת, אחת מאמונות היסוד של האסלאם.

מילה אחרת הנוגעת בזיכרון היא 'יד'. 'יד' משמשת במקרא בדרך כלל בהוראת האיבר בגוף האדם, אבל בכמה הופעות פירושה מקום. אין הסברים משכנעים לקישור המשמעות בין היד בגוף האדם לבין 'מקום', אבל מכאן התגלגלה המשמעות של מצבת זיכרון, המופיעה פעמיים בתנ"ך, אחת מהן היא יד אבשלום. אבשלום, כזכור, בנה את המצבה לעצמו בעודו בחייו.

'יד' משמשת היום למקרים מיוחדים של זיכרון. בעוד אנדרטה היא הפסל הפיזי המוקם לזכר נופלים, 'יד' היא הנצחה רחבה יותר, בדמות מוסד, מפעל או יישוב. בנובמבר 1948 כתבה ד"ר מרים שפירא, ששכלה את בנה במלחמת העצמאות, מכתב לעיתון "דבר", שבו קראה להקמת ארגון הנצחה. המכתב הוכתר בכותרת "יד לבנים", ומכאן נסללה הדרך להקמת ארגון בשם זה בשנת 1949. מוסד הזיכרון המרכזי של השואה נקרא יד ושם, והוא נגזר מספר ישעיהו: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם" (נו 5).

חד גדיא הפך לאחד מסמלי הפסח. המהדרין מסיימים את ההגדה בטקסט הארמי, ולצידו עשרות גירסאות בעברית. הארמית אינה צריכה להטעות: הטקסט נוצר במאה ה-15, והיהודים למדו אותו משיר עם גרמני. מנהגי הנוצרים הותירו את רישומם על חגי ישראל גם במנהג הסביבון בחנוכה, ובמנהג הרעשנים בפורים, שכוון במקורו נגד יהודה איש קריות.

חד גדיא פירושו בארמית גדי אחד, ובעברית הוא זכה לפירוש נוסף: בית סוהר, והפעם בהטעמה אשכנזית: חד-גדיא, במלעיל. מקורו בפולנית: koziol פירושו תיש, ובסלנג העבריינים הפולני נקרא בית הסוהר, משום מה, תיש. יוצרי הסלנג הישראלי החדש חיברו את בית הסוהר לסיפור ההגדה, וכבר אצל י"ח ברנר אפשר למצוא בסיפור "הלל" שימוש במונח: "יהודים יותר יפים ממך כלואים ב'חד גדיא'".

משפחתו של הגדי מככבת בתרבות היהודית מאז ומתמיד. בעוד הכבשה והשה הם סמל התום, שלא לומר הנאיביות, המשפחה האלטרנטיבית: התיש, העז והגדי מייצגת תכונות אנוש שנויות במחלוקת. התיש הוא טיפש ועקשן. "בוֹק", ביידיש תיש, הוא כינוי לאדם קשה תפיסה. חיים נחמן ביאליק הציע את המילים תיישני ותיישנות במשמעות עקשן ועקשנות. התיש נחשב גם סמל לגחמנות עקב אופיו הקופצני. שם התואר קפריזי עצמו התגלגל על פי אחת ההשערות משמו הלטיני של התיש: caper. לצד המילה העברית גחמן לאדם קפריזי הוצעה גם המילה הנאה 'צפרוני'. היא נקבעה בזכות דמיונה הפונטי לקפריזי, ובעקבות המילה המקראית צפיר, הנרדפת לתיש, כמו בצירוף המקראי "צפיר עיזים". למונח המוזיקלי קפריצ'יוזו הוצע לקרוא במילון מונחי המוזיקה משנת 1955 'צפרונית'.

גם גורלה של העז לא שפר עליה, ומיוחסות לה תכונות של טיפשות ופחזנות. כזה הוא משל העז העיוורת, שאותו ייחס עובדיה יוסף לביבי נתניהו בימים שבהם לא שררה ביניהם אהבה. מקורו בתלמוד הבבלי, במשל ארמי האומר "כאשר כועס הרועה על הצאן, הוא עושה את העז המנהיגה עיוורת". עז חביבה אך מבולבלת היא "עיזה פזיזה", ביטוי שנטבע על ידי משורר הילדים לוין קיפניס, במחזה בשם זה על אודות עז קלת דעת. קיפניס מספר שהוריו נפגשו בעקבות מרדף אחרי עז בחצר, שלה קראו בפולקלור המשפחתי "עיזה פזיזה", או "עיזה רגיזא" וגם "עיזה קפריזה".

העז מככבת בסיפור הידוע על האשה שהתלוננה על הצפיפות בביתה, והצטוותה להכניס לתוכו עז. כשהתלוננה שוב, אמר לה הרבי להוציא את העז. מאז הפכה העז למותג חדש ולא מחמיא: המרכיב המיותר, שנועד להשלכה. יחסי ציבור לא צפויים קיבלה העז מאדריכלי המפעל הציוני, כסמל לחקלאות בעלי החיים, בביטוי "עוד דונם ועוד עז". זכות היוצרים לחיים וייצמן, בנאום ההתפטרות שלו מנשיאות ההסתדרות הציונית בשנת 1930.

התיש קרוי גם שעיר, או שעיר עיזים, שהיה מועד לשחיטה, או גרוע יותר, להטלתו מראש צוק העזאזל. התלמוד מפרש את השם כצירוף של "עז אל" אל רב עוצמה, מדרש מאוחר סבור שהצוק נקרא כך על פי הצירוף העברי-ארמי "עז אזל", בעברית: העז הלכה. סיפור יפה, אך  אינו עומד במבחן החקר הלשוני.

נראה אם כן שמשפחתו הפגומה של התיש דיברה אל לב בני האדם  יותר ממשפחתם המושלמת של האיל והכבשה, וראיה לכך היא הניב החביב "הגדיים נעשו תיישים", שמקורו בתלמוד. יצחק אלתרמן, אביו של נתן, גם כתב שיר על התיש: "יש לנו תיש, לתיש יש זקן, ולו ארבע רגליים וגם זנב קטן". על בסיס השיר יצרו ילדי ישראל התמימים גירסה חתרנית: "יש לנו רבי, לרבי יש זקן, ולו ארבעה תלמידים, והוא מכה אותם, במקל, בסרגל, מה שבא ליד". עם הזמן יוחסו מעלליו של הרבי לתיש, שלא עשה כל רע.

אז שיהיה סדר שמח וכשר, וזכרו: פסח בלי חד גדיא הוא כמו חנוכה בלי סביבון, וכמו פורים בלי רעשן.