Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘נגה פורת’ Category

אלה הימים שבין יום השואה ליום העצמאות. בזמן מלחמת העולם השנייה ואחריה פעל היישוב היהודי בארץ להצלת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה והעלה פליטי שואה רבים לארץ במבצע ההעפלה כדי לספק להם מִפְלָט מפני רודפיהם. עם קום המדינה החל מאמץ לאומי לקליטת העלייה ההמונית. בימים אלה ישראל ומדינות אחרות קולטות פליטים מהמלחמה באוקראינה. צמד השורשים פל"ט וקל"ט מציינים פעולות המשלימות זו את זה, וראוי להקדיש לו צמד מאמרים בבלוג. הפעם נתחיל בשורש פל"ט.

השורש פל"ט מצוי בשפות שמיות שונות, כגון בפועל 'פַלַתַ' בערבית (בחילופי ט' ו-ת') שפירושו 'ברח'. רבים מקשרים בין השורש הזה לבין השורש מל"ט, שממנו נגזרו הפעלים נִמְלַט (ברח) ומִלֵּט (הצליל, חילץ). האותיות מ ו-פ דגושה מסמנות עיצורים הנהגים דומה, ולכן סביר שבמקור היה זה שורש אחד שנתפצל לשני אופני הגייה. נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, קישר בין שני השורשים הקרובים האלה ובין השורש בל"ט, הנהגה אף הוא בצורה קרובה (בחילופי ב' ו-פ'). לדבריו, המשמעות הראשונית של הפועל בָּלַט היא "יצא מעל פני השטח", וגם למילים מהשורש פל"ט יש משמעות בסיסית של הוצאה או יציאה.

הפועל פָּלַט מופיע במקרא פעם אחת לצד שם העצם 'פליט' במובן 'ברח, ניצל' (בדומה לפועל 'נמלט' מהשורש הקרוב מל"ט): "וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם" (יחזקאל ז טז). בלשון חז"ל החל פועל זה לשמש גם במובן 'הוציא (משהו מפיו)', למשל בדיון על בהמה: "היתה מהלכת ופולטת עשבים" (ירושלמי בבא קמא א א); וכן – במובן הפריש או הוציא מתוכו (משהו), כפי שנכתב בכלל ההלכתי על הגעלת כלים: "כבולעו כך פולטו" (בין היתר: פסחים ל ע"ב). לפי כלל זה, כל חמץ (או מאכל אסור אחר) שנבלע בכלי נפלט ממנו באותה דרך שהוא נבלע בו; לדוגמה, סיר שבושל בו חמץ אפשר להכשירו על-ידי הטבלתו במים רותחים. בימינו צירוף זה משמש כביטוי מליצי שמשמעותו 'נכנס לו באוזן אחת ויוצא באוזן השנייה'.

במקרא מופיע גם הפועל פִּלֵּט בבניין פיעל במובן 'הציל, הושיע', למשל: "מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי" (תהלים מג א). הפועל 'מִלֵּט' משמש באותה משמעות במקרא. הפועל הִפְלִיט בבניין הפעיל מופיע פעמיים במקרא בפסוקים קשים לפירוש בדברי הנביאים. באחת מהן פועל זה מופיע בנבואת זעם שבה נמשל הצבא האשורי לאריה מאיים: "שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא […] וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל (ישעיהו ה כט; ראו גם מיכה ו יד). הפרשן שד"ל הציע את הפירוש הזה לפסוק הזה: "ישחק בו ויניחהו לברוח מידו (כדרך שעושות החיות הטורפות), ואף על פי כן לא יוכל הטרף להנצל מידו". ברבדים מאוחרים יותר הפועל 'הפליט' משמש במובן 'הוציא', למשל: בפירוש רש"י לתלמוד (עבודה זרה עו ע"ב): "כבולעו – כענין שבלעו שפת הדוד את האיסור [=את המאכל האסור] יפליטהו ".

הפועל נִפְלַט אינו מופיע במקרא. הוא מופיע לראשונה במגילת ההודיות (אחת ממגילות מדבר יהודה): "וַיִּפָּלֵט גבר", ואחר כך – במדרש שמות רבה (כז, ו): "למקום יפה ברחת ונפלטת". פירוש הפועל במובאות אלה הוא 'נמלט'. בפירושי רש"י לתלמוד (וגם במשנֵה תורה לרמב"ם) פועל זה משמש גם כפועל הסביל של 'פָּלַט' שעניינו הוצאה, כלומר במובן יצא או הוצא מתוך משהו שהכיל אותו, לדוגמה: "שהמים נפלטין וחוזרין ונבלעין" (פירוש על פסחים מ ע"א).

במקרא מופיעים גם כמה שמות עצם שנגזרו מהשורש פל"ט, כגון המילה פָּלִיט, המופיעה בין היתר בצירופים המקראיים פְּלִיט חֶרֶב (למשל: "וּפְלִיטֵי חֶרֶב יְשֻׁבוּן מִן אֶרֶץ מִצְרַיִם אֶרֶץ יְהוּדָה מְתֵי מִסְפָּר", ירמיהו מד כח) וכן שָׂרִיד וּפָלִיט – שרידים מועטים שנותרו מאסון, לדוגמה: "וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם שָׂרִיד וּפָלִיט מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם" (שם מב יז). במקרא מופיעה צורת ריבוי חלופית ל'פליט' – "פְּלֵטים מֵחֶרֶב" (שם נא נ). שם העצם פְּלֵטָה משמש במובן 'שארית, שריד (אחרי אסון או צרה)', גם לבני אדם ששרדו אסון וגם לשאריות תבואה בסיפור מכות מצרים: "וְאָכַל [הארבה] אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כׇּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה" (שמות י ה). גם הביטוי שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה מקורו במקרא (דברי הימים א, ד מג). המילה פְּלֵטָה משמשת במקרא גם במובן 'הצלה', לדוגמה: "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ" (עובדיה יז). המילה מִפְלָט מופיעה פעם אחת במקרא: "אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה [=סוערת] מִסָּעַר" (תהלים נה ט); משמעות המילה היא מחסה שאפשר להימלט אליו.

המילה "פֶּלֶט" משמשת במקרא כשם פרטי (דברי הימים א, ב מז), לצד שמות פרטיים נוספים הקשורים לשורש פל"ט, כגון: "פְּלַטְיָהוּ" (בין היתר: יחזקאל יא א) ו"אֱלִיפֶלֶט" (בין היתר: דברי הימים א, ג ח). נהוג לפרש שמות אלה כשילוב של שם האל עם הרכיב 'פֶּלֶט' הקשור בהצלה וישועה. וכך דרשו חז"ל את שם בעלה השני של מיכל בת שאול, המכונה גם "פַּלְטִי בֶן לַיִשׁ" (שמואל א, כה מד) וגם "פַּלְטִיאֵל בֶּן לָיִשׁ" (שמואל ב, ג  טו): "אמר ר' יוחנן: פלטי שמו ולמה נקרא שמו פלטיאל? שֶׁפְּלָטוֹ אֵל מן העבירה" (סנהדרין יט ע"ב), כלומר שהאל הציל אותו מדבר עבירה.

שם הפעולה פְּלִיטָה מופיע לראשונה בלשון ימי הביניים, בין היתר בכתבי רש"י, לדוגמה בפירושו לכתוב "וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו יא), כך הסביר את הפועל 'תגעל': "לשון פלִיטַת דבר הבלוע בְדבר". הביטוי פְּלִיטַת קֻלְמוּס מופיע בספרו של הרב פנחס אליהו הורביץ 'ספר הברית', חיבור תורני שראה אור ב-1797 (במהדורתו הראשונה) וכלל גם מאמרים על מדע וטכנולוגיה. בתחילת הספר פנה המחבר לקורא בדברים אלה: "יהי נא חסדך לראות בלוח הטעות, המתקן השיבושים הנופלים בדפוס, אולי משגה הוא, וטעות סופר, […] פליטת הקולמוס, והשמטת הדפוס המבלבל את הענין ומשחית את הכונה" (דף ה, עמ' א). במאה ה-19, בתקופת תחיית העברית החדשה, הוחל להשתמש בפועל 'פָּלַט' גם במובן 'אמר או כתב משהו שלא במתכוון', בין היתר בהקדמתו של אחד העם לספרו על פרשת דרכים א' (1895): "התרתי לעצמי […] למחוק […] בטויים קשים שפלט עטי 'בעידן ריתחא'". הפועל 'נפלט' החל לשמש אף הוא במובן דומה, למשל: "ושגיאה נפלטה מקולמוסו" (מנדלי מוכר ספרים, תולדות הטבע ג', 1872, עמ' 37). גם הפועל 'הִפְליט' החל לשמש במובן אמר משהו ללא מחשבה תחילה או שלא במתכוון. לימים נוצר גם הביטוי פְּלִיטַת פֶּה, ובעידן הדיגיטלי יש גם 'פליטת מקלדת'.

למילה 'פלִיטה' יש עוד משמעויות בתחומים שונים, ואחת מהן מוכרת בעיקר בעקבות משבר האקלים והשאיפה העולמית להגיע לאפס פליטוֹת פחמן.

בעברית החדשה נוצרו עוד מילים מהשורש פל"ט, כגון מַפְלֵט והמונח הרפואי תַּפְלִיט. המילה הנדירה פֶּלֶט (שהופיעה כשם פרטי במקרא, כאמור לעיל, וגם מעט בלשון הפיוט והשירה במובן 'מפלט') קיבלה משמעות מיוחדת בתחום עיבוד המידע והמחשבים, במקביל למילה קֶלֶט. המשך יבוא על השורש קל"ט והקשר בין מילים משני השורשים.

Read Full Post »

בקרוב נקרא שוב את מגילת אסתר. בעבר נכתבו בבלוג זה מאמרים על מילים וביטויים ממגילת אסתר. ואולם המגילה עשירה כל כך במילים ובביטויים מיוחדים, שיש עוד במה לדון. כעת אמשיך ואבחן מילים וביטויים נוספים שתרמה לנו מגילה זו.

אחד הפסוקים במגילה (א, ו) מתאר את הפאר הרב בארמון המלך: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי-בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל-גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַטוָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת". המילים "חוּר", "כַּרְפַּס" ו"בוּץ" מתארות סוגי אריגים משובחים, כנראה בדים לבנים יוקרתיים, ואילו שמות הצבעים 'תכלת' ו'ארגמן' מציינים חוטים או אריגים הצבועים בצבעים אלה. המילה חוּר נגזרה כנראה מהשורש חו"ר במובן לובן, הקיים גם בארמית ובערבית ומופיע במקרא: "פָּנָיו יֶחֱוָרו" (ישעיהו כט כב). המילה כַּרְפַּס אינה קשורה לשם הירק המוכר לנו מקערת הפסח. זו כנראה מילה פרסית שפירושה אריג מכותנה לא צבועה, ומקורה בשפה ההודית העתיקה סנסקריט. המילה בּוּץ מופיעה גם בספרים אחרים במקרא, ויש המקשרים אותה למילה 'בֵּיצה' ולמילה הערבית أَبْيَض (אַבְּיַצ' או abyaḍ) שפירושה לבן. המילה שֵׁשׁ משמשת במקומות אחרים במקרא במובן אריג משובח (בין היתר: בראשית מא מב), אך בפסוק זה היא מופיעה במובן 'שַׁיִשׁ' (וכן בשיר השירים ה טו). המילים 'בהט', 'דר' ו'סֹחָרֶת' מופיעות רק במגילה ומציינות אבני ריצוף יקרות. המילה דַּר מציינת כיום את החומר המצוי בקונכיות של צדפות שונות ומכונה 'אם הפנינה' או 'צדפת הפנינים'. לפי רוב הפרשנויות, בלשון המקרא ציינה מילה זו סוג אחר של אבן חן, אך לפי פירושו של בן-יהודה במילונו, "אין מהנמנעות שבחצר המלכות של אחשוורוש היו פנינים קבועים גם ברצפה. ואולי הכוונה היא להצדף הדומה לעין הפנינים". בערבית המילים 'דֻר' או 'דֻרַּה' פירושן 'פנינה'. יש המייחסים את מקור המילה בַּהַט למילה קרובה בערבית, ואילו אחרים מקשרים אותה למילה במצרית קדומה. המילה 'סֹחָרֶת' שאולה מאכדית ומציינת סוג אחר של אבן טובה לריצוף, והיא כנראה אינה קשורה למשמעויות אחרות של השורש סח"ר.

המגילה תרמה לעברית גם שתי מילים הפוכות זו לזו, והניגוד ביניהן מייצג את המתח בסיפור המגילה בין האיום על גורל היהודים לבין הסוף הטוב עבורם. המילה הראשונה בצמד זה היא אָבְדָן, המשמשת במגילה במובן 'חורבן, הרס גמור, כליה, כיליון'. אסתר המלכה משתמשת בה בדבריה למלך אחשוורוש, בסמוך למילה אחרת מהשורש אב"ד: "יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכׇל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ; וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי" (פרק ח, פס' ה-ו). מילה זו מופיעה פעם נוספת במגילה בניקוד אחר "וְאַבְדָן" (פרק ט, פס' ה). מילים אלה מן השורש אב"ד משמשות במגילה בהקשר של השמדה, ולא במשמעות המוכרת כיום של היעלמות חפץ כלשהו. המילה השנייה, האופטימית, היא הַצָּלָה: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר" (ד, יד). מילה זו היא שם הפעולה של הפועל המקראי 'הִצִּיל'. היא מופיעה גם בארמית המקראית (דניאל ג כט) במובן 'להציל'.

השורש אב"ד מופיע גם בביטוי "כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבַדְתִּי" (אסתר ד טז). אסתר השתמשה בביטוי זה בדבריה אל מרדכי לפני שהיא הלכה לדבר עם המלך אחשוורוש "אֲשֶׁר לֹא כַדָּת", כלומר בניגוד לחוקי המלך. היא התכוונה לסכנה שבה העמידה את עצמה במעשה נועז זה. גם בלשון ימינו ביטוי זה הוא ביטוי של ייאוש והשלמה עם הגורל הנאמר לפני שמישהו נאלץ לעשות מעשה מסוכן, ופירושו: יהיה מה שיהיה. מבנה דומה שבו הדובר חוזר על אותו פועל בגוף ראשון בעבר, מצוי בדבריו של יעקב אבינו בספר בראשית (מג, פס' יד): "וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי".

ואולם חששותיה של אסתר התבדו ואחשוורוש קיבל את פניה בדברים האלה: "וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ, עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ" (ה, ג). רש"י פירש זאת כך: "אף אם תשאלי ממני חצי המלכות, אתן לך", כלומר: 'כל מה שתבקשי'. בהמשך הסיפור, לאחר שאסתר סיפרה לאחשוורוש על המזימה שנרקמה נגד בני עמה, הוא שאל אותה: "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (ז, ה). פירושו של ביטוי זה הוא 'העז', ויש המפרשים אותו כאילו ליבו של האיש הזה התמלא במחשבות זדון. צירוף מילים דומה מצוי בספר קהלת (ח, פס' י"א): "עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע".

שני ביטויים במגילה מכילים את המילה 'נפש' בנטייה. הראשון, דִּמָּה בְּנַפְשׁוֹ, מבוסס על דברי מרדכי לאסתר: "וַיֹּאמֶר מׇרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכׇּל הַיְּהוּדִים" (ד, יג), כלומר: אל תעלי בדעתך את האפשרות הזאת. הביטוי השני הוא בִּקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹהתחנן על חייו, ביקש רחמים: "וְהָמָן עָמַד לְבַקֵּשׁ עַל נַפְשׁוֹ מֵאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, כִּי רָאָה כִּי כָלְתָה אֵלָיו הָרָעָה מֵאֵת הַמֶּלֶךְ" (ז, ז).

שני צירופים אחרים במגילה מכילים את המילה חֵמָה (כעס). הצירוף הראשון מופיע פעמיים במגילה ומתאר בשתיהן את כעסו של המן על כך שמרדכי אינו משתחווה לו: "וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדְּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה" (ג, ה; ראו גם ה,ט). זהו מקור הביטוי נִמְלָא חֵמָה (התרגז מאוד). בלשון חז"ל החליף הפועל 'נתמלא' את הפועל 'נמלא' בצירוף זה, בין היתר במדרש על מגילת אסתר: "וכשהיה רואה המן שאין מרדכי משתחוה לו נתמלא חימה" (אסתר רבה ו, ב). במגילה מופיע גם צירוף במשמעות הפוכה, המציין הירגעות מכעס: "כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (ב, א); "וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי, וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (ז, י). המילה שֹׁךְ היא צורת המקור של הפועל שָׁכַךְ (נרגע, שקט, פסק, פחתה עוצמתו). בעקבות פסוקים אלה נוצר הביטוי שָכְכָה חֲמָתו  (נרגע מכעסו, פג רוגזו). הפועל 'שָׁכַךְ' מופיע רק פעם נוספת במקרא, בתיאור של היחלשות מי המבול: "וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח א).

ואחרון חביב, הביטוי סֵפֶר זִכְרוֹנוֹת מציין במגילה ספר שבו היו פקידי המלך מציינים מאורעות הראויים להיזכר: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (ו, א). חג פורים שמח!

Read Full Post »

ביום המשפחה חוגגים את הגיוון של סוגי משפחות שונים. השינויים החברתיים במוסד המשפחה הצריכו גם שינויים בשפה. אחד המונחים שנזקק לרִעֲנון היה התואר חוֹרֵג לציון קשרי משפחה שאינם ביולוגיים. לפני שנים אחדות הציעה האקדמיה ללשון את החלופה שָׁלוּב ('הורה שלוב' במקום 'הורה חורג' וכו'). כמו כן נקבע המונח מִשְׁפָּחָה מְשֻׁלֶּבֶת – משפחה שבה לפחות לאחד מבני הזוג יש ילדים ממערכות יחסים קודמות. כך הצטלבו דרכיהן של שתי המילים האלה ושל שני השורשים שהן נגזרו מהן – חר"ג ושל"ב. אנסה להבין מדוע השורש חר"ג כל כך 'חורק' לאוזניים העכשוויות, ואילו השורש של"ב משתלב היטב בשפה המודרנית.

השורש חר"ג מופיע פעם אחת במקרא, בצורת העתיד של הפועל חָרַג: "בְּנֵי-נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם" (תהלים יח מו). המילה 'חורג' מופיעה לראשונה בלשון חז"ל, לדוגמה: "שני חורגים [=אח ואחות חורגים] שגדלו בבית אחד אסורין להינשא מפני מראית העין" (ירושלמי, יבמות ב, ד). לכאורה המילה 'חורג' היא צורת ההווה של הפועל 'חרג', ואולם הדעות חלוקות אם שתי המילים האלה נגזרו מאותו שורש היסטורי. בן-יהודה גרס במילונו כי מדובר בשני שורשים שונים. לדידו, הפועל 'חרג' בתהלים פירושו 'נמלט בבהלה [ממקום סגור]', והוא מקביל לפועל חַרַגַ' בערבית שפירושו 'היה צר ולחוץ, היה במצוקה'. פרשנים וחוקרים אחרים האוחזים בדעה זו נסמכים גם על השורש חר"ג בארמית. בתרגום אונקלוס (תרגום התורה לארמית) המילה "אֵימָה" (דברים לב כה) מתורגמת כ"חַרְגַת מוֹתָא". בעקבות ההשוואה לארמית היו פרשנים שפירשו את הפועל "ויחרגו" במובן 'פחדו'. בן-יהודה מקשר את המילה 'חורג' לשורש שמי אחר, שממנו נגזר בערבית הפועַל חַ'רַּגַ' (خَرَّجَ) במובן 'חינך, לימד', שכן הילדים מתחנכים במשפחה החורגת.

ואילו לדעת אחרים, כגון האטימולוג ארנסט קליין, מקורן של המילים 'חרג' ו'חורג' הוא זהה, והוא מקביל לפועל חַ'רַגַ' בערבית שפירושו 'יצא'. לפי הסבר זה, המילה 'חורג' מתארת את מי שמחוץ למשפחה הביולוגית.

סביר להניח שהביטוי המקראי "ויחרגו ממסגרותיהם" נתפס במשמעות של יציאה ממקום סגור או מתחום מוגדר, גם אם מקבלים את הדעה שמשמעותו הראשונית הייתה קשורה למצוקה ובהלה. בעברית החדשה הפועל 'חרג' משמש במובן הפיזי של יצא מחוץ למסגרת, בלט ממנה. הביטוי חָרַג מִן הַמִּסְגֶּרֶת משמש כיום גם בתחום הכספים והבנקאות כדי לתאר הוצאה העולה על סכום מסוים שנקבע מראש. מִטְעָן חוֹרֵג יוצא מגבולות כלי הרכב שנושא אותו. הפועל 'חרג' מתאר גם יציאה מטפורית מהתחום המוגדר של נורמות ההתנהגות, למשל: "חרג מתפקידו", "חרגתי ממנהגי". משמעות זו באה לידי ביטוי גם בשם הפעולה חֲרִיגָה, בין היתר בצירוף חֲרִיגָה מִסַּמְכוּת. מהמשמעות המטפורית נגזרה בעברית החדשה המילה חָרִיג, המתארת מישהו או משהו שנחשב מחוץ לתחום הנורמה.

בעשורים האחרונים הלך ופחת השימוש במונח 'חריג' לילדים ובוגרים עם לקויות ומוגבלויות, בד בבד עם התפתחות המגמה לשילוב בעלי מוגבלויות בקהילה ובחברה. המהלך של האקדמיה ללשון להחליף את המונח 'חורג' ב'שלוב' ממשיך את המגמה של צמצום השימוש בשורש חר"ג בגלל הקונוטציה הבעייתית שלו (ובמקרה הזה, גם בגלל הקונוטציה השלילית של המונח 'אם חורגת' באגדות ילדים). וכאן המקום לעבור לשורש של"ב.

המילה שָׁלָב מופיעה במקרא כמה פעמים בתיאור מבנה המקדש: "וּמִסְגְּרֹת בֵּין הַשְׁלַבִּים" (מלכים א' ז כח; עוד בפס' כט). בתרגום יונתן לספר מלכים מופיעה המילה המקבילה בארמית "שְׁלִיבַיָא". לפי רוב הפירושים, מדובר במעין יתדות או מקלות שחיברו בין חלקים במבנה. מאותו שורש נגזרה המילה 'משולב' בבניין פֻּעַל, המופיעה פעמיים במקרא בתיאור בניית המשכן: "שְׁתֵּי יָדוֹת [=בליטות, זיזים] לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ" (שמות כו יז; לו, כב), כלומר מחוברות זו לזו. שתי המילים האלה מופיעות במקרא במשמעות של חיבור.

בלשון חז"ל המילה 'שלב' מופיעה במשמעות של 'מדרגה בסולם': "היה מביא עצים ועושה אותן כמין שלבין ועושה אותן כמין סולם ונותנין על כתיפיו" (ירושלמי תענית ד, ד; הכתיב במקור). הצורה הסבילה שָׁלוּב (מחובר או שזור בתוך משהו) מופיעה לראשונה בפיוטי ימי הביניים. הפועל שִׁלֵּב מופיע לראשונה בלשון ימי הביניים במשמעות של חיבור פיזי: "אבל אינו אלא כמין שלב שמשלב את הקרשים ב' מיכן וב' מיכן" (פירוש הגאונים לסדר טהרות על כלים, פרק י; הכתיב במקור). גם שֵם הפעולה שִׁלּוּב מופיע לראשונה בימי הביניים בהקשר של חיבור פיזי. כיום יש לפועל 'שילב' ולשם העצם 'שילוב' משמעות של חיבור מופשט בין דברים או אנשים שונים ולעיתים אף מנוגדים, או של הטמעת אדם או קבוצה במסגרת רחבה יותר, לדוגמה: “יש לשלב את הדור הצעיר במפלגה". המשמעות הפיזית של מילים אלה נותרה בהקשר לידיים, בביטויים כמו 'שילוב ידיים' ו'שְלובי זרוע'. בעברית החדשה נוצר הפועל הִשְׁתַּלֵּב, המשמש הן במובן הפיזי: "הצמה מורכבת מקווצות שיער המשתלבות זו בזו"; והן במובן המופשט של 'מצא את מקומו במסגרת מסוימת', למשל: "השתלב בֵּחברה".

לסיכום, המילה 'חורג' ומילים אחרות מאותו שורש מתארות יציאה מהמסגרת ולכן יש להן קונוטציה שלילית של חוסר שייכות, ואילו למילה 'שָלוב' יש קונוטציה חיובית של השתייכות למסגרת חברתית, כמו המסגרת המשפחתית.

Read Full Post »

בקרוב יחול צום עשרה בטבת, שנקבע גם כיום הקדיש הכללי – יום אמירת קדיש על כל הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע. תפילת הקדיש נאמרת בין היתר בימי אבל לנפטרים. המילה קַדִּישׁ פירושה 'קדוש' בארמית (למשל בארמית מקראית: דניאל ד ה). את המאמר הזה אקדיש למילים שונות מהשורש קד"ש

השורש קד"ש מופיע גם בשפות שמיות נוספות. בערבית המילה קֻדְס פירושה 'קדושה', ובאכדית שורש זה משמש גם במובן 'לטהר'.

המילה קָדוֹשׁ מתארת במקרא בעיקר את ייחודו ורוממותו של האל. היא משמשת גם לתיאור בני אדם השומרים את מצוותיו של האל, למשל בדיני הכשרות בתורה: "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ" (ויקרא יא מד), וכן – לתיאור אנשים ספציפיים בעלי קרבה מיוחדת לאל: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא [אלישע הנביא]" (מלכים ב ד ט). מילה זו מתארת גם מקומות שקשורים בקיום המצוות: "בְּמָקֹם קָדֹשׁ" (שמות כט לא) וזמנים מיוחדים עבור האל: "כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ" (נחמיה ח י). בלשון חז"ל נטבע הביטוי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא ככינוי של כבוד לאל (למשל: משנה, אבות ו יא).

המילה קֹדֶשׁ משמשת במקרא גם במובן קורבן או מעשֵׂר, לדוגמה: "אֶל-הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לַ-ה'" (ויקרא כב ג). הפרשן ואיש תנועת ההשכלה בן המאה ה-19 שד"ל העלה השערה על מקור השורש קד"ש: "תחילת גזרתו מן 'קַד אֵש' כלומר יְקוֹד [להט] אֵש […] והיתה תחילת הנחת לשון 'קֹדֶשׁ' על הקרבנות הנשרפים באש לכבוד האל, ואחר-כך הושאל לכל דבר שמפרישין אותו לכבוד האל ומרחיקין אותו מתשמישי חול […] וכן האדם נקרא קדוש כשיהיה דבק באל ומופרש לעבודתו, […] ולפי ההוראה הזאת אמרו בהשאלה כי האל קדוש, והכוונה שהוא אלהי ומרומם על כל פחיתות הנמצאת באדם" (פירוש שד"ל על טו יא, הכתיב במקור). אומנם אין סימוכין להשערה שמקור השורש הוא בשתי המילים 'קד אש' (כלומר, בערה האש); ואולם פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הדעה הרווחת במילונים היסטוריים, שלפיה משמעותו המקורית של השורש קד"ש היא 'להפריד, להבדיל', והמילה 'קדוש' פירושה גם 'נפרד, נבדל מהאחרים', ובעיקר 'נבדל לטובה, מיוחד ומרומם מהאחרים'. גם הכוהנים נחשבים בתורה ל'קדושים' כיוון שהם מייחדים את חייהם לעבודת האל: "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת-אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (ויקרא כא ו).

המילה 'הקודש' מציינת בתורה בין היתר את אחד ממדורי המשכן, לעומת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, המדור הפנימי והמקודש ביותר במשכן, לדוגמה: "וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים" (שמות כו לג). המילה 'קודש' מופיעה במקרא גם במשמעות מופשטת של מהות שצריך להבדיל בינה ובין המהות ההפוכה: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י י).

מהשורש קד"ש נגזרו כמה פעלים. הפועל קִדֵּשׁ מתאר מצב שבו האל או האדם מבדילים משהו או מישהו מהיתר למטרה נעלה וכך הוא הופך ל'קדוש', למשל בדברי האל: "וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי" (שמות כט מד); וכן – בפסוק המתאר כיצד הפך האל את השבת ליום נבדל משאר הימים: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (בראשית ב ג). הפועל 'קידש' מופיע במקרא גם במובן של 'טיהר': "וְטִהֲרוֹ [את המזבח] וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא טז יט).

הפועל הִקְדִּישׁ מופיע במקרא במובן 'הבדיל והקצה משהו' כמתנה לאל, למשל: "וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַ-ה'" (ויקרא כז טז). פועל זה מופיע גם בדברי שלמה המלך בעת בניית המקדש: "הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה-בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ" (דהי"ב, ב ג). כמובן, גם המילה מִקְדָּשׁ נגזרה משורש זה, והיא מציינת מקום מיוחד שנועד לאל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח). הפועל 'הקדיש' מופיע גם בהקשר של הבדלת אהרן לכהונה: "בְּנֵי עַמְרָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא-וּבָנָיו עַד-עוֹלָם" (דהי"א כג יג). פועל זה מופיע גם בפסוק שבו האל מתאר כיצד בחר בירמיהו לנביא: "וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (ירמיהו א ה). לפועל 'הקדיש' יש גם משמעות נוספת – העריץ, ראה מישהו כקדוש, אמר עליו שהוא קדוש (בדרך כלל על האל): "וְהִקְדִּישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעֲרִיצוּ" (ישעיהו כט כג).

במקרא מופיע גם הפועל הִתְקַדֵּשׁ, בין היתר במובן נהיה קדוש, קיבל מעמד של קדושה, כפי שנאמר בדברי האל: "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים" (יחזקאל לח כג). פועל זה משמש במקרא גם במובן טיהר את עצמו, הרחיק מעצמו כל דבר טומאה או חטא, נטהר מטומאתו, לדוגמה: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ, כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה ה' בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת" (יהושע ג ה; ראו גם את הציטוט לעיל מתוך ויקרא יא מד). בגלל השימוש בפעלים 'התקדש' ו'קידש' גם בהקשר של היטהרות מטומאה, יש דעה אחרת שלפיה משמעותו המקורית של השורש קד"ש קשורה בטהרה ובניקיון.

בלשון חז"ל נוספו משמעויות למילים המקראיות מהשורש קד"ש, ונגזרו משורש זה מילים נוספות, כגון קְדֻשָּׁה והַקְדָּשָׁה. הפועל 'קידש' החל לשמש גם במובן של אמירת ברכה על יין בשבת או ביום טוב, כדי לייחד ולהבדיל ביניהם ובין שאר הימים, ונוצר שם העצם המופשט קִדּוּשׁ, למשל: "אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת אמר רב: 'יְדֵי יין לא יָצאו, ידי קידוש יצאו'" (פסחים ק ע"ב). שם העצם 'קידוש' מופיע בכתבי חז"ל בעוד משמעויות הקשורות לפועל 'קידש', ואחת הידועות שבהן היא בצירוף קִדּוּשׁ הַשֵּׁם – כינוי למעשה שיש בו משום האדרת שמו של ה' וכיבודו בידי אחרים: "גדול הוא קידוש השם מחילול השם" (ירושלמי, קידושין ד א). הפועל 'קידש' החל לשמש גם כחלק מהביטוי 'קידש אישה' – התקשר עימה בברית נישואין, למשל:" ומעשה ביהושע בן גמלא שקידש את מרתא בת ביתוס" (משנה יבמות ו ד). במסורת ההלכתית כאשר האיש מקדש את האישה, הוא מייחד אותה רק בעבורו ואומר לה: "הרי את מקודשת לי" (משנה, קידושין ג א) במעמד מיוחד המכונה קִדּוּשִׁין, כשמה של אחת המסכתות בסדר נשים שבמשנה.

בלשון המשנה נגזר מהשורש הזה גם שם העצם הֶקְדֵּשׁ במובן 'נכס שהקצו אותו לבית המקדש': "חבית של יין שתַעלֶה בידי ראשונה הרי היא הֶֶקדש" (משנה, נזיר ה ב), וכן במובן הגוף שהיה ממונה על נכסי בית המקדש ועל הטיפול בנכסים המוקדשים לו (למשל: מעילה ה ד). גם במילה זו השורש קד"ש משמש במובן של הפרדה, הפרשה והקצאה של משהו למטרה מיוחדת.

כל אלה היו רק חלק מהשימושים של השורש קד"ש בלשון הקודש.

Read Full Post »

בעת כתיבת שורות אלה העסקים ומוסדות התרבות פתוחים לפי הנחיות משרד הבריאות, ומומלץ לקיים פעילויות בשטחים פתוחים במידת האפשר. בעקבות המאמר שלי בשנה שעברה על המילה סֶגֶר, הוצע לי לכתוב גם על השורש ההפוך פת"ח. בעבר כתבתי כאן גם על המשמעויות המיוחדות של שורש זה בבניינים שונים: פִּתֵּחַ והִתְפַּתֵּחַ. כעת אעסוק במשמעות הבסיסית של הפועל פָּתַח בבניין קל ובמילים אחרות משורש זה.

לפועל 'פָּתַח' יש מקבילות בשפות שמיות רבות, והוא מופיע במקרא במשמעות הבסיסית של שינוי מצב של אובייקטים שונים שהיו סגורים, כגון: דלתות, שערים וחלונות (למשל: שמואל א ג טו) וגם כלי קיבול, כמו שק (בראשית מט כז) או תיבה (שמות ב ו). פועל זה משמש גם בהקשר של פתיחת הפה כדי לדבר (למשל: משלי לא כו). באחד ממזמורי תהלים (קט, פס' ב) דוד מתלונן על אויביו: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי-מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ, דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר". שימוש מקראי זה קרוב במשמעותו לביטוי פָּתַח עָלָיו פֶּה (צעק עליו או גידף אותו) בלשון הדיבור של ימינו.    

בלשון חז"ל רווח השימוש בפועל 'פתח' ואחריו ב' היחס במובן 'התחיל', ובייחוד 'התחיל לדבר או להגיד משהו', לדוגמה: "שהיה פותח בדברים ודורשן" (משנה שקלים ה א). ניצניו של השימוש הזה מופיעים גם בתהלים (פרק עח, פס' ב): "אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי", כלומר: אפתח את פי כדי להגיד משל, ואולי גם בפסוק נוסף באותו ספר (פרק מט, פס' ה): "אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי" לפי חלק מהפירושים.

בלשון המקרא מופיע גם התואר הסביל פָּתוּחַ, לדוגמה: "וַיַּעַזְבוּ אֶת-הָעִיר פְּתוּחָה" (יהושע ח יז), כלומר: השאירו את שערי העיר פתוחים. בכמה מקומות במקרא הדמויות מתפללות לאל ומבקשות שעיניו תהיינה פתוחות (כלומר פקוחות), כלומר שישים לב, למשל בתפילתו של נחמיה (פרק א, פס' ו): "תְּהִי נָא אָזְנְךָ-קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל-תְּפִלַּת עַבְדְּךָ". בפירוש רש"י לתלמוד (על קידושין כ ע"א) נכתב: "הריני פתוח ומוכן להשיב לשואלי דבר תורה". השימוש הזה במילה 'פתוח' קרוב במידת מה לאחד השימושים המקובלים בלשון ימינו, שבה אדם המוכן לשמוע את הזולת נחשב ל'פתוח'.

במקרא מופיע הפועל הסביל נִפְתַּח, גם במשמעויות מקבילות לאלה של 'פָּתַח' (למשל: יחזקאל מו א), וגם בהקשרים מיוחדים. בסיפור המבול נכתב: "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל-מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז יא). פסוק זה הוא מקורו של הביטוי נִפְתְּחוּ אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, שפירושו 'החל לרדת גשם חזק'. בנבואה נאמר: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה" (ישעיהו לה ה), כלומר: החירשים יתחילו לשמוע. פועל זה מופיע גם בדברי ההקדשה של ירמיהו (פרק א, פס' יד-יד) לנביא: "וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה; וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי  מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ", ובהמשך מפורט שהממלכות הצפוניות תבאנה את הפורענות על ירושלים. יש פרשנויות והסברים שונים לפועל 'תיפתח' בפסוק זה. רד"ק פירש את הפועל הזה כ'הַתָּרָה [של קשר]', בדומה למשמעותו המקראית של הפועל 'פיתח': "כאילו [הרעה] הייתה קשורה עד הנה ועתה תהיה מותרת לבוא על ישראל". נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, הציע לגזור את הפועל הזה משורש אחר, נפ"ח או פו"ח, לפי המילה 'נפוח' המופיעה קודם לכן בחיזיון של ירמיהו. יש המפרשים את הפועל הזה במובן 'תתחיל', כמו אחת ממשמעויותיו בלשון חז"ל: "דבר זה נפתח בגדולים ונסתיים בקטנים" (בבא בתרא קכה ב).

גם שם העצם פֶּתַח (כניסה) מופיע פעמים רבות במקרא, לדוגמה: "פֶּתַח הַבַּיִת" (בראשית יט יא). מילה זו משמשת במובן מטפורי בביטוי "לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב יז) ששימש השראה לשם המושבה. בעקבות דברי הנביא מיכה (פרק ז, פס' ה) "שְׁמֹר פִּתְחֵי-פִיךָ", נוצר הביטוי שָׁמַר פִּתְחֵי פִּיונזהר בדבריו, שמר סוד. ובימינו לא יזיק לשמור גם על פתחי המקלדת. בלשון חז"ל החלה המילה 'פֶּתַח' לשמש גם במובן 'אפשרות, הזדמנות', למשל: "אתה פתחת לי פֶּתַח, שאעמוד ואתפלל לפניך על בניך" (ספרֵי דברים כז). כשם שפתיחה פיזית מאפשרת גישה למקום או לחפצים שנמצאים בכלי קיבול כלשהו, כך פתיחה מטפורית יוצרת עוד הזדמנויות וסיכויים.

במקום אחד במקרא מופיעה מילה זו בניקוד שונה מהרגיל:”פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר” (תהלים קיט קל). רוב הפרשנים פירשו מילה זו באותה משמעות של המילה בניקוד הרווח, במובן 'תחילת דבריך'. בימי הביניים נטבע בעקבות פסוק זה הביטוי 'פתח דבר' במובן הקדמה לספר.

הביטוי פִּתְחוֹן פֶּה מופיע פעמיים במקרא בספר יחזקאל, במובן היכולת או הזכות לדבר, בין היתר: "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה-לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ" (פרק טז, פס' סג; ראו גם בפרק כט, פס' כא). החל מלשון חז"ל משמש ביטוי זה גם במובן אפשרות לבוא בטענה, הזדמנות לטעון נגד, למשל: "שלא ליתן פתחון פה לרשעים לומר: כל זמן שאנו חוטאים לפניו, אנו מצטערים לפניו" (ספרֵי דברים לב ה).

גם שמו של הכלי המשמש לפתיחה ולסגירה, מַפְתֵּחַ, מצוי במקרא (בין היתר: שופטים ג כה). בתלמוד נכתב על מפתחות מטפוריים המצויים בידיו של האל ומשפיעים על העולם: "אמר ר' יוחנן: ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח. ואלו הן: מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים" (תענית ב ע"ב). בלשון ימי הביניים החלו להשתמש במילה 'מפתח' במובן רשימת העניינים המופיעים בספר. בעברית החדשה החלה מילה זו לשמש כמקבילה למילה הלועזית 'אינדקס', ונגזר ממנה הפועל מִפְתֵּחַ (הכין אינדקס).

במקרא מופיעה פעם אחת מילה נוספת משורש זה: "וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מֵישָׁרִים" (משלי ח ו), כלומר: הדברים הנאמרים כאשר שפתיי נפתחות הם דברי אמת ישרים. בכתבי חז"ל המילה מִפְתָּח מופיעה במובן פֶּתח החלוק (משנה, שבת טו ב; תוספתא, מקוואות ח א). כיום היא משמשת במובן מידת הפתיחה (של משהו), לדוגמה: "מִפְתַּח פה רחב" ובמשמעויות נוספות בתחומים ספציפיים.

המילה פְּתִיחָה משמשת בלשון חז"ל כשם הפעולה של הפועל 'פֵָּתַח' במשמעותו הבסיסית (למשל: בבא קמא מט ע"ב). בלשון ימי הביניים היא החלה לשמש במובן הקדמה לספר או לחיבור, וגם במובן 'התחלה'.          

ואי-אפשר שלא להזכיר את שם סימן הניקוד פַּתָּח, שנטבע בספרות הדקדוק של ימי הביניים, על שום הגיית התנועה שהוא מסמן, תנועת a, בפה פתוח.

לסיכום, המשמעות הבסיסית הפיזית של מילים רבות מהשורש פת"ח התרחבה למשמעות של התחלה, בעיקר התחלה של דיבור או הקדמה של טקסט כתוב, וגם למשמעות של אפשרות. בכתיבת דברים אלה נפתחו בפניי עוד שימושים מעניינים של מילים מהשורש פת"ח וביטויים שבהן הן מופיעות, ולכן הנושא עוד פתוח להמשך בעתיד.

Read Full Post »

לפי המסורת היהודית, אנו מצויים בעיצומה של תקופת חשבון נפש על חטאים, המתחילה בחודש אלול ומגיעה לשיאה בימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים. השורש חט"א חוזר על עצמו בתפילות לתקופה זו, בין היתר "חטאנו לפניך" בפזמון הפיוט 'אדון הסליחות', ו"על חטא שחטאנו לפניך" בתפילת הווידוי ביום הכיפורים. בעת אמירת תפילה זו נהוג להכות באגרוף על החזה, כאות של חרטה. מנהג זה הוא מקור הביטוי הִכָּה עַל חֵטְא.

המשמעות המסורתית של המילה חֵטְא היא מעשה או התנהגות שאינם לפי מצוות האל או שהם אסורים על-פי עקרונות הדת או המוסר. התורה מספרת על חטאיהם של בני האדם לאל החל בסיפור אדם וחווה (שלימים כונה בנצרות 'החטא הקדמון'). השורש חט"א מופיע בה לראשונה באזהרתו של האל לקין בל יבצע את זממו באחיו הבל: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ" (בראשית ד ז).

הפועל חָטָא מופיע בתורה לראשונה רק באמצע ספר בראשית (כ, פס' ו), בדברי האל לאבימלך מלך גרר: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ-לִי [=מחטוא לי, מביצוע חטא]". פועל זה מופיע גם בהמשך הסיפור (פס' ט): "וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם וַיֹּאמֶר לוֹ מֶה-עָשִׂיתָ לָּנוּ וּמֶה-חָטָאתִי לָךְ כִּי-הֵבֵאתָ עָלַי וְעַל-מַמְלַכְתִּי חֲטָאָה גְדֹלָה, מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא-יֵעָשׂוּ עָשִׂיתָ עִמָּדִי". בפסוק זה הפועל 'חָטא' משמש בהקשר שבו האדם חוטא לזולתו, ולא לאל. לימים עסקו חז"ל בהבדל בין עבירות וחטאים 'בין אדם לחברו' ו'בין אדם למקום', כלומר לאל. בפסוקים לעיל מופיעים שמות העצם חַטָּאת וחֲטָאָה, ורק לקראת סוף ספר בראשית (מא, פס' ט) מופיע שם העצם 'חֵטא': "וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם".

הפועל 'חטא' מופיע פעם אחת במקרא גם במובן 'טעה בדרכו, החמיץ את מבוקשו':  "וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא" (משלי יט ב), כלומר מי שממהר מדי בהליכתו עלול להחמיץ את מחוז חפצו. בדומה לכך, המשמעות הראשונית של הפועל הֶחְטִיא במקרא היא לא הצליח לפגוע במטרה שכיוון אליה, לא קלע למטרה: "קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא" (שופטים כ טז). בעקבות זאת הגיעו רבים למסקנה שהמשמעות הבסיסית של השורש חט"א היא 'החמיץ את המטרה או את הדרך'. יש משמעויות קרובות לשורש המקביל בערבית (ח'ַטִאַ خَطِئَ) ובשפות אתיופיות. מהמשמעות של החמצת היעד ואובדן דרך נתגלגלה משמעות מטפורית של סטייה מדרך הישר. הפרשן מלבי"ם כתב בעקבות פסוק זה:" פֹּעַל 'חטא' נאמר תמיד על הנטיה מדרך הראוי" (מלבי"ם על ויקרא, ויקרא קצ"ב, הכתיב במקור). הפועל 'החטיא' משמש גם במשמעות מטפורית קרובה, במובן הביא מישהו לעשיית דבר אסור, למשל: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (מלכים א טו כו).

בלשון המקרא נגזר מהשורש חט"א גם שם העצם חַטָּא במשקל 'קַטָּל' המציין בעלי תכונה או מקצוע (למשל: חַלָּשׁ, קַנָּא). המילה 'חַטָּא' מציינת אדם המרבה לחטוא, העושה עבירות וחטאים רבים, רשע, לדוגמה: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד" (תהלים א א).

הפועל חִטֵּא מופיע במקרא בהקשרים של עבודת הקורבנות לכפרה על חטאים, למשל: "וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל-הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל-הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כט לו). במקום אחר פועל זה משמש בהקשר של טיהור המזבח: "וְחִטֵּאתָ אוֹתוֹ [את המזבח]  וְכִפַּרְתָּהוּ […] שִׁבְעַת יָמִים יְכַפְּרוּ אֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְטִהֲרוּ אֹתוֹ" (יחזקאל מג כ, כו). פועל זה מופיע גם בתיאור תהליך הטיהור של מי שנגע במת ונחשב ל'טמא': "וְהִזָּה [התיז נוזל מיוחד] הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (במדבר יט יט). במזמור תהלים נ"א פועל זה משמש במובן מטפורי של טיהור וניקוי מחטאים, כאשר דוד המלך פונה לאל בתחינה: "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (פס' ט). הפרשן מצודת דוד פירש את הפסוק הזה כך: "תסיר חטאי כמו שמסירין הטומאה עם הַזָּאַת [=התזת] האזוב ואהיה טהור מטומאת החטא". הקשר המטפורי בין ניקיון לטיהור מחטאים מופיע גם באחד הפסוקים הקודמים באותו מזמור: "כַּבְּסֵנִי מֵעֲו‍ֹנִי, וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי" (פס' ד). להרחבה על קשר זה ראו גם במאמר של ד"ר רוביק רוזנטל בבלוג שלנו.

מהשורש חט"א נגזר גם הפועל המקראי הִתְחַטֵּא בבניין התפעל, המשמש במובן 'היטהר מטומאתו, התנקה', למשל בהקשר של טיהור כלים טמאים: "כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר-יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא" (במדבר לא כג); וכן – במובן ניקיון של בני אדם: "וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם" (שם ח כא).

הפעלים 'חיטא' ו'התחטא' משמשים אפוא במקרא בהקשרים של טיהור פולחני מטומאה ומחטאים וכן הסרת חטא. הפועל 'חיטא' נגזר משם העצם 'חֵטא', והוא מציין את ההסרה של המושג ששם עצם זה מסמן, בדומה לכמה פעלים אחרים בבניין פיעל, כגון: הפועל המקראי 'שירש' שפירושו עקר צמח מן השורש. זה ההסבר המקובל של רוב הפרשנים והחוקרים לקשר בין הפועל 'חיטא' למילים אחרות במקרא מהשורש חט"א. ואולם בן-יהודה העלה במילונו השערה להסבר חלופי: הוא קישר את הפועל 'חיטא' לשורש שמי אחר, שממנו נגזר פועל אחר בערבית – 'חַטַא' (حطا) שפירושו 'זרק, השליך'. הפעלים 'חיטא' ו'התחטא' מופיעים במקרא לרוב בהקשר של התזת נוזלים שונים על המזבח או על האדם עצמו כחלק מפעולת הטיהור, כלומר מעין זריקה שלהם אל האוויר.

בלשון חז"ל נוצר שם הפעולה חיטוי במובן ביצוע טקסי הטיהור מטומאה המתוארים בתורה, למשל: "הרי אדם הנוגע בכלים ונוגעין במת טעון חיטוי" (ירושלמי, נזיר, פרק ז, הלכה ד). בלשון ימינו הפועל 'חיטא' ושם העצם 'חיטוי' מציינים ניקוי וטיהור מחומר מזהם, השמדת חיידקים גורמי מחלות באמצעות חומרים (בעיקר חומרים כימיים), כמקבילה למונח הלועזי 'דיסאינפקציה'. כלומר, בימינו נשתמרה רק המשמעות של ניקיון פיזי ולא המשמעות הרוחנית של 'טיהור' מחטאים. מילים אלה עלו לכותרות מאז התפרצות הקורונה, וגם כיום חלק מהחיטוי נעשה באמצעות התזת נוזלים.

וכפי שמברכים לעיתים בערב ראש השנה:" שֶׁיִּתַּמּוּ חֲטָאֵינוּ". שנה טובה!

Read Full Post »

במסורת היהודית נקבע תשעה באב כיום האבל היהודי על חורבן בית המקדש והראשון והשני. המילה חֻרְבָּן נגזרה מהשורש חר"ב. משורש זה נגזרו מילים רבות במשמעויות שונות, חלקן קשורות זו לזו בקשר היסטורי וחלקן לא.

המילה 'חורבן' אינה מופיעה במקרא, אך יש בו מילים אחרות מהשורש חר"ב במשמעות של הֶרֶס. שורש זה מופיע באותה משמעות גם בשפות שמיות אחרות, כגון אכדית, ארמית וערבית. בערבית הפועל חַ'רַבַּ פירושו 'הָרַס' וחַ'רִבַּ – 'נהרס'. הפועל חָרַב מופיע במקרא במובן 'נהרס, הושמד לחלוטין', למשל: "וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ" (עמוס ז ט). גם הפועל נֶחְרַב מופיע במשמעות זו: "וְעָרָיו בְּתוֹךְ-עָרִים נַחֲרָבוֹת תִּהְיֶינָה" (יחזקאל ל ז). הפועל הֶחְרִיב מופיע במובן 'הרס (משהו) לחלוטין', למשל: "הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת וְאֶת-אַרְצָם" (ישעיהו לז יח). הפועל הסביל הֻחְרַב/ הָָחֳרַב מופיע אף הוא במקרא, ונאמר על ירושלים לאחרי חורבן הבית הראשון: "הָחֳרָבָה [=החריבו אותה]" (יחזקאל כו ב). פועל זה מופיע גם בצורת הבינוני מָחֳרָב: "וְנָתַתִּי אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת [=שוממות] וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שם כט יב).

במקרא מופיע גם התואר חָרֵב במובן 'הרוס ונטוש, שומם', בין היתר בנבואת נחמה: "עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם-הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם […] קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה" (ירמיהו לג י-יא). מהשורש חר"ב נגזר גם שם העצם המקראי חָרְבָּה, שפירושו 'מקום הרוס ושומם', למשל: "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ… הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה" (ישעיהו סד י). צורת הריבוי חֳרָבוֹת מציינת את השרידים שנותרו מעיר, מבניין או ממבנה שנהרסו, לדוגמה: "הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם" (שם מד כו). המילה המקבילה בערבית היא "חִ'רְבַּה", וממנה נתגלגלה דרך הערבית המדוברת המילה השאולה בעברית חִ'רְבֶּה. בלשון חז"ל נוצרה גם הצורה חֻרְבָּה, למשל: "פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל" (ברכות ג ע"א).

המילה 'חורבן' מתועדת לראשונה במגילת ברית דמשק, אחת המגילות הגנוזות שנמצאו במדבר יהודה: "ובקץ חֻרבן הארץ עמדו מסיגי הגבול ויַתְעו את ישראל". לפי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית, זמן החיבור המשוער של מגילה זו היה במאה הראשונה לפני הספירה, כלומר: אחרי חורבן הבית הראשון, אך לפני החורבן השני. מילה זו מוזכרת גם בנוסח מוקדם של ברכת המזון לשבת, נוסח שנתחבר ככל הנראה אחרי חורבן הבית השני: "אף-על-פי שאכלנו ושתינו, חָרבן ביתך הגדול והקדוש לא שכחנו". מילה זו מופיעה גם במשנָה, שנערכה אחרי החורבן השני, הן במשמעות כללית של 'הֶרֶס': "חרבן הכרם" (כלאים ז ג), והן בצירוף 'חורבן הבית', המתייחס לחורבן הבית השני: "לבניין הבית, לחורבן הבית" (גיטין ח ה). בתקופה מאוחרת יותר נזכרים בתלמוד הבבלי "חורבן בית ראשון וחורבן בית שני" (גיטין נז ע"ב).

בלשון ימי הביניים נוסף הפועל חֵרֵב בבניין פיעל, למשל בפיוט לתקופת ט' באב מאת הפייטן יניי: "מְחָרֵב ומְהָרֵס" (קדושתות לשבתות הפורענות והנחמה). בימינו פועל זה משמש בעיקר בלשון הדיבור.

לפי השוואה לערבית, אין קשר היסטורי בין השורש חר"ב במובן הֶרֶס, לבין השורש שממנו נגזר שם העצם 'חֶרֶב'. כאמור לעיל, השורש המקביל בערבית שעניינו הריסה הוא ח'ר"ב (خرب), ויש בו נקודה מעל האות הערבית ח'; ואילו השורש העברי של המילה 'חֶרֶב' קשור לשורש של המילה חַרְבְּ (حَرْب,  כלומר מלחמה) בערבית. במילה המקבילה בערבית אין נקודה מעל האות ח', ולכן היא נהגית אחרת (כעיצור גרוני) מאשר האות ח' שיש מעליה נקודה.

השורש חר"ב משמש במקרא גם במובן של 'יובש, התייבשות', למשל: "פַּת חֲרֵבָה" (משלי יז א) במובן פת לחם יבשה; "חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח יג). שם העצם 'חָרָבָה' פירושו אדמה יבשה: "וַיָּשֶׂם [ה'] אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם" (שמות יד כא). שם העצם 'חֹרֶב' מציין יובש וחום רב: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" (בראשית לא מ). משורש זה נגזרה גם המילה הראשונה בצירוף חַרְבוֹנֵי קַיִץ, המציין ימי קיץ לוהטים ויבשים: "כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ, נֶהְפַּךְ לְשַדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה" (תהלים לב ד). ארנסט קליין מציג את שני השורשים האלה בנפרד במילונו האטימולוגי, כמו מילונים היסטוריים אחרים, אך הוא אינו שולל את האפשרות שיש קשר בין שתי המשמעויות האלה. והרי מקום יבש עשוי להיות שומם והרוס. כמו כן, בארמית המילה 'חוּרְבָּא' פירושה 'בצורת', ואולי גם זו חוליה מקשרת בין שתי המשמעויות, שכֵּן בצורת עשויה להמיט חורבן והרס על יישובים ואנשים. בדומה לכך, שם העצם desert באנגלית נגזר מאותו מקור אטימולוגי בלטינית כמו זה של הפועל to desert (לנטוש). בעבר שימש שם העצם הזה רק במובן 'מקום שומם', ובמרוצת השנים הוא החל לשמש גם במובן 'מִדְבָּר'.

אסיים בפסוק נוסף מנבואת נחמה: "כִּי-נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-ה', שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיהו נא ג).

Read Full Post »

בזמן האחרון הזדקקנו להגנה ולהתגוננות מפני סכנות שונות. תוכנית ההתמודדות של המדינה עם מגפת הקורונה כונתה 'מָגֵן ישראל', ולאחרונה נאלצנו להיכנס למרחבים מוּגַנִּים. מאיזה שורש נגזרו מילים אלה, מהו ייחודו הדקדוקי ומהם קשרי המשמעות למילים אחרות מאותו שורש? 

כל המילים האלה נגזרו מהשורש גנ"ן בגזרת הכפולים, שכן האות נו"ן מופיעה בו פעמיים. בנטייתו של שורש זה לעיתים נשמטת נו"ן אחת, למשל במילה 'הגנה', ולעיתים היא מופיעה, למשל במילים הִתְגּוֹנֵן ומִגְנָנָה. ככל הנראה, אין קשר בין שורש זה לבין השורש שממנו נגזרה המילה 'גַּן'.

הפועל הֵגֵן פירושו שמר על אדם או על דבר מפני משהו או מישהו, דאג שיהיו בטוחים. במקרא מופיעה רק צורת העתיד של פועל זה – "יָגֵן", למשל: "בַּיּוֹם הַהוּא יָגֵן ה' בְּעַד יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם" (זכריה יב ח). מילונים היסטוריים, כגון מילון בן-יהודה, אינם רואים בצורה זו נטייה של בניין הפעיל, אלא נטייה של הפועל גָּנַן באותה משמעות בבניין קל. פועל זה מופיע במקרא גם בנטיית העבר המיוחדת של גזרה זו: "וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזּאֹת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי" (מלכים ב כ ו). צורת העבר של 'הֵגֵן' מופיעה רק בכתבי חז"ל, לדוגמה: "כל אותן האלפים והרבבות שעמדו על הים והגנתי עליהם" (שיר השירים רבה, ד).

שם העצם מָגֵן מציין כלי להגנה על הגוף מפגיעה של חץ, אבן, רומח, חרב וכד'. המגן עשוי חומר קשה (עור מעובד, עץ או מתכת) ומוחזק בדרך כלל ביד שמאל; למשל: "וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף". המילה 'מגן' מציינת במקרא גם את האל המֵגֵן, למשל בדברי דוד המלך: "וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי, כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי" (תהלים ג ד). בימי הביניים נטבע שם הצורה מָגֵן דָּוִד, משום שעל-פי המסורת הייתה צורה זו חרותה על מגינו של דוד המלך.

במגילת איכה מופיעה מילה יחידאית שכנראה נגזרה משורש זה: "תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב" (פרק  ג, סה). הדגש ב-נ' מצביע על כך ששורש המילה הוא גנ"נ. בשפות שמיות אחרות שורש זה משמש במובן 'כיסה', ולכן יש המפרשים את המילה 'מְגִנָּה' כמעין כיסוי ללב, המשמש כמטפורה לעקשנות. רש"י פירש זאת כך: "אוטם הלב, צרה ואנחה, אשר היא כמגן כנגד לבם", והציע גם את הפירוש "שֶׁבֶר לב", שהתקבל לימים כמשמעותו של הביטוי. לפי הסבר נוסף, המוצע במילון בן-יהודה (כרך ו', עמ' 2788), 'מגינת לב' פירושה "שיגעון, תימהון, בלבול ורוגז". הסבר זה מתבסס על משמעויותיו השונות של השורש ג'נ"נ בערבית: שורש זה משמש גם במובן של 'כיסוי' (למשל בפועל גַ'ַנַּ') וגם במובן של 'שיגעון' (כמו במילים גָ'נָנָה ומַגְ'נוּן שנכנסו לסלנג בעברית). מאותו שורש בערבית נגזרה המילה גִ'ן (או ג'יני) במובן 'שֵד', כיוון ששד הוא מכוסה ונסתר מהעין. ומן הגִ'ן הגיעה ה'ג'ננה', בעקבות התפיסה הקדומה התולה את הסיבה לשיגעון במעין שד או דיבוק ש'נכנס במישהו'.

המילונאי ארנסט קליין קישר מילה נוספת לשורש גנ"ן. מילת היחס בְּגִין מופיעה בכתבי חז"ל כשאילה מארמית, לדוגמה: "שלח [יתרו] לו [למשה] אגרת, ואמר: עשה בגיני, ואם אין אתה עושה בגיני, עשה בגין אשתך, ואם אין אתה עושה בגינה, עשה בגין בניך" (שמות רבה כז ב). לדבריו של קליין, מילה זו מורכבת מ-ב' היחס ומהמילה 'גין' משורש זה, שפירושה 'הגנה', בדומה לפועל הארמי 'אַגֵּן' המקביל לפועל 'הֵגֵן'. כפי שניכר בציטוט לעיל, מילה זו שימשה במקור במובן 'למען, בשביל (מישהו)', כלומר כדי לעזור לו ולהגן עליו. כיום 'בגין' משמשת יותר במובן 'בגלל'.

לעומת זאת, במקרא מופיע פועל אחר שאינו נגזר משורש זה: "אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ" (בראשית יד כ). פועל זה נגזר מהשורש מג"נ, שפירושו הוא 'נתן', לפי השוואה לשפות שמיות. בשורש זה האות מ' משמשת כאחת מאותיות השורש המקוריות (שלא כמו במילה 'מגן', שבה היא תחילית). ואילו הפועל מִגֵּן במובן 'סיפק הגנה' נגזר משם העצם 'מָגֵן' רק בימי הביניים, למשל בפיוט של רב סעדיה גאון: "מיגנתי מבצרי" (יוצרות לשבתות השנה, ויקרא). בתקופה זו נוצר גם הפועל הִתְמַגֵּן. בלשון ימי הביניים נגזרו מהשורש גנ"נ גם שם הפעולה הֲגָנָה (למשל: פירוש רש"י לשמות מ ג) והפעלים גּוֹנֵן והִתְגּוֹנֵן. בעברית החדשה נוספה צורת הסביל הוּגַן.  

בעברית החדשה קיבל הפועל 'מיגן' משמעות ספציפית יותר של התקנת אמצעי בטיחות והגנה (בבניינים, במכוניות וכו'), ונגזרו ממנו גם השם המופשט מִגּוּן, הפועל הסביל מֻגַּן והתואר מְמֻגָּן. בשנים האחרונות נוספה למילון המילה מִגּוּנִית, יחידת מיגון ניידת המוצבת בשטחים ציבוריים.

אסיים באיחולי ימים שקטים ומוגנים.

Viking woman in the sand

Read Full Post »

ברצף שבין ימי הזיכרון הלאומיים ליום העצמאות שרים בטקסים את ההמנון 'התקווה'. בשנת הקורונה שעברה עלינו הייתה התקווה מצרך מבוקש לא פחות ממסכות רפואיות וג'ל חיטוי. המילה 'תקווה' והפועל קִוָּה מלווים אותנו במשך תקופת ארוכה אפילו יותר מ'שנות אלפיים' – מאז ימי המקרא.

מילים אלה נגזרו מהשורש קו"י/ה. לפי מילונים היסטוריים, המשמעות המקורית של שורש זה הייתה 'למתוח, להיות מתוח'. מהמשמעות הזאת נגזרה המשמעות המטפורית 'לחכות במתח', ומכאן נתגלגלה משמעותו המוכרת של הפועל 'קיווה': 'רצה וחיכה מאוד שמשהו יקרה'. בשפות אחרות אותו פועל משמש הן במובן 'לחכות' והן במובן 'לקוות, לייחל למשהו', למשל הפועל esperar בספרדית.

הסבר היסטורי זה מבוסס על המקבילות של השורש קו"י בשפות שמיות אחרות: באכדית הפועל qu-u פירושו 'לחכות', וגם בארמית יש פועל דומה משורש זה. בערבית המילה quwa (قُوَّة) פירושה 'כוח', ומשמעותה המקורית הייתה 'רצועה של חבל'; הפועל qawiya (قَوِيَ) פירושו 'היה חזק', וכנראה גם 'היה מתוח ומאומץ'.

לפי השוואות נוספות, השורש הזה הוא גם מקורה של המילה קו. משמעותה המקורית של המילה quwa ('כוח') בערבית הייתה 'רצועה של חבל'. באכדית המילה qu פירושה 'חוט'. בדומה לכך, בארמית המילה 'קַוָּא' פירושה 'חוט', וצורת הריבוי 'קוִּין' משמשת גם במובן 'קורי עכביש'. המשמעות המקורית של המילה 'קו' במקרא היא 'חוט או חבל מתוח המשמש למדידה', לדוגמה: "מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדָע, אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו?" (איוב לח ה). המילה 'תקווה' עצמה מופיעה פעמיים במקרא במובן 'חוט מתוח, חבל, יריעה': "אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן" (יהושע ב יח). רד"ק פירש כך את הביטוי הזה: "קו שזור ועשוי מחוטי שָני".

מילותיו האופטימיות של נפתלי הרץ אימבר, "עוד לא אבדה תקוותנו", מבוססות על הנאמר בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (לז, יא): "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל [..] הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ". חזון זה עוסק בנבואה על שיבת ציון מגלות בבל. לעומת דברי יחזקאל, אפילו במגילת איכה, מגילת הקינות על חורבן הבית הראשון והגלות, נאמר: "אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה" (ג, כט). ביטוי זה מופיע גם בדברי חז"ל: "כל זמן שאדם חי יש לו תקווה, מת – אבדה תקוותו" (ירושלמי, ברכות פ"ט ה"א).

הפועל 'קיווה' מופיע פעם רבות במקרא, בעיקר בהקשר של אמונה באל, למשל: "קַוֵּה אֶל-ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל-ה' " (תהלים כז יד). פועל זה מופיע פעמיים דווקא בהקשר שלילי, במצב שבו הרשע מקווה לעשות רע לזולתו: "לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי" (שם, קיט צה), וכן בדבריו של דוד המלך על אויביו האורבים לו: "הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי" (שם, נו ז), כלומר: קיוו ללכוד אותו (לפי פירוש רד"ק). פועל זה מופיע בהקשר מיוחד אחר בדברי הנביא ישעיהו (סד, ב): "בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לֹא נְקַוֶּה", כלומר: 'דברים נוראים שלא צפינו מראש'. נ"ה טורטשינר, עורך הכרכים האחרונים של מילון בן-יהודה, מצא בספר איוב (יז, יג) פעם אחת שבה הפועל 'קיווה' מופיע במשמעות המקורית של השורש, במובן 'מתח, נטה קו לבנות (בית)': "אִם-אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי".  

במקרא מופיע גם הצירוף "קֹוֵי ה'" (ישעיהו מ לא, תהלים לז ט) במובן 'מאמיני האל'. זו צורת הריבוי בנסמך של 'קוֹוֶה', צורת ההווה של השורש קו"י/ה בבניין קל. צורה זו מופיעה גם בכינויים חבורים, למשל: "וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קֹוָי" (ישעיהו מט כג).

השורש הזה מופיע גם במילים הראשונות בשני צירופים מקראיים, ששימשו השראה לשמותיהם של שני מקומות בראשית התקופה הציונית: הראשון מופיע במשל נבואי שבו כנסת ישראל משולה לבת זוגו של האל: "וְנָתַתִּי לָהּ […] וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (הושע ב יז). רש"י פירש כך את הפסוק הזה: "עומק הצרות שהן עכורים שם אתן לה לפתח תקוה שמתוך אותן צרות תתן לב לשוב אלי". בעקבות פסוק זה נבחר שמה של פֶּתַח תִּקְוָה, אם המושבות. הצירוף השני מופיע פעמיים בספר ירמיהו ככינוי לאל: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה" (יד, ח); "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה' כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשוּ […] כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-ה'" (יז, יג). הן הפרשנים המסורתיים והן המילונים המודרניים משייכים את המילה מִקְוֶה בפסוקים אלה לשורש קו"י/ה שעניינו תקווה. אין קשר אטימולוגי בין שורש זה ובין השורש שממנו נגזרה המילה 'מקווה' במובן 'מאגר מים'. 'מקווה ישראל' הוא מושא תקוותם של בני ישראל. עם זאת, בפסוק השני ההקבלה ל'מקור מים חיים' רומזת גם למשמעות השנייה של המילה 'מקוֶה'.

לימים נקרא כך בית הספר החקלאי החלוצי מקווה ישראל. המילה 'מקוֶה' מופיעה גם במקומות אחרים במקרא במובן 'תקווה', בין היתר: "וְעַתָּה יֵשׁ-מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל" (עזרא י ב); "וְאֵין מִקְוֶה" (דברי הימים א, כט טו).   

בלשון ימי הביניים נגזר משורש זה בבניין פֻּעַל התואר הסביל מְקֻוֶּה, למשל בתרגום ספר הכוזרי ליהודה הלוי בידי יהודה אבן תיבון: "והמדרגה הזאת היא תכלית ההגעה הַמְקֻוָּה לָאדם השלם" (מאמר א, סימן א).

אסיים באיחול  שכעת, לאחר הגעת החיסונים המְקֻוִּים, תתגשמנה עוד תקוות לקראת יום העצמאות ה-73.

Man pulling the curtain up to a new better world after coronavirus COVID-19.

Read Full Post »

פורים חזר, וכך גם משלוחי המנות. משלוח מנות הוא אחת ממצוות חג הפורים, לפי הכתוב במגילת אסתר (ט, יט): "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ". התקופה שחלפה מאז פורים שעבר, תקופת הקורונה, הסתמנה גם כתקופת המשלוחים, ולא רק של מנות אוכל. בעקבות הבידוד שבו שהו אנשים רבים, והאיסור על פתיחת חנויות חלק ניכר מהמסחר עבר למשלוחים. לאחרונה הגיעו לארץ משלוחי החיסונים מחו"ל.

המילה מִשְׁלוֹחַ בפסוק הנ"ל פירושה 'שליחה'. יש חוקרים המפרשים אותה כצורת המקור של הפועל 'שָׁלַח' על דרך הנטייה הארמית, כעין מקבילה למילה 'לשלוח'. המילה 'משלוח' מופיעה במשמעותה המודרנית החל בתקופת תחיית הלשון, למשל בחיבור "קריית ספר" (1835) של המשכיל מרדכי אהרן גינצבורג: "להקדים את משלוח הסחורה לבעליה לפני קבלת המחיר" (עמ' 2).

הפועל שָׁלַח מופיע בלשון המקרא בכמה משמעויות. המשמעות הגופנית הראשונית של פועל זה היא הושיט, פשט, מתח לפנים (בעיקר את ידו), למשל בסיפור גן העדן: "וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל" (בראשית ג כב). הביטוי המקראי שָׁלַח יָדוֹ (במישהו) פירושו 'פגע בו', לדוגמה במגילת אסתר (ט, ב):" נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם". בפסוק אחר באותו פרק במגילה (י) נכתב:" וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם". כיום הביטוי שָׁלַח יָד בְּכֶסֶף/ בִּרְכוּשׁ משמש במובן נטל בלי רשות; גנב, מעל.

פועל זה משמש גם במובן הורה למישהו ללכת למקום מסוים או ללכת לעשות משהו, למשל: "אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ" (במדבר יג טז). במקרא משמעות זו מופיעה גם בהקשר שבו האל מטיל משימות על נביאיו, החל בדבריו למשה בסנה הבוער: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג י). המשמעות העיקרית השלישית של הפועל הזה היא העביר דבר למישהו אחר או למקום אחר, לדוגמה: "וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד-דָּוִד בְּנוֹ אֶל-שָׁאוּל" (שמואל א', טז כ).

השורש של"ח מופיע במגילת אסתר (ג, יג) גם בצורת סביל מיוחדת בבניין נפעל: "וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים [=מכתבים] בְּיַד הָרָצִים [=השליחים המהירים] אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ". במגילה מופיעה גם צורת נטייה דומה של שורש אחר בבניין נפעל: "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב" (ח, ח). נטיות אלה נחשבות לצורות מקור מוחלט, בדומה לצורות המופיעות לשם חיזוק לפני הפועל הרגיל "אִם־נִלְחֹם נִלְחַם בָּם" (שופטים יא כה). צורות המקור המוחלט מוכרות יותר בבניין קל, בצירופים כגון: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ".

הפועל שִׁלֵּחַ בבניין פיעל מצוי כיום בעיקר בלשון הספרות, אך במקרא הוא משמש לחלופין עם 'שלח'. פועל זה מופיע גם במשמעות 'שִחרר, הניח למישהו ללכת', בין היתר בדבריו הידועים של משה לפרעה: "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" (שמות ה א), וכן לצד התואר 'חָפְשִׁי': "וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שם, כא כז). בעקבות זאת נוצר הביטוי שִׁלַּח אוֹתוֹ לַחָפְשִׁי. הפועל 'שילח' משמש גם במובן 'גירש, סילק' (בעיקר בביטוי 'שילח מעל פניו', למשל: מלכים א', ט ז). כאשר איוב (ל, יא) מתלונן על האנשים הלועגים לו בשל צרותיו, הוא אומר: "וְרֶסֶן מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ". לפי הפרשנות לפסוק זה, בעבר הייתה לאנשים יראת כבוד כלפי איוב, וכעת, לאחר שירד מגדולתו, הם הסירו את הרסן המטפורי מפיהם ומרשים לעצמם ללעוג לו 'בלי פילטרים'. מפסוק זה נוצר הביטוי שִׁלַּח (מֵעָלָיו) כָּל רֶסֶן – התנהג בצורה פרועה וחסרת מעצורים.

בלשון חז"ל נגזר משורש זה הפועל הִשְׁתַּלֵּח במובן סביל, כחלופה לפועל המקראי שֻׁלַּח (בין היתר: בראשית מד ג), לדוגמה: "כל מקום שהצדיקים הולכים, ברכה משתלחת" (בראשית רבה עג ח). בלשון התפילה פועל זה משמש גם במובן השתרבב החוצה או לכיוון מסוים: "וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲשׂות חובותֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ […] מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ" (מוסף ליום הכיפורים). הפרשן יוסף אבן נחמיאש, בן המאה ה-12, כתב כך בפירושו לכתוב "בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ" (משלי כו כ): "כי אין לה עצים להשתלח בהם". גם בלשון ימינו משתמשים בפועל הזה בהקשר של אש מתפשטת, אולי בעקבות הביטוי המקראי שִׁלַּח בָּאֵשׁ (שופטים כ מח).

פועל זה מופיע במובן 'נעשה משולח רסן' בתרגומו של שמואל אבן-תיבון לספר 'מורה נבוכים' לרמב"ם (חלק ג, פרק לג) :"ואחר כן יתיחדו בחדרים ותוך בתיהם במרים וחטאתם בהשתלחם לאכול האסורים: החזיר והשקץ והעכבר" (הכתיב במקור). בלשון ימינו קיבל הפועל הזה משמעות נוספת של התקפה מילולית שלוחת רסן בדברי ביקורת או גנאי, לדוגמה: "הסנגור השתלח בתביעה בלשון בוטה"; אולי בדומה לאנשים שתקפו את איוב בדברי גנאי בפסוק שצוטט לעיל.

במקרא מופיע גם הביטוי מִשְׁלַח יָד: "לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ" (דברים כג כא). נהוג לפרש את הביטוי הזה במובן "בכל הושטה של ידך", כלומר: "בכל דבר שתעסוק בו". במקום אחר מופיע הביטוי 'משלוח יד':  "אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם [של בני ישראל]" (ישעיהו יא יד). אברהם אבן עזרא פירש כך את הביטוי הזה: "שישלחו ידם לבוזזם". בלשון ימינו הביטוי 'משלח/משלוח יד' משמש במובן מקצוע, עיסוק, עבודה. בדומה לכך, הביטוי שָׁלַח יָדוֹ (במשהו) פירושו עָסַק או עבד במלאכה מסוימת או במקצוע כלשהו, כנראה גם בעקבות הכתוב במזמור 'אשת חיל': "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר" (משלי לא יט).

המילה שָׁלוּחַ, צורת ההווה הסבילה של 'שלח', מופיעה במקרא בכמה משמעויות: מושט, מתוח קדימה: "וְהִנֵּה-יָד שְׁלוּחָה אֵלָי" (יחזקאל ב ט); שנמסר ממישהו לאחר (בראשית לב יט). מילה זו מופיעה במשמעות 'מהיר מאוד' בכתוב "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה" (בראשית מט כא), ומכאן הביטוי אַיָּלָה שְׁלוּחָה ככינוי לאדם זריז. מילה זו נאמרת פעם אחת על אדם שנשלח להעביר מסר, בדבריו של הנביא אחיהו לאשת ירבעם: "וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ [כדי לבשר לך בשורה] קָשָׁה" (מלכים א', יד ו). בלשון חז"ל החלה מילה זו לשמש גם כשם עצם המציין את מי שנשלח למלא משימה מסוימת, בין היתר בביטוי ההלכתי שְׁלוּחֵי מִצְוָה אלה הנמצאים בדרכם לקיים מצווה כלשהי. ביטוי זה מוכר בעיקר באמירה התלמודית שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִים (פסחים ח ע"א), שלפיה מי שעוסק בדבר מצווה לא יאונה לו כל רע בדרכו.

גם שם העצם שָׁלִיחַ מופיע לראשונה בלשון חז"ל (באותה משמעות כמו שם העצם 'שלוח'), כנראה בהשפעת הצורות המקבילות בארמית 'שְלִיחַ' ו'שְלִיחָא'. בין היתר, שם עצם זה מופיע בביטוי שְׁלִיחַ צִבּוּר (מי שמוביל תפילה בציבור), למשל: "ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו" (משנה, ברכות ה, ה). על-פי ההלכה, "אין שליח לדבר עבירה" (קידושין מב ע"ב), כלומר האשמה מוטלת על מבַצע העבירה ואין מקבלים את טענתו שהוא נשלח על-ידי אחר. בלשון חז"ל נוצר גם שם העצם המופשט שְׁלִיחוּת במובן תפקידו של השליח, בעקבות המילה הארמית "שליחותא", למשל: "השוכר את הפועל להביא שליחות ממקום למקום" (תוספתא, בבא מציעא ז ג). בלשון ימינו קיבלה מילה זו משמעות נוספת: משימה חשובה שרואים בה מטרה נעלה; ייעוד.

בתקופת הקורונה כל השליחים המביאים משלוחים לאנשים המסוגרים בבתיהם הפכו לשליחי מצווה. המילה 'שליח' אינה מופיעה במקרא, ובמקומה נהוגה, בין היתר, המילה 'מלאך'.

Read Full Post »

Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: