Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘נגה פורת’ Category

לאחרונה שוב עלתה לכותרות סוגיית שפת ההוראה במוסדות להשכלה גבוהה – האם ללמד סטודנטים בעברית או באנגלית. לא כאן המקום לדון בנושא זה, אך אפשר לרדת לעומקה של סוגיה מעניינת בעברית עצמה: מה מקורן של המילים הוֹרָאָה ולִ מּוּד.

לפועל הוֹרָה  יש שתי משמעויות עיקריות: גם 'הראה, הצביע על', למשל: "השלט מורה את הדרך למרכז העיר" וגם 'לימד'. מקורה של דו-משמעות זו בלשון המקרא. המשמעות הראשונה מופיעה, בין היתר,  בפסוק זה: "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם" (שמות טו כה). במקום אחר במקרא פועל זה  מציין הצבעה על הכיוון הרצוי, על הדרך הרצויה: "לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה [את הדרך לגושן]" (בראשית מו כח). צורת ההווה 'מורה' מופיעה במשמעות זו בצירופים מוֹרֵה  דֶּרֶךְ והָאֶצְבַּע הַ מּוֹרָה.

במקרא פועל זה מופיע מספר פעמים לציון הכוונה לדרך מטפורית, למשל: "וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה" (שמואל א' יב, פס' כג). ממשמעות זו של 'הכוונה' מוסרית נשתלשלה משמעות כללית יותר של לימוד, המופיעה אף היא במקרא, לדוגמה: "אֶת-מִי יוֹרֶה דֵעָה" (ישעיהו כח ט). גם המילה מוֹרֶה מופיעה במקרא, למשל: "וְלֹא-שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל מוֹרָי וְלִמְלַ מְּדַי לֹא-הִטִּיתִי אָזְנִי" (משלי ה יג). הפועל 'הורה' נגזר מהשורש יר"י בבניין הפעיל. ככל הנראה, אין קשר אטימולוגי בינו ובין הפועל 'ירה'.

משורש הפועל 'הורה' נגזרה, ככל הנראה, גם המילה תּוֹרָה. בלשון חז"ל נגזר ממנו שם הפעולה הוֹרָאָה, לצד המילה הוֹרָיָה, שצורת הריבוי שלה משמשת כשמה של מסכת הוֹרָיוֹת. בימי הביניים החלו להשתמש  במילה 'הוראה' גם בתחום המילוני כדי לציין מובן, פירוש, או משמעות של מילה.

מעתק משמעות קרוב חל בפועל הִדְרִיךְ, הנגזר משורש המילה  דֶּרֶךְ. במקרא פועל זה משמש הן בהקשר של הכוונה למקום כלשהו "וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל-עִיר מוֹשָׁב" (תהלים קז ז), והן בהקשר של הכוונה מוסרית: "בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵיתִיךָ, הִדְרַכְ תִּיךָ בְּמַעְגְּלֵי-יֹשֶׁר" (משלי ד יא).

כבר במקרא הפועל לִ מֵּד שימש כנרדף ל'הורָה', והמילה מְלַ מֵּד – כנרדפת ל'מורה'. ככל הנראה, משמעותו המקורית של השורש למ"ד קשורה בהכוונת הבהמות בחרישת תלמים. משורש זה נגזרה המילה מַלְמָד, המשמשת רק בצירוף המקראי מַלְמַד הַבָּקָר (שופטים ג לא): מקל ארוך שבקצהו וו מחודד, המשמש את האיכר לכיוון בהמה חורשת ולזירוזה. חז"ל כבר עמדו על הקשר בין מילה זו והפועל 'לימד': "מַלְמַד (נקרא כך) שהוא מלמד את הפרה לחרוש בשביל ליתן חיים לבעליה" (ירושלמי סנהדרין נ, א פרק י הלכה א). במקום אחר השורש מופיע גם בצורת סביל המתארת בעל חיים מאולף: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻ מָּדָה" (הושע י יא). רש"י מפרש פסוק זה: "עשויה חבורות חבורות במלמד הבקר […] כלומר הרבה יסורין הבאתי עליה". כמו כן, לפי חוקרים רבים, האות לָמֶד בכתב העברי-כנעני הקדום נראתה כצורת מלמד הבקר. מאז השתנתה צורתה של האות ל', וכיום גם פעולת הלימוד וההוראה אינה באמצעים תוקפניים, אלא בדרכי נועם.

הפועל 'לימד' משמש במקרא גם בהקשר של הכוונה והתוויית דרך, בין היתר במובן המוסרי של 'הדריך' (נתן הכוונה מוסרית): "יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט, וִילַ מֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ" (תהלים כה ט). ברוב המקרים פועל זה משמש במשמעות המוכרת לנו כיום, למשל:    "וְלִ מַּדְ תֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם" (דברים יא יט), לצד הפועל לָמַד: "לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" (שם, לא יב). השורש למ"ד מתאר גם הרגל וניסיון, וממנו נגזר התואר לָמוּד, שצורות הנסמך שלו משמשות כרכיב ראשון בצירופים כגון "וּלְמוּדֵי מִלְחָמָה" (דברי הימים א, ה, פס' יח). בלשון המקרא גם המילה לִ מּוּד משמשת כתואר באותה משמעות (מורגל לעשות משהו), לדוגמה: "גַּם אַתֶּם תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב לִ מֻּדֵי הָרֵעַ" (ירמיהו יג כג). מהפסוק "פֶּרֶה [=חמור בר] לִ מֻּד מִדְבָּר בְּאַוַת נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ" (שם, ב כד) נוצר הביטוי המליצי  פֶּרֶא לִ מּוּד מִדְבָּר, כינוי לאדם פורק עול. הנביא ישעיהו (כט, יג) הוכיח את העם בשם האל בדברים אלה: "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי, וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָ שִׁים מְלֻ מָּדָה". מדברי הנביא נגזר ביטוי המשמש ככינוי למעשה שעושים מתוך הרגל או מתוך שנהוג לעשותו, בלי לתת את הדעת לטעמו ולנימוקו.

המילה לִ מּוּדִים משמשת במקרא במובן 'תלמידים, חניכים' (שלא כמו משמעותה כיום), למשל: "וְכָל-בָּנַיִךְ לִ מּוּדֵי ה'" (ישעיהו נד יג), וכן: ""ה'… נָתַן לִי לְ שׁוֹן לִ מּוּדִים… יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּ מּוּדִים" (ישעיהו נ ד). מפסוק זה נוצר הביטוי 'לשון לימודים', שפירושו: לשון מליצית, שפה גבוהה ונמלצת; שפתו של אדם מלומד ומשכיל.

המילה  תַּלְמִיד מופיעה במקרא רק פעם אחת (דברי הימים א כה, פס' ח), ופעמים רבות מאוד בכתבי חז"ל. והרי החיבור העיקרי של חז"ל אחרי המשנה מכונה  תַּלְמוּד. המילה 'תלמוד' משמשת גם כשם כולל לכל חיבורי חז"ל, וכן – כנרדפת למילה 'לימוד', למשל: "ולא מגיס לבו [=מזלזל] בתלמודו" (משנה, אבות ו ו).

Read Full Post »

חג החנוכה עוד לא הגיע, אבל הסופגניות כבר מככבות בכל המאפיות. כבר נכתב הרבה על המילה סֻפְגָּנִיָּה; כידוע, מקורה של מילה זו במילה סְפוֹג, שנשאלה מיוונית בתקופת חז"ל ראו כאן. הסופגנייה אינה המאכל המתוק היחיד שקשור למילה זו: יש גם עוגה רכה וקלה המאופיינת במרקם אוורירי וקפיצי, ומכונה עוּגַת סְפוֹג (sponge cake). בלשון חז"ל נגזר מהמילה 'ספוג' גם השורש ספ"ג, ועתה נמקד בו את תשומת הלב.

הפועל סָפַג מופיע לצד המילה 'ספוג' במשל של חז"ל, המדמה סוגים שונים של אנשים השומעים דברי חכמים, לסוגים שונים של כלי קיבול וניפוי: "ארבע מידות ביושבים לפני חכמים: ספוג ומשפך, מְשַׁמֶּרֶת ונָפָה .ספוג, שהוא סופג את הכול; משפך, שהוא מכניס בזו, ומוציא בזו; מְשַׁמֶּרֶת [מסננת עמוקה שהמאכל נשאר בה לאחר סינון הנוזלים], שהיא מוציאה את היין, וקולטת את השמרים; ונָפָה [כלי ובו רשת מסננת דקה וצפופה מאוד, המשמש לניפוי קמח], שהיא מוציאה את הקמח, וקולטת את הסולת." (מסכת אבות, ה, טו). לפי פירוש הרמב"ם, הספוג משול כאן ל"איש הזכרן שיזכור כל מה שישמע ולא יבדיל בין האמת והשקר" (ובלשון ימינו: למי שיאמין גם ל'חדשות כזב', כלומר ל'פייק ניוז'). הרמב"ם מסיק שלפי משל זה, המקשיב האידיאלי לדברי חכמים משול לנָפָה, בכך שהוא בורר את דברי האמת העיקריים מדברי השקר הטפלים.

במשל זה המילה 'ספוג' והפועל 'ספג' משקפים את המטפורה השגורה, שלפיה מוח האדם הוא כלי קיבול הקולט לתוכו את המידע שמגיע מבחוץ, בין היתר באמצעות האזנה לדברי אחרים. בימינו נוטים להשתמש במילה 'ספוג' במשמעות מטפורית דומה, ולהגיד שילדים קטנים קולטים היטב מידע מסביבם, "כמו ספוג". ואולם לשימוש המטפורי העכשווי במילה 'ספוג' יש קונוטציה חיובית, בניגוד לקונוטציה השלילית במשל החז"לי שלעיל.

גם לביטוי סָפַג מַכּוֹת יש מקור בכתבי חז"ל, לדוגמה: "רבי יהודה אומר: אם אינה סופגת את הארבעים [=ארבעים מלקות שהיו נהוגות כעונש על עבירות שונות], תספוג מכת מַרְדּוּת [מכה לשם ענישה]" (נזיר, ד, ג). בלשון ימינו אפשר גם 'לספוג' ביקורת, תבוסה או עלבונות. כאשר הפועל 'ספג' מופיע לפני מילים אלה, יש לו גון משמעות סביל: מישהו 'סופג' מכות או התקפות ממישהו אחר.

המילה סְפִיגָה משמשת גם במובן בלימה, ויסות, הפחתה (של זעזועים, טלטלות, רעשים וכד'). בין היתר, מילה זו מופיעה בביטויים צבאיים המתארים עמידה מול התקפות, כמו כֹּ שֶׁר סְפִיגָה (למשל: "עוצמה צבאית נמדדת לא רק בכושר לחימה אלא גם בכושר ספיגה") וכּוֹנְנוּת סְפִיגָה (כניסה למשטר של התגוננות פעילה וסבילה לפני הרעשה צפויה, כדי להקטין את נזקיה). לפועל 'ספג' ולשם הפעולה 'ספיגה' יש שימושים גם בתחום הכלכלה, בצירופים כגון 'ספג התייקרויות', 'ספג עלויות', שפירושם: נשא בהפסד או בהפחתת הרווח שנגרמו ליצרן או לגוף מסחרי כלשהו עקב התייקרות של חומרי גלם, מוצרים או שירותים. בניגוד לביטוי 'ספג מכות', בביטויים אלה הספיגה אינה רק סבילה: יש בה גם התכוונות פעילה להתקפה או להפסד כלכלי.

בתולדות העברית נגזרו מילים רבות מהשורש ספ"ג: הפעלים הִסְ פִּיג ונִסְ פַּג, התארים סְפוֹגִי (והתואר הנרדף, הנדיר יותר סְפוֹגָנִי), סוֹפְגָנִי (ולחלופין סַפְגָנִי), סָפִיג (שאפשר לספוג אותו) ועוד. בן-יהודה חידש את המילה מַסְ פֵּג: מכשיר כתיבה קטן מכוסה נייר סופג המשמש לספיגת דיו. השימוש בו פסק בהדרגה מאז המצאת העט הכדורי.

Read Full Post »

לקראת הבחירות המוניציפליות, מועמדים רבים לראשות המועצות המקומיות והעיריות מתחייבים לפתח ולטפח את מראה היישובים השונים. כמו כן, חזונם של בתי ספר רבים הוא לפתח ולטפח את כישוריהם של התלמידים. הדמיון בצליל ובמשמעות מקרב בין הפעלים  פִּ תֵּחַ וטִ פֵּחַ. האם יש קשר היסטורי ביניהם?

המשמעות המקראית של הפועל 'פיתח' היא 'התיר, פתח קשר; הסיר, שחרר', למשל: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּ תַּחְ תָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל יב). בספר מלכים א' (כ יא) נכתב: "וַיַעַן מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיאֹמֶר [למלך ארם] דַּבְּרוּ אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר    כִּמְפַ תֵּחַ". פסוק זה הוא מקורו של הביטוי הידוע, שפירושו המילולי הוא 'אל יתפאר מי שחוגר את כלי נשקו כמי שכבר פותח את החגור כדי להסיר אותם לאחר שניצח בקרב'; כלומר: 'אל לו לאדם להתפאר במשהו לפני שביצע אותו'. הפועל 'פיתח' משמש במקרא גם כפועל סביל, כמו נִפְ תַּח, בין היתר בהקשר של צמיחה: "נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן  פִּ תַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים" (שיר השירים ז יג). גם בעברית בת-זמננו משתמשים בפועל 'פיתח' במובן 'הצמיח': "עצים אלה הצליחו לפתח גזע עבה בגובה של 10 מטר ויותר".במקום אחד במקרא הפועל 'פיתח' מציין את עיבוד האדמה: "יַחֲרֹשׁ הַחֹרֵשׁ לִזְרֹעַ יְפַ תַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתוֹ" (ישעיהו כח כד). עם זאת, הפועל 'פיתח' במובן 'חרת', המופיע אף הוא במקרא, אינו קשור מבחינה היסטורית לשורש פת"ח שעניינו ההפך מ'סגר'.

מהשורש פת"ח נגזר הפועל הִתְ פַּ תֵּחַ בבניין פיעל. פועל זה מופיע פעם אחת במקרא, במשמעות קרובה לזו של 'פיתח': "התפתחו (קרי: הִתְפַּתְּחִי) מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן" (ישעיהו נב ב). פירושו המילולי של פסוק זה הוא 'התירי את הכבלים מעל צווארך'. כלומר, משמעותו המקראית של הפועל 'התפתח' היא 'השתחררות, שחרור עצמי מכבלים'. בלשון חז"ל הפועל 'נתפתח' משמש גם במובן 'נפתח ונבקע', למשל: "ניתפתחו החביות" (משנה, ערלה ג, ח). פועל זה משמש גם במובן של פתיחת העיניים לראייה, ומתאר מצב שבו עיוור חוזר לראות: "סומא וניתפתח" (משנה, גיטין ב, ו).

בעברית החדשה קיבלו הפעלים 'פיתח' ו'התפתח' משמעויות מופשטות יותר. הפועל 'פיתח' ושם הפעולה  פִּ תּוּחַ מציינים קידום, עיבוד, שיפור ושכלול (פיתוח אזור כלשהו) וכן המצאה (פיתוח מוצרים חדשים). הפועל 'התפתח' ושם הפעולה הִתְ פַּתְחוּת מציינים התקדמות ושיפור הדרגתי (בין היתר, בביטוי 'התפתחות הילד'). משמעויות מופשטות אלה נגזרו מהמשמעויות המקראיות: שחרור או השתחררות ממגבלות, פתיחת דרכי יציאה ממקום כלשהו כדי להתקדם, היפתחות והתרחבות (כמו פרח בצמיחתו).

המשמעות המופשטת של הפעלים 'פיתח' ו'התפתח' מתרגמת את הפועל to develop. מקור הפועל הלועזי הוא בצרפתית עתיקה – desveloper. פועל עתיק זה מורכב מקידומת השלילה des- ומהפועל veloper שפירושו 'לעטוף' (וממנו נגזרה המילה האנגלית envelope במובן 'מעטפה'). פירושו של הפועל בצרפתית היה 'להסיר עטיפה', ומשם הוא נשאל לאנגלית במובן 'לפתוח, לפרוש, לגלול'. מאז השתנתה משמעות הפועל באנגלית למשמעויות המופשטות של התקדמות בהדרגה, שיפור ושכלול.

הפועל 'טיפח' מופיע פעם אחת במקרא בהקשר של גידול ילדים: "אֲשֶׁר-טִ פַּחְ תִּי וְרִבִּיתִי" (איכה ב כב). יש הרואים פועל זה כגזור משם העצם טֶפַח: מידת אורך קדומה השווה לרוחב כף ידו של אדם מבוגר(למשל: "וְעָבְיוֹ טֶפַח", מלכים א, ז כו). המשמעות הראשונית של הפועל היא נשיאת תינוק על כפות הידיים. שם הפעולה טִ פּוּחַ מופיע במקרא בצירוף "עֹלְלֵי טִפֻּחִים" (איכה ב כ) במובן 'תינוקות שהאימהות מטפלות בהם בחיבה'.

בעברית בת-זמננו פועל זה משמש הן לתיאור גידול ילדים והן לתיאור גידול צמחים, למשל: "שכנינו מטפחים עשבי תבלינים וצמחי מרפא באדניות שבמרפסתם." הפועל המקביל באנגלית הוא to nurture. מקורו בפועל הלטיני nutrire, שפירושו הוא גם 'להיניק' וגם 'לגדל, להזין'. מפועל לטיני זה נגזרו גם שם העצם nursery, שפירושו הוא גם 'חדר ילדים' או 'גן ילדים' וגם 'משתלה', והפועל to nurse, שהוראתו המקורית היא 'להיניק', ופירושו גם 'לטפל (בחולה), לסעוד' וגם 'לטפח'.

לסיכום, אין קשר היסטורי בין שני הפעלים – 'פיתח' ו'טיפח'. עם זאת, שניהם משמשים הן בתחום הבוטני (צמיחה טבעית או עיבוד אדמה ועידוד צמיחה) והן בתחום החינוך וגידול הילדים. הם מצויים בשימוש גם בתחומים נוספים, כגון: 'פיתוח מוצרים' בתעשייה, תקציב פיתוח המיועד לבניית תשתיות ועוד. גם בחברת מלינגו נמשיך לפתח את המוצרים שלנו ולטפח את הקשר עם הלקוחות.

Read Full Post »

בימים הראשונים של חודש אלול נפתחת תקופה של בקשת סליחות, תשובה והכנה לימים הנוראים. תקופה זו מאפשרת לנו לפתוח דף חדש כדי להתחיל מחדש בשנה הבאה. בקרוב תחל שנת הלימודים החדשה, המסמנת אף היא התחלות חדשות, על כל הקשיים וההזדמנויות הכרוכים בכך. כפי שאפרט להלן, כבר חז"ל הבינו ש"כל ההתחלות קשות". גם בירור לשוני למקורותיו של הפועל 'התחיל' אינו פשוט, הן מבחינת הצורה הדקדוקית והן מבחינת המשמעות.

במקרא מופיע הפועל הֵחֵל, משורש חל"ל, למשל: "וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בראשית ו א) . שורש זה משתייך לגזרת הכפולים, כלומר לשורשים ששתי האותיות האחרונות שלהם זהות זו לזו, ולכן לעיתים אחת מהן נשמטת, כמו בצורת היסוד 'הֵחֵל' בבניין הפעיל. בנטיות לעיתים מופיעה ל' דגושה תמורת ה-ל' השנייה שנשמטה: הֵחֵלָּה, הַחִלּוֹתִי וכיוב. משורש זה נגזר גם שם העצם תְּחִלָּה, למשל: "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים"  (רות א כב). בלשון חז"ל נוצר ממילה זו הפועל הִתְחִיל. האות ת' במילה זו היא תחילית, כלומר אות מוּסָפית המופיעה בתחילת מילה ואינה אות שורש, אך בשלב מסוים היא נתפסה כאות שורש, וכך נוצר שורש תלת-עיצורי שלם (מגזרת השלמים, שאינו משתייך לאחת הגזרות): תח"ל. שורש מסוג זה מכונה 'שורש תנייני'. בניתוח הדקדוקי של המילה 'התחיל' במילון רב-מילים מצוין בסוגריים השורש המקורי: תחל (חלל). מהפועל החדש 'התחיל' נוצר גם שם הפעולה 'התחלה', כמילה נרדפת ל'תחילה' (למשל: "מאימתי התחלת תספורת", שבת ט ע"ב). במדרש מכילתא דרבי ישמעאל (מדרש לספר שמות) נכתב: "ועתה קבלו עליכם, שֶכָּל התחלות קשות" (מכילתא סב). יש הקוראים מילה זו כ"הַתְּחִלּוֹת", אך לימים צמח מכאן הביטוי "כָּל הַהַתְחָלוֹת קָשׁוֹת".  במקביל מופיעה בארמית תלמודית המילה אַתְחַלְ תָּא, המוכרת בלשון ימינו בעיקר מהביטוי אַתְחַלְ תָּא דִּגְאֻלָּה (מגילה יז ע"ב).

השורש חל"ל מופיע במקרא גם בפועל חִלֵּל בבניין פיעל, בשתי משמעויות קרובות זו לזו – הן פגיעה בדבר קדוש: "וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו" (ויקרא כא יב) והן הפרת שבועה: "לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי, וּמוֹצָא שְׂפָתַי לֹא אֲשַׁנֶּה" (תהלים פט לה(. הפועל 'החל' מופיע פעמיים במקרא במשמעות 'חילל': בפעם הראשונה: "אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה […] לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ  כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל ג), כלומר: 'לא יָפֵר את הנדר'; ובפעם השנייה: "וְלֹא-אַחֵל [=לא אחלל] אֶת-שֵׁם-קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי-אֲנִי ה'  קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל" (יחזקאל לט ז). החוקרים והמילונאים חלוקים ביניהם בשאלה האם יש קשר בין שתי המשמעויות המקראיות של הפועל 'החל', ויש התומכים בכך על סמך השורש המקביל בערבית חל"ל. משורש זה נגזר הפועל הערבי 'חַלַּ' שפירושו הראשוני הוא 'התיר קשר', ויש לו משמעויות נוספות, כגון: 'הפך מאסור למותר, השתחרר ממחויבות'. מאותו שורש בערבית נגזר גם הפועל 'חַלַּלַ' שפירושו 'הרשה'. ככל הנראה, מהמשמעות הראשונית של פתיחת קשר נסתעפו הן המשמעות של פתיחה במעשה, כלומר של התחלה, והן המשמעות של התרת איסורים ונדרים. משורש זה נגזר גם שם העצם חֹל  (ההיפך של 'קודש').

עם זאת, אין קשר בין המשמעויות להלן למשמעויות אחרות של השורש חל"ל, ולמילים 'חליל', 'חָלָל'  ו'חָלוּל'. יתר על כן, אין לבלבל בין מילים משורש זה למילים מהשורש חו"ל, כגון: 'חָל', 'חוֹלֵל', 'התחולל'  ועוד.  הפועל המבלבל ביותר הוא הוּחַל. פועל זה, בבניין הופעל, יכול להתפרש בשתי צורות: או כצורת הסביל של הֵחֵל, המופיעה לראשונה במקרא: "אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד כו), ובלשון ימינו: "באזור הוּחַלָּה בנייתן של מאה דירות"; או כצורת הסביל של הֵחִיל  משורש חו"ל ('העניק תוקף למשהו', 'גרם שמשהו יחול על'…), המופיעה בכתבי חז"ל: "והמקום הוחל שמו עליהן" (תוספתא, בבא בתרא ה ד), ובימינו: " החוקים האמורים הוּחֲלוּ על שוטרים וסוהרים".

אסיים בברכת  תָּחֵל שָׁנָה וּבִרְכוֹתֶיהָ.

Read Full Post »

ב-21.6 חל היום הארוך ביותר בשנה. בימים אלה גם נערכים משחקי המונדיאל, שבהם לפעמים יש הארכה. בקרוב מתחיל החופש הגדול, שנחשב ארוך מדי בעיני ההורים, אבל לא בעיני המורים וחלק מהתלמידים.

המשמעות הראשונית של התואר 'ארוך' היא 'שיש מרחק גדול בין קצה אחד שלו לקצה האחר', לדוגמה:" הדרך מתל אביב לאילת ארוכה מאוד".  כידוע, מילים רבות הרחיבו את משמעותן מתחום המקום הפיזי לתחום הזמן, וכך קיבל התואר 'ארוך' את משמעותו השנייה: שנמשך הרבה זמן, למשל בביטויים: יום לימודים ארוך, סוף שבוע ארוך ועוד. כך קרה גם במשמעותו של התואר ההפוך קצר. לפי המטפורה הבסיסית הזאת, הזמן נתפס כאובייקט שאפשר למדוד את אורכו. הצירוף אֲרֹךְ טְוָח   מתאר משהו שמגיע למרחק רב, או משהו שנמשך פרק זמן ארוך, ובהתאם – גם הצירוף ההפוך 'קצר טווח'. המילה טְוָח  עצמה מתארת גם מרחק וגם פרק זמן.

גם מילים אחרות מהשורש אר"ך מתארות הן מרחק רב והן זמן רב. במקרא הפועל אָרַךְ מתאר גם את מידתם של ענפי העץ: "וַתֶּאֱרַכְנָה פארתו [קרי: פֹארֹתָיו]" (יחזקאל לא ה) וגם את התמשכות הזמן: "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים" (בראשית כו ח). הפועל הֶאֱרִיךְ משמש גם במובן הגדלת מידותיו של חפץ: "הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי" (ישעיהו נד ב) וגם במובן הגדלת משך הזמן, בעיקר בביטוי הֶאֱרִיךְ יָמִים, לדוגמה: "וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע כד לא).  שם העצם המופשט אֹרֶךְ מופיע במקרא בעיקר כמידה פיזית, לצד 'רוחב' (בין היתר: בראשית ו, טו בתיאור המידות של תיבת נוח), אך גם בביטויים לְאֹרֶךְ יָמִים  (למשך זמן רב: "וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-ה' לְאֹרֶךְ יָמִים", תהלים כג ו) ואֹרֶךְ יָמִים (חיים ארוכים, בין היתר תהלים כא ה). בכתבי חז"ל נוסף גם הביטוי אֲרִיכוּת יָמִים באותה משמעות.          

במקרא יש למילה 'אָרֹךְ' צורת נסמך מיוחדת: אֶרֶךְ, לדוגמה: "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר [=הכנף]" (יחזקאל יז ג).  יש הגוזרים אותה מצורת היסוד המשוערת 'אָרֵךְ'. צורה זו מוכרת בעיקר מהביטוי אֶרֶךְ אַפַּיִם שפירושו  סבלן, שאינו ממהר לכעוס: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (משלי טז לב). המילה  אַפַּיִם היא נטיית הזוגי של המילה 'אף'. במקרא 'אף' משמשת גם במובן 'כעס', למשל: "כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה" (דברים ט יט). מובן מיוחד זה קשור לביטוי המקראי חָרָה אַפּוֹ (במישהו), שפירושו 'כעס עליו מאוד' (לדוגמה: בראשית ל ב). ביטוי זה מבוסס על מראה האף והפנים בשעת כעס, כאילו יוצא מהם עשן. מניחים שהמשמעות המקורית של הפועל חָרָה  הייתה 'לבעור', וממנה נגזרה המשמעות המופשטת 'לבעור מכעס'.  כך מתואר האל באחד ממזמוריו של דוד המלך: "מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי-חָרָה לוֹ; עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל" (שמואל ב כב, ח-ט). רש"י פירש פסוק זה כך: "כן דרך הכועס, יוצא עשן מנחיריו".

לעומת זאת, הביטוי המקראי הֶאֱרִיךְ אַפּוֹ  פירושו: 'לא מיהר לכעוס', 'התאפק מלכעוס', למשל בדברי האל לנביא: "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי… לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ" (ישעיהו מח ט). וכך נוצרה גם משמעותו של הביטוי 'ארך אפיים',  המתאר בין היתר את אחת מתכונותיו של האל ודרכיו בהנהגת העולם, לפי שלוש עשרה המידות המפורטות בספר שמות:"ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמות לד ו(. במקום אחד במקרא מופיע גם ביטוי הפוך, המתאר את מי שממהר לכעוס: "קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת" (משלי יד יז). ואילו בספר קהלת (ז, ח) נאמר: "טוֹב אֶרֶךְ-רוּחַ מִגְּבַהּ-רוּחַ". 'אֶרֶךְ רוח' הוא מי שאינו קצר רוח, ומכאן נגזר הביטוי אֹרֶךְ רוּחַ  (סבלנות, יכולת התאפקות).  הביטוי המליצי אָרְכָה לוֹ הַשָּׁעָה מתאר דווקא מצב שבו מישהו היה קצר רוח: הזמן נמשך בעיניו ללא קץ, היה נדמה לו שהזמן עובר לאט.

אסיים בתקווה שהיה לכם אורך נשימה מספיק כדי לקרוא את הטקסט הזה, ולא הארכתי מדי בדברים.

Read Full Post »

אחת מתנועות המחאה החברתית שקמו ב-2011 נקראה "ישראל יקרה לנו", והיא נועדה למחות נגד יוקר המחיה בארץ. שם התנועה מתבסס על משחק מילים בין שתי המשמעויות העיקריות של התואר יָקָר: האחת – 'שמחירו גבוה' והאחרת –'אהוב, חשוב'. כפל משמעות זה עובר כחוט השני במילים שונות מהשורש יק"ר.

כפל המשמעות הזה קיים בלשון המקרא. התואר 'יקר' מתאר דברים שמחירם גבוה, בעיקר בצירוף "אֶבֶן יְקָרָה" (בין היתר: שמואל ב, יב ל), כלומר אבן חֵן. הצירוף 'אבנים יקרות' מציין במקרא אבני בניין שעלותן גבוהה: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ [שלמה] וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת, אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א ה לא). לפי חלק מהפרשנים, אבנים אלה היו גם כבדות, וכך עולה גם מהשוואה לשורש המקביל בערבית וק"ר (ידוע ש-ו' בראש מילה בשורשים בערבית מקבילה ל-י' בראש מילה בעברית), שאחד ממובניו הוא 'מטען כבד'. גם בארמית השורש יק"ר משמש לעיתים במובן 'כבד' (למשל המילה "יַקִּירָה" בארמית המקראית, דניאל ב יא שפירושה 'כבד' או 'קשה').

התואר 'יקר' מתאר במקרא גם רכוש: "כָּל-הוֹן יָקָר נִמְצָא;  נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל" (משלי א יג). פעמים אחרות הוא מתאר באופן מטפורי אדם או דבר שערכו רב וחשוב, למשל: "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד ב), כלומר השווים בערכם לזהב (ראו כאן). בספר משלי (ג, טו) נאמר על החוכמה: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים". בספר איוב (לא, כו) נכתב: "אִם-אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל,  וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ", ונהוג לפרש זאת כ'ירח נהדר'. פעם יחידה התואר הזה משמש במובן 'נדיר': "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ [=נפוץ]" (שמואל א ג א). בעברית החדשה נשתמרה משמעות זו בצירוף  יְקַר הַמְּצִיאוּת.  התואר 'יקר' מופיע ללא שם עצם בביטוי הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל, שפירושו 'הפיק טובה מרעה', בעקבות הפסוק: "וְאִם-תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל [=זול, נִקלֶה, פְּחוּת ערך]" (ירמיהו טו יט).

במקרא נגזר מאותו שורש גם הפועל יָקַר בבניין קל. פועל זה מופיע גם במשמעות של 'עלה מחיר רב': " וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם" (תהלים מט ט), אך בעיקר במובן 'היה אהוב וחשוב', לדוגמה: "יָקַרְתָּ בְעֵינַי, נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ" (ישעיהו מג ד). בבניין הפעיל נגזר משורש זה הפועל הוֹקִיר, המופיע רק פעמיים במקרא; הראשונה: "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר" (ישעיהו יג יב). הפועל 'הוקיר' משמש בפסוק זה במובן 'עשה ליקר יותר, העלה את מחירו', ומובן זה מתאר באופן מטפורי את ערכו של האדם; ובפעם השנייה: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ" (משלי כה יז). מפסוק זה נגזר הביטוי המליצי 'הוקיר רגלו/רגליו (ממקום כלשהו)' שפירושו 'נמנע מלבוא לשם; בא לשם לעיתים רחוקות בלבד'. ביטוי זה נרדף לביטוי הִדִּיר (אֶת) רַגְלָיו  מהשורש נד"ר, ומשמעות הפועל 'הוקיר' בביטוי זה היא 'הפך ליקר' במובן 'הפך לנדיר'.

מהשורש יק"ר נגזר שם העצם יְקָר,  המשמש כמילה נרדפת למילה כבוד, כמו בפסוק הידוע ממגילת אסתר: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (ו ט). שם עצם זה משמש גם במובן 'דבר בעל ערך רב, דבר מפואר ורב הוד', למשל: "וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת-כָּל-יְגִיעָהּ וְאֶת-כָּל-יְקָרָהּ וְאֵת כָּל-אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם" (ירמיהו כ ה)גם בערבית השורש המקביל וק"ר מציין 'כבוד'.  והרי גם בעברית המילה 'כבוד' נגזרת משורש המילה 'כָּבֵד'. דבר כבד, שמשקלו רב, מציין באופן מטפורי עניין בעל חשיבות רבה הראוי להערכה ולכבוד.  

לעיון מיוחד ראוי הביטוי אוֹר יְקָרוֹת. פירוש הביטוי המליצי הזה הוא: אור זך ונעים לעין, אבל מקורו מצוי דווקא בטקסט שאינו נעים לאוזן: בנבואה אפוקליפטית של הנביא זכריה (יד, ו): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן (כתיב: יקפאון)". בפסוק זה יש טעם מפסיק במילה "אור", כלומר: יש מעין סימן פיסוק המפריד בין חלקי המשפט: "לא יהיה אור, יקרות וְקִפָּאוֹן". הפרשנים נחלקו בפירוש פסוק זה. רבי יונה אבן ג'נאח (ריב"ג, מדקדק עברי ידוע שחי בתור הזהב בספרד) פירש ב'ספר השורשים' שלו את המילה "יקרות" בפסוק זה כעננים כבדים הממטירים גשם וברד. לפי פירוש זה, הנביא מתאר מצב שבו לא יהיה אור, אלא עננים קודרים.  פירוש זה מבוסס על הקישור בין השורש יק"ר למשמעות של 'כובד'. עם זאת, במרוצת הדורות נשכח הפיסוק המקורי של הפסוק בטעמי המקרא, וכן ההקשר האפוקליפטי שבו הופיע הפסוק, וכך צורפו המילים 'אור' ו'יקרות' יחד לביטוי המוכר לנו כיום. ככל הנראה, המשמעויות החיוביות המוכרות של התואר 'יקר' השפיעו על יצירת הביטוי הזה.   

במקרא מופיעה פעם אחת מילה נרדפת ל'יקר', בפסוק הידוע: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיהו לא יט). בפסוק זה המילה 'יקיר' משמשת במובן 'אהוב'. בלשון חז"ל מילה זו משמשת גם במובן 'נכבד', בעיקר בצירוף "יַקִּירֵי ירושלים" (משנה, יומא ו, ד; תוספתא, ערכין ב,א; סוכה לז ע"א ועוד), כלומר: 'נכבדי ירושלים'. כיום המילה 'יקיר' משמשת (בין היתר) כאות הערכה הניתן לאדם על-ידי מועצת העיר שהוא מתגורר בה (כל עיר, ולאו דווקא ירושלים)או על-ידי מוסד חשוב, לדוגמה: "יקירי העיר הוזמנו לשבת ביציע האורחים המכובדים."    

גם בשפות אירופאיות יש כפל משמעות דומה. באנגלית המילה precious פירושה גם 'יקר ערך' (לדוגמה, אבנים יקרות הן precious stones) וגם 'יקר ללב, אהוב'. מילה אנגלית זו נגזרה מאותו מקור של המילה price  (מחיר). התואר dear פירושו בעיקר 'יקיר, אהוב', אבל באנגלית בריטית יש לו עוד משמעות: 'שמחירו גבוה'. המילה dear משמשת גם כתואר הפועל שפירושו 'ביוקר', כמו המילה dearly. בצרפתית המילה cher פירושה גם 'יקיר, אהוב' וגם 'שמחירו גבוה'. מילה צרפתית זו קשורה לפועל cherish (להוקיר, להעריך) באנגלית.  

לסיום, תודה לקוראינו היקרים שהקדשתם את זמנכם היקר לקריאת שורות אלה. 

 

Read Full Post »

קריאת ההגדה בליל הסדר מפגישה אותנו עם רבדים שונים בתולדות העברית: מזמורי תהלים ופסוקי מקרא המשובצים בהגדה, כתבי חז"ל ופיוטי ימי הביניים. חלקה העיקרי של ההגדה מבוסס על כתבי חז"ל, ובייחוד על המשנה וכתבים אחרים מתקופת התַּנָּאִים (חכמי המשנה). בהזדמנות זו אפשר לשים לב לכמה מאפיינים בולטים של לשון חז"ל (המכונה גם 'לשון חכמים').

מה נשתנה בין לשון המקרא ללשון המשנה? הצורה נִשְׁתַּנָּה, כמו כל צורות הפועל בבניין 'התפעל' בזמן בעבר הפותחות ב-נ' במקום ב-ה' (במקרה זה, במקום 'הִשְׁתַּנָּה') , אופיינית ללשון חז"ל.  

בלשון חז"ל נוספו לעברית כמה מילות קישור בסיסיות, ויש להן ייצוג הולם גם בהגדה: בין היתר, המילה 'אִלּוּ', המופיעה גם במקרא (למשל אסתר ז, ד), משמשת כבסיס לשתי מילות קישור חשובות אחרות שנוצרו בלשון חכמים: האחת – כְּאִלּוּ , המופיעה במשפט הידוע :"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כידוע, בלשון הדיבור חלה בשנים האחרונות אינפלציה בשימוש במילה 'כאילו' בלי קשר למשמעותה המקורית. המילה השנייה היא אֲפִלּוּ, שנוצרה מחיבור המילים אף (גם) ו'אִלּוּ'. שימושה המקורי של מילה זו הוא כמו הצירוף 'גם אִם', ואין אחריה עוד מילת קישור: "ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים".   

בהגדה מופיעים גם כמה ביטויים אופייניים לדיון ההלכתי והפרשני של חז"ל. המילה שנאמר משמשת להצגת ציטוטים מהמקרא. מילה זו מופיעה גם כחלק מהביטוי כְּמוֹ [כְּמָה] שֶׁנֶּאֱמַר (המילה כְּמָה היא חלופה של 'כמו'). לעיתים מילה זו מופיעה אחרי מילת השאלה מִנַּיִן (במובן 'על סמך מה'), למשל: "רבי עקיבא אומר: מניין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרִים במצרַיִם הייתה של חמש מכות? שנאמר: ישלח בם חרון אפו, עברה וזעם וצרה, משלחת מלאכי רעים." זה ניסוח מקובל במשנָה, ובו התשובה לשאלה הפותחת במילה 'מניין' היא פסוק כלשהו בתורה שעליו מסתמך הדובר. מילה זו מורכבת מהיסודות 'מִן' ו'אַיִן' (איפה), בדומה למקבילתה המקראית מֵאַיִן.

גם הביטוי תַּלְמוּד לוֹמַר מופיע לפני חלק מציטוטי הפסוקים, במובן: 'לְמַד את הדבר מן הפסוק הזה'.  הביטוי צֵא וּלְמַד פירושו 'תן דעתך על עניין זה; הפק ממנו לֶקח', למשל: "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול". הצירוף  עַל שׁוּם  (בגלל, מפני ש) והשאלה על שום מה מופיעים בהגדה זה לצד זה: "מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמיררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". המילה 'שום' בביטויים אלה, מקורה בהתגוונות פונטית של המילה 'שֵם', בהשפעת הארמית; הצורה המקורית הייתה "על שֵם מה" (זה גם מקורה של מילת הקישור 'משום ש'). הביטוי דָּבָר אַחֵר מופיע בין פרשנות אחת לאחרת, כפתיחה לפירוש אחר או להסבר אחר. לימים התחילו להשתמש ביידיש בביטוי עברי זה כלשון נקייה לבשרה של אחת החיות הטמאות.

בהגדה יש גם שני קטעים בארמית: "הא לחמא עניא" והפיוט "חד גדיא" (וכן כמה מילים בפיוט "אחד מי יודע". רבות מהמילים הארמיות בטקסטים האלה מובנות לדובר העברית, וביניהן שמות העצם "לחמא", "גדיא", "כלבא" ועוד. גם המילה 'אבא' המופיעה ב'חד גדיא' היא מילה ארמית במקורה שחדרה לעברית. מילים אחרות קרובות למילים עבריות בחילופי עיצורים: "ארעא" היא 'ארץ', "תורא" הוא 'שור' (אין קשר בין מילה זו למילה העברית 'תורה'). "חד גדיא" מלמד אותנו גם כמה שמות עצם בארמית: "שוּנְרא" הוא חתול; ממילה ארמית זו נגזר גם שמו של היונק שֻׁנָּר ממשפחת החתוליים, המכונה בלועזית 'לִינְקְס'.  "נוּרָא" היא אש; מילה זו מופיעה גם בצירוף זיקוקין די נור (בארמית: 'ניצוצות של אש'). מילה ארמית זו נגזרה מאותו מקור כמו המילים 'נֵר' ו'מנורה'; גם המילה 'נוּרה' נגזרה מאותו שורש בעברית החדשה." חוּטְרָא" הוא מקל, בדומה למילה העברית חֹטֶר  שפירושה 'ענף'. המילה תְּרֵי  פירושה 'שְנֵי', והיא מוכרת לנו גם משֵם הספר תְּרֵי עֲשַׂר במקרא, הכולל שנים עשר ספרי נביאים קצרים. המילה תְּרֵיסָר היא צורה חלופית של 'תרי עשר'. המילה הָא  פירושה 'זוֹ' או 'הרי', והיא נשתקעה בעוד ביטויים ארמיים, ובהם: הָא בְּהָא תַּלְיָא (זה תלוי בזה), הָא וְתוּ לֹא (זה ולא יותר מכך), והידוע מכולם – עַל דָּא וְעַל הָא.  מילת הקישור הארמית דְּ (במובן 'שֶ') מקשרת בין שרשרת האירועים ב'חד גדיא'. בקטע "הא לחמא עניא" מילה זו מופיעה גם במובן 'של': "בְּאַרְעָא דְּמִצְרָיִם", "בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל".  מילה זו מופיעה גם במשפט "כָּל דִּכְפִין  יֵיתֵי ויֵיכוֹל", שפירושו:  "כל הרעב יבוא ויאכל". המילה הארמית 'כפין' נגזרה מאותו שורש כמו המילה כָּפָן  (רָעָב). בעברית החדשה השתנתה משמעות הביטוי כָּל דִּכְפִין ל"כל מי שזקוק למשהו"; משמעות חדשה זו למעשה מתאימה יותר להמשך המשפט המקורי: "כָּל דִּצְרִיךְ".

וזה רק חלק קטן מהמגוון הלשוני המצוי בהגדה. ואם בזכות דברים אלה תוכלו לשים לב לתופעות לשוניות מעניינות בעת קריאת ההגדה – דיינו!

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »

%d בלוגרים אהבו את זה: