בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

שפות רבות תרמו את תרומתן לשפה שבה אנחנו מדברים כאן, במולדת העברית החדשה. התרומה היא ישירה, באמצעות מילים המשמשות בשיח היומיומי, בתקשורת ובתחומים השונים; ובאמצעות  תרגום. בין השפות האלה בולטות גרמנית, אנגלית, ערבית, רוסית ויידיש. היכן הצרפתית בכל אלה? אפשר היה לצפות שהשפה הזו, שמעמדה התרבותי גבוה, תשפיע מאוד על שפת הישראלים. אלא שמשהו קרה לצרפתית במעלה הדרך. לישראלים החדשים היא נשמעה מוזרה, הצליל המיוחד שלה לא נקלט על ידי הדוברים, כמעט שלא היתה עלייה מצרפת בימי היישוב שבהן עוצבה העברית, והיו סיבות נוספות.

תקופת הזוהר של הצרפתית בישראל היתה בכל זאת בשנות החמישים והשישים, כאשר פריז קרצה לישראלים, וצרפת היתה ידידת נפש של המדינה הצעירה. בשיח היומיומי אפשר היה לשמוע מילות נימוס צרפתיות נוסח 'סיל-ווּ-פְּלֶה' במקום 'בבקשה', 'פרדון' במקום 'סליחה', וגם 'פרדון מיי פרֶנץ' במקום 'סליחה על הביטוי'. קריאת ההתפעלות הצרפתית ווּאלה, במלרע, התחרתה עם ואללה הערבית, במלעיל. בחורה שעברה ברחוב זכתה לקריאות 'אוֹ לה לה'. אנחת השלמה לוותה בביטוי 'סֶה לָה וי' – אלה החיים, ובמקום 'ככה ככה' נשמע ברחובות הערים הביטוי 'קומסי קומסה'. בשימוש רווח יותר אפשר למצוא את 'אָ לה', כמו בשידור של מאיר איינשטיין: "בעיטה א לה ברקוביץ", וכמובן 'אפרופו', הנתפסת כמילה בינלאומית למרות שהיא צרפתית פָּאר אֶקְסֶלָאנס.

א-פרופו פאר אקסלאנס, דווקא בתחום מילות השבח יש לצרפתית נוכחות נאה. הטובים ביותר הם 'הקרֶם דֶלָה קרֶם', התנהגות הזוכה להערכה היא 'בון טון', למי שמצליח במשימתו אומרים 'שאפּו', שפירושה כובע, כלומר: אני מוריד בפניך את הכובע. ביטוי מעודכן וחביב הוא תואר הפועל 'בַז'וֹנגלֶר'. ז'ונגלר פירושו בצרפתית להטוטן. מן האירוויזיון לקחנו את דבר השבח האולטימטיבי 'דוּז פּוּאָה', שתים עשרה נקודות. יש גם מילות זלזול. מה שעבר זמנו הוא 'פּאסֶה', מופע או אישיות שאינה מעוררת כבוד זכתה לתוספת הדו-לשונית, צרפתית-יידית: דֶה לה שמאטה, ואחיזת עיניים היא 'קאמופלאז'. זה המקום לציין שיש מילים לא מעטות הקיימות באותה הגייה באנגלית, ששאלה אותם מהצרפתית. הצליל הצרפתי המובהק של המילים האלה אינו משאיר מקום לטעות באשר למקור.

לא מעט ביטויים המתארים את המבנה החברתי ואת חיי הציבור לקוחים מצרפתית, חלקם כאמור בתיווך האגלית.  קבוצה סגורה שבה יד רוחצת יד היא קליקה, והמועמד לעבודה או המתייצב לבליינד-דייט מתבקש להציג רֶזומֶה מרשים. אם הצליח הוא יעבור לעיתים סטאז'. הצבעה פה אחד היא הצבעה אָן-בלוק, הפיכה צבאית קרויה קוּ-דֶ-טָה, והתפיסה הליברלית של השוק החופשי שהתגלגלה גם לתחומי החינוך וההתנהגות החברתית היא 'לֶסֶה פֶר': הנח לעשות. זה שזכה ומניחים לו לעשות ככל העולה על רוחו מקבל 'קארט בלאנש', מילולית: נייר לבן. מי שאתרע מזלו והגורל התנכל לו מדווח על פורס מאז'ור, כוח עליון.

הצרפתית נחלה הצלחות לא מעטות בתחום ההתנהגות האנושית וחיי הנפש. מי ששומר, לפחות כלפי חוץ, על בטחונו העצמי 'מחזיק פאסון'. מי שמגלה אדישות למתרחש הוא טיפוס נון-שאלאנטי השוכב כל היום על הפלאז'ה, היא חוף הים, והעצבני חוטף קריזה, או בצרפתית piquer sa crise. הצורה הצרפתית המקורית, קריז, שמורה להתקף בעקבות צריכת סמים. זה שחווה דבר מה ונזכר בחוויה דומה בעברו מדווח על כך ש'היה לו דז'ה וו'. ביטוי המוכר בשפת הפסיכולוגים הוא 'פוֹלי א-דֶה' – שיגעון בשניים, המתייחס לזוג אנשים שאחד מהם נדבק בשגעונו של השני.

כאמור, שנות החמישים היו בישראל שנות פריחה לצרפתית, וזו התבטאה גם במשחקי הילדים. ספירה לצורך הגרלה נעשתה באמצעות נדנוד הידיים מעלה מטה וספירה. זו נקראה בהכרזה הקצובה 'קומ-פנ-יון', ואחריה הגיע אן-דה-טרואה, אחת שתיים שלוש בצרפתית. כאשר שני ילדים גילו שהם לובשים אותו בגד או השתמשו באותה מילה בבת אחת, התקיימה תחרות ספונטנית. הראשון שמגלה את הכפילות צובט את חברו וקורא "צמבל בלי להשיב לעולמים". 'צמבל' זכה לראשי תיבות: 'צביטה, מכה, בעיטה לטיפה', או 'צביטה מכה בלי להחזיר', אבל המקור הוא צרפתי; semble, דומה, וכן ensemble, יחד. כאשר ילד ביקש להפסיק משחק במהלכו הוא נהג לקרוא 'פּוּס', והמשחק נפסק. המקור הוא בנוהג הצרפתי להרים אגודל במקרים דומים. אגודל בצרפתית: pouce.

כל זה אינו אלא הקדמה לשני תחומים שבהם הצרפתית מולכת. הראשון בהם הוא תחום האופנה. גם כאן היה שיא זוהרה של שפת האופנה הצרפתית בשנים עברו, ועם הזמן זינבה בה האנגלית הגלובאלית. בחנויות הבגדים, שחלקן כונו בשם הצרפתי המפתה 'בוטיק', אפשר היה לרכוש מכנסי סן טרופז או מכנסי פדלאפון; בצרפתית: רגלי פיל. חצאית הקלוש התנפחה כלפי מטה, וחייטים מקצועיים טרחו לעצב את השמלה בקפלים בנוסח פְּלִיסֶה. החולצה הרחבה והרפויה נקראה בלוּזון, השרוולים עוטרו במנז'טים, על החולצה לבשו ז'קט, בהגייה הצרפתית המלרעית. נשים נהגו לחטב את הופעתן באמצעות קורסֶט, מחוך, ואפילו קורסָז' שהגביה את הכתפיים. שמלות או חולצות הנשים עוצבו לעיתים בנדיבות בדֶקולטֶה, הוא המחשוף, שזכה בעידן הגלובאלי לכינוי חלופי: עמק הסיליקון. ועל הראש חבשו קסקֶט, מילה צרפתית שמקורה רוסי, או בֶּרֶט. לימים החליף אותם הקפוצ'ון, גם הוא מצרפתית, ואפשר גם סתם כובע צמר עם פומפון. אלה שהלכו עד הסוף הוסיפו ללוק הצרפתי פפיון, עניבת הפרפר. ז'וז'ו חלסטרה, הזמיר המשתקם, אהב לקשט את עצמו בגורמֶטים: תכשיטים, צמידים ושרשרים.

מילת המפתח, שזוהרה לא הועם גם מפני שאומצה לאנגלית, היא 'שיק', שפירושה אופנה, אך היא הפכה שם נרדף לזוהר ולטעם טוב. מכאן התגלגלו סוגות אופנה שונות, חלקן פרובוקטיביות כמו גֶטו שיק, ולֶסבו שיק ואפילו הירואין שיק.  אופנת העילית המקומית שמרה על השם הצרפתי: הוֹט קוּטוּר. הייצור ההמוני של הבגדים המוכנים זכה לשם המזלזל פְּרֶט אָ פּורטֶה, מילולית: מוכן ללבישה. גם ביטוי האופנה "הצעקה האחרונה" מתורגם מצרפתית: le dernier cri. בלילה מתכסים בשמיכת פיקֶה.

במספרה אפשר היה להסתפר 'אָ לה גַרסוֹן', תספורת נערית לנשים, או 'קארֶה', תספורת בקו הסנטר, עם אפשרות לגמישות: קארֶה ליבֶרל. אגב, השיער השאטני מקורו בצרפתית: chatain והוא צבע הערמונים, ולכן זכתה דינה ברזילי בתיק הצבאי ל"צבע שיער: ערמוני". ערמונים קרויים בצרפתית chataigne, גלגול של המילה הלטינית castanea, שממנה התגלגל גם השם האנגלי לערמון chestnut, השמות הלטיניים לבלוטת הערמונית, והקסטנייטות.

ברשימה הבאה: מהו התחום השני שבו הצרפתית שולטת, ואילו צירופי לשון מתורגמים הורישה לנו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

ברשימה הקודמת הוצגו שמותיו הרבים של אלוהים. המסורת היהודית לא הסתפקה בשם, אלא הצמידה אליו תארים רבים ובנתה צירופי לשון. אלה מאפשרים לשרטט את הפרופיל האלוהי.

אלוהים הוא בראש ובראשונה אב. המשפחה היא בסיס אם מרכזי בשפה, ולא רק בעברית. האח הוא גם חבר, הדוד הוא גם אהוב, העָם (הוא הדוד) הוא כל הציבור, האם היא מקור החיים, והאב הוא הסמכות המגוננת, מאב הבית ועד אב בית הדין. הצגת אלוהים כאב היא משנאית. במסכת סוטה נכתב: "ואין שואל על מי לנו להשען, על אבינו שבשמים". הכינוי 'אבינו שבשמיים' נקבע גם בפתיחה לתפילה לשלום המדינה: "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו", וזכה לראשי תיבות: אב"ש. החסידים פיתחו גירסה קרובה: 'אבא שבשמים', וביידיש 'טאַטע אין הימל'. שיר הקריאה 'עוד אבינו חי' נשען על המקרא, אבל כאן הכוונה לבשר ודם: "וַיֹּאמְרוּ: שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ, לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי" (בראשית מג 7).

במסכת תענית נכתב: "ירד רבי עקיבא אחריו, ואמר: אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה". תפילת אבינו מלכנו נאמרת בראש השנה וביום כיפור, אלא אם כן אחד מימים אלה חל בשבת. הצירוף הזה מלמד על שני תפקידים של האל: האב, וגם השליט, או המלך. קבוצה שלמה של צירופים מציגה את אלוהים כשליט כל יכול. הוא מכונה במסכת אבות 'מלך מלכי המלכים', בתלמוד 'אל מלך  נאמן', ובמדרש 'מלך המשיח'.

שמו של האל אֲדֹנָי מעיד על מעמדו כשליט. בספר תהילים הוא מוצג אדון כל הארץ: "הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי ה' מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ". במדרש הוא מוצג כאדון העולם: "שאמר משה, שמא בשעה שציווה אדון עולם להתנדב דבר למקדש, דחקו ישראל איש ואיש והביאו שלא לטובתם". בשפת יהודי המג'רב השימוש בצירוף זה פירושו "בכבוד רב", כגון: "כָּא תִמְשִׁי באדון עולם": היא תלך בכבוד רב, תזכה לליווי מכובד. "אדון עולם" הוא שמו של פיוט המופיע בסידורים של רוב קהילות ישראל לפני תפילת שחרית. בין שמותיו הרבים של האל באנגלית מופיעה גם מקבילה שלטונית: Lord.

כינוי נוסף לאל הוא 'ריבון', ובהרחבה 'ריבון העולמים' על פי נוסח התפילה "ריבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך". במסכת תענית נולד הכינוי הקרוב 'ריבונו של עולם', פנייה ישירה של מאמין יהודי לאלוהים. הסיסמה העממית "אין עוד מלבדו" מקורה במקרא: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד 35).

ומיהו אלוהֵי צבאות? הכינוי נפוץ במקרא בעשרות הופעות, הראשונה בהן בתפילת חנה, ופירושו שנוי במחלוקת. האם הוא מפקד צבאות ישראל?  ואולי הוא הבורא והמפקד של צבאות העולם, מצבא השמיים ועד צבא היבשה? כך סבור המדרש המסביר את הביטוי בתפילת חנה: "למה נתייחד שם זה כאן [בתפילת חנה]? אמרה לפניו: רבונו של עולם, שני צבאות בראת בעולמך. העליונים לא פרים ולא רבים ולא מתים, והתחתונים פרים ורבים ומתים. אם אני מן התחתונים אהיה פרה ורבה ומתה, ואם אני מן העליונים לא אמות".

שורה של צירופים מצביעה על קדושתו של האל. הנפוץ והמוכר בהם הוא 'הקדוש ברוך הוא', המופיע אלפי פעמים בלשון חכמים. פנייה ישירה לאל בכינוי הזה אינה מקובלת,  ובדרך כלל חוצצים את הפנייה באמצעות 'ריבונו של עולם' או 'ריבון העולמים': "התורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת, ריבונו של עולם, עשאוני בניך ככינור המנגנים בו גויים" (מסכתות קטנות). חסידי ברסלב ואחרים יצרו את הסיסמה "הקדוש ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך", שילוב של השם הקדוש בגוף שלישי, והפנייה האינטימית בגוף שני.

בעקבות 'השם' נהוג גם הכינוי 'השם יתברך' ובראשי תיבות השי"ת. המדרש מכנה אותו גם 'גדול העולמים'. שם קדוש עתיק יותר הוא 'מלך הכבוד' מספר תהילים: "מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר, ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה". וכל אלה מתמצים בפסוק אחד מכונן בספר ישעיהו: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ".

שורה של כינויים שניתנו לאל מספרים על תכונותיו. לאלוהים שתי תכונות קוטביות החוזרות בכינויים רבים: הוא טוב ורחמן, והוא קנאי ונוקם. המדרש קורא לו 'אב הרחמים' או 'אב הרחמן'. הצירוף הזה מוכר לציבור רחב באמצעות הפיוט "ידיד נפש" מאת רבי אלעזר אזיכרי: "ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך". כל אלה נגזרים מסיפור מתן תורה, בפנייתו של משה לאלוהים: "ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת". מכאן נגזרה הקריאה החסידית "אבא תרחם", המופנית לאל, והקריאה 'השם ירחם', או בנוסחה ביידיש: גאָט זאָל זיך דערבאַרעמען. ההשראה לכך היא מתהילים: "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו". מכאן נולד גם הפיוט הידוע מן המאה ה-17, "אל מלא רחמים", שעליו כתב יהודה עמיחי: "אל מלא רחמים; אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו".

בפרצופו השני אלוהים הוא אֵל נקמות, ככתוב בתהילים: "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ". ספר דברים אינו מותיר מקום לספק: "ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא". בספר מלכים נכתב: "וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ, וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים", ומכאן הצירוף 'השם ייקום דמו', ובראשי תיבות הנכתבים על מציבות 'הי"ד'. לביטוי הזה גירסה ערבית מוסלמית: רַבְּנָא יִנְתַקִם מִנּוּ. הפרשנות המקובלת אינה רואה בקריאה זו מסר לנקמה, אלא קביעה דתית שלפיה לא על האדם לנקום, הנקמה מסורה לאל.

אלה תכונותיו של האל, אבל עיקר הכינויים שלהם זכה מתייחסים לתפקידיו בעולם, ללמדך שאלוהים צריך לעבוד, והסגידה לו כרוכה בתשלום כבד. אז מה מוטל על אלוהים?

אלוהים הוא שופט ומשכין שלום, ככתוב בירמיהו: "שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו יא 20). ובאיוב "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו". "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" שואל אברהם בסיפור סדום ועמורה.

אלוהים הוא הבורא, היוצר ועל כן הוא קרוי בפשטות 'בורא עולם' אף כי חז"ל מזכירים לנו שהוא "בורא עולמות ומחריבן". הוא אחראי לאספקת מזון, כנזכר בתפילות היומיומיות: בורא פרי האדמה. בורא פרי הגפן. בורא פרי העץ. בורא מיני מזונות. כינוי קרוב הוא 'קונה' ובפנייה אליו 'קוני', בעקבות ספר בראשית: "וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד 19).

אלוהים הוא השומר הנאמן של אלה המאמינים, ככתוב בתהילים: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכא 4). מכאן הביטויים היומיומיים, הנאמרים כמעט כלאחר יד, "אלוהים ישמור", או בערבית "אללה יוסתור". הביטוי 'צור ישראל' משמואל כוונתו ככל הנראה להציג את אלוהים כמבצר, כמקום הגנה ומפלט. ובמסכת תענית במשנה נכתב: "ברוך אתה ה' גואל ישראל".

אלוהים רואה הכל, העד החי שאינו מסיר עיניו לרגע ממעשי האדם, ככתוב בספר איוב: "גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים", כלומר, עדי בשמיים.

אלוהים הוא המנהל, הבוס הגדול, שהכול נעשה בדברו. את הביטוי הזה טבע אבן עזרא: "ואף כי יוצר הכל שהוא שוכן עד ויושב קדם ואין מעשיו בתנועה, רק הכל נעשה בדברו". זאת בעקבות ספר תהילים: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" (תהלים לג 6). קשה להיות אלוהים, אבל אין לו כל כוונה לצאת לגימלאות.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

שמות רבים לאלוהים. הם מעידים על חשיבותו הרבה ביהדות, ולצד זה על קושי מובנה בעצם מתן שם לישות לא ארצית, כאילו היה אדם מן היישוב. חלק מן השמות הם מילים בודדות שנתקבעו בתנ"ך וגם לאחריו. בעקבותיהם באה שורה של שמות הבנויים מצירופי לשון, ושופכים אור על זהותו של האל, תכונותיו והיחס אליו.

השם הנפוץ לאלוהים, המשמש גם את העברית המודרנית ובעיקר את מי שאינו דתי הוא 'אלוהים'. הוא מופיע למעלה מ-2600 פעם במקרא, ומאז ומתמיד הטריד את הפרשנים והחוקרים: אם האל הוא אחד, מדוע מקבל השם צורת ריבוי? האם לפנינו שריד מן האלים הרבים של עמי האזור, ואולי צורת הריבוי הנעלה, "פלורליס מאגֶ'סטאטיס". בכל מקרה, הוא אינו שם בסיס אלא ריבוי של אחד משני שמות האל: 'אֵל' ו'אֱלוהָ'. 'אל', שם המוכר מהשפות שקדמו לעברית, מופיע במקרא רק 235 פעם, לעיתים במשמעות אלילים. מהיכן נלקח? יש דעות שונות ואין הכרעה ביניהן. הדעה הרווחת והמתאימה לאינטואיציה היא ש'אל' קשור לכוח, כמו בפסוק "היה לאל ידו", והמילה אול במשמעות כוח. איך הפך 'אל' ל'אלוהים'? תוספת ה' ברבים אינה זרה לעברית, כמו ב'אֵם' שהיא ברבים 'אמהות'. השם המורחב 'אל שדי' הטריף את דעת חוקרי המקרא, וזכה לשפע השערות ביחס למקורה של 'שדי'. יש שקושרים את המילה לשודד בעל כוח, אחרים לשד האשה, ואחרים לשָׂדֶה. 'שדי' לבדה או בצירוף 'אל שדי' מופיעה במקרא 48 פעם.

הדעה השנייה אומרת ש'אלוהים' הוא צורת הריבוי של 'אלוה', שככל הנראה אינו קשור ל'אל'. אלוה מופיע במקרא 57 פעמים. יש גם שרואים בו גזירה לאחור של 'אלוהים', ומכאן שהתהליך הוא אל>אלוהים>אלוה, אך ספק אם זה אכן גלגולה של המילה. יש גם חיבורים: "אל אלוהים!" היא קריאת פליאה או חרדה בת ימינו, והיא מופיעה במקרא בספר יהושע במבנה משולש: "אֵל אֱלֹהִים ה'".

אז מיהו אותו ה'? ה' מייצג את השם החשוב והנפוץ של האל במקרא, וזה אינו 'אלוהים', אלא השם המפורש, שהפך קדוש עד כדי כך שאין מבטאים אותו או כותבים אותו בעברית. ככתוב במשנה  במסכת יומא: "והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם". בלשון ימי הביניים מופיע הסבר מרחיב: "אהיה אשר אהיה, הוא פירוש של שם המיוחד, היה הווה ויהיה, שאין עבודה זרה נקראת כן". הסבר נוסף: "ה' צבאות שם ה' הוא צבא ואות בכל שמותיו. י-הו"ה שם הויה שהווה בעולם". הנוצרים דווקא אימצו את השם המפורש, ושמו בפיהם Jehova. הוא מופיע במקרא למעלה מ-6600 פעם, ונכתב מטעמי הקדושה יי, מילה שאינה ניתנת להגייה. עם השנים הפך גם 'יי' לסימן קדוש, והשם המפורש הומר לאות אחת מרמזת: ה', ולחילופין ד'.

האות ה' מרמזת לשם הקדוש, האות י' מרמזת לשם אחר של האל, יָהּ. לישראלי בן זמננו הוא מוכר, וגם מושר בשירים מולחנים ("ממעמקים קראתיך יה"), במקרא הוא נפוץ הרבה פחות, 24 פעם בלבד. שם רווח יותר הוא 'אֲדֹנָי', המעיד כבר על תפקידו של האל: לשלוט בעולם. ניקודו של השם המפורש, על פי אחד ההסברים, הוא ניקודו של אֲדֹנָי המולבש על ארבע האותיות הקדושות י'ה'ו'ה'.

שרשרת השמות הקדושים יצרה עם השנים מעגל בלתי נגמר של חומרות ושינויים. כל שם שהפך רווח נחשד בזילות הקדושה והוטלו עליו איסורים. המחמירים ממירים ק' באותיות הנחשבות קדושות, וכך הפך אלוהים לאלוקים, צורה שהחלה להופיע מעט במדרשים, ונפוצה מאוד בספרות השו"ת. ההוגים הדתיים היום אוהבים  את שם התואר אלוקי. 'יה' קודשה ועל כן היא אינה משמשת בגימטריה או בספירת ימי החודש, והוחלפה ב-ט"ו, ולצידה 'יו' שהיא ט"ז. במילים ושמות שבהם מופיע צירוף האותיות יה מוטל גרש: שרה-ביילה שתחי'; בשמות נוהגים המחמירים להמיר את י' של 'יה' בק'. בפרויקט השו"ת נכתב שם אלוהים יְקֹוָק. אורי אורבך מביא במילון הדתי-חילוני "סבא שלי היה רב" את הערך "בַּתְקָה וקֵלִיקָקוּ". אלה הם בתיה ואליהו המתחרדלים, המנסים להסיר משמם כל זכר לשם אלוהים לגירסאותיו. גם אדני זכה לגירסת הסתרה חלקית, בהלחם 'אֲדושֵם'.

שם האלוהים הפך בחברה היהודית המודרנית, בעיקר הישראלית, לסימן היכר מגזרי. החילונים משתמשים באופן בלעדי ב'אלוהים', כולל גדולי האפיקורסים. בספרות הדתית הוא הלך ונעלם בעיקר מימי הביניים ועד הדתיים של היום, בחיי היומיום ובספרות.  החילוניים בחרו באלוהים מפני שהם בחרו בתנ"ך. התנ"ך, על פי ההשפעה שלו על העולם התרבותי והלשוני המודרני, הוא ספר שאפשר לגבש כלפיו עמדה חילונית ולאמץ אותו, במידה רבה יותר מספרות חז"ל.

לעומתם בחרה היהדות הדתית, במעין תהליך אלימינציה כתוצאה מההחמרות הרבות, שם ניטרלי יותר כמו 'המקום', בעקבות המשנה המדברת על "עבֵרות שבין אדם למקום". מדרש בראשית רבא מסביר: "מפני מה מכנין שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם, ואין עולמו מקומו".

השם הניטרלי ביותר לאלוהים הוא 'השם'. לכינוי הזה רמז המקרא בפסוקים רבים. בדרך כלל ללא יידוע: "בנקבו שם יומת" בספר ויקרא, ברמז לשם המפורש. הצורה המיודעת, המקובלת היום, נדירה מאוד, כמו "ליראה את השם הנכבד" בספר דברים. השם מככב בצירופים כמו 'השם ירחם', 'השם יתברך',  'אם ירצה השם', ומעל כולם 'בעזרת השם'. 'השם' משמש גם דתיים מתונים, גם חוזרים בתשובה וגם מסורתיים, ומבחין ביניהם לבין חילוניים גמורים.

ברשימה הבאה: מה מספרים כינוייו של אלוהים על תפקידו ומעמדו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

בימים אלה התלמידים חוזרים לבית הספר. רובם עדיין נדרשים להביא עפרונות ומחדדים, או עיפרון מכאני שיש לו חודים ('שפיצים') מוכנים מראש. נחדד את הדיון במשמעויות השונות של השורש חד"ד.

משמעותו הראשונית של התואר חַד היא: צר ודק ומסוגל לחתוך; בעל נקודת חוד. מדובר על עיפרון חד ועל סכין חד (או חדה). לתואר זה יש עוד הרבה משמעויות אחרות. משתמשים בו כדי לתאר תמונות בהירות ומדויקות, לדוגמה: "חבל שהתמונה לא חדה. הילדים נראים בה במטושטש." הוא מתאר גם את חושי הראייה והשמיעה; ראייה טובה מכונה חַדּוּת ראייה.

הביטויים 'חדות ראייה' ו'עין חדה' מתארים לא רק יכולת חושית, אלא גם כושר הבחנה ותפיסה. גם התואר 'חד' מתאר כישרון קוגניטיבי ויכולת הבחנה, למשל: "הוא מהיר מחשבה ובעל תפיסה חדה." אם מתרשמים ממישהו שאין לו תפיסה טובה אומרים: "הוא לא העיפרון הכי חד בקלמר". גם בחדר הניתוח מוטב להשתמש באזמל חד יותר כדי לדייק ולהצליח; בדומה לכך, אדם בעל תפיסה חדה יותר מיטיב לנתח מידע טוב ולהבחין בפרטים. באנגלית יש משמעויות דומות למילים sharp ו-keen.

עם זאת, סכין חד וחוד של עיפרון עלולים גם לדקור ולפגוע, ולכן מדברים גם על 'כאב חד'. הפועל חידד מתאר במובן הפיזי טיפול בעפרונות ובסכינים, ובמובן המופשט – את פיתוח המחשבה, 'חידוד המוח'. בדיחות ואמירות משעשעות מכונות גם 'חידודים'.

התארים שנון וחריף נרדפים לתואר 'חד' במובנו הקוגניטיבי. פירושה המקורי של המילה 'שנון' הוא 'חד מאוד', לדוגמה: "אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים, וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת" (ישעיהו ה כח). מאותו שורש נגזרת גם המילה שנינה. מילה זו קרובה במשמעותה ל'חידוד'; בביטוי היה למשל ולשנינה היא מתארת דברים מחודדים ודוקרים במיוחד, דברי לעג ובוז.

ככל הנראה, התואר 'שנון' נגזר משורש המילה שֵן, וכך – גם התואר 'משונן', המתאר חפץ בעל בליטות דמויות שיניים (בליטות חדות). הדעות חלוקות באשר למקור הפועל שִנֵּן. פועל זה מופיע במקרא באחד מפסוקי קריאת שמע: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו ז). רש"י פירש אותו כך: "לשון חִדּוּד הוא שיהיו מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר לא תהא צריך לגמגם בו אלא אמור לו מיד". יש המפרשים את הפועל 'שינן' בפסוק זה במובן 'לימד בצורה מדויקת ונוקבת, כדי להחדיר את הרעיונות למוחו של הלומד', וכך מקשרים אותו למשמעות של חפץ חד הפוגע במדויק במטרה. לעומת זאת, לפי מילון בן-יהודה, 'שינן' הוא פועל גזור שם ופירושו הוא: "נתן לשיניים לגרוס", כלומר: חזר פעמים רבות על המילים בפיו.

גם התואר 'חריף' משמש בלשון המקורות במשמעות 'חד'. מקורה של מילה זו בארמית תלמודית, בביטויים כמו "סכינא חריפא" (סכין חד; מנחות עד ע"א). כמו כן, הטעם החריף צורב ודוקר את הפה כחפץ חד. המילה 'חד' עצמה מתארת טעם חריף בתלמוד: "מתוך שפיהן חד חוזרות ואוכלות את דובשנן" (בבא בתרא פ ע"א); דברים אלה נאמרים על דבורים שאכלו חרדל ונותר טעם חריף בפיהן. גם בתלמוד מילה זו מתארת אדם נבון, בעל מחשבה חדה: "רבי זירא חריף ומקשה" (הוריות יד ע"א). בימינו הביטוי מוח חריף מתאר חוכמה ופיקחות.

לסיום, מה נאחל לתלמידים לקראת שנת הלימודים החדשה? שלא רק ישננו עובדות, אלא גם יחדדו את מוחם.

עולם הפעלים אינו עשוי מקשה אחת. יש בו פעלים נפוצים ופעלים נדירים, פעלים אצילים ופעלים החביבים על שפת הרחוב, פעלים ותיקים וחדשים. בעולם הזה שלטת קבוצה לא גדולה של פעלים שעשו להם מנהג מגונה: הם משתלטים על כל חלקה טובה, האימפריאליסטים של עולם הלשון. יש קוראים להם 'פעלי פקק', על שם הפקק הקיבוצי שמילא כל תפקיד שהטילו עליו. אני מציע לקרוא להם בפשטות 'פעלים גנריים'. כאלה הם, למשל, הפעלים 'לקח' (לוקחים הכול: מקלחת, מנהיגות, לוקחים ללב וגם לוקחים בחשבון), 'נתן', 'שׂם', 'הביא', ומעל כולם, ללא תחרות, פועל אחד רב מעללים: 'עשה'.

במילון אבן שושן שבע הגדרות שונות לפועל 'עשה'. ב"מילון הסלנג המקיף" של כותב שורות אלה שבע הגדרות לפועל עשה, ומדובר בשפת הדיבור בלבד. ב"מילון הצירופים" לא פחות מ-230 צירופי עשה. 'עשה' מתפשט על כל תחום אפשרי, ושואב את כוחו מכל מקור אפשרי: מן התנ"ך והתלמוד, מן היידיש והאנגלית, מחיי המעשה (!) ומחיי הרוח. אז הבה נעשה לנו נוח בכורסה, נעשה תה, ונעשה טיול קטן בעולמו המופלא של 'עשה'.

אז כשאנחנו אומרים 'עשה', או 'עשיתי', למה אנחנו מתכוונים? בראש ובראשונה לפעולה המייצרת דבר מה שלא היה קיים קודם לכן, וכמעט כל פעולה היא כזו מעצם טבעה. זו הסיבה ש'עשה' הוא הפועל הגנרי המוביל, פועל הפעלים, הפועל המתאים לכל פעולה. מכאן הביטוי התלמודי הבנוי במתכונת המושא הפנימי 'עשה מעשה'. כשמשהו משפיע עלינו  הוא 'עושה לנו משהו', או 'עושה לנו טוב/רע', מי שמתחזה 'עושה את עצמו', המחקה 'עושה' מישהו אחר, כדברי הגששים: "עושה אותך, אתה רואה ראי". כשאנו מצליחים נאמר ש'עשינו את זה', ואפילו הדיבור נכבש על ידי המעשה: 'עושה לי' פירושו בסלנג הישראלי גם 'אומר לי'.

'עשה' הוא פועל גֶנֶרי כבר מערשה של העברית. בתנ"ך הוא מופיע למעלה מ-2600 פעם. הפועל 'אמר' נפוץ הרבה יותר, אבל הוא משמש להבעה מילולית בלבד. 'עשה' לעומתו מתאים כאמור לכל עניין. "ַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם" נאמר בבראשית, בעוד ירמיהו טוען: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה". אלוהים 'עשה שפטים' בארץ מצרים, ובספר משלי נאמר: "רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה". "אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" אומר לוט לאנשי סדום. על 'עשה' כפועל סקסואלי ידובר בהמשך.

לא מעט צירופי 'עשה' ישראליים נפוצים מקורם בתנ"ך. מי ש'עושה לביתו' מצטט את דברי יעקב ללבן. מי ש'עושה טובה' מצטט את דברי שאול לדוד, על שלא הרג אותו. הנלחם 'עושה מלחמה' בעקבות ספר דברים, המיסיונר 'עושה נפשות' בעקבות אברהם אבינו, והמלגלג 'עושה צחוק' בעקבות שרה אמנו. מי ש'עושה שקר בנפשו' הולך בעקבות סיפור יואב ואבשלום.

גם התלמוד והמדרשים אוהבים מאוד את 'עשה'. המאזין לאחרים 'עושה אוזנו כאפרכסת'. על מי שמשתמש בנכסים ציבוריים למטרותיו נאמר "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם". מי שבז לחוקים 'עושה דין לעצמו', 'עושה שבתו חול', 'עושה תורתו פלסתר', וכל מה שנשאר לו הוא 'לעשות תשובה'.

עם יד הלב, איך נכון לומר, עושה לילות כימים או עושה ימים כלילות? במדרש ספרא העוסק בדיני סוכה אין ספקות: "מה שבעה האמור באוהל מועד עשה בהם לילות כימים, אף שבעה האמורים כאן נעשה בהם הלילות כימים". 'עושה ימים כלילות' מתאר אדם הישן כל היום, כלומר, בטלן או עובד במשמרת לילה, אבל רוב מוחלט של הישראלים משתמשים בצורה השגויה. הביטוי, אגב, קיים גם בגרמנית: die Nacht zum Tag machen.

רש"י אהב גם הוא לשחק בצירופי 'עשה'. הוא חתום על הניב 'עשה את עצמו': "אשר לא ידע – עשה עצמו כאילו לא ידע", אבל המקור הוא ארמי-תלמודי דווקא: "רבי יוחנן הסנדלר עבד גרמיה [עשה עצמו] רוכל". הוא גם טבע את הצירוף 'עשה ברכה' ומכאן הפנייה 'תעשה ברכה', המקובלת בעיקר בעדה הספרדית. ומהיכן הביטוי 'עשה לה עיניים'? הוא קיים ביידיש, אנגלית, גרמנית וצרפתית, וגם בספר הקנה מהמאה ה-14 העוסק בדין איסור ריקודים: "בתחילה עושה לה עין, ומראה לה לתת דיבוק שניהם בריקוד".

צירופים ישראליים לא מעטים משלבים את 'עשה' עם מילה לועזית, וכל שפה אפשרית שותפת במשחק. הנהג שבלם 'עשה ברקס' ומיד 'עשה רברס', הקוסם 'עשה הוקוס פוקוס', המתפרע 'עשה אינתיפאדה', המתאבד הממשי או המטפורי 'עשה חרקירי', מי שנהנה 'עשה כיף', מי שנכשל בפומבי 'עשה פדיחות', ומי ששינה את הלך מחשבתו 'עשה סוויץ". מי שמחולל מהומה רבה על לא דבר 'עושה צימֶס', מי שהחליט לשכוח עניין לא נעים 'עשה ריסֶט', מי שחוזר לבמה 'עושה קַמְבֶּק'. יש גם מילות תצליל, כמו 'לעשות פוּ'. יוסף שילוח מתלונן ב'אלכס חולה אהבה':  "הבטן שלי עושה גולו-גולו".

'עשה' הוא פועל גנרי לא רק בעברית. בכל השפות המוכרות לנו והמשפיעות על העברית אוהבים את 'עשה'. באנגלית יש לו שתי חלופות: do וכן make. על פי הנוהג הרווח אנחנו מתרגמים צירופים כאלה והופכים אותם לביטויים עבריים, במהלך של תרגום-שאילה, והשמחה רבה. בעקבות האנגלית אנחנו 'עושים בעיות' או 'עושים שמח' (make merry), בעקבות יידיש 'עושים בושות' או 'עושים לו את המוות', ובעקבות הערבית 'עושים בשכל'. בכמה ביטויי יידיש הצירוף נשען על מילה עברית שהשתכנזה: 'לעשות דווקא', וגם 'לעשות ויברח'. באוסף בדיחות יהודיות נכתב: "א: הקופאי שלי, שעשה ויברח עם הקופה ועם בתי, מתחיל כנראה להתחרט. ב: מה פירוש, הוא החזיר לך את הכסף? א: לא, אבל הוא כבר החזיר לי את בתי".

לא מעט צירופי 'עשה' הם רב לשוניים, מצויים בכמה שפות כמו אנגלית, צרפתית, גרמנית ויידיש,  ולא ניתן לקבוע מהיכן הגיעו לעברית. כך 'עשה כסף' או 'עשה הון', 'עשה היסטוריה', 'עשה חיים' ואפילו 'עשה לו בית ספר'.  הביטוי 'עשה מזבוב פיל' הוא תרגום מיידיש, אבל יש לו חלופות בשפות נוספות: 'עשה מיתוש פיל' (בגרמנית, צרפתית ולטינית), 'עשה מפרעוש גמל' (ערבית); 'עשה מתל החפרפרת כיפה של מסגד' (גרמנית). ו'עשה מביב שופכין מבצר' (לטינית).

בחבורה הזו נולדו גם עילגויות, ביטויים שנכנסו לשימוש אבל המקור הלועזי מהדהד מהם, ומדובר במה שקרוי אמריקניזמים. ראש וראשון להם הוא 'עשה שכל' הנורא, בעקבות make sense, ואחריו 'עשה את ההבדל'. בעקבות האנגלית אנחנו 'עושים חברים', ואפילו 'עושים חושבים'. הביטוי 'עשה לו את היום' הוא תרומתו של קלינט איסטווד לשפה העברית.

ומי ששואל היכן נעלם 'לעשות אהבה', מוזמן לפרק ב': מה עושה 'עשה' בשפת האהבה, הילדים, הפושעים, החיילים, וכמה פינות נוספות של חיינו.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

בחודש אב מרבים לעסוק בענייני הלב. בתשעה באב קוראים במגילת איכה (ג', פס' ס"ה) על מְגִנַּת הלֵב, כלומר על שברון הלב בעקבות החורבן; רק לאחר כמה ימים עוברים לחגיגת הלבבות של ט"ו באב.

שנים רבות ידוע לכול שהרגשות אינם שוכנים בלב, אלא במרכז העֲצַבִּי במוח. ולמרות זאת, גם בעברית וגם בשפות אחרות, עדיין מדברים על הלב כעל מרכז הרגשות, בניגוד ל'ראש' המייצג את הרציונליות. גם הצורה המקובלת שבה מציירים לב מסמלת בעיקר אהבה ורגשות אחרים, וקשה להאמין שהיא תוחלף אי פעם בצורה של ראש או מוח.

מעבר לכך, בעת התרגשות אנו מכירים את התחושה הגופנית של פעימות לב מואצות, וזו כנראה הסיבה להרגל הלשוני והתרבותי לזהות את הרגשות עם הלב. הדבר מתבטא בצירופים כמו לִבּוֹ הֶחְסִיר פְּעִימָה.

הדיכוטומיה בין ה'ראש' הרציונלי ל'לב' הרגשי אינה קיימת בלשון המקרא. המילה 'לב' והמילה הנרדפת מאותו שורש לֵבָב מופיעות במקרא מאות פעמים; בין היתר, לעיתים הן מציינות את מקומם של הרגשות השונים, למשל: "וַיַּעֲלֹז לִבִּי" (תהלים כ"ח, פס' ו'), "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ" (תהלים ק"ד, פס' ט"ו), " גַּם-בִּשְׂחֹק יִכְאַב-לֵב" (משלי י"ג, פס' י"ד), "מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד" (דברים כ"ח, פס' ס"ו), "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ" (קהלת י"א, פס' י'). במקרים אחרים המילים האלה מציינות את המיקום של המחשבות, הדעת והשכל: "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב-אִישׁ" (משלי י"ט, פס' כ"א), "וְלֹא-נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט, פס' ג'), "וִידַעְתֶּם בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם" (יהושע כ"ג, פס' י"ד),  "כִּי-תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ" (משלי ב', פס' י') ועוד.

המילה לִבָּה נגזרת אף היא מהשורש לב"ב. היא מופיעה לראשונה במקרא כנרדפת ל'לב': "מָה אֲמֻלָה [=אומללה] לִבָּתֵךְ" (יחזקאל ט"ז, פס' ל). בימינו היא משמשת במשמעות החלק האמצעי או המרכזי בדברים מסוימים, כמו אחת המשמעויות של המילה 'לב'.

המילה 'לב' היא 'שיאנית הצירופים' במילון רב-מילים: היא מופיעה בכ-300 צירופים. בעקבות השינויים שחלו במושג 'לב' מתקופת המקרא ועד לימינו, גם חלק מהביטויים שמקורם במקרא שינו את משמעותם. למשל, במקרא אדם חסר דעת או טיפש מכונה חסר לב, לדוגמה: "אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף" (משלי י"ז, פס' י"ח), ואילו בלשון ימינו מכנים כך אדם חסר רגשות. הביטוי 'רוחב לב' מציין במקרא שכל רב: "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב" (מלכים א, ה', פס' ט') ; בימינו הוא מציין נדיבות. כמו כן, בימינו 'טוב לב' הוא כינוי לאדם טוב, ואילו במקרא ביטוי זה מתאר אדם שמח, למשל: "וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד" (מלכים א, ח', פס' ס"ו). מכאן נשתמר הביטוי המליצי שמח וטוב לב.

במקומות שונים במקרא הלב מתואר ממש כאדם. חז"ל מסכמים זאת במדרש יפה: "הלב רואה, הלב שומע, הלב מדבר, הלב יודע, הלב עומד, הלב נופל, הלב מהלך, הלב צועק, הלב שמח, הלב מתנחם." (פסיקתא דרב כהנא, "נחמו") ; והם ממשיכים ומביאים דוגמאות מהמקרא למילה לכל אחד מהפעלים האלה לצד המילה 'לב', למשל: "דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם-לִבִּי […] וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת" (קהלת א', פס' ט"ז), "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ" (מלכים א', ג', פס' ט'), "הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם-תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ" (יחזקאל כ"ב, פס' י"ד), "אַל-יִפֹּל לֵב-אָדָם עָלָיו" (שמואל א', י"ז, פס' ל"ב)" וכן הלאה.

ודאי שמתם לב לכך שהתייחסתי כאן רק לחלק קטן מאוד ממגוון המשמעויות והצירופים של המילה 'לב'.  נקבל את תגובותיכם על צירופים נוספים בחפץ לב.

לשפת הקשר הצבאית הישראלית אפשר להעניק את התואר "השפה החשאית הגלויה ביותר בעולם". היא אמורה לשמש כשפת קוד מוצפנת בשיחות קשר בעת קרב, כדי שהאויב לא יבין את השיחה. בפועל השפה הזו גלויה לכל, מוכרת על ידי כל מי שקרוב לשפת הצבא, מתוארת בספרים וצצה בשירים, ופרושה בחלקים שונים שלה באינטרנט באתרים שונים כולל בוויקיפדיה ובאתר צה"ל. בצה"ל אין להשיג מילון של השפה הזו, אבל כל טירון יכול לדקלם אותה. שמה הרשמי הוא נדב"ר: נוהל דיבור ברשת, והיא אכן משמשת ברשת, אך תפקידה העיקרי הוא אחידות בדיווח ואפשרות לנהל שיחות קצרות ויעילות.

השיטה הנהוגה בקשר היא מילות קוד המייצגות אובייקט לשוני כלשהו, כגון 'עגולה' במשמעות שעה או 'קודקוד' במשמעות מפקד. בשיטה אחרת, ששימשה במקביל, יוצגו אותיות באמצעות מילים. המילה, שהיא בדרך כלל שם פרטי, ייצגה את האות העברית בה היא נפתחת: 'הגר' היא האות ה', למשל. בדרך כלל שימשה שיטה זו לצורכי איות, כדי למנוע קליטה לקויה של מילה או שם, אך היו לה גם שימושי הצפנה. השיטה נלמדה מן הצבא הבריטי, והייתה נהוגה בהגנה. כך נפתחו שידורי הרשת המחתרתית של ההגנה במילים 'תלם שמיר בועז', שהצפינו את שם התחנה: "תחנת שידור במחתרת".

בסלנג הצבאי נוצרו בעקבות שיטה זו כמה ביטויים. כשרצית להקטין ציפיות אצל מישהו היית אומר 'הגר משה' שפירושו "היית מת', וברגע של ייאוש זעק החייל השבוז 'נשבר הזאב' שפירושו 'נשבר הזין'. שריד לשיטה ניתן לראות בביטוי הקשר 'אלף נון אלף נון' במהלך מבצעי: אין נזק, אין נפגעים. שריד נוסף הוא הקריאה לשלבים במבצע על פי ארצות לפי סדר האלף בית, כגון אנגליה לראשית מבצע, בלגיה לשלב ב' ועוד. וכך שמענו בסרט "מבצע סבתא" את המשפט "שירלי, קבלי אנגליה". המבצע היה כזכור הבאתה של סבתא לקבורה מהירה בקיבוץ.

אז מה יש לנו בשיטת הקשר הקיימת? שפת הקשר נחלקת לשתי קבוצות: מילות תפקיד ומילות תוכן. מילות התפקיד משמשות ליצירת מבנה קבוע של העברת הודעה בקשר. המתקשר מודיע, למשל, 'כאן קודקוד לוף', והתשובה היא 'היישר', מילת אישור שהוראתה 'קיבלתי, הבנתי ואני מבצע את ההודעה'. 'עבור' מסמנת את המשך השיח. לעיתים קרובות מצורפת להודעה בקשה לאישור שההודעה נקלטה והובנה במילה המפורסמת 'רות': "כאן מברגיית הקטור רות עבור" (מתוך ספרו של יורם יובל "הלנה על הגג"). השימוש במילה רות הוא שריד מהשימוש בשיטת האותיות. רות מייצגת בלוח הצפנים את האות ר'. היא משמשת בתפקידה בתהליך העברת המסרים בעקבות המילה המקבילה בשיטה זו באנגלית: roger, המצפינה את receive, קַבֵּל.

במהלך השיחה ייאמר לעיתים 'עד כאן', או 'האם עד כאן?' כלומר, האם הכול הובן עד לנקודה זו. מילות קשר אחרות הן 'חיובי' לאישור ו'שלילי' לדחייה. אלה הפכו נכס צאן ברזל של השיח הישראלי, וזלגו לשפה האזרחית. להעצמה ניתן לומר גם 'חיובי בזנ"ט' או 'שלילי בזנ"ט', וכן 'שלילי חזק'. 'מוקי' פירושו בלשון הקשר מוכן: "מוקי ליֶרי"; "מוקי בעמדה".

ביטוי קשר פופולרי בימים עברו היה 'חמש!' או 'חמש חמש!' אישור שהתנאים לביצוע משימה טובים. הוא שימש בעבר בהרחבה ביטוי של שביעות רצון, שם למחזה וסרט על ההווי הצבאי, ונזכר בשיר הצ'יזבטים של יחיאל מוהר: "כשנגמר מבצע קדש/ ישבו הי"דטים/ מעגל סביב לאש/ צ'יזבטו חמש חמש/ עד שחקים אדמו מרוב צ'יזבטים".

רובו של מילון הקשר מכיל מילות תוכן, מילים המתייחסות לפעילות מבצעית, מפקדים, כלי רכב, כלי נשק, ענייני מרחב וזמן ועוד. לעיתים בחירת המילים זהה או קרובה מאוד למשמעות המילה המוצפנת. 'מיוערת' היא סביבה טבעית, 'מיושבת': סביבה עירונית. 'קודקוד' הוא מפקד בכיר, 'משנה' או 'משנה קודקוד' הוא סגנו. קודקוד הפכה מילה אזרחית לכל דבר, וכל מנהל בכיר או זוטר הוא כבר 'קודקוד'. בצבא יש פיתוחים: 'קודקוד עולם' הוא הרמטכ"ל, 'קודקוד אלוהים': הרב הצבאי הראשי.

שלישייה מסורבלת משהו בשפת הקשר היא 'נוזלים אדומים' (דלק בגירסה קדומה), 'נוזלים שקופים' (מים) ו'נוזלים שחורים' (קפה). 'פטיש' הוא פשוט תרגום מאנגלית: רכב מטיפוס האמר.

לעיתים המילה בקשר נבחרת כמעין דימוי. בראשית הצבא נקראו חיילים חדשים בצבא 'אפרוחים', היום נקראים קצינים צעירים בחיל השריון 'גורים'. במקרים אחרים מושמטת מילה בתהליך סמנטי הקרוי אליפסה. 'עגולה' היא שעה עגולה, 'קלה' היא אש קלה, אש מירי נשק קל.

לא תמיד יש הסבר לקביעת מונח קשר, והוא נראה שרירותי. 'פרח' הוא פצוע ו'דרדר' הוא מסוק, כמו בסרט בופור: "יש כאן פרח רציני, צריך דרדר במיידי". הרוג הוא 'הרדוף', אולי בעקבות שתי האותיות הראשונות של המילה. כך גם בשמות כמה בעלי תפקידים צבאיים. 'זרזיר' הוא רב סמל פלוגתי, 'כספית' הוא קצין קשר ו'כספיתון' הוא הקַשָר. רופא הוא תורֶן. למה? ככה. הכרתי כמה רופאים צבאיים נמוכים למדי.

הדרך הרווחת ביותר לקביעת מונחי הקוד בקשר היא מטונימיה. מטונימיה היא הרחבת משמעות של מונח בעקבות מרכיב מסוים במשמעות המקורית. כך 'כבד' הוא טנק, כי הטנק הוא כלי כבד, נגמ"ש הוא 'חצי כבד', 'קטנה' היא דקה ו'קטנטנה' היא שנייה. יש כאן הקבלה למקורה של המילה בלטינית: מינוטה, קטנה. 'ארוך' הוא קילומטר ו'קצר': מטר. כלי רכב קרוי 'גלגלים', וחיילת – 'חצאית', למגינת לבן של הפמיניסטיות, ככתוב בספרו של יורם יובל: "לקח לאסרף פחות מעשר דקות להתיידד עם כל חמש החצאיות שבבניין".

גם הצבעים לוקחים חלק במשחק המטונימיות. הים הוא 'כחול', הכביש 'שחור', ודרך העפר 'לבנה'. מטונימיות נוספות דורשות הסבר מורכב יותר. חייל פשוט הוא 'גפרור', ברמז לגפרורים רבים בתוך קופסה. 'מברג' הוא קצין מבצעים, אולי מפני שהוא אחראי להרכבת מבצעים יחדיו. סמל המבצעים הוא מברגון, ומשרד הקמב"ץ: מברגייה. בספרו של נדב בן-תור נאמר בקשר: "קבל שלא השגתי לכם אישור הרטבה". 'הרטבה' היא ירי חי, בעקבות 'תרגיל רטוב', בהנגדה ל'תרגיל יבש'.

קבוצה חביבה היא המטונימיות האירוניות, שבהן נוספת לקשר בין הצופן למוצפן עקיצה קלה. כך קרויים מגורי החייל 'מכלאות', המזון הצבאי 'חמים וטעים' (ובגִרסה חתרנית: קריר ומגעיל). החובש, על פי ספרו של סשה זיידמן הוא 'וטרינר', המטווח הוא 'חגיגה', מטען הוא 'מתנה', 'סוכריות" הן תחמושת, כנאמר בסרטו של רוני דניאל על בה"ד 1: "קבל, סוכריות נופלות במסגרת שלך איפה שאתה ממוקם עבור". הנהג אינו אלא 'עגלון', והרב הצבאי 'עוקץ'. האויב זוכה לשמות ישירים יותר: 'מלוכלך', 'מנוול', מכונית אויב היא 'לכלוכית', ונערי הארפיג'י נקראו בעת מלחמת לבנון בעקבות סדרה מצוירת 'קטקטים'.

שפת הקשר החדירה לשפה הצבאית תופעה מרתקת של הגבהה משלבית. בצבא לא מחכים, אלא 'ממתינים', לא זזים, הולכים או נוסעים אלא 'נעים', לא מפסיקים אלא 'חודלים', כנאמר 'חדל קשקשת ברשת'. רמז לאופייה הייחודי והיצירתי של השפה הצבאית באשר היא.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

"נאום הבהמות" של עודד קוטלר הסעיר את המדינה. הוא חשף פן של התנשאות בקהילה התרבותית, והיטה את הדיון מן הסוגיה החשובה של הפיקוח על התרבות מצידה של הממשלה.

'בהמה' היא מילה נפוצה במקרא, ומתייחסת לכל ההולכים על ארבע, כלומר, שאינם דגים או עופות. בספר איוב גם מופיע בעל חיים בשם בהמות, שהוא ככל הנראה ההיפופוטם של ימינו. המיתוס טוען שהוא נולד יחד עם אדם הראשון.

בעברית המדוברת 'בהמה' היא גידוף, כינוי לאדם נבער וגס רוח. יש לכך בסיס במקורות, כגון בספר קהלת: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ". בימי הביניים מילים חדשות כמו 'בַהֲמוּת', 'בהמיוּת', 'בַהֲמִי' ועוד, מייצגות את היסוד הגשמי באדם. הגידוף הוא תולדה של יידיש ולדינו. בלדינו אומרים: 'בְּהֵמָה אֶין פוֹרמָה דֶי בֶּן אָדָם', בהמה בצורת אדם, וביידיש 'בהֵיימֶה', כמו בפתגם 'אַ בהמה בלייבט אַ בהמה': בהמה נשארת בהמה. לכך תרם גם הצירוף 'בהמה גסה'. במשנה פירושה בהמה גדולה, כגון פרה או שור, להבדיל מ'בהמה דקה' (קטנה): כבשה או עז.

למילה 'בהמה' כדימוי שלילי לתכונות אנוש כגון טיפשות וגסות אין מקבילה של ממש בשפות אחרות. beast האנגלית היא דימוי לאדם אלים ומפחיד, וביידייש 'וילדע חייה'. שם התואר bestial מתורגם 'חייתי', ומוגדר במילון אוקספורד 'אכזר ומושחת'. לעומת זאת בהמות ספציפיות הן מקור לדימויים הדומים לזה של הבהמה היידית-לדינו-עברית.

גמל. הבהמה המזרח-תיכונית מכולן משמשת לעיתים דימוי לאדם גבוה ומסורבל, ומכאן נולדה המילה 'גמלוני'. בלדינו גמל הוא סמל לטיפשות: gameyo. במחזמר "בוסתן ספרדי" מסופר על תינוק שנולד גָמֶייו, כלומר, ילד שוטה.

חמור. החמור הוא שק החבטות של השפה, גידוף גנרי למי שמתנהג בטיפשות, בחוסר התחשבות, בעקשנות חסרת פשר, שעליה נאמר 'רק חמור לא משנה את דעתו'. הניב 'חמור נשאר חמור' מופיע בכמה וכמה שפות, וגירסתו בלדינו: 'חמור נולד, חמור נשאר'. באנגלית אומרים: "לא אירע עדיין שחמור יצא מביתו וחזר סוס", ובגרמנית: "חמור נשאר חמור גם אם יצא ללמוד ברומא". הביטוי 'חמור קופץ בראש' הוא גלגול של הביטוי התלמודי 'הדיוט קופץ בראש'. 'חמור גרם' הוא גלגול שלילי של הביטוי המחמיא דווקא משירת יעקב על יששכר התלמיד החכם.

כבשה. הכבשה הפכה דימוי לקונפורמיזם ופחדנות, גם בעקבות הפעייה מעוררת החמלה וההליכה בעדר. תרם לכך גם הסרט 'שתיקת הכבשים' על הקניבל חניבעל. הכבשה מוצגת כקורבן תמיד, ולכך סייע הדימוי שמקורו בירמיהו 'הולכים כצאן לטבח' (במקור: לטִבְחָה), ועל דרך החיוב חזון "וגר זאב עם כבש". הכבשה היא גם סמל לתמימות, ומכאן הביטוי 'זאב בעור כבש'.

סוס. הסוס זוכה בשפה לתיוג מעורב. 'סוס' הוא כינוי למי שאינו רואה מה מתרחש סביבו ודוהר למטרה, ועל כן כונה כדורגלן העבר רוני רוזנטל סוס. סוס הוא דימוי לכוח וחריצות: אחד 'בריא כמו סוס', אחר 'אוכל כמו סוס' ושלישי הוא ממש 'סוס עבודה'. בשפה הצבאית 'סוס' הוא קצין שנצמדים אליו כדי להתקדם במעלות הדרגות והתפקידים.

עגל. עגל הוא סמל רב לשוני של טיפשות והיעדר תחכום. כך גם בצרפתית שם veau הוא כינוי לטיפש. מכאן גם הביטוי 'עיני עגל' שמקורו ביידיש, המיוחס למעריצים שוטים. בגרמנית אומרים באותו עניין 'עיני פרה', ובאנגלית 'עיני כבשה'. 'עגל מלומד' הוא אדם משכיל אך נעדר עומק וחוכמה, ביטוי המזכיר את הביטוי מן הקוראן המלגלג על היהודים: 'חמור נושא ספרים'. המקור דווקא מן המקרא, בספר הושע, אם כי במשמעות שונה במקצת: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ".

עז. רעיית התיש, העז, משמשת בשני עניינים. לוין קיפניס הפך אותה לסמל לשובבות בשירו על 'עיזה פזיזה'. הסיפור היהודי על האשה שבאה לרבי בטענה על צפיפות, ובעצתו הכניסה עז לבית ואחר כך הוציאה אותה, הפך את העז דימוי לדבר מה מיותר ומטריד, ומכאן גם הגיעה לפרסומות כמותג של פונדקי דרכים.

פרד. יצור הכלאיים הזה הוא סמל לעקשנות: 'עקשן כמו פרד', ביטוי המתורגם מאנגלית וגרמנית.

פרה. השפה מתעללת בפרה והופכת אותה דימוי רב-כיווני ורב-משמעי, המכוון תמיד לנשים. פרה היא כינוי לטיפשה, גם בעקבות האנגלית: stupid cow (פרה מטומטמת). פרה היא גם כינוי לאשה עבת בשר. במקרא זכורות 'פרות הבשן' של עמוס, וכאן הכוונה דווקא לגברים, עתירי ממון ורכוש אך מושחתים.

קרנף. סמל לקונפורמיזם, בעיקר בימים של ליקוי מאורות. המקור במחזהו של יונסקו בשם זה. יש אומרים שאילו אמר עודד קוטלר "עדר של קרנפים" במקום "עדר של בהמות" איש לא היה שם לב. אבל אז, על מה היינו מדברים כבר שבועיים תמימים?

שור. בתרבות היהודית השור זכה דווקא לכבוד כמאכל הצדיקים בגן עדן (שור הבר), ובעקבותיו מכונה מאכל תאווה ביידיש 'שוֹרֶה-בּוֹרֶה'. בצרפתית boeuf הוא דימוי לאדם כבד, גס, רפה שכל ואיטי. בסלנג הישראלי נהגו לקרוא לאדם כזה בעבר 'אוֹקס', שור ביידיש ובשפות נוספות.

תיש. התיש העברי לא זכה להיות מקור לדימויים, אך הוא מסתתר מאחורי כמה דימויים בשפות שונות. בוֹק, ביידיש: באָק, תיש, הוא כינוי לאדם טיפש ואטום. בעבר היו שקשרו את המילה לעץ בוק המשמש בנגרות. אז לא. ואילו בפולנית coziol, תיש, הוא כינוי לבית סוהר, ומכאן כינויו העברי 'חד גדיא'.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il