בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

יום הזיכרון ויום העצמאות הם גם ימי האנדרטאות. הן פזורות ברחבי הארץ, עשויות אבן וברזל. בולטות בנוף או נחבאות בו, חלק מתרבות הזיכרון הישראלית העשירה. אנדרטה היא אחת מן המילים הרבות שהורישו לנו היוונים, למרות שהיא עצמה לא התפתחה למילה בשפות אירופה. היא מופיעה בתלמוד בנטייה ארמית: "אמר רב יהודה אמר שמואל: באנדרטי של מלכים שנינו". 'אנדרו' פירושה ביוונית גבר, 'אנדרטה' היא דמות גבר. מן הקידומת הדומה, אנתרו-, שפירושה אדם,  קיבלנו את האנתרופולוגיה, ובסיומי המילים את הפילנתרופ, הנדיב אוהב האדם, ואת המיזנתרופ, שונא האדם.

'אנדרו' מככבת גם במילה העברית אנדרלמוסיה, או בצורתה התלמודית: אנדרולומוסיה, וגם היא מוכרת רק בעברית. פירושה המודרני הוא מצב של בלבול וכאוס. במדרש שבו המילה מופיעה פירושה מגיפה: "אמר ר' שמלאי, כל מקום שאת מוצא בו זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת יפים ורעים". ביוונית עתיקה זהו כנראה גלגול של אנדרולמפסיה, מצוד אחר פושע נמלט.

אנדרוגינוס, גבר-אשה, היצור הדו מיני, נותר בשפות העולם, ומופיע גם בתלמוד. אליעזר בן יהודה, שהתעקש לא להכניס מילים לועזיות למילונו, כותב: "לא ראיתי לי רשות להשמיט מלה מפורסמה ומקובלה כמוה". ומי לא מכיר את אנדרומדה, שהוקרבה למאכל דרקון הים מול חופי יפו. צוק הסלע שנותר ממנה התיר את לשונו המושחזת של טומי לפיד, שטבע את הביטוי "תסמונת אנדרומדה". בכך לגלג על חבריו הגימלאים, הצועדים יום יום אל צוק אנדרומדה וחזרה, במקום להמשיך ולנהל את ענייני המדינה, כמוהו.

לצד 'אנדרטה' התלמודית הציע התנ"ך שמות משלו למצבות הזיכרון. הידוע שבהם הוא 'גַלְעֵד', שבמקורו נועד להנציח את בריתם המחודשת של לבן ויעקב. גַלְעֵד היא אחת הדוגמאות הרבות בתנ"ך למדרש שמות. אחי יעקב עורמים גל אבנים. יעקב קורא לו גַלְעֵד, ולבן מפרש: "הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד" (בראשית לא 48). כל זה, יש להזכיר, מתרחש בהר הגִלְעָד, ועל פי מילון העברית המקראית של מ"צ קדרי, גַלְעֵד הוא הסבר לשם גִלְעָד. ההסבר הזה מתחזק בפרשנות למילה "מצפָּה" המופיעה בהמשך הסיפור, שהיא על פי רש"י והרמב"ן מצפֶּה גִלְעָד, המופיע בספר שופטים.

לבן הארמי קורא לגַלְעֵד "יגר שׂהדותא". שהדותא פירושה 'העדות', ופירוש הצירוף בעברית הוא גל העדות. זוהי הופעה נדירה של מילה בארמית בשלב מוקדם כל כך של כתיבת התנ"ך. שׂהדותא מזכירה את הביטוי "שׂהדי במרומים", כלומר, עדי במרומים, הוא אלוהים. שׁהיד, המת על קידוש השם, הוא בערבית העד המעיד במותו על אמונתו. זאת בעקבות השׁהאדה, העדוּת, אחת מאמונות היסוד של האסלאם.

מילה אחרת הנוגעת בזיכרון היא 'יד'. 'יד' משמשת במקרא בדרך כלל בהוראת האיבר בגוף האדם, אבל בכמה הופעות פירושה מקום. אין הסברים משכנעים לקישור המשמעות בין היד בגוף האדם לבין 'מקום', אבל מכאן התגלגלה המשמעות של מצבת זיכרון, המופיעה פעמיים בתנ"ך, אחת מהן היא יד אבשלום. אבשלום, כזכור, בנה את המצבה לעצמו בעודו בחייו.

'יד' משמשת היום למקרים מיוחדים של זיכרון. בעוד אנדרטה היא הפסל הפיזי המוקם לזכר נופלים, 'יד' היא הנצחה רחבה יותר, בדמות מוסד, מפעל או יישוב. בנובמבר 1948 כתבה ד"ר מרים שפירא, ששכלה את בנה במלחמת העצמאות, מכתב לעיתון "דבר", שבו קראה להקמת ארגון הנצחה. המכתב הוכתר בכותרת "יד לבנים", ומכאן נסללה הדרך להקמת ארגון בשם זה בשנת 1949. מוסד הזיכרון המרכזי של השואה נקרא יד ושם, והוא נגזר מספר ישעיהו: "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם" (נו 5).