Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘נגה פורת’ Category

אנו מצויים בעיצומה של תקופת בין הַמְּצָרִים, כלומר: שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז (יום הבקעת חומת ירושלים) לתשעה באב, שנוהגים בהם מנהגי אבלות מסוימים. הביטוי "בין הַמְּצָרִים" נלקח ממגילת איכה (מגילת הקינות על החורבן שבה קוראים בערב ט' באב): "כָּל-רֹדְפֶיהָ [של יהודה] הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (א, ג). צורת היחיד מֵצַר מוכרת מהפסוק בתהלים (קיח, ה): "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ". נהוג לפרש את המילה 'מֵצַר' בפסוק זה כ'מצוקה', אך ההנגדה למילה 'מרחב' מצביעה על משמעות נוספת: מקום צר.

המילה מֵצַר נגזרה מהשורש צר"ר, שממנה נגזר גם התואר צַר (המופיע כמה פעמים במקרא) – ההפך מ'רחב'. המילה צַר משמשת במקרא גם כשם עצם במובן 'מצוקה, סבל', לדוגמה: "צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנִי" (תהלים קיט קמג). שם עצם זה מופיע בביטוי בַּצַּר לוֹ – במצוקתו, למשל: "כִּי-הָיִיתָ מָעוֹז לַדָּל מָעוֹז לָאֶבְיוֹן בַּצַּר-לוֹ" (ישעיהו כה ד). פסוק אחר בתהלים (ד, ב) ממחיש את הקשר בין המשמעות הפיזית של התואר 'צר' לבין המשמעות המטפורית של 'צר' כשם עצם: "בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי". במקרא הביטוי צַר לִי פירושו 'אני מצוי במצוקה רבה', והוא מופיע בין היתר גם במגילת איכה (א,כ): "רְאֵה ה' כִּי-צַר-לִי". הרחבה של הביטוי מופיעה בקינת דוד: "צַר-לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן" (שמואל ב, א כו), כלומר: אני חש צער רב על מה שאירע לך. בעברית החדשה הביטוי 'צר לי' משמש להבעת התנצלות. המילה צָרָה (אסון), המופיעה פעמים רבות במקרא, נגזרה אף היא מאותו שורש.

רש"י פירש כך את הביטוי "בין הַמְּצָרִים" במגילת איכה: "שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס", כלומר: במקום צר וגבוה. הוא הוסיף פירוש למילה 'מְצָרִים': "גבולים [=גבולות] של שדה או כרם. ומדרש אגדה: בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב." ככל הנראה, פירוש זה מבוסס על משמעות מאוחרת יותר של המילה 'מְצָרִים' בלשון חז"ל – צורת הריבוי של המילה מֶצֶר, שפירושה 'גבול', והיא נגזרה משורש אחר – מצ"ר. מילה זו מופיעה בלשון ימינו בעיקר בצירוף בלי [ללא] מְצָרים, המבוסס אף הוא על לשון התלמוד: "כל המענג את השבת – נותנין לו נחלה בלי מצרים" (שבת קיח ע"א).

בעברית החדשה קיבלה המילה 'מֵצַר' משמעויות נוספות בתחום הגיאוגרפיה: מצר ים (רצועה צרה של ים המפרידה בין שני אזורי יבשה והמחברת שני חלקי ים, כמו מצרי טיראן) ומצר יבשה (רצועה צרה של יבשה המפרידה בין שני חלקי ים והמחברת אזורי יבשה, כמו מצר פנמה). באנגלית 'מצר ים' הוא strait, ומילה זו משמשת גם במובן 'מצוקה', בין היתר בביטוי dire straits, שהפך גם לשמה של להקת רוק ידועה.

המילים 'מֵצַר', 'צַר' (ש"ע) ו'צרה' משקפות מעתק מטפורי ממשמעות פיזית של מקום צר, שאי-אפשר לזוז בו בנוחות, למשמעות רגשית של מצוקה וסבל.

ומה הקשר למשמעויות נוספות של השורש צר"ר? לשאלה זו אין תשובה חד-משמעית. במילונים שונים מוצגות שתי משמעויות נפרדות של השורש צר"ר, וכל אחת מהן באה לידי ביטוי במשמעות נפרדת לפועל צָרַר:

האחת – קיבץ, קשר או כרך כמה דברים לחבילה, או עטף אותם בבד, למשל בסיפור יציאת מצרים: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל-שִׁכְמָם" (שמות יב לד). ממשמעות זו נגזר שם העצם צְרוֹר; והשנייה – התייחס באיבה ובעוינות למישהו, היה אויבו; רדף אותו, יצא למלחמה נגדו, לדוגמה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם" (במדבר כה טז-יז). מהמשמעות האחרונה נגזר שם העצם צַר במובן 'אויב', המופיע אף הוא במגילת איכה (ד, יב): "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ […] כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלָיִם". כידוע, במקרא יש משמעות נוספת למילה 'צרה' בנטייה 'צָרָתָהּ': "וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ" (בסיפור על חנה ופנינה, שתי נשותיו של אלקנה; שמואל א א ו) – אישה ביחס לאשתו האחרת של אותו הבעל במשפחה פוליגאמית. יש הרואים את המשמעות הזאת כצורת הנקבה של 'צַר' במובן 'אויב'.

ההפרדה האטימולוגית בין שתי המשמעויות של השורש צר"ר מבוססת על השוואה לשורשים קרובים בערבית ובארמית, שבהן מקבילות אותיות שונות לאות צ' בעברית. למשל, בארמית השורש צר"ר מקביל למשמעות הראשונה לעיל, ואילו במשמעות השנייה מופיעה ע' במקום צ', בין היתר במילה עָר שפירושה 'אויב' (המופיעה מעט גם בעברית המקראית, למשל שמואל א כח טז) והיא מקבילה ל'צַר'.

עולה השאלה האם השימושים של השורש צר"ר במובן 'שאינו רחב' (ובהשאלה – במובן של מצוקה) קשורים מבחינה אטימולוגית למשמעות הראשונה או למשמעות השנייה מבין השתיים האלה, או שמא הם שייכים למשמעות בפני עצמם. כאן נחלקים החוקרים והמילונאים ההיסטוריים בתשובתם. יש המקשרים את המשמעות של המילים 'מֵצַר' ו'צרה' למשמעות הראשונה של קשירה בצרור, שהרי קשירה פיזית יוצרת הגבלה והֲצָרָה (צמצום רוחב). ואילו אחרים מקשרים את 'מֵצַר' ו'צרה' למשמעות השנייה של איבה ועוינות, כיוון שהאויב גורם צרות, פורענות ומצוקה לצד השני. הפועל הֵצֵר (מהשורש צר"ר בבניין הפעיל) מופיע במקרא בהקשר של אויבים וצרות, לדוגמה: "וַתִּתְּנֵם בְּיַד צָרֵיהֶם וַיָּצֵרוּ לָהֶם וּבְעֵת צָרָתָם יִצְעֲקוּ אֵלֶיךָ" (נחמיה ט, כז). ואילו בן-יהודה הקצה במילונו שורש נפרד ל-צר"ר במובן של 'מֵצַר' ו'צרה', כנראה משום שאין למשמעות זו מקבילות בערבית. עם זאת, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, נ"ה טורטשינר, הביע דעה אחרת. לדבריו, יש קשר בין צר"ר במובן 'קָשַר' לבין התואר 'צַר' (שאינו רחב): "כי הדבר הצרור והקשור נעשה ממילא אף צר ודחוק". הוא אף העיר על מקור שמות העצם צַר ו'צרה' במובן "אסון ורעה": "אפשר שנצטרפו מילים משורשים שונים", גם מהשורש צר"ר במובן 'צר ואויב' וגם מהשורש צר"ר במובן 'צר ודחוק', וסיכם כך את דבריו: "ונראה שגם בלשון המקרא עצמו כבר לא הבחינו במקור השונה של מילים אלו" (מילון בן-יהודה, כרך י"א, הערה בעמ' 5657, הכתיב אינו במקור). ובמילים אחרות – זו צרה צרורה לקבוע בדיוק את מוצאן האטימולוגי של המילים האלה.

Read Full Post »

שבוע הספר חזר. בספרים המודפסים אנו מציינים היכן הפסקנו את הקריאה בעזרת סימניות. גם בדפדפני האינטרנט שבהם אתם קוראים טקסט זה, אפשר לשמור אתרים מועדפים בתור bookmarks, או סימניות בגרסה העברית. אי-אפשר לקרוא טקסטים בלי סימני פיסוק, ובמילון כל ערך מלווה גם בסימני ניקוד. כעת אבחן את סימני הדרך שהותירה אחריה המילה סִימָן בתולדות העברית.

ככל הנראה, מקור המילה 'סימן' במילה היוונית sēmeion, וכמו מילים יווניות רבות אחרות, היא נשאלה לעברית בתקופת חז"ל. למשל, בהגדה של פסח נכתב: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב". בלשון המקרא המילה המקבילה ל'סימן' הייתה 'אות' (בלשון זכר, בריבוי 'אותות'), וזו מילה מעניינת בפני עצמה לדיון בפעם אחרת.

המילה היוונית נגזרה מהמילה sēma, שפירושה גם 'סימן'. מילה זו הותירה את אותותיה במילים סמיוטיקה (תורת הסימנים: חקר המשמעויות המיוחסות לסימנים השונים) וסמנטיקה – התחום הבלשני העוסק בחקר משמעויות המילים או צירופי המילים ובשינויי המשמעויות שעברו במרוצת הזמן, ובמילים אחרות: הנושא של רוב החיבורים שנכתבו בפינה זו, כולל החיבור שאתם קוראים כעת.

המילה 'סמנטיקה' נכתבה בעבר גם 'סימנטיקה', אולי כעדות למקור היווני של המילה – המילה sēmantikos שפירושה 'משמעותי, בעל משמעות'. ב-1897 פרסם הפילולוג הצרפתי מישל בריאל ספר שבכותרתו הופיעה המילה sémantique. כך קיבלה המילה היוונית העתיקה את משמעותה המודרנית.

גם למילה 'סמיוטיקה' יש היסטוריה מעניינת: מקורה במילה היוונית sēmeiōtikos שפירושה גם 'משמעותי' וגם 'מי ששם לב לסימנים'. משמעותה המקורית של המילה semiotic באנגלית הייתה בתחום הרפואה: "שקשור לסימנים ולסימפטומים של מחלה". הראשון שהשתמש במונח semiotics במשמעותו המודרנית היה הפילוסוף ג'ון לוק בספרו "מסה על שכל האדם" (1690). המילה הלועזית 'סמיוטיקה' הוצאה מההקשר הרפואי, אבל בעברית נגזרו משורש המילה 'סימן' המילים הרפואיות תִּסְמֹנֶת (סינדרום) ותסמין (סימפטום, סימן היכר של מחלה).

המילה סיסמה נשאלה אף היא מיוונית בתקופת חז"ל. מקורה במילה היוונית syssemon, שנוצרה מהתחילית syn- (ביחד, עם) ומהמילה semeion. במקור 'סיסמה' שימשה במשמעות מילה, ביטוי או משפט סודיים המשמשים אות מוסכם על מנת לקבל רשות להיכנס למקום מסוים או לעבור בו. לדוגמה: "ראית מימיך אדם אחד יוצא מן הצפון ואדם אחר יוצא מן הדרום ומזדווגין זה לזה [=מצטרפים זה לזה, נפגשים] אילולי שעשו סיסמא ביניהן [=אילולא תיאמו ביניהם מראש סימן מוסכם]" (מדרש שמואל, פרשה ט). בעידן הדיגיטלי התרחבה משמעות המילה 'סיסמה' לרצף התווים שעלינו להקליד כדי להתחבר למחשב או לאתר אינטרנט, ורבים נוטים לשכוח אותו. נוסף לכך, בעברית החדשה החלה לשמש המילה 'סיסמה' גם במובן 'מוטו, אמירה תמציתית המביעה השקפת עולם', או 'סלוגן, אמירה קליטה המלווה מסע פרסום'.

המילה היוונית העתיקה sēma משמשת כרכיב הראשון במילה השאולה סֶמָפוֹר  (מיוונית, 'נושא סימן'). בעבר שימשה מילה זו במובן שיטת איתות להעברת מסרים בין נקודות גיאוגרפיות מרוחקות, בעזרת מוטות ודגלונים המוּנָעים בזוויות שונות; תמרור איתות לרכבות, לאוניות וכדומה. כיום היא משמשת בתחום המחשבים במובן מנגנון למניעת שימוש בו-זמני במשאב משותף על-ידי מספר תהליכים הפועלים במקביל.

מהמילה 'סימן' נגזר השורש סמ"ן, שמשמש גם בהקשר כללי, וגם בצמד המונחים הסמנטיים מְסַמֵּן – סימן לשוני (כמו מילה או צירוף) ומסומן העצם, הנושא או הרעיון במציאות שמילה כלשהי או מבע כלשהו מסמנים אותם ומתכוונים אליהם. המילה סַמָּן מציינת סימן ספציפי במסך המחשב (cursor), וגם לה יש משמעות מיוחדת בבלשנות, כחלק מהביטוי סַמַּן שִׂיחַ (discourse marker). בקבוצה הגדולה של סמני השיח נכללים מילים וביטויים שאינם משמשים במשמעותם המילונית, אלא בתפקידים מיוחדים, כגון: בדיקת הקשבה, הבעת אישור או אי-הסכמה, הבעת ביטחון בנכונותם של הדברים או הסתייגות מהם, הבעת היסוס ומבוכה ועוד. למשל, ביטויים רבים בתחילת מבעים הם סמני שיח, כגון: 'אתה שומע?', 'את יודעת?', 'בוא הנה' בשפה המדוברת, 'לעניות דעתי' בשפה הכתובה ועוד.

המילה 'סימן' מופיעה גם בצירוף סִימָנֵי הַמַּזָּלוֹת באסטרולוגיה. באנגלית המילה sign פירושה גם 'סימן' וגם 'מזל (אסטרולוגי)'.

ונסיים בביטוי האופטימי בסימן טוב. ביטוי זה מופיע בתפילת ברכת החודש (הנאמרת בבית הכנסת בשבת שלפני ראש חודש, ובמסגרתה מכריזים ומודיעים על היום בשבוע שבו יחול ראש החודש) בנוסח ספרד: " בְּסִימָן טוֹב יְהֵא לָנוּ רֹאשׁ חֹדֶשׁ (פלוני) בְּיוֹם (פלוני)". גרסה מורחבת שלו מצויה בקידוש לבנה: "סימן טוב ומזל טוב יהֵא לנו ולכל ישראל".

Read Full Post »

לקראת האירוויזיון צפויים להגיע לתל אביב תיירים רבים מכל רחבי אירופה, וההכנות בעיצומן. בלועזית 'תייר' הוא טוּרִיסְט. כעת אתור אחרי מקורותיהן של המילים 'תייר' ו'טוריסט'.

המילה  תַּיָּר נגזרת מהשורש תו"ר. שורש זה מופיע גם בשפות שמיות אחרות, כמו ערבית  ואכדית, במובן 'הסתובב, הלך חזור ושוב'. במקרא מופיע הפועל לָתוּר במובן 'לְרַגֵּל' (להגיע למקום כדי לאסוף מידע עליו), בעיקר בסיפור שבו נשלחו מרגלים לסייר בארץ כנען: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יג א). משמעות זו נגזרה מהמשמעות הבסיסית של הליכה ושיטוט במקום. הפועל 'תר' מופיע במקרא גם במובן 'חיפש', למשל: "וַאֲרוֹן בְּרִית-ה'  נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (שם, י לג). בתיאור עושרו של שלמה המלך מוזכרים "מֵאַנְשֵׁי הַתָּרִים וּמִסְחַר הָרֹכְלִים" (מלכים א, י טו). נהוג לפרש את המילה 'תרים' בפסוק זה כנרדפת ל'רוכלים'. הפרשן מצודת ציון פירש זאת כך: "הם הסוחרים הקטנים המחפשים ומרגלים אחר סחורה לקנות במקום הזול, והוא מלשון (במדבר יג טו) לתור את הארץ".

בספר קהלת הפועל 'לתור' משמש במובן של חיפוש מטפורי וחקירה שכלית של העולם: "וְנָתַתִּי אֶת-לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (א, יג). שימוש מטפורי אחר בפועל 'תר' מצוי בפסוקים הידועים המצווים על לבישת ציצית: "וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו לט). רש"י פירש כך את הפסוק הזה: "כמו (במדבר יג כה) מִתּוּר הָאָרֶץ, הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות. העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה את העבירות."

יש המניחים שגם המילה תּוֹר (הזמן שבו אדם אמור לעשות משהו לפי תורנות או לפי סדר מסוים) נגזרה משורש זה. מילה זו מופיעה במקרא רק במגילת אסתר (בין היתר, בפרק ב, פס' יב), ויש המקשרים בין משמעותה ובין המשמעות הבסיסית של השורש תו"ר, שהיא "חזר וסבב".

המילה 'תַּיָּר' מופיעה לראשונה בלשון חז"ל במשמעות 'מדריך, מורה דרך', למשל: "התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך" (ירושלמי, יומא א, א). בעברית החדשה קיבלה המילה את משמעותה המודרנית בהשפעת המילה הלועזית טוּרִיסְט. בימי הביניים נגזר ממילה זו הפועל תִּיֵּר, שגם הוא שימש בהתחלה במובן של 'הדריך, ליווה מישהו בדרך כדי לשמור עליו'. למשל, רש"י פירש את המילים " אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר-אָבוֹא אֶל-יְהוּדָה" (נחמיה ב ז) כך: "ויתיירוני לשלום". גם שֵם הפעולה תִּיּוּר שימש באותה תקופה במשמעות 'ליווי', וכן – במובן 'דרכון'. בעברית החדשה הפועל הזה קיבל משמעות דומה לזו של הפועל 'תר': 'סייר, טייל'.

המילה הלועזית tourist (באנגלית ובצרפתית) נגזרה משם העצם tour. פירושו המקורי היה 'משמרת, תור'. כיום הוא משמש בעיקר במובן 'טיול, סיור' (וגם 'סיבוב הופעות'). נגזר ממנו גם הפועל to tour- לטייל, לסייר. שם עצם זה נגזר מהמילה tourn בצרפתית עתיקה, שפירושה 'סיבוב, מעגל'. מאותו מקור נגזרו גם שם העצם turn (סיבוב, פנייה, תור) והפועל to turn. כך, גם בעברית וגם בשפות אירופאיות נתגלגלה המשמעות מ'סיבוב' ל'טיול'.

Read Full Post »

פורים חזר ושוב קוראים במגילת אסתר, המכונה גם 'המגילה'. המילה מְגִלָּה נגזרת מהשורש גל"ל, כיוון שהיא מתארת טקסט הכתוב על רצועת קלף מקופלת בצורת גליל. משורש זה נגזרו עוד מילים רבות בלשון המקרא ולאחר מכן, וכעת נגולל את סיפורן.

המשמעות המקראית הראשונית של הפועל גָּלַל היא גִּלגֵּל, דחף או הניע משהו שיש לו צורת גליל או כדור, לרוב אבן עגולה כבדה ששימשה ככיסוי לבאר, לדוגמה: "וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן" (בראשית כט ג). בכתבי חז"ל החלו להשתמש בפועל זה בהקשר של הקריאה בספר התורה, שגם הוא עשוי כמגילה סביב שני עמודי עץ. פועל זה מציין את קיפול ספר התורה בצורת מגילה לאחר סיום הקריאה בו: "וגולל את התורה, ומניחה בחיקו" (משנה, יומא ז,א). גְּלִילָה היא הפעולה שעושה מי שגולל מגילה על מנת לעבור בה ממקום למקום (במקביל לדפדוף בספר). בהלכה מילה זו מציינת את פעולת סגירתו של ספר התורה, קשירתו ועטיפתו אחרי הקריאה בו בבית הכנסת. לפועל 'גָּלַל' יש גם משמעות כללית יותר: קיפל משהו (בדרך כלל ארוך) סביב עצמו או על גבי גוף כלשהו כמה פעמים עד שקיבל צורה של כדור או של גליל, למשל: "בעל החנות גלל את השטיחים". הפועל הזה מופיע בתיאור ציורי באחת מהברכות לאל בתפילת ערבית: "גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ וְחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר".

בעידן הדיגיטלי זכה הפועל 'גָּלַל' למשמעות נוספת בתחום המחשבים: הניע (מעלה או מטה, ימינה או שמאלה) דף של מסמך, רשימה, תפריט וכדומה המופיע על הצג. הפועל המקביל באנגלית הוא to scroll, והוא קשור לשם העצם scroll, שפירושו 'מגילה'. באחד מצידיו של הדפדפן שבו אתם קוראים עכשיו את הדברים האלה, יש פס גלילה (scroll bar). כך עברה הטכנולוגיה מגלילת מגילת קלף כדי לעבור ממקום למקום בטקסט, אל גלילת דפי אינטרנט (וטקסטים אחרים בתצוגה דיגיטלית).

לפועל גּוֹלֵל יש משמעות קרובה לזו של הפועל גָּלַל: פתח ופרש מגילה או דבר מה הכתוב בצורת יריעה גלולה. מכאן נגזרה משמעות מופשטת: הציג בצורה מפורטת, סיפר את כל הפרטים (כפי שקוראים טקסט של מגילה ארוכה), למשל: "בסדרת מאמרים גולל מעל דפי העיתון את פרטיה של הפרשה".

הפועל הסביל של גָּלַל הוא נָגֹל (מגזרת הכפולים בבניין נפעל). אחת ממשמעויותיו היא: קופל או נכרך שוב ושוב סביב עצמו או סביב דבר אחר עד שקיבל צורה של כדור או של גליל, למשל: "לאחר הקריאה בספר התורה בבית הכנסת הספר נגול, נקשר ונעטף." במקרא פועל זה מופיע בתיאור מטפורי בנבואת זעם של ישעיהו (לד, ד) על הגויים : "וְנָמַקּוּ כָּל-צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר הַשָּׁמָיִם". רש"י פירש זאת כך: "יהיה דומה העולם חשך עליהם כאילו נגלל השמש והאור כגלילת ספר". לפועל 'נָגֹל' יש משמעות נוספת: גולגל סביב עצמו והוסר ממקומו, לדוגמה: "הסלע נגול מעל פי הבאר." משמעות זו מוכרת לדוברי העברית בת-זמננו בעיקר מהביטוי אֶבֶן נָגֹלָּה מֵעַל לִבּוֹ (כלומר: חש הקלה גדולה). בביטוי זה הלב מתואר כבאר שאי-אפשר לשתות ממנה בגלל מחסום כלשהו, עד להקלה המגיעה עם הסרת המחסום.

מהשורש גל"ל נגזר בלשון המקרא גם שם העצם גַּל. ככל הנראה, משמעותו הראשונית היא 'ערימה', בעיקר ערימת אבנים בצירוף "גַּל אֲבָנִים" (בין היתר, יהושע ז כו), כיוון שהיה צורך לגלול את האבנים ליצירת הערימה. משמעותו המקראית השנייה מוכרת יותר לדוברי העברית כיום: "כְּגַלֵּי הַיָּם" (ישעיהו מח יח). גם גל בים הוא מעֵין ערימה של מים המתרוממים ויורדים. המילה המקראית גַּלְגַּל נגזרה מהכפלת שתי אותיות השורש הראשונות של גל"ל. במקרא נגזרו ממילה זו הפעלים גִּלְגֵּל ("וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן-הַסְּלָעִים", ירמיהו נא כה) והִתְגַּלְגֵּל  ("הִתְגַּלְגָּלוּ", איוב ל יד).

הפועל הִתְגּוֹלֵל פירושו התגלגל בתוך משהו (בבוץ, ברפש וכד'), התבוסס או התפלש בו ("מִתְגֹּלֵל בַּדָּם", שמואל ב, כ יב). לצירוף 'התגולל עליו' יש משמעות מיוחדת: תקף אותו בטענות ובגידופים, התנפל עליו בהאשמות, בתלונות, בהכפשות וכד’; כמו בפסוק: "וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים [אחי יוסף] כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל-דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ" (בראשית מג יח). רש"י פירש פסוק זה כך: "להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף ולהיותה נופלת עלינו". מכאן נוצר בעברית החדשה הביטוי גּוֹלֵל אֶת הָאַשְׁמָההטיל או טָפַל את האשמה על מישהו אחר.

לצד המילה 'גַּלְגַּל', בלשון המקרא נגזרו מהשורש גל"ל שמות של חפצים עגולים נוספים: המילה 'מגילה' עצמה (בין היתר, ירמיהו לו כט), המילה גָּלִיל, המופיעה בין היתר במגילת אסתר (א, ו) במובן ‘עמוד עגול’: "גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ"; והמילה גֻּלָּה (גוף כדורי קטן), המופיעה בתיאור מקדש שלמה: "וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמֻּדִים" (מלכים א ז מא), כלומר: הקישוטים הכדוריים בראשי העמודים. פסוק זה הוא מקורו של הביטוי גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת (השיא, החלק המרשים ביותר).

פחות ברור אם המילה בִּגְלַל נגזרה גם מהשורש גל"ל באותה משמעות, והאם המילה גֻּלְגֹּלֶת קשורה ל'גלגל'.

בתקווה שהצלחתם לגלול עד הסוף את המגילה שכתבתי, אאחל לכם חג פורים שמח!

Read Full Post »

תקופת הבחירות המקדימות (הפריימריז) במפלגות השונות בעיצומה. כך מועמדים ומועמדות שונים מתמודדים על מקום ריאלי ברשימות לכנסת הבאה. המועמדים נשאלים על עמדותיהם בסוגיות שונות. במפלגות אחרות אין בחירות מקדימות, וההחלטה על הרכב הרשימה לכנסת נתונה לשיקול של העומד או העומדת בראש המפלגה. לאחר ההחלטה על ההרכב הסופי של הרשימות לכנסת, כל חבריהן וחברותיהן יהיו מועמדים ומועמדות להיות חברי כנסת, ויעמדו למבחן הבוחרים והבוחרות. במקביל, המועמדויות לפרסי האוסקר כבר הוכרזו. כעת אנסה לעמוד על מקור המילה 'מועמד' ועל הקשר בינה לבין מילים אחרות מהשורש עמ"ד.

המילה מָעֳמָד (אפשר לנקד ולהגות גם מֻעֲמָד) היא חידוש של אליעזר בן-יהודה, והיא נגזרה מצורת הווה של השורש המקראי עמ"ד בבניין הופעל – הָעֳמַד. פועל זה מופיע פעמיים במקרא: הראשונה – בצורת העתיד: " וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי ה'" (ויקרא טז י); והשנייה – בצורת ההווה: "וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם" (מלכים א כב לה). פועל זה הוא צורת הסביל של הפועל הֶעֱמִיד. אחת המשמעויות הבסיסיות של 'העמיד' היא 'גרם למישהו לעמוד באופן מסוים ביחס לאובייקט, לשֶטח או לאנשים אחרים', למשל: "וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן… וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַ מּוּדִים" (שופטים טז כה). המילה עַ מּוּד נגזרת אף היא מאותו שורש. לפועל זה יש עוד משמעות בסיסית: 'הביא מישהו לידי כך שיתרומם למצב של עמידה זקופה', לדוגמה: "וַתָּבֹא בִי רוּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלַי וַ תַּעֲמִדֵנִי עַל-רַגְלָי" (יחזקאל ב ב). מכאן נתגלגל הביטוי הֶעֱמִיד אוֹתוֹ עַל הָרַגְלַיִם (במובן מטפורי: השיב אותו לאיתנו) בעברית בת-זמננו. משמעות בסיסית נוספת של הפועל 'העמיד' היא 'החזיר משהו לתנוחתו הזקופה;  הקים או עיצב וארגן משהו שלם על כל מרכיביו', למשל: "הִתְנַדְּבוּ לְבֵית הָאֱלֹהִים לְהַעֲמִידוֹ עַל-מְכוֹנוֹ" (עזרא ב סח), כלומר: לגרום שבית המקדש יעמוד שוב על יסודותיו.

נוסף על כל המשמעויות הפיזיות של הפועל 'העמיד', יש לו משמעות מופשטת מיוחדת בלשון המקרא: 'מינה לתפקיד, הפקיד מישהו על', כפי שנכתב על יהושפט מלך יהודה: "וַיַּעֲמֵד שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ בְּכָל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת" (דברי הימים ב, יט ה). משמעות זו קרובה למשמעות של הפועל הנרדף 'הציב'. בהקשר זה מערכת השלטון והמשפט נתפסת באופן מטפורי כבניין שצריך להקים את יסודותיו ולייצב אותם, ולכן יש 'להעמיד שופטים'. בספר משלי (כט ד) המשפט ההוגן נחשב ליסוד שבזכותו הארץ עומדת: "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ". אפשר להניח ש'מועמד' הוא מי שמינו אותו לתפקיד, ולחלופין – מי שהעמיד את עצמו לבחירת הציבור.

המילה "מָעֳמָד" מופיעה פעם אחת במקרא בהקשר מיוחד: "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה  וְאֵין מָעֳמָד" (תהלים סט ג). לפי פירוש רד"ק, גם זה הפועל 'הועמד' בצורת הווה: "ואין אחד מאיברי שהיה מָעמד", ואילו לפי רוב הפרשנויות, מילה זו משמשת כשם עצם במובן 'מקום שאפשר לעמוד בו'. למילה מַעֲמָד יש משמעות דומה בלשון המקרא: 'אופן עמידתו של אדם, או המקום שבו הוא עומד', לדוגמה: "כִּי מַעֲמָדָם [של הלוויים] לְיַד-בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבֹדַת בֵּית ה'" (דברי הימים א, כג כח). מילה זו משמשת גם לציון מִשְׂרתו של אדם, כפי שאמר הנביא ישעיהו (כב יט) לאיש בשם שֶׁבְנָא, שהיה לו תפקיד בכיר בממלכת חזקיהו: "וַהֲדַפְתִּיךָ מִמַּצָּבֶךָ וּמִ מַּעֲמָדְךָ יֶהֶרְסֶךָ".

בעברית החדשה החלו להשתמש במילה 'מעמד' במובן 'שכבה חברתית, קבוצה גדולה של אנשים בחברה בעלי מצב כלכלי או חברתי דומה'. במקביל נוספה למילה 'מעמד' משמעות ספיציפית בתחום הכלים הפיזיים: 'כַּן, בסיס שניתן להניח עליו חפצים שונים', לדוגמה: "מעמד גדול לעציצים".

הביטוי הֶחְזִיק מַעֲמָד נמצא לראשונה בלשון המגילות הגנוזות (מגילות מסוף ימי בית שני שנמצאו במערות קומראן במדבר יהודה), לדוגמה: "החזיק מעמד בתוך העדה" (מגילת הסרכים, סרך העדה).  ביטוי זה מבוסס על תפיסה מטפורית על מי שממשיך 'לעמוד' ואינו 'נופל' או 'נשבר' במצבים קשים. גם לפועל 'עמד' יש משמעות דומה בצירוף ב' היחס אחריו, למשל: "לא עמד בלחץ", עָמַד בַּנִּ סָּיוֹן, עָמַד בַּ מִּבְחָן  ועוד. מקורו של שימוש זה בלשון חז"ל, למשל: "לפי שאין גוזרין גזֵרה על הצִבּור אלא אם כן רוב צִבּור יכולין לעמוד בה" (בבא קמא עט ע"ב).

המילה עֶמְ דָּה מופיעה פעם אחת במקרא במובן פיזי של 'מקום שעומדים בו': "יִקַּח מִכֶּם עֶמְ דָּתוֹ" (מיכה א יא). בעברית החדשה משמעותה התרחבה מאוד. היא מציינת גם מקום מסוים שהוקצה למישהו כדי שיוכל למלא את תפקידו, למשל: "העובדים נטשו את עמדותיהם ליד המכונות", וגם עמדה צבאית, כמו עֶמְ דַּת  תַּצְ פִּית  או עֶמְ דַּת ירִי. בספורט מציינת מילה זו את חלק המגרש או אזור המשחק שבו השחקן מוצב או פועל, לדוגמה: "באחת מעמדות ההגנה". בשימושים אלה המילה 'עֶמדה' עדיין מציינת מקומות שיוחדו למטרה כלשהי, אך לאו דווקא מקומות שעומדים בהם. רוב השימושים האלה מקבילים במשמעותם למילה הלועזית 'פוזיציה'. המילה 'עֶמדה' זכתה גם למשמעויות מופשטות יותר: יש לה משמעות קרובה לזו של 'מעמד', בין היתר בצירופים כמו עֶמְ דַּת מַפְ תֵּחַ (ביטוי המשמש גם בהקשר הצבאי), ועֶמְ דַּת כּוֹחַ, לדוגמה: "בשלב זה של המאבק חותרים המועמדים לתפיסת עמדות כוח במפלגה ולביסוסן." ויש לה גם משמעות של 'יחס, גישה או דעה על נושא מסוים, נקודת מבט'. אחת המילים באנגלית המקבילות למשמעות זו היא standpoint (מילולית: מקום שעומדים בו ומשקיפים ממנו על העולם). גם המילה האנגלית stance מתרגמת משמעות זו, והיא נגזרה מאותו מקור כמו הפועל to stand. המילה stand עצמה משמשת גם כשם עצם שאחד מתרגומיו הוא 'עֶמדה', בין היתר בביטוי to take a stand שפירושו 'לנקוט עמדה'.

המועמדים והמועמדות למפלגות ולכנסת צריכים לעמוד במבחנים רבים בתקופת הבחירות, והמטרה הסופית שלהם היא לזכות במושבים (מנדטים) בכנסת, שעליהם יוכלו סוף סוף לשבת.

Read Full Post »

לאחרונה שוב עלתה לכותרות סוגיית שפת ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה – האם ללמד סטודנטים בעברית או באנגלית. לא כאן המקום לדון בנושא זה, אך אפשר לרדת לעומקה של סוגיה מעניינת בעברית עצמה: מה מקורן של המילים הוֹרָאָה ולִ מּוּד.

לפועל הוֹרָה  יש שתי משמעויות עיקריות: גם 'הראה, הצביע על', למשל: "השלט מורה את הדרך למרכז העיר" וגם 'לימד'. מקורה של דו-משמעות זו בלשון המקרא. המשמעות הראשונה מופיעה, בין היתר,  בפסוק זה: "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם" (שמות טו כה). במקום אחר במקרא פועל זה  מציין הצבעה על הכיוון הרצוי, על הדרך הרצויה: "לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה [את הדרך לגושן]" (בראשית מו כח). צורת ההווה 'מורה' מופיעה במשמעות זו בצירופים מוֹרֵה  דֶּרֶךְ והָאֶצְבַּע הַ מּוֹרָה.

במקרא פועל זה מופיע מספר פעמים לציון הכוונה לדרך מטפורית, למשל: "וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה" (שמואל א' יב, פס' כג). ממשמעות זו של 'הכוונה' מוסרית נשתלשלה משמעות כללית יותר של לימוד, המופיעה אף היא במקרא, לדוגמה: "אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה" (ישעיהו כח ט). גם המילה מוֹרֶה מופיעה במקרא, למשל: "וְלֹא-שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַ מְּדַי לֹא-הִטִּיתִי אָזְנִי" (משלי ה יג). הפועל 'הורה' נגזר מהשורש יר"י בבניין הפעיל. ככל הנראה, אין קשר אטימולוגי בינו ובין הפועל 'ירה'.

משורש הפועל 'הורה' נגזרה, ככל הנראה, גם המילה תּוֹרָה. בלשון חז"ל נגזר ממנו שם הפעולה הוֹרָאָה, לצד המילה הוֹרָיָה, שצורת הריבוי שלה משמשת כשמה של מסכת הוֹרָיוֹת. בימי הביניים החלו להשתמש  במילה 'הוראה' גם בתחום המילוני כדי לציין מובן, פירוש, או משמעות של מילה.

מעתק משמעות קרוב חל בפועל הִדְרִיךְ, הנגזר משורש המילה  דֶּרֶךְ. במקרא פועל זה משמש הן בהקשר של הכוונה למקום כלשהו "וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל-עִיר מוֹשָׁב" (תהלים קז ז), והן בהקשר של הכוונה מוסרית: "בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵיתִיךָ, הִדְרַכְ תִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי-יֹשֶׁר" (משלי ד יא).

כבר במקרא הפועל לִ מֵּד שימש כנרדף ל'הורָה', והמילה מְלַ מֵּד – כנרדפת ל'מורה'. ככל הנראה, משמעותו המקורית של השורש למ"ד קשורה בהכוונת הבהמות בחרישת תלמים. משורש זה נגזרה המילה מַלְמָד, המשמשת רק בצירוף המקראי מַלְמַד הַבָּקָר (שופטים ג לא): מקל ארוך שבקצהו וו מחודד, המשמש את האיכר לכיוון בהמה חורשת ולזירוזה. חז"ל כבר עמדו על הקשר בין מילה זו והפועל 'לימד': "מַלְמַד (נקרא כך) שהוא מלמד את הפרה לחרוש בשביל ליתן חיים לבעליה" (ירושלמי סנהדרין נ, א פרק י הלכה א). במקום אחר השורש מופיע גם בצורת סביל המתארת בעל חיים מאולף: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻ מָּדָה" (הושע י יא). רש"י מפרש פסוק זה: "עשויה חבורות חבורות במלמד הבקר […] כלומר הרבה יסורין הבאתי עליה". כמו כן, לפי חוקרים רבים, האות לָמֶד בכתב העברי-כנעני הקדום נראתה כצורת מלמד הבקר. מאז השתנתה צורתה של האות ל', וכיום גם פעולת הלימוד וההוראה אינה באמצעים תוקפניים, אלא בדרכי נועם.

הפועל 'לימד' משמש במקרא גם בהקשר של הכוונה והתוויית דרך, בין היתר במובן המוסרי של 'הדריך' (נתן הכוונה מוסרית): "יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט, וִילַ מֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ" (תהלים כה ט). ברוב המקרים פועל זה משמש במשמעות המוכרת לנו כיום, למשל:    "וְלִ מַּדְ תֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם" (דברים יא יט), לצד הפועל לָמַד: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" (שם, לא יב). השורש למ"ד מתאר גם הרגל וניסיון, וממנו נגזר התואר לָמוּד, שצורות הנסמך שלו משמשות כרכיב ראשון בצירופים כגון "וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה" (דברי הימים א, ה, פס' יח). בלשון המקרא גם המילה לִ מּוּד משמשת כתואר באותה משמעות (מורגל לעשות משהו), לדוגמה: "גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִ מֻּדֵי הָרֵעַ" (ירמיהו יג כג). מהפסוק "פֶּרֶה [=חמור בר] לִ מֻּד מִדְבָּר בְּאַוַת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ" (שם, ב כד) נוצר הביטוי המליצי  פֶּרֶא לִ מּוּד מִדְבָּר, כינוי לאדם פורק עול. הנביא ישעיהו (כט, יג) הוכיח את העם בשם האל בדברים אלה: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָ שִׁים מְלֻ מָּדָה". מדברי הנביא נגזר ביטוי המשמש ככינוי למעשה שעושים מתוך הרגל או מתוך שנהוג לעשותו, בלי לתת את הדעת לטעמו ולנימוקו.

המילה לִ מּוּדִים משמשת במקרא במובן 'תלמידים, חניכים' (שלא כמו משמעותה כיום), למשל: "וְכָל-בָּנַיִךְ לִ מּוּדֵי ה'" (ישעיהו נד יג), וכן: ""ה'… נָתַן לִי לְ שׁוֹן לִ מּוּדִים… יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּ מּוּדִים" (ישעיהו נ ד). מפסוק זה נוצר הביטוי 'לשון לימודים', שפירושו: לשון מליצית, שפה גבוהה ונמלצת; שפתו של אדם מלומד ומשכיל.

המילה  תַּלְמִיד מופיעה במקרא רק פעם אחת (דברי הימים א כה, פס' ח), ופעמים רבות מאוד בכתבי חז"ל. והרי החיבור העיקרי של חז"ל אחרי המשנה מכונה  תַּלְמוּד. המילה 'תלמוד' משמשת גם כשם כולל לכל חיבורי חז"ל, וכן – כנרדפת למילה 'לימוד', למשל: "ולא מגיס לבו [=מזלזל] בתלמודו" (משנה, אבות ו ו).

Read Full Post »

חג החנוכה עוד לא הגיע, אבל הסופגניות כבר מככבות בכל המאפיות. כבר נכתב הרבה על המילה סֻפְגָּנִיָּה; כידוע, מקורה של מילה זו במילה סְפוֹג, שנשאלה מיוונית בתקופת חז"ל ראו כאן. הסופגנייה אינה המאכל המתוק היחיד שקשור למילה זו: יש גם עוגה רכה וקלה המאופיינת במרקם אוורירי וקפיצי, ומכונה עוּגַת סְפוֹג (sponge cake). בלשון חז"ל נגזר מהמילה 'ספוג' גם השורש ספ"ג, ועתה נמקד בו את תשומת הלב.

הפועל סָפַג מופיע לצד המילה 'ספוג' במשל של חז"ל, המדמה סוגים שונים של אנשים השומעים דברי חכמים, לסוגים שונים של כלי קיבול וניפוי: "ארבע מידות ביושבים לפני חכמים: ספוג ומשפך, מְשַׁמֶּרֶת ונָפָה .ספוג, שהוא סופג את הכול; משפך, שהוא מכניס בזו, ומוציא בזו; מְשַׁמֶּרֶת [מסננת עמוקה שהמאכל נשאר בה לאחר סינון הנוזלים], שהיא מוציאה את היין, וקולטת את השמרים; ונָפָה [כלי ובו רשת מסננת דקה וצפופה מאוד, המשמש לניפוי קמח], שהיא מוציאה את הקמח, וקולטת את הסולת." (מסכת אבות, ה, טו). לפי פירוש הרמב"ם, הספוג משול כאן ל"איש הזכרן שיזכור כל מה שישמע ולא יבדיל בין האמת והשקר" (ובלשון ימינו: למי שיאמין גם ל'חדשות כזב', כלומר ל'פייק ניוז'). הרמב"ם מסיק שלפי משל זה, המקשיב האידיאלי לדברי חכמים משול לנָפָה, בכך שהוא בורר את דברי האמת העיקריים מדברי השקר הטפלים.

במשל זה המילה 'ספוג' והפועל 'ספג' משקפים את המטפורה השגורה, שלפיה מוח האדם הוא כלי קיבול הקולט לתוכו את המידע שמגיע מבחוץ, בין היתר באמצעות האזנה לדברי אחרים. בימינו נוטים להשתמש במילה 'ספוג' במשמעות מטפורית דומה, ולהגיד שילדים קטנים קולטים היטב מידע מסביבם, "כמו ספוג". ואולם לשימוש המטפורי העכשווי במילה 'ספוג' יש קונוטציה חיובית, בניגוד לקונוטציה השלילית במשל החז"לי שלעיל.

גם לביטוי סָפַג מַכּוֹת יש מקור בכתבי חז"ל, לדוגמה: "רבי יהודה אומר: אם אינה סופגת את הארבעים [=ארבעים מלקות שהיו נהוגות כעונש על עבירות שונות], תספוג מכת מַרְדּוּת [מכה לשם ענישה]" (נזיר, ד, ג). בלשון ימינו אפשר גם 'לספוג' ביקורת, תבוסה או עלבונות. כאשר הפועל 'ספג' מופיע לפני מילים אלה, יש לו גון משמעות סביל: מישהו 'סופג' מכות או התקפות ממישהו אחר.

המילה סְפִיגָה משמשת גם במובן בלימה, ויסות, הפחתה (של זעזועים, טלטלות, רעשים וכד'). בין היתר, מילה זו מופיעה בביטויים צבאיים המתארים עמידה מול התקפות, כמו כֹּ שֶׁר סְפִיגָה (למשל: "עוצמה צבאית נמדדת לא רק בכושר לחימה אלא גם בכושר ספיגה") וכּוֹנְנוּת סְפִיגָה (כניסה למשטר של התגוננות פעילה וסבילה לפני הרעשה צפויה, כדי להקטין את נזקיה). לפועל 'ספג' ולשם הפעולה 'ספיגה' יש שימושים גם בתחום הכלכלה, בצירופים כגון 'ספג התייקרויות', 'ספג עלויות', שפירושם: נשא בהפסד או בהפחתת הרווח שנגרמו ליצרן או לגוף מסחרי כלשהו עקב התייקרות של חומרי גלם, מוצרים או שירותים. בניגוד לביטוי 'ספג מכות', בביטויים אלה הספיגה אינה רק סבילה: יש בה גם התכוונות פעילה להתקפה או להפסד כלכלי.

בתולדות העברית נגזרו מילים רבות מהשורש ספ"ג: הפעלים הִסְ פִּיג ונִסְ פַּג, התארים סְפוֹגִי (והתואר הנרדף, הנדיר יותר סְפוֹגָנִי), סוֹפְגָנִי (ולחלופין סַפְגָנִי), סָפִיג (שאפשר לספוג אותו) ועוד. בן-יהודה חידש את המילה מַסְ פֵּג: מכשיר כתיבה קטן מכוסה נייר סופג המשמש לספיגת דיו. השימוש בו פסק בהדרגה מאז המצאת העט הכדורי.

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: