Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘נגה פורת’ Category

ב-21.6 חל היום הארוך ביותר בשנה. בימים אלה גם נערכים משחקי המונדיאל, שבהם לפעמים יש הארכה. בקרוב מתחיל החופש הגדול, שנחשב ארוך מדי בעיני ההורים, אבל לא בעיני המורים וחלק מהתלמידים.

המשמעות הראשונית של התואר 'ארוך' היא 'שיש מרחק גדול בין קצה אחד שלו לקצה האחר', לדוגמה:" הדרך מתל אביב לאילת ארוכה מאוד".  כידוע, מילים רבות הרחיבו את משמעותן מתחום המקום הפיזי לתחום הזמן, וכך קיבל התואר 'ארוך' את משמעותו השנייה: שנמשך הרבה זמן, למשל בביטויים: יום לימודים ארוך, סוף שבוע ארוך ועוד. כך קרה גם במשמעותו של התואר ההפוך קצר. לפי המטפורה הבסיסית הזאת, הזמן נתפס כאובייקט שאפשר למדוד את אורכו. הצירוף אֲרֹךְ טְוָח   מתאר משהו שמגיע למרחק רב, או משהו שנמשך פרק זמן ארוך, ובהתאם – גם הצירוף ההפוך 'קצר טווח'. המילה טְוָח  עצמה מתארת גם מרחק וגם פרק זמן.

גם מילים אחרות מהשורש אר"ך מתארות הן מרחק רב והן זמן רב. במקרא הפועל אָרַךְ מתאר גם את מידתם של ענפי העץ: "וַתֶּאֱרַכְנָה פארתו [קרי: פֹארֹתָיו]" (יחזקאל לא ה) וגם את התמשכות הזמן: "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים" (בראשית כו ח). הפועל הֶאֱרִיךְ משמש גם במובן הגדלת מידותיו של חפץ: "הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" (ישעיהו נד ב) וגם במובן הגדלת משך הזמן, בעיקר בביטוי הֶאֱרִיךְ יָמִים, לדוגמה: "וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע כד לא).  שם העצם המופשט אֹרֶךְ מופיע במקרא בעיקר כמידה פיזית, לצד 'רוחב' (בין היתר: בראשית ו, טו בתיאור המידות של תיבת נוח), אך גם בביטויים לְאֹרֶךְ יָמִים  (למשך זמן רב: "וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-ה' לְאֹרֶךְ יָמִים", תהלים כג ו) ואֹרֶךְ יָמִים (חיים ארוכים, בין היתר תהלים כא ה). בכתבי חז"ל נוסף גם הביטוי אֲרִיכוּת יָמִים באותה משמעות.          

במקרא יש למילה 'אָרֹךְ' צורת נסמך מיוחדת: אֶרֶךְ, לדוגמה: "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר [=הכנף]" (יחזקאל יז ג).  יש הגוזרים אותה מצורת היסוד המשוערת 'אָרֵךְ'. צורה זו מוכרת בעיקר מהביטוי אֶרֶךְ אַפַּיִם שפירושו  סבלן, שאינו ממהר לכעוס: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (משלי טז לב). המילה  אַפַּיִם היא נטיית הזוגי של המילה 'אף'. במקרא 'אף' משמשת גם במובן 'כעס', למשל: "כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה" (דברים ט יט). מובן מיוחד זה קשור לביטוי המקראי חָרָה אַפּוֹ (במישהו), שפירושו 'כעס עליו מאוד' (לדוגמה: בראשית ל ב). ביטוי זה מבוסס על מראה האף והפנים בשעת כעס, כאילו יוצא מהם עשן. מניחים שהמשמעות המקורית של הפועל חָרָה  הייתה 'לבעור', וממנה נגזרה המשמעות המופשטת 'לבעור מכעס'.  כך מתואר האל באחד ממזמוריו של דוד המלך: "מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי-חָרָה לוֹ; עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל" (שמואל ב כב, ח-ט). רש"י פירש פסוק זה כך: "כן דרך הכועס, יוצא עשן מנחיריו".

לעומת זאת, הביטוי המקראי הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ  פירושו: 'לא מיהר לכעוס', 'התאפק מלכעוס', למשל בדברי האל לנביא: "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי… לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ" (ישעיהו מח ט). וכך נוצרה גם משמעותו של הביטוי 'ארך אפיים',  המתאר בין היתר את אחת מתכונותיו של האל ודרכיו בהנהגת העולם, לפי שלוש עשרה המידות המפורטות בספר שמות:"ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות לד ו(. במקום אחד במקרא מופיע גם ביטוי הפוך, המתאר את מי שממהר לכעוס: "קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת" (משלי יד יז). ואילו בספר קהלת (ז, ח) נאמר: "טוֹב אֶרֶךְ-רוּחַ מִגְּבַהּ-רוּחַ". 'אֶרֶךְ רוח' הוא מי שאינו קצר רוח, ומכאן נגזר הביטוי אֹרֶךְ רוּחַ  (סבלנות, יכולת התאפקות).  הביטוי המליצי אָרְכָה לוֹ הַשָּׁעָה מתאר דווקא מצב שבו מישהו היה קצר רוח: הזמן נמשך בעיניו ללא קץ, היה נדמה לו שהזמן עובר לאט.

אסיים בתקווה שהיה לכם אורך נשימה מספיק כדי לקרוא את הטקסט הזה, ולא הארכתי מדי בדברים.

Read Full Post »

אחת מתנועות המחאה החברתית שקמו ב-2011 נקראה "ישראל יקרה לנו", והיא נועדה למחות נגד יוקר המחיה בארץ. שם התנועה מתבסס על משחק מילים בין שתי המשמעויות העיקריות של התואר יָקָר: האחת – 'שמחירו גבוה' והאחרת –'אהוב, חשוב'. כפל משמעות זה עובר כחוט השני במילים שונות מהשורש יק"ר.

כפל המשמעות הזה קיים בלשון המקרא. התואר 'יקר' מתאר דברים שמחירם גבוה, בעיקר בצירוף "אֶבֶן יְקָרָה" (בין היתר: שמואל ב, יב ל), כלומר אבן חֵן. הצירוף 'אבנים יקרות' מציין במקרא אבני בניין שעלותן גבוהה: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ [שלמה] וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת, אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א ה לא). לפי חלק מהפרשנים, אבנים אלה היו גם כבדות, וכך עולה גם מהשוואה לשורש המקביל בערבית וק"ר (ידוע ש-ו' בראש מילה בשורשים בערבית מקבילה ל-י' בראש מילה בעברית), שאחד ממובניו הוא 'מטען כבד'. גם בארמית השורש יק"ר משמש לעיתים במובן 'כבד' (למשל המילה "יַקִּירָה" בארמית המקראית, דניאל ב יא שפירושה 'כבד' או 'קשה').

התואר 'יקר' מתאר במקרא גם רכוש: "כָּל-הוֹן יָקָר נִמְצָא;  נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל" (משלי א יג). פעמים אחרות הוא מתאר באופן מטפורי אדם או דבר שערכו רב וחשוב, למשל: "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד ב), כלומר השווים בערכם לזהב (ראו כאן). בספר משלי (ג, טו) נאמר על החוכמה: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים". בספר איוב (לא, כו) נכתב: "אִם-אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל,  וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ", ונהוג לפרש זאת כ'ירח נהדר'. פעם יחידה התואר הזה משמש במובן 'נדיר': "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ [=נפוץ]" (שמואל א ג א). בעברית החדשה נשתמרה משמעות זו בצירוף  יְקַר הַמְּצִיאוּת.  התואר 'יקר' מופיע ללא שם עצם בביטוי הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל, שפירושו 'הפיק טובה מרעה', בעקבות הפסוק: "וְאִם-תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל [=זול, נִקלֶה, פְּחוּת ערך]" (ירמיהו טו יט).

במקרא נגזר מאותו שורש גם הפועל יָקַר בבניין קל. פועל זה מופיע גם במשמעות של 'עלה מחיר רב': " וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם" (תהלים מט ט), אך בעיקר במובן 'היה אהוב וחשוב', לדוגמה: "יָקַרְתָּ בְעֵינַי, נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ" (ישעיהו מג ד). בבניין הפעיל נגזר משורש זה הפועל הוֹקִיר, המופיע רק פעמיים במקרא; הראשונה: "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר" (ישעיהו יג יב). הפועל 'הוקיר' משמש בפסוק זה במובן 'עשה ליקר יותר, העלה את מחירו', ומובן זה מתאר באופן מטפורי את ערכו של האדם; ובפעם השנייה: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ" (משלי כה יז). מפסוק זה נגזר הביטוי המליצי 'הוקיר רגלו/רגליו (ממקום כלשהו)' שפירושו 'נמנע מלבוא לשם; בא לשם לעיתים רחוקות בלבד'. ביטוי זה נרדף לביטוי הִדִּיר (אֶת) רַגְלָיו  מהשורש נד"ר, ומשמעות הפועל 'הוקיר' בביטוי זה היא 'הפך ליקר' במובן 'הפך לנדיר'.

מהשורש יק"ר נגזר שם העצם יְקָר,  המשמש כמילה נרדפת למילה כבוד, כמו בפסוק הידוע ממגילת אסתר: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (ו ט). שם עצם זה משמש גם במובן 'דבר בעל ערך רב, דבר מפואר ורב הוד', למשל: "וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת-כָּל-יְגִיעָהּ וְאֶת-כָּל-יְקָרָהּ וְאֵת כָּל-אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם" (ירמיהו כ ה)גם בערבית השורש המקביל וק"ר מציין 'כבוד'.  והרי גם בעברית המילה 'כבוד' נגזרת משורש המילה 'כָּבֵד'. דבר כבד, שמשקלו רב, מציין באופן מטפורי עניין בעל חשיבות רבה הראוי להערכה ולכבוד.  

לעיון מיוחד ראוי הביטוי אוֹר יְקָרוֹת. פירוש הביטוי המליצי הזה הוא: אור זך ונעים לעין, אבל מקורו מצוי דווקא בטקסט שאינו נעים לאוזן: בנבואה אפוקליפטית של הנביא זכריה (יד, ו): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן (כתיב: יקפאון)". בפסוק זה יש טעם מפסיק במילה "אור", כלומר: יש מעין סימן פיסוק המפריד בין חלקי המשפט: "לא יהיה אור, יקרות וְקִפָּאוֹן". הפרשנים נחלקו בפירוש פסוק זה. רבי יונה אבן ג'נאח (ריב"ג, מדקדק עברי ידוע שחי בתור הזהב בספרד) פירש ב'ספר השורשים' שלו את המילה "יקרות" בפסוק זה כעננים כבדים הממטירים גשם וברד. לפי פירוש זה, הנביא מתאר מצב שבו לא יהיה אור, אלא עננים קודרים.  פירוש זה מבוסס על הקישור בין השורש יק"ר למשמעות של 'כובד'. עם זאת, במרוצת הדורות נשכח הפיסוק המקורי של הפסוק בטעמי המקרא, וכן ההקשר האפוקליפטי שבו הופיע הפסוק, וכך צורפו המילים 'אור' ו'יקרות' יחד לביטוי המוכר לנו כיום. ככל הנראה, המשמעויות החיוביות המוכרות של התואר 'יקר' השפיעו על יצירת הביטוי הזה.   

במקרא מופיעה פעם אחת מילה נרדפת ל'יקר', בפסוק הידוע: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיהו לא יט). בפסוק זה המילה 'יקיר' משמשת במובן 'אהוב'. בלשון חז"ל מילה זו משמשת גם במובן 'נכבד', בעיקר בצירוף "יַקִּירֵי ירושלים" (משנה, יומא ו, ד; תוספתא, ערכין ב,א; סוכה לז ע"א ועוד), כלומר: 'נכבדי ירושלים'. כיום המילה 'יקיר' משמשת (בין היתר) כאות הערכה הניתן לאדם על-ידי מועצת העיר שהוא מתגורר בה (כל עיר, ולאו דווקא ירושלים)או על-ידי מוסד חשוב, לדוגמה: "יקירי העיר הוזמנו לשבת ביציע האורחים המכובדים."    

גם בשפות אירופאיות יש כפל משמעות דומה. באנגלית המילה precious פירושה גם 'יקר ערך' (לדוגמה, אבנים יקרות הן precious stones) וגם 'יקר ללב, אהוב'. מילה אנגלית זו נגזרה מאותו מקור של המילה price  (מחיר). התואר dear פירושו בעיקר 'יקיר, אהוב', אבל באנגלית בריטית יש לו עוד משמעות: 'שמחירו גבוה'. המילה dear משמשת גם כתואר הפועל שפירושו 'ביוקר', כמו המילה dearly. בצרפתית המילה cher פירושה גם 'יקיר, אהוב' וגם 'שמחירו גבוה'. מילה צרפתית זו קשורה לפועל cherish (להוקיר, להעריך) באנגלית.  

לסיום, תודה לקוראינו היקרים שהקדשתם את זמנכם היקר לקריאת שורות אלה. 

 

Read Full Post »

קריאת ההגדה בליל הסדר מפגישה אותנו עם רבדים שונים בתולדות העברית: מזמורי תהלים ופסוקי מקרא המשובצים בהגדה, כתבי חז"ל ופיוטי ימי הביניים. חלקה העיקרי של ההגדה מבוסס על כתבי חז"ל, ובייחוד על המשנה וכתבים אחרים מתקופת התַּנָּאִים (חכמי המשנה). בהזדמנות זו אפשר לשים לב לכמה מאפיינים בולטים של לשון חז"ל (המכונה גם 'לשון חכמים').

מה נשתנה בין לשון המקרא ללשון המשנה? הצורה נִשְׁתַּנָּה, כמו כל צורות הפועל בבניין 'התפעל' בזמן בעבר הפותחות ב-נ' במקום ב-ה' (במקרה זה, במקום 'הִשְׁתַּנָּה') , אופיינית ללשון חז"ל.  

בלשון חז"ל נוספו לעברית כמה מילות קישור בסיסיות, ויש להן ייצוג הולם גם בהגדה: בין היתר, המילה 'אִלּוּ', המופיעה גם במקרא (למשל אסתר ז, ד), משמשת כבסיס לשתי מילות קישור חשובות אחרות שנוצרו בלשון חכמים: האחת – כְּאִלּוּ , המופיעה במשפט הידוע :"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כידוע, בלשון הדיבור חלה בשנים האחרונות אינפלציה בשימוש במילה 'כאילו' בלי קשר למשמעותה המקורית. המילה השנייה היא אֲפִלּוּ, שנוצרה מחיבור המילים אף (גם) ו'אִלּוּ'. שימושה המקורי של מילה זו הוא כמו הצירוף 'גם אִם', ואין אחריה עוד מילת קישור: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".   

בהגדה מופיעים גם כמה ביטויים אופייניים לדיון ההלכתי והפרשני של חז"ל. המילה שנאמר משמשת להצגת ציטוטים מהמקרא. מילה זו מופיעה גם כחלק מהביטוי כְּמוֹ [כְּמָה] שֶׁנֶּאֱמַר (המילה כְּמָה היא חלופה של 'כמו'). לעיתים מילה זו מופיעה אחרי מילת השאלה מִנַּיִן (במובן 'על סמך מה'), למשל: "רבי עקיבא אומר: מניין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרִים במצרַיִם הייתה של חמש מכות? שנאמר: ישלח בם חרון אפו, עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים." זה ניסוח מקובל במשנָה, ובו התשובה לשאלה הפותחת במילה 'מניין' היא פסוק כלשהו בתורה שעליו מסתמך הדובר. מילה זו מורכבת מהיסודות 'מִן' ו'אַיִן' (איפה), בדומה למקבילתה המקראית מֵאַיִן.

גם הביטוי תַּלְמוּד לוֹמַר מופיע לפני חלק מציטוטי הפסוקים, במובן: 'לְמַד את הדבר מן הפסוק הזה'.  הביטוי צֵא וּלְמַד פירושו 'תן דעתך על עניין זה; הפק ממנו לֶקח', למשל: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". הצירוף  עַל שׁוּם  (בגלל, מפני ש) והשאלה על שום מה מופיעים בהגדה זה לצד זה: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". המילה 'שום' בביטויים אלה, מקורה בהתגוונות פונטית של המילה 'שֵם', בהשפעת הארמית; הצורה המקורית הייתה "על שֵם מה" (זה גם מקורה של מילת הקישור 'משום ש'). הביטוי דָּבָר אַחֵר מופיע בין פרשנות אחת לאחרת, כפתיחה לפירוש אחר או להסבר אחר. לימים התחילו להשתמש ביידיש בביטוי עברי זה כלשון נקייה לבשרה של אחת החיות הטמאות.

בהגדה יש גם שני קטעים בארמית: "הא לחמא עניא" והפיוט "חד גדיא" (וכן כמה מילים בפיוט "אחד מי יודע". רבות מהמילים הארמיות בטקסטים האלה מובנות לדובר העברית, וביניהן שמות העצם "לחמא", "גדיא", "כלבא" ועוד. גם המילה 'אבא' המופיעה ב'חד גדיא' היא מילה ארמית במקורה שחדרה לעברית. מילים אחרות קרובות למילים עבריות בחילופי עיצורים: "ארעא" היא 'ארץ', "תורא" הוא 'שור' (אין קשר בין מילה זו למילה העברית 'תורה'). "חד גדיא" מלמד אותנו גם כמה שמות עצם בארמית: "שוּנְרא" הוא חתול; ממילה ארמית זו נגזר גם שמו של היונק שֻׁנָּר ממשפחת החתוליים, המכונה בלועזית 'לִינְקְס'.  "נוּרָא" היא אש; מילה זו מופיעה גם בצירוף זיקוקין די נור (בארמית: 'ניצוצות של אש'). מילה ארמית זו נגזרה מאותו מקור כמו המילים 'נֵר' ו'מנורה'; גם המילה 'נוּרה' נגזרה מאותו שורש בעברית החדשה." חוּטְרָא" הוא מקל, בדומה למילה העברית חֹטֶר  שפירושה 'ענף'. המילה תְּרֵי  פירושה 'שְנֵי', והיא מוכרת לנו גם משֵם הספר תְּרֵי עֲשַׂר במקרא, הכולל שנים עשר ספרי נביאים קצרים. המילה תְּרֵיסָר היא צורה חלופית של 'תרי עשר'. המילה הָא  פירושה 'זוֹ' או 'הרי', והיא נשתקעה בעוד ביטויים ארמיים, ובהם: הָא בְּהָא תַּלְיָא (זה תלוי בזה), הָא וְתוּ לֹא (זה ולא יותר מכך), והידוע מכולם – עַל דָּא וְעַל הָא.  מילת הקישור הארמית דְּ (במובן 'שֶ') מקשרת בין שרשרת האירועים ב'חד גדיא'. בקטע "הא לחמא עניא" מילה זו מופיעה גם במובן 'של': "בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם", "בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל".  מילה זו מופיעה גם במשפט "כָּל דִּכְפִין  יֵיתֵי ויֵיכוֹל", שפירושו:  "כל הרעב יבוא ויאכל". המילה הארמית 'כפין' נגזרה מאותו שורש כמו המילה כָּפָן  (רָעָב). בעברית החדשה השתנתה משמעות הביטוי כָּל דִּכְפִין ל"כל מי שזקוק למשהו"; משמעות חדשה זו למעשה מתאימה יותר להמשך המשפט המקורי: "כָּל דִּצְרִיךְ".

וזה רק חלק קטן מהמגוון הלשוני המצוי בהגדה. ואם בזכות דברים אלה תוכלו לשים לב לתופעות לשוניות מעניינות בעת קריאת ההגדה – דיינו!

Read Full Post »

שוב נכנס אדר ושוב מרבים בשמחה ומתכוננים לחג הפורים: מכינים וקונים תחפושות, אוזני המן, משלוחי מנות ועוד; ובכלל, נכנסים למצב רוח פּוּרִימִי, שמח ומבדח. בלשון הדיבור רבים אומרים את שם החג במלעיל: פּוּרִים, אך ההגייה התקנית היא כמובן, במלרע: פּורִים. כך או כך, מהו מקורו של שם החג?  התשובה נמצאת במגילת אסתר.

בסוף המגילה מתואר החג החדש שחגגו היהודים אחרי ביטול הגזֵרה:  "עַל-כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל-שֵׁם הַפּוּר" (פרק ט', פס' כו).  לפני כן נכתב שהמן "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל" (פרק ג, פס' ז) כדי לקבוע את התאריך שבו יבצע את מזימתו נגד היהודים. המילה 'פור' מופיעה רק במגילה, ולכן היא מוסברת באמצעות המילה הנרדפת גּוֹרָל. בלשון המקרא 'גורל' היה חפץ קטן שהיו מטילים יחד עם חפצים אחרים מאותו סוג (אבנים או קיסמים) לתוך קופסה, ואז בוחרים אחד מהם כדי להכריע (כפי שעושים כיום בשליפת פתקים אקראית מתוך מכל). כמו כן, נהוג היה גם לנער בתוך כלי כמה גורלות מסומנים (למשל, שסומנו עליהם שמות אנשים, שבטים או תאריכים שונים, כפי שמסופר במגילת אסתר), והגורל הראשון שהיה נופל החוצה מהכלי היה נבחר (ומכאן כנראה מקור הביטוי נָפַל הַפּוּר). המילה 'גורל' קשורה למילה גַ'רַל (אבן) בערבית. למרבה ההפתעה, אולי יש קשר בין 'גורל' לבין מילה לועזית מוכרת. המילה 'קורל' (חומר קשה המופק משִלדָם המסתעף של אלמוגים) מקורה ביוונית korallion. יש הרואים את המילה היוונית כגזִירה מהמילה העברית 'גורל' (במובן 'אבן קטנה') בסיומת יוונית (בחילופי העיצורים k  ו-g, תופעה פונטית רווחת).

המילה 'פּוּר' עצמה היא מילה שמית (בניגוד למילים רבות במגילה שמקורן בפרסית), ומקורה ככל הנראה באכדית. יש המקשרים אותה לשורש פר"ר שעניינו שבירה, שכן הפור היה שֶבר של אבן, חרס או עץ. לפי הסבר אחר, מילה זו קשורה למילה הארמית 'פּוּרְתָּא' (מעט, קצת).  

במקרא מופיע פעמים רבות הצירוף הִפִּיל גּוֹרָל, לדוגמה: "וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל-יוֹנָה" (יונה א ז). אחד הדברים שנקבע במקרא באמצעות הטלת גורלות היה חלוקת הנחלות בארץ ישראל לשבטי ישראל. לכן לעיתים משמשת במקרא המילה 'גורל' במובן הנחלה שהוגרלה, למשל: "וַיַּעַל גּוֹרַל מַטֵּה בְנֵי-בִנְיָמִן לְמִשְׁפְּחֹתָם וַיֵּצֵא גְּבוּל גּוֹרָלָם בֵּין בְּנֵי יְהוּדָה וּבֵין בְּנֵי יוֹסֵף" (יהושע יח יא). הביטוי עָלָה בַּגּוֹרָל מתאר משהו שנבחר באמצעות הגרלה, או מישהו שזכה בהגרלה, לדוגמה: "בהגרלה הגדולה שהתקיימה עם תום המבצע עלה בגורל משה כנעני מפתח תקווה". בלשון חז"ל נגזרו משם העצם 'גורל' הפועל הִגְרִיל ושם הפעולה הַגְרָלָה.

בלשון חז"ל מופיעה לראשונה גם המילה פַּיִס במובן 'הגרלה, בעיקר ההגרלה שהייתה נעשית בבית המקדש לצורך חלוקת העבודה בין הכוהנים': "התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפיס" (משנה, יומא ב ב(. ככל הנראה, מקורה במילה הארמית 'פֵּיסָא', ואולי היא מבוססת על שאילה מיוונית. יש המקשרים אותה למילה 'פִּסָּה' במובן 'חלק קטן' – חלק קטן של אבן (או חומר אחר) ששימש כגורל.

באנגלית הפירוש המקורי של המילה lot הוא חפץ המשמש כגורל; הביטוי to cast lots פירושו 'להפיל פור/גורל'. כמו בעברית המקראית, פירוש המילה lot הוא גם 'חלקת אדמה'. ממילה זו נגזרה המילה lottery (הגרלה). מאותו מקור  בשפות אירופאיות אחרות נגזרה המילה lotto באיטלקית, המוכרת לנו כיום כשם ההגרלה לוטו.

בעקבות הנוהג העתיק להטיל גורלות כדי להכריע בהחלטות חשובות לעתיד, המילה 'גורל' החלה לציין את מזלו של האדם, את מה שקורה או שעתיד לקרות לו – את מנת חלקו (הצירוף "מְנָת-חֶלְקִי" מופיע לראשונה במקרא, בפס' ט בפרק ט"ז בתהלים לצד המילה "גּוֹרָלִי"=הגורל שלי).  משמעות זו מופיעה גם במקרא: "וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין [=הימים]" (דניאל יב יג). כך, מהביטוי 'עלה בגורל' במובן 'הוגרל' (ראו לעיל) נתגלגל הביטוי  עָלָה בְּגוֹרָלוֹ (של מישהו) במובן 'קרה לו', למשל: "התובע הביע את צערו על שכך עלה בגורלה של המערערת, להיות מורשעת בעבירות כה חמורות".

כידוע, אסתר ומרדכי הצליחו לבטל את גְּזֵרַת הגורל שגזר המן על היהודים, והתאריך שנבחר בהטלת הפור, י"ד באדר, "נֶהְפַּךְ לָהֶם [לכל היהודים] מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב" (אסתר ט כב), ולכן נקבע בו חג הפורים (שם, פס' כ-כו) עד ימינו. חג שמח!

Read Full Post »

החורף הגיע, ואיתו הקור וההצטננות. הקור נקרא גם צִנָּה, וההצטננות  מכונה גם התקררות. בלשון הדיבור אומרים שמישהו 'חטף הצטננות', ובשפה מליצית אפשר לומר: אֲחָזַתּוּ צִנָּה. שני שורשים נרדפים בעברית, קר"ר וצנ"ן, מספרים יחד סיפור של חורף.

השורש צנ"ן מופיע במשמעות של קור פעם אחת במקרא: "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר" (משלי כה יג), כלומר כקור ביום קיץ, בתקופת הקציר. המילה צִנָּה מופיעה במקרא גם במשמעויות אחרות, ומניחים שאין ביניהן קשר אטימולוגי.

גם המילה קֹר  מופיעה רק פעם אחת במקרא, בפסוק המסיים את סיפור המבול: "עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח כב). במקרא נפוצה יותר המילה קָרָה  (שם עצם), למשל: "בְּיוֹם קָרָה" (נחום ג יז; משלי כה כ). גם התואר קַר מופיע במקרא; פעמיים תואר זה מתייחס למים. באחת מהן הוא מתאר כיצד אדם עייף מהחום שותה מים קרים כדי להתרענן: " מַיִם קָרִים עַל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה" (משלי כה כה; ראו גם ירמיהו יח יד). שלוש המילים האלה נגזרות מהשורש קר"ר (בגזרת הכפולים). משורש זה נגזרת עוד מילה מקראית: מְקֵרָהמקום קריר בבית.  מילה זו מופיעה פעמיים בסיפור שבו אהוד מנצח את עגלון מלך מואב  (שופטים, פרק ג): "וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה" (פס' כ); " וְהוּא [אהוד] יָצָא וַעֲבָדָיו [של עגלון] בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה" (פס' כד). ככל הנראה, 'עליית המקרה' היא עלייה על גג בית הפתוחה לכל צד, כך שהרוח נושבת בה.

 בפסוק אחר בספר משלי (יז כז) מופיעה צורת הכתיב: "וקר-רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה", אך צורת הקרֵי של הפסוק היא "יְקַר-רוּחַ". נטו לפרש פסוק זה לפי הקרי; לפי פרשנות זו, הרוח (כלומר, הדעת והתבונה) יקרה בעיני האדם הנבון. אף על פי כן, בעקבות צורת הכתיב נוצר הצירוף קַר רוּחַ. אין המדובר בשיבוש גרידא; כפי שנראה להלן, יש נטייה לתאר רוגע כקור. גם המילה הראשונה בצירוף קֹרַת רוּחַ (כלומר: שביעות רצון) נגזרה מהשורש קר"ר (אין קשר בינה לבין קוֹרַת עץ). צירוף זה מופיע בלשון חז"ל, לדוגמה: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד כב).

בלשון חז"ל המילה צִנָּה במובן 'קור' מופיעה פעמים רבות יותר, ואליה מתווספים פעלים מהשורש צנ"ן (לצד שורש מקביל בארמית): הפועל המוכר לנו כיום צִנֵּן בבניין פיעל לצד הפועל הֵצֵן בבניין הפעיל; הפועל הִצְטַנֵּן משמש הן במובן 'נעשה קר יותר': "אילמלא לא נצטננו גחלים" (יומא עז ע"א) והן במובן 'חלה בעקבות הקור': "הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז" (עירובין ז עט ע"ב). גם התואר מְצֻנָּן (צורת הבינוני של בניין פֻּעַל) מופיע בכתבי חז"ל במובן המוכר היום, המציין מחלה.

מהשורש צנ"ן נגזר גם התואר צוֹנֵן (צורת הבינוני של בניין קל). צורת הריבוי 'צוננין' (או 'צוננים') משמשת כשם עצם במובן מים קרים. בצורת ריבוי זו חל תהליך מעניין: בהגיית המילה 'צוֹנְנִין' נטו הדוברים להשמיט את ה-נ' הראשונה, וכך נוצרה הצורה 'צוֹנִין'. צורה זו מתועדת בכתבי יד טובים של המשנה, למשל: "אין מטבילין חמים בצונין ולא צונין בחמים" (מקוואות י, ו). בציטוט זה המילה 'צונין' מקבילה לצורת הרבים 'חמים', שפירושה 'מים חמים'. בגלל הכתיב ב-נ' הצורה הלא-מנוקדת 'צונין' נתפסה ככתיב של 'צונֵן' בצירי מלא, ובמעבר מכתבי היד אל מהדורות הדפוס של המשנה, החלו להשמיט את ה-י' ולכתוב אותה כצורת היחיד 'צונן'.

בלשון חז"ל מופיעים גם פעלים מהשורש קר"ר, כגון: הפועל הֵקֵר (בבניין הפעיל) שפירושו 'צינן, קירר', למשל: "עמד תחת הצינור לְהָקֵר" (מכשירין ד ב); בעקבות צורת ההווה של פועל זה, נגזר מאותו משורש שם העצם מֵקַר – 'כלי קירור', למשל: "כלי מיקר וכלי מתכות" (תוספתא, שבת יח, יא). לימים החליטה האקדמיה ללשון להשתמש במילה זו כחלופה עברית לקוּלֶר (מילה שאולה מאנגלית) – מתקן למי שתייה קרים. גם הפועל הִתְקָרֵר מופיע לראשונה בכתבי חז"ל, לדוגמה: "ישב לו ונתקרר בצלו" (מדרש רבה במדבר ב). לאחר מכן, בלשון ימי הביניים, נוספו לעברית מילים נוספות מהשורש קר"ר, וביניהן קֵרֵר, מְקֹרָר וקָרִיר .

הפועל 'התקרר' מופיע בכתבי חז"ל בעיקר בצירוף  נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ, שפירושו: נרגע, שכך כעסו (למשל: "ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה", יבמות ו סג ע"א). כפי שכתבתי כאן בעבר, בעברית ובשפות רבות אחרות כעס נתפס כנוזל חם בתוך הגוף. לכן הירגעות מתוארת כ'התקררות' של אותו נוזל.

עם זאת, התואר 'חם' משמש כמטפורה לקשת רחבה של רגשות, ולא רק לכעס; ולכן התואר ההפוך 'קר' משמש גם במובנים המטפוריים  'חסר רגש, אדיש', או 'שמוּנע על-ידי השכל בלבד', כמו בביטויים 'שיקול קר' או 'היגיון קר'. מלחמה שאינה 'מתחממת' עד כדי עימות צבאי מכונה מלחמה קרה (כידוע, ביטוי זה מתאר בעיקר את היחסים בין מדינות המערב למדינות הגוש המזרחי באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה). לעומת זאת, מדברים גם על 'שלום קר' בין מדינות.  הפועל 'התקרר' מתאר גם התרחקות בין בני אדם, למשל: "הם היו ידידים קרובים מאוד, אבל היחסים ביניהם התקררו, ועכשיו הם בקושי מתראים".

התואר 'צונן' משמש אף הוא במובנים מטפוריים של ניכור, ריחוק ואדישות, למשל: 'יחסים צוננים' בין בני אדם או בין מדינות; 'התרשמות צוננת' (לא נלהבת) מאדם אחר.  גם לתואר 'קריר' יש מובן קרוב: מסויג, רשמי, לא אדיב, לא ידידותי, לדוגמה:"שר החוץ נפגע מקבלת הפנים הקרירה".

המילה צינון פירושה גם 'קירור' וגם החלשת רגש (צינון התלהבות), או הרגעת כעס: "מנהל העבודה עשה כמיטב יכולתו לצינון הרוחות בקרב העובדים". למילה זו יש שימוש מיוחד בביטוי תקופת צינוןמשך זמן מוגדר שבו מנועים בעלי משרות ציבוריות בכירות מלקבל על עצמם תפקיד ציבורי אחר, משרה פרטית או עיסוק שיש להם נגיעה למשרה הקודמת. ביטוי זה הושפע כנראה מהביטוי cooling-off period באנגלית. הדבר דומה לשימוש מטפורי במונח אחר מהשדה הסמנטי של קירור – הפועל 'הקפיא' משמש גם במובן 'עצר התפתחות או התקדמות'.

גם בשפות אחרות יש מעתקי משמעות דומים מחום וקור לתיאור מצבי רוח. הדוגמה המוכרת ביותר היא המילה cool באנגלית: פירושה הראשוני הוא 'קריר, צונן'; פירוש נוסף הוא 'קר רוח, רגוע'. מהפירוש האחרון התפתחה בסלנג המשמעות 'טוב מאוד, מגניב, אופנתי'. שתי המשמעויות האחרונות חדרו לעברית במילת הסלנג השאולה קוּל.

Read Full Post »

לאחרונה נפל דבר בטלוויזיה הישראלית: ערוץ שתיים התפצל לשני ערוצים נפרדים, 12 ו-13 ואילו ערוץ עשר עבר לשדר באפיק 14. מהפכה זו עוררה תגובות רבות: הזכייניות חוששות לנתוני הצפייה, והצופים אינם יודעים היכן לחפש את התוכניות האהובות עליהם. ואולם, שינוי זה מעלה גם שאלות לשוניות על מקור השימוש במונחים 'ערוץ' ו'אפיק' בהקשר זה.

מקורם של מונחים אלה בתחום הגיאוגרפיה: שניהם מתארים תוואי (מסלול זרימה) של מים על פני הקרקע, חריץ עמוק וצר שזורם בו נחל או נהר.

במקרא המונח הנפוץ הוא 'אפיק', למשל בפסוק הידוע ממזמור תהלים (קכו ד): "שׁוּבָה ה' אֶת-שבותנו (שְׁבִיתֵנוּ)  כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב", וכן – בצירוף "אֲפִיקֵי מַיִם" (שם, יח טז). יש המוצאים קשר בין השורש של המילה הזו לשורש אפ"ק, המופיע במקרא רק בבניין התפעל: הִתְאַפֵּק. המשמעות הבסיסית של שורש זה היא כוח (שהרי מי שמתאפק כובש את יצרו), ויש המסבירים את המילה 'אפיק' כזרימה חזקה של מים, או כתוואי טבעי העוצר את זרימת המים (כפי שאדם מתאפק ועוצר את עצמו מלעשות משהו). לעומת זאת לפי דעות אחרות, אין קשר בין המילה 'אפיק' למשמעויות אחרות של השורש. על כל פנים, אין קשר למילה 'אופק'.

ואילו 'ערוץ' היא מילה יחידאית במקרא: "בַּעֲרוּץ נְחָלִים לִשְׁכֹּן" (איוב ל ו). יש המפרשים את המילה הזאת כצורת הבינוני הפעול של הפועל המקראי עָרַץ, שפירושו הוא 'לפחוד' (או 'להפחיד'), לדוגמה: "לֹא-תַעַרְצוּן וְלֹא-תִירְאוּן מֵהֶם" (דברים א כט). משורש זה נגזרת גם המילה עָרִיץ המתארת מישהו אכזרי המטיל את מוראו (למשל: "זֵדִים קָמוּ-עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי", תהלים פו יד). לפי הסבר זה, "ערוץ נחלים" פירושו 'הנחל הנורא ביותר (שפוחדים מפניו)'. ואילו אחרים גורסים כי אין קשר בין המילה היחידאית 'ערוץ' לשאר המשמעויות של השורש. לפי אחד ההסברים, מילה זו קשורה דווקא לשם העצם המקראי חָרוּץ  שפירושו 'תעלה', לדוגמה: "תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ" (דניאל ט כה).

אחת המילים באנגלית המקבילות ל'אפיק' ו'ערוץ' בתחום הגיאוגרפי היא channel, הקשורה מבחינה אטימולוגית למילה canal (תעלה). בתקופה מוקדמת החלו להשתמש במילה זו במובן מטפורי: 'אמצעי שדרכו מעבירים מידע'. המידע נתפס כחומר נוזלי העובר מנקודה לנקודה בתעלה או בצינור. במאה ה-19 החלו להשתמש בה גם בתחום הטכני של תקשורת טלגראפית, ובסוף שנות העשרים של המאה הקודמת – במובן טווח תדרים לשידורי רדיו או טלוויזיה.

כאשר הגיעה העת לתרגם את מונחי התקשורת לעברית, נבחרה המילה 'אפיק' כתרגום ל-channel. למשל, במילון למונחי אלקטרוניקה: טלפונאות (תשי"ז) , 1957 של האקדמיה ללשון, הצירוף transmission channel מתורגם כ"אֲפִיק תִּמְסֹרֶת".

ועם זאת, בציבור הרחב החלו להשתמש יותר ויותר במילה 'ערוץ' כתרגום ל-channel בתחום הטלוויזיה, בעיקר עם תחילת שידוריו של ערוץ שתיים לצד תחילת שידורי הטלוויזיה בכבלים. בפרוטוקול ישיבה ר"ל של האקדמיה ללשון (כ"ט במרחשוון תשנ"ז, 11 בנובמבר 1996, עמ' 47) צוין כי משרד התקשורת התנגד זמן רב לשימוש במונח 'ערוץ' במובן זה, אך לבסוף הוחלט לקבל את השימוש במונח זה בעקבות השתגרותו בציבור הרחב. באותה ישיבה החליטה האקדמיה לאשר את השימוש במונח 'ערוץ' לצד 'אפיק'.

כיום, לאחר יותר מעשרים שנה, דווקא המילה 'אפיק' זוכה לעדנה מחודשת: המונח 'ערוץ' הרחיב את משמעותו ואינו חל עוד רק על המספר הטכני המייצג את תדר השידורים, אלא בעיקר על התוכן של השידורים: החֶברה המפיקה אותם, האופי שלהם וכמובן – גם הפנים המוכרות המככבות בתוכניות הקבועות. כך הפכו 'ערוץ שתיים' ו'ערוץ עשר' למושגים (ולמותגים) בפני עצמם. לכן עם השינוי הטכני במספרי הערוצים, נדרש בידול במשמעות בין 'ערוץ' ל'אפיק'. כך נתייחדה המילה 'אפיק' לציון המשמעות הטכנית של המספר בשלָּט.

Read Full Post »

בחג הסוכות נהוג לקרוא את ספר קהלת. תילי תילים של פרשנויות נכתבו על ספר זה ועל תוכנו הפילוסופי, שבעטיו ספר זה נחשב ליוצא דופן משאר ספרי המקרא. לשונו של הספר מיוחדת אף היא. הספר ידוע כמקורן של אמרות רבות, וביניהן: "אין חדש תחת השמש" (לפי פרק א, פס' ט); "כל הנחלים הולכים אל הים" (שם, פס' ז); "טובים השניים מן האחד" (פרק ד, פס' ט); "שַׁלַּח לַחְמְךָ על פני המים" (פרק יא, פס' א) ועוד. נוסף על כך, ספר זה העשיר את העברית הן במילים המצויות רק בו והן בצירופי לשון רבים. מפאת קוצר היריעה אציג רק מעט מהמילים ומהביטויים הרבים שמקורם בספר זה.

בין המילים המצויות רק בספר זה יש כמה מילים מאוד שימושיות, כגון: יִתְרון,  כִּשְרון  (בעברית החדשה מילה זו מנוקדת כִּשָּׁרוֹן), עִנְיָן ורעיון. הביטוי עִנְיָן לַעֲנוֹת בּוֹ מופיע פעמיים בספר: "רָאִיתִי אֶת-הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ" (פרק ג, פס' י). פירוש הביטוי הוא נושא שיש לעסוק בו, שכדאי לשים לב אליו, שמעורר התעניינות, לדוגמה: "אין זה עניין לבית המשפט לענות בו, ויש להחזירו לטיפולן של הרשויות". המילה 'עניין' לבדה משמשת במשמעות דומה במקומות אחרים בספר קהלת, ומאז התרחבה משמעותה. בביטוי זה פירוש הפועל 'לענות' הוא 'לעסוק (במשהו)'. המילים 'עניין' ו'ענה' נגזרות מהשורש ענ"י/ה. לשורש זה יש עוד שתי משמעויות עיקריות, וכלל הנראה אין קשר אטימולוגי בינן ובין המשמעות של שורש זה בביטוי 'עניין לענות בו': האחת – משמעות של תשובה לשאלה (שימושו העיקרי של הפועל 'ענה' בבניין קל) והשנייה – משמעות של דיכוי וגרימת ייסורים (הפועל 'עינה' בבניין פיעל ושם העצם 'עינוי').

המילה 'רעיון' מופיעה בארמית המקראית בספר דניאל (בין היתר, דניאל ב, כט) במובן 'מחשבה', ומניחים שמכאן הגיעה לעברית של ספר קהלת באותה משמעות: "וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ" (פרק ב, פס' כב). כזכור, במקרא הלב מסמל גם את מקום המחשבות. המילה 'רעיון' מופיעה פעמיים נוספות בספר בצירוף "רַעְיוֹן רוּחַ" (פרק א, פס' יז; ד, טז), כלומר מחשבת שווא או דבר שאין בו ממש. בספר רווח צירוף נוסף באותה משמעות: רְעוּת רוּחַ, לרוב בצמוד למילה 'הבל', למשל: "וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (פרק א, יד). חוקרים ומילונאים מסכימים שהמילים 'רעיון' ו'רְעות' נגזרו מהשורש רע"י/ה, אך יש מחלוקת באשר לקשר האטימולוגי בין מילים אלה למילים אחרות משורש זה במשמעויות אחרות. נ"ה טור-סיני, עורך הכרכים האחרונים במילון בן-יהודה, סבור שכל המובנים של שורש זה קשורים זה לזה: רעיית צאן קשורה לרֵעות, שכן הכבשים הולכות אחרי הרועה ומתחברות זו לזו. הוא מקשר את הביטוי הזה לביטוי מקראי אחר המכיל את הפועל 'לִרעות': "אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים" (הושע ב יב). לדבריו, 'רעות רוח' היא "הליכה אחרי הרוח וחיפוש קרבתו" (כרך יג, עמ' 6642), ובדומה לכך 'רעיון' הוא "העניין שאדם הולך אחריו (כצאן אחרי הרועה)". לכן הביטוי 'רעות רוח' או 'רעיון רוח' פירושם "רדיפת דברים ריקים" (שם, עמ' 6652). לעומת זאת, אחרים מפרידים בין שתי המשמעויות של השורש רע"ה: רעיית צאן והתרועעות. לפי אחד ההסברים החלופיים, המילים 'רעיון' ו'רְעות (רוח)' בעברית קשורים למילה הארמית 'רְעוּת' שפירושה רצון (למשל: "וּרְעוּת מַלְכָּא" – ורצון המלך, עזרא ה יז). במילה ארמית זו השורש רע"ה מקביל לשורש העברי רצ"ה בחילופי ע' ו-צ'. משורש ארמי זה נגזר גם שימוש מיוחד במילה רֵעַ בעברית במובן 'מחשבה': "אַתָּה יָדַעְתָּ שִבְתִּי וְקוּמִי, בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק" (תהלים קלט ב).

בעבר כתבתי על המשמעויות השונות של 'הבל'. מילה זו אינה בלעדית לספר קהלת, אך היא אחת המילים המרכזיות בו, והיא מופיעה בו גם בצירופים הֲבֵל הֲבָלִים (פרק א, פס' ב), ויְמֵי הֶבְלוֹ – כינוי מליצי פסימי לחיי האדם, המבוסס על הכתוב: "אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי" (פרק ז, פס' טו).

ביטוי נוסף המופיע רק בספר קהלת הוא רָעָה חוֹלָה, והוא מופיע פעמיים בספר (פרק ה, בפס' יב, טו). לפי הניתוח הדקדוקי המקובל, השורש של המילה 'חולה' בביטוי זה הוא חל"ה, אבל יש המנתחים אותה כנגזרת מהשורש חו"ל – כצורת הווה של הפועל 'חָל' במובן 'הסתובב', כמו הפועל 'חוֹלֵל' (רקד) מאותו שורש. לפי ניתוח זה, הפירוש המילולי של הביטוי הוא 'רעה המסתובבת בעולם'.

ביטוי אחר מתייחס ללא ספק למחלה: "זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא" (פרק ו, פס' ב). הביטוי 'חולי רע' שימש בסיס ליצירת צורה עברית חלופית לשם המחלה 'כוֹלֶרָה', ובספרים ישנים מתקופת התחדשות העברית ניתן למצוא אותו כמילה אחת: "חֳלִירַע".

גם המילה כְּבָר  (לפני כן, קודם לכן) מופיעה במקרא רק בספר זה. מילה זו מצויה גם בארמית, ומקורה אינו ברור – האם היא קשורה לשורש כב"ר שמובנו 'גודל' וממנו נגזרות המילים 'כביר', 'הִכְבִּיר', או שמא ה-כ' היא אות היחס כְּ. בספר קהלת מופיע גם הצירוף בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים. כיום פירוש הצירוף הזה הוא 'לפני זמן רב', וממנו נוצר גם הצירוף מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִיםמימי העבר הרחוקים. בשימוש זה הצירוף מתייחס לעבר, אבל בהופעתו הראשונה בספר קהלת הוא מתייחס למרוצת הימים הבאים: "כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל לְעוֹלָם  בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח" (פרק ב, פס' ב טז).

וזהו רק חלק קטן מהביטויים הרבים הייחודיים לספר קהלת. הסוגיות הלשוניות העולות ממילים ומצירופים אלה הן אכן עניין לענות בו.

חג שמח!

 

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: