מזג האוויר משתגע, וכבר מדובר בריש גלי וכמעט ללא מתנגדים על 'משבר האקלים'. 'אקלים' היא מילה שנוצרה בימי הביניים בהשפעת המילה הערבית 'אִקלים', ששאלה אותה מהמילה היוונית 'קְלימה', שממנה נוצרו גם מילים בשפות אירופה. בערבית ובעברית נוספה למילה א' הקרויה 'א' פרוסתטית', על-פי העיקרון הדקדוקי שמילה בשפות אלה אינה יכולה להתחיל בשווא נח.
גם הצירוף 'מזג אוויר' נוצר בימי הביניים. הוא מופיע לראשונה בתרגום הקאנון מאת אבן סינא מן המאה ה-13: "והיותר ראוי במזגי האוויר שישתנה אל העיפוש הוא מזג האוויר החם והלח". גם: "וכבר ידעת איך יודעו מזגי האווירים ממרחבי הארצות ומעפרם וממשכנות ההרים". הביטוי מחבר את המילה המקראית 'מזג' והמילה התלמודית 'אוויר' שמקורה יווני. בשיר השירים (ז' 3) 'מזג' פירושה תערובת משקאות, בין היתר לצורכי מהילת היין החזק. בלשון חכמים המשמעות של 'מזג' התרחבה לאופיו של דבר מה. גם בשפות אירופה קיים קשר בין אופי – temperament – לבין המונח האקלימי temperature, ועל כך מצביע במילונו אליעזר בן יהודה. מזג האוויר הוא למעשה ערבוב, מיזוג מאפיינים של האוויר, כגון חום וקור, לחות ויובש.
שתי מילים מתחרות ביניהן על המים היורדים עלינו מהשמיים: 'גשם' ו'מטר'. המילה גשם מוכרת לנו גם מהאוגריתית, ובשיכול אותיות גם בערבית – סג'מ. גם בארמית ובאכדית נמצא מקבילות. 'גשם' מופיעה 35 פעמים בתנ"ך, 'מטר' – 38 פעמים. לפעמים הן צצות יחד: "וגשם מטר, וגשם מטרות עוזו" (איוב ל"ז 6). מכאן נוצר בידול. משורש המילה 'גשם' כמעט לא נוצרו מילים נוספות, פרט ל'גשום' ול'גִשמה' שהיא צינור להולכת מי גשם. זאת ככל הנראה בגלל הזהות ההומונימית עם גש"ם במשמעות גוף, ממשות. ירמיהו (י"ד 22) אומנם משתמש בפועל 'מגשימים' – מורידים גשם. ביחזקאל (כ"ב 24) הפועל 'גוּשמה' פירושו הומטר עליה גשם, ובלשון ימי הביניים 'גָּשַׁם' – נתן גֶּשֶׁם.
לעומת זאת הפועל 'המטיר', שהתגלגל מ'מטר' במשמעות הוריד גשם או ירד גשם, חוזר שוב ושוב מהמקרא ועד ימינו. נוצרו ממנו גם מילים חדשות, כמו 'מטרייה' של בן יהודה, וזאת כבר ב-1887 בעיתון הצבי, יחד עם 'שמשייה'. מאוחר יותר נולדה המילה 'ממטרה', המופיעה בעיתונות החל משנות השלושים המאוחרות. המילה 'מִמְטָר' היא תרגום עברי ל-shower, גשם היורד בקילוחים ובהפסקות, והיא משמשת בעיקר בתחזיות מזג האוויר.
לגשם ולמטר שלל מילים נרדפות. אפשר כמעט לקבוע שלגשם יותר מילים נרדפות מאשר ימי גשם בארצנו החמה. הנרדפות מופיעות כבר בתנ"ך. 'זרזיף' בתהילים (ע"ב 6) הוא ככל הנראה גשם כבד, אבל עקב צלצול המילה פירושו היום גשם חלש או סתם טפטוף. סביב הפסוק "כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב" מספר דברים (ל"ב 2) נוצרו פירושים רבים. 'רביבים' הם אולי גשמים רבים, השעירים מתייחסים כנראה לגשם כהה המזכיר עיזים שחורות. הגשם מופיע בצירופי לשון רבים: 'גשם נדבות' בתהלים (ס"ח10 ), 'גשמי ברכה' ביחזקאל (ל"ד 26), ובמשנה מסופר כי "גשמי רצון, ברכה ונדבה ירדו כתיקנן, עד שיצאו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים" (מסכת תענית, ג' ח'). ביחזקאל (י"ג 11) יורד 'גשם שוטף', במלכים נשמע 'קול המון הגשם' (מלכים א' י"ח 41). הביטוי 'גשם זלעפות' הוא חידוש בעקבות 'רוח זלעפות', רוח זועפת, מתהילים (י"א 6). יש גם ביטויי מטר: 'מטר סוחף' במשלי (כ"ח 3), 'מטר השמים' בדברים (י"א 11), 'מטרות עוז' באיוב, ומכאן 'גשמי עוז'. ובל נשכח את הדימוי המקסים בסיפור על ראשית המבול: "בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז' 11).
'מבול' עצמה היא מילה שנויה במחלוקת. היא דומה למילים באכדית במשמעות של גשם חזק ושוטף, למשל, 'בובולו' או 'אבובו'. סיפור המבול מופיע בגרסאות אחרות גם באכדית, ויתכן שזהו מקור המילה. טענה אחרת היא שהשורש ב"ל פירושו להוריד גשם, והמילה מבול נוצרה ממנו. חוקר המקרא גזניוס קושר את 'מבול' לשורש יב"ל, כלומר, מוביל המים בדומה ל'יובָל'. אחרים קושרים אותה לשורש נב"ל, והיא נקשר להשמדת בני האדם.
הדור שהושמד במבול נקרא דור המבול, ועל אנשיו נאמר במשנה ש"אין להם חלק לעולם הבא" (מסכת סנהדרין י' ג'). 'מבול' התרחבה למשמעות של כמות גדולה המגיעה בבת אחת, ההרחבה מופיעה בלשון חז"ל. בתוספתא למסכת תענית מסבירים, שאמנם אלוהים הבטיח שלא יהיה עוד מבול, אבל הוא התכוון שלא יהיה מבול של מים: "מבול של מים אין, אבל מבול של אש ושל גפרית כדרך שהביא על הסדומים, יש" (תוספתא תענית, ב' י"ג). חיים נחמן ביאליק כותב באחד ממאמריו: "מבול של שקר, של טיפשות … הציף את העולם".
המבול הוא נקודה שממנה נוהגים לספור את הזמן. על בנו של שם בן נח, ארפכשד, אומרים שנולד "שנתיים אחר המבול". דבר מה שהתרחש לפני שנים רבות קרה 'לפני המבול'. הביטוי 'אחריי המבול' מופיע בשפות רבות, מקורו בצרפת. בימי המהפכה הצרפתית היו אצילים שלא הבינו שהמציאות השתנתה, והם יאבדו את נכסיהם וכבודם. אחת האצילות שמעה על המתרחש והגיבה: "אחריי המבול!"
לעננים כמה מילים נרדפות. 'עב', המתאר את צורתו, 'נשיא' המתייחס למיקומו במרומי השמיים. אוצר הביטויים הקשור בעננים רחב, כפי שאפשר לראות במילון למונחי מטאורולוגיה של האקדמיה ללשון: 'עַב דַּדִּים' הקרוי גם 'מַמָּה', 'ענן משפך', 'ענני גליל', 'ענן רעמים', 'ענן סדן', 'ענן קרוע', 'ענן נוצות', 'ענן דגל', 'ענן דמוי עדשה', 'ענני כבשים' ועוד. עננים במרקם שטיח קרויים 'רפידת עבים', בלעז: סְטְרָטוֹקוּמוּלוּס.
אחת המילים עשירות-המשמעות בעברית היא 'רוח'. משמעותה המקורית היא תנועת אוויר. מכאן התרחבה כדימוי לנפש האדם, בדומה ל'נשמה' שהיא הנשימה, וגם ל'נפש' – ראו 'נפס', שאיפת אוויר בערבית. היא מבטאת הלכי נפש כבר במקרא: 'רוח רעה', 'רוח נכאה', 'קוצר רוח' ו'ארך רוח', ואפילו 'רוח אלוהים'. 'רוחני' הוא מה שאינו גשמי, והשימושים בו זכו לתהילה בימי הניו אייג', וגם להרחבה-לגלוג: 'רוחניקי'. אבל המקור הוא מזג האוויר. כך למשל עלתה השאלה איך לקרוא ליום שיש בו רוחות עזות או 'רוחות ערות'? המילה האנגלית פשוטה: windy, וכיוון ש'רוחני' תפוסה, הכיוון הוא השורש נש"ב. כיוונים בשורש זה: נושבני, נשבני, מנושב.
העונה החמה הישראלית ארוכה ומתישה, ובמרכזה החמסין, מזג אוויר חם ויבש. חמסין היא מילה ערבית, ופירושה חמישים. השערה עממית טענה שהמקור הוא חמישים ימים של חמסין בשנה. ואולם המילה נוצרה במצרים ומשם הגיעה לישראל. היא מתייחסת לתקופה של חמישים יום בין חג הפסחא וחג השבועות של הקופטים, הנוצרים המצריים, ימים שבהם מזג האוויר הוא חם ויבש. על החמסין נכתבו כמה שירי זמר, מ"חמסינים במשלט" ועד "איך שוברים חמסין".
המילה העברית לחמסין ולמזג אוויר חם ויבש בכלל היא שרב. 'שרב' מופיעה פעמיים במקרא, כשאחת ההופעות מפורשת כפאטה מורגאנה, חזיון תעתועים. חלופה מקראית נוספת היא חרבון, בתהלים: "נהפך לשדי בחרבוני קיץ" (ל"ב 4), ממנה שאב אלכסנדר פן את השורה "רוח רב חרבונייך הרתיח" בשיר "על גבעות שייך אברק". בערבית נקראת רוח מזרחית חמה בשם 'שַרקייה' ועליה נכתב שיר: "שרקי שרקי, שרקייה". פירוש השם הוא 'מזרחית'. היא מקבילה לצירוף המקראי 'רוח קָדִים', רוח חמה, בעקבות קדם – מזרח.
תופעות מזג האוויר הן מקור לא אכזב לדימויים. כמו ה'מבול' וה'רוח' אוהבים בתקשורת לדבר על כך שבכנסת התחוללה 'סערה', ו'ענן' של חשדות מרחף מעל אנשי ציבור ועסקים. על מי שרוצים ביקרו 'ממטירים מחמאות', על מי שכועסים 'מרעימים בקול'. גם האקלים מוליד דימויים כמו 'האקלים הציבורי', או בשיח על עולים חדשים המתאמצים 'להתאקלם' בארץ החדשה שאליה הגיעו. וכולנו יושבים כבר זה זמן בענן הדיגיטלי, כי מי שלא בענן – לא קיים.
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 