בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

אחת התופעות המאתגרות בשפות העולם היא מילים תאומות לכאורה, מילים זהות לחלוטין, אבל הזהות הזו מקרית, כפי שעולה מן המחקר ההיסטורי ומחקר המשמעות. באופן טבעי אנחנו מנסים למצוא קשר כלשהו בין המילים, תהליך הקרוי אטימולוגיה עממית, אבל אין סיבה. מילים יכולות להיות זהות במקרה, ויש לתופעה גם שם: הומונימים.

מילים הומונימיות צצות בכל חלקי הדיבר. למשל, שם העצם 'גיל'. גיל א' היא שלב או שנתון במסלול החיים. גיל ב' היא שמחה. שתי המילים מופיעות במקרא. היום נדחקה גיל ב' לשפה הגבוהה, בעוד גיל א' מככבת בכל המשלבים. כזה הוא גם שם העצם 'שיח'. שיח א' מגיע מעולם הצומח, שיח ב' – שם נרדף לשיחה, והיום מונח מוביל בחקר הלשון והחברה. שני השיחים מופיעים בתנ"ך.

יש גם שמות תואר הומונימיים. במקרה זה הזהות מצביעה על שורש זהה, שורש הומונימי. למשל, שם התואר 'חלוט'. "פסק דין חלוט", שאין אפשרות לערער עליו, קשור למילים כמו 'בהחלט' ו'לחלוטין'. 'תה חלוט' הוא תה לאחר הרתחה. גם שם התואר 'חרוץ' הוא הומונימי. חרוץ א' הוא מה שנחרצו בו חריצים, ומכאן בהשאלה 'כישלון חרוץ', בעקבות 'כיליון חרוץ' במקרא. חרוץ ב', מי שאינו עצלן, מקורו בשורש חר"ץ ב' שפירושו הזדרז ומיהר, והוא מופיע בכמה מקומות בתנ"ך.

יש גם פעלים הומונימיים, על בסיס שורשים זהים. הפועל לחלל, למשל, פירושו גם לנגן בחליל, וגם לעשות מעשה המנוגד להלכות הדת. משמעות נוספת היא בלשון הצבא, להפעיל מחולל בטלפון שדה, למען יצלצל. ומה נאמר על הפועל 'נבצר'? אחד נבצר ממנו למלא את תפקידו, ואשכול הענבים נבצר בכרם. השורש בצ"ר נקשר גם לבצורת ולמבצר. לפעמים נמצא פועל ושם הומונימיים. למשל, 'פג' שהוא תינוק שנולד קודם זמנו, בעקבות משמעות פרי הבוסר בפסוק הידוע משיר השירים: ”התאנה חנטה פגיה". הפועל המקראי 'פג' מוכר לנו היום גם בביטוי 'פג תוקפו'.

כמה הומונימים אינם רק זוגות אלא גם שלישיות, רביעיות ואפילו שישיות. 'אח' בתנ"ך הוא בן משפחה, תנור, וקריאת אנחה. 'ציר' פירושו בתנ"ך ציר הדלת, צירי הלידה, שגריר ("ציר נאמן לשולחיו" במשלי), ובמשנה: רוטב. יש פרשנים הקושרים בין צירי הדלת לצירי הלידה.

השורש ההומונימי המוביל בעברית הוא ער"ב. יש לו עשר הופעות שונות שאין ביניהן קשר. קבלת אחריות (ערבות), חיבור ומזיגה (עירוב), שקיעת השמש (ערב ומערב) ועוד. מאלה נוצרו כמה שמות הומונימיים. עָרֵב הוא נעים וטעים, בצירופים 'ערב לאוזן' ו'ערב לחך', וגם במשמעות המשפטית: עָרֵב למשכנתא. עֶרֶב הוא סוף היום, וגם חלק מהביטוי 'עֶרֶב רב'. עֲרָבָה היא מילה הומונימית בת שלושה ראשים. מִדבר או מישור פראי, מכאן נגזר על פי המחקר שם האומה הערבית. היא גם ענן, ומכאן הביטוי המקראי הפיוטי 'רוכב ערבות'. והיא כידוע גם אחת מארבעת המינים.

למילה 'בָּר' שש משמעויות שונות, שחלקן קשורות. בר במשמעות בן היא מילה ארמית שהתאזרחה בעברית. בר במשמעות חיטה איכותית קשורה לשורש בר"ר, מה שבוררים אותו מן התבן. בר במשמעות נקי וטהור (בר לבב) קשורה גם היא ככל הנראה לשורש בר"ר. בר במשמעות שדה קשורה ככל הנראה ל'בוּר'. מכאן גם המשמעות של 'מחוץ ל', כמו בביטוי הארמי 'בר מינן': מחוץ לאתנו, המיוחס גם למתים. בר היא גם מילה לועזית שהתאזרחה בעברית, מקום שאליו הולכים לשתות ולבלות.

יחד עם 'בר', 'ערבה' ו'ציר' מתמודדת על תואר אלופת ההומונימים המילה 'בול'. יש לה ארבע משמעויות שאין ביניהן כל קשר. 'בול עץ' הוא ביטוי מן התנ"ך ופירושו גזיר עץ יבש. בול של דואר היא מילה מודרנית הלקוחה היישר מן הערבית, שלקחה אותה מצידה מטורקית, שהתגלגלה מפרסית, שם פירושה כסף. בביטוי "קלע בול", בול היא מילה אנגלית, בעקבות הניב hit the bull’s eye – פגע בעין הפר. זוהי במקור הנקודה השחורה שבמרכז מטרת ירי שסביבה עיגולים ההולכים ומתרחבים. יש גם ירח בול, חודש חשוון, וכאן בול קשור ככל הנראה למילה יבול.

הומונימים לא מעטים קושרים בין מילה מקראית או תלמודית שכמעט נעלמה מהשפה לבין מילה מודרנית נפוצה. 'מורה' הוא מי שמלמד, וגם חלק מהביטוי המקראי 'סורר ומורה'. כאן השורשים שונים, יר"ה לעומת מר"ה. 'בד' פירושה בלשון התנ"ך והספרות ענף, ובשפה הרווחת – אריג. היא מופיעה במשמעות שלישית בביטוי 'בד בבד', ובמשמעות בדיה בספר ישעיהו. 'אפס' בתנ"ך היא גם 'אֲבָל' וגם 'אַיִן' או 'קָצֶה' (מי אפסיים), ומכאן שמה המודרני של הספרה המפורסמת אפס. אבן השתייה מהתנ"ך לא נועדה ללגום משקה. זו אבן התשתית.

שני פעלים הומונימיים נפוצים מטרידים את מנוחת דוברי העברית והם פועלי 'סיפר'. האחד נקשר לתיאור מאורעות ומקורו בתנ"ך. השני קשור לגזיזת השיער, ומקורו בתלמוד. למרות שלסַפָּרים יש נטייה לספר סיפורים במהלך התספורת, אין בין הפעלים קשר. דוגמה מעניינת אחרת היא המילה 'קֶלֶס' שיש לה משמעויות מנוגדות. קֶלֶס, קילס וגם התקלס כלשון גנאי מצויים במקרא ומקורם בשורש שמי. קילס כלשון שבח הוא פועל תלמודי, וכנראה הושפע מיוונית. ההיפוך הזה הטריד גם את מנוחת חכמי התלמוד, שנמנעו כמעט לגמרי משימוש במשמעות השלילית.

הומונימים משעשעים הם בין מילה תקנית למילת סלנג. למשל, נוד, שהיא גם מילה מקראית שפירושה נדודים (ארץ נוד), וגם נפיחה, מילת סלנג שהתגלגלה כנראה מהביטוי 'נאד נפוח'. בולבול הוא השם העברי לציפור שיר, שנקבע בעקבות שמה הערבי של הציפור, בִּלְבֵּל. בולבול בסלנג פירושו גם מבולבל בעקבות הפועל 'לבלבל', וכן כינוי לאיבר המין הגברי, אולי בהשפעת 'פושפוש', כינוי לאיבר האשה, שהתפתח מהצורה האנגליתpussy . דימוי איבר המין הגברי לציפור מוכר משפות אחרות, וגם משירו של חנוך לוין "ציפור המכנסיים שלי".

בכמה מקרים המילים ההומונימיות מתקרבות זו לזו, ועם הזמן הופכות לכאורה למילה אחת. למשל, בביטוי "אור ליום א'", 'אור' פירושה לילה, הלילה שלפני יום ראשון, בעקבות המילה הארמית עבור לילה 'אורתא'. בעברית החדשה 'אור' משמשת בהוראה המקובלת. ומי מגיע באביב בפסוק "עת הזמיר הגיע"? האם הציפור 'זמיר'? כנראה שלא. ציפור בשם זה אינה מופיעה במקום אחר במקרא או בלשון חכמים, אלא רק בספרות ימי הביניים, וגם לא ברור מה קושר בין הזמיר לאביב. לעומת זאת 'זמיר' כפעולה חקלאית מתאימה לכל יתר הפסוקים הסובבים את הפסוק, למשקל הפעולות החקלאיות כמו קציר, חריש, בציר ועוד. הסבר נוסף, לא בלתי הגיוני, הוא של רש"י. 'זמיר' מופיעה כמה פעמים במקרא במשמעות נגינה או זמרה, כמו ב'נעים זמירות', ורש"י כותב: "עת זמרת הציפורים הגיעה", ומכאן התקבולת ל"קול התור נשמע בארצנו". גורל דומה אירע למילה המקראית 'חוסן' בביטוי "לא לעולם חוסן". הפירוש שם הוא אוצר, ומכאן המילה מחסן. היום היא נתפסת במשמעות השנייה של חוסן: כוח.

כמו במקרים של 'בר' ו'בול' יש הומונימים דו-לשוניים נוספים. אחד מהם מופיע כבר במקורות, והוא המילה 'חרטום'. במשמעות הזואולוגית המילה המשנאית חרטום היא הרחבה של חוטם. החרטומים המצריים הנזכרים בתנ"ך הם גלגול פונטי של שמם במצרית העתיקה: חר תפ, בהוראת כהן ראשי. חשוב לציין שבכתיב מנוקד המילים שונות: חרטוֹם לעומת חרטֹם. הומונים דו-לשוני הוא 'טיפּוס'. טיפוס א' הוא שם הפעולה של טיפס, פועל תלמודי נפוץ. טיפוס ב' הוא מילה לטינית שמקורה ביוונית, ופירושה סוג או צורה, ממנה התגלגלה גם המילה העברית דפוס. לעיתים הומונים דו-לשוני יוצר קשר מפתיע. 'תוגה' היא באוקראינית עצבות, הקשר מקרי בהחלט. 'דירה' ברוסית פירושה חור, וכשהחלו העולים מחבר המדינות לקבל דירות, זהות המילים הפכה לעיתים לבדיחה עצובה.

Read Full Post »

שיטת יצירת המילים בעברית נשענת על שני עמודים: הגזירה המסורגת והגזירה הקווית. הגזירה המסורגת היא יציקה של שורש עברי למשקל עברי. למשל, יֶלֶד: משקל קֶטֶל, שורש יל"ד. או תרגולת: משקל תִּקְטֹלֶת, שורש רג"ל. השיטה הקווית, הקרובה יותר לדרכי תצורה בשפות רבות אחרות, מחברת בסיס כלשהו לסיומת. למשל, פיל+ון: פילון. עיתון+ַאי: עיתונאי. בלא מעט מילים קשה להכריע איזה סוג גזירה הן מייצגות. המשקלים נקראים על פי שורש קט"ל, מאחר שהוא מורכב משלושה עיצורים שאינם משתנים בכל הנטיות שלהם.

המשקל והבניין הם בתחום הדקדוק מונחים קרובים. בניין הוא המשקל של מערכת הפועל. אך בעוד שבעברית שבעה בניינים, מספר המשקלים רב ומורכב, ויש דרכי מיון שונות. הממעיטים מונים 120 משקלים, המרבים מתקרבים ל-300. בתנ"ך כ-32 משקלים.

האם יש למשקל גרעין משמעות, כפי שיש לשורש? התמונה מורכבת. מילים רבות משויכות למשקל ללא קשר משמעות למילים אחרות באותו משקל. ואולם, סביב כמה משקלים מתקבצות קבוצות משמעות. בתנ"ך המשקלים קָטֵל וקָטוֹל משמשים בעיקר לשמות תואר: יפה, גדול וכדומה, אם כי אפשר למצוא גם איברים במשקל קָטֵל: כָּתֵף ויָרֵךְ. משקל קְטָלָה משמש להשמעת קולות: אנחה, אנקה, יללה, נאקה, צעקה ושאגה. משקל קִטֵּל משמש למומים: עיוור, חירש ופיסח.

משקל פורה ומעניין הוא קַטֶּלֶת. הוא מכונה 'משקל המחלות'. על משקל זה נכתב בהרחבה ברשימה קודמת באתר. משקל חשוב ונפוץ נוסף הוא משקל המקצועות קַטָּל, שגם בו עסקנו בעבר, ובו מקצועות תנכיים כמו חָרָש, אָמָּן, מַלָּח וסַבָּל ולהבדיל גַנָּב, מקצועות תלמודיים כמו נַגָּר, סַפָּר ונַפָּח, ומקצועות חדשים כמו חַיָּט, כַּנָּר, וכן שַפָּר (דקורטור) ופַקָּח שחידש ביאליק. השפה הצבאית הוסיפה את גַּשָּש שחידש שלונסקי, טֶעָן, נַוָּט ועוד. המקצועות כבאי, גבאי ושמאי מצטרפים למשקל הזה באמצעות גזרת נחי ל"ה. למקצועות אחרים מתאימה דווקא הגזירה הקווית: בוסתנַאי ופונדקַאי מן המקורות, עיתונַאי שכבר הוזכר, חשמלַאי, דבורַאי, וכן מגדנַאי ושוקולדַאי החדשים-חדשים.

משקל קַטְלָן, המשמש גם למקצועות, הוא משקל התכונות, רובן שליליות: קמצן, בררן, דאגן, שקדן, שקרן וגם פחדן. בעבר הבדילו בין מילים במשקל זה המבוססות על בניין פיעל כמו קַבְּלָן, דַבְּרן, וַכְּחן, לבין מילים במשקל זה המבוססות על בניין קל: קַבְרן, צַרְכָן, או על שם עצם כגון ‘צְלָב’ ומכאן צַלְבָן. לימים החליטה האקדמיה ללשון להאחיד את המשקל אבל השאירה את ההיגוי הדגוש של ע' הפועל בכמה מילים.

משקל המאגד מילים באותו תחום הוא משקל המכשירים מַקְטֵל. בין המכשירים נמצא את מַקְדֵּחַ, מַסְמֵר, מַבְרֵג, מַבְעֵר, מַצְמֵד, מַחְשֵב, מַגְהֵץ, מַבְרֵג ועוד. בלשון הצבא המשקל יוחד לחלקי כלי ירי כגון מַטְעֵן, מַשְבֵּת ומַשְגֵּר. שורשי המשקל בתנ"ך, שבו יש ממנו עשרות מילים. חלקן שמות מכשירים כמו מַזְלֵג, מַזְרֵק ומַכְתֵּש, אך רבים מהן בתחומים אחרים. יש גם שמות כלים בצורות הנקבה של המשקל: מַחְרֵשָה, מַזְמֵרָה, מַגְרֵפָה, מַלְגֵּזָה, מַאֲכֶלֶת ומַקֶּבֶת.

קבוצת משקלים שלמה נגזרת ממערכת הפועל, מצורות הבינוני. נוכל למצוא בקבוצה מקצועות כמו מורה, סופר, מנצח ושוטר מן המקרא, מאַפֶּרֶת, מאמן ומלחין בעברית החדשה. מְקָרֵר השתרשה לפני שהחלו ליצור מכשירים במשקל מַקְטֵל, והוחלט לא לשנות אותה. בשנים האחרונות גוברת המגמה להשתמש בצורות בינוני גם בתחום המכשירים, כמו מְעַבֵּד תמלילים, מְיַבֵּש שיער, מְרַכֵּך כביסה, וכן בבניין קל: סוֹרֵק, קוֹצֵץ ירקות ועוד. המשקל הקרוב מִקְטָל מכיל מילים רבות הקשורות לטקסים צבאיים כגון מסדָר, מסקָר ומצעָד, וכן לציוד ירי כגון מנעָל, מנשָא ומקבָע.

צורת הנקבה של מִקְטָל היא מִקְטָלָה, וכאן נקבע כלל ברור. כאשר מילה מייצגת מקום שבו נעשית פעילות כלשהי, היא תהיה במשקל הזה: מִרפָאה, מִתפָרה, מִזבָלה, מִכבָסה, מִשטָרה ומִזרָקה. יוצאים מהכלל הן מילים בהן פ' הפועל גרונית, ולכן יש לומר מַחצָבה או מַחלָבה (ולא מחצֵבה ומחלֵבה). הבלבול בין המשקלים האלה הוא דוגמה לפער בין הדרך המקובלת בדיבור לבין התקן הדקדוקי. רוב בני ישראל מעדיפים לדבוק במשקל אחד, מַקטֵלה, ואומרים מַכבֵסה, מַרפֵאה ומַחצֵבה.

משקלים נדירים אך מעניינים הם משקל קָטְלָה (kotla), ואחיו התאום קֻטְלָה. הם מייצגים מילים כלליות המייצגות תכונה, וביניהן חָכמה ועָרמה המקראיות, ובתלמוד, בהשפעה ארמית, חֻצְפָּה וחֻמְרָה. המילה החדשה יֻקְרָה, הנהגית גם יָקְרָה, זהה למקור הארמי המסתיים ב-א': יוקרא. בעברית החדשה נוצרו במשקלים אלה מילות תכונה כמו יוזמה ויושרה, וכן מילות מחשבים: חומרה, תוכנה, גונבה, כופרה, כושלה ועוד. משקל קֻטְלָה משמש בצבא ליחידות שדה גדולות, כגון עֻצְבָּה ואֻגְדָּה.

גורל מעניין יש למשקל קָטִיל. בתנ"ך יש לו כמה הופעות כמו פקיד, קצין, משיח, אביב ואמיר. במקרים רבים הוא מקושר לעולם החקלאות, העומד במרכז אורח החיים המקראי. העיבוד והאיסוף של התוצרת החקלאית מתייחדים למשקל קָטִיל, וביניהם אסיף, קציר, בציר, חריש, המילה המשנאית מָסיק (קטיף הזיתים), והמילה המחודשת גָדיד (קטיף התמרים). שלונסקי חידש את 'בָשיל', כשם לעונת ההבשלה של התבואה.

לצד תחום החקלאות יש בתנ”ך שמות תואר רבים במשקל קָטיל, וביניהם מהיר, נעים, עשיר, ועָתיד כשם תואר. בעברית החדשה זכה משקל קטיל לתפקיד נוסף, ייצוג של פוטנציאל או יכולת. הסנונית הראשונה הייתה 'גמיש' שחידש בן-יהודה. איתמר בן אב"י הוסיף את דליק, חדיש, רגיש ושביר. לאלה נוספו כשיר, אכיל, נזיל, דביק, שביר ועוד רבות. ועד הלשון הוסיף את כפיף (שניתן לכופפו), חדיר, נדיף ומסיס. בשפה המשפטית נוצרה שרשרת תוארי קטיל המוזרים לאוזן הלא משפטית: אָכיף, בָּגיץ (שניתן להגיש בעניינו בג"ץ), עָניש ואחרים. משקל קרוב, קַטִּיל, משמש בתנ"ך לשמות תואר המציינים כוח או תכונה מובהקת: אַדִּיר, אַמִּיץ, תַקִּיף, צַדִּיק, כַּבִּיר, עַתִּיק, ובלשון חכמים יַצִּיב. במשקל הזה לא נוצרו מילים בעברית החדשה.

כמה משקלים אופייניים לעברית החדשה, אף כי יש להם בסיס במקורות, וביניהם תקטיל, תִקטוּל, תִקטולת, אַקטלה, מִקטוֹל ומִקטוֹלת. במשקל תקטיל נמצא בתנ"ך את 'תלמיד': "כַּקָּטֹן כַּגָּדוֹל, מֵבִין עִם־תַּלְמִיד". 'תכלית' ו'תענית' משתייכות בדוחק למשקל הזה. בעברית החדשה זוכה המשקל הנדיר לעדנה באמצעות עשרות מילים מחודשות, וגם נועד לו תפקיד בתחומי היצירה והעריכה של טקסטים ומידע: תמליל, תסריט, תעתיק, תקציר, תחשיב, תרשים, תדריך ועוד. מן המילים האלה נוצרו גם פעלים חדשים: לתַסרט, לתַמלל, לתַקצר.

משקל תִקטוּל נולד מתהליך הקרוי שורש תנייני. לשורש רגיל נוספת אות, במקרה זה ת', ונוצר שורש חדש. לשורשים האלה אופי אינסטרומנטלי, והם מתאימים לשפה הצבאית. בצבא מתַפְעלים את הנשק, מתַדְרְכים חיילים, מתַחְזְקים כלי רכב, והצעקה האחרונה: מתעדפים, ומכאן תשאול, תחקור, תעדוף ועוד. לאלה נוספו גם פעלים כמו 'לתַספק' בעקבות אספקה, 'לתַחמש' בעקבות תחמושת ועוד.

ונסיים במשקל חביב אך נדיר: משקל יַקְטוּל. במשקל זה כמה בעלי חיים כמו יחמור, ינשוף, יבחוש ויסעור, ואם תרצו גם יתוש, הצמח ינבוט, ולצידם המילה האהובה על ילדי בית הספר: ילקוט.

Read Full Post »

הקמצנות נחשבת תכונה שלילית. האדם הנדיב משתף אחרים ברכושו, הקמצן שומר עליו מכל משמר. הסלחנים יגידו שקמצן אינו אלא גירסה מוקצנת של החסכן, שהיא תכונה מוערכת. זה גם מה שמספרים הקמצנים לעצמם.

בעברית יש כמה מילים נרדפות לחבורת הקמצנים, אך רובן לא שרדו, או נחתו במשלב הספרותי. 'כילַי' מופיע פעמיים בספר ישעיהו: "לכילי לא ייאמר שוע" (לב 5), ושני פסוקים אחר כך בצורה מקוצרת: "וכֵלַי כליו רעים". לא ברור מהיכן הגיעה המילה כילי לשפה, ובכל מקרה את מקומה תפסה 'קמצן', המופיעה  בספרות חז"ל: "מעשה בציפורי שנטל חלקו וחלק חברו, והיו קורין אותו בן קמצן". כאן המקור שקוף: הקמצן הוא בעל היד הקמוצה, בניגוד לנדיב, בעל היד הפתוחה. הביטוי 'יד פתוחה' מופיעה בתהילים (קמה 16). קימוץ היד, שממנו נגזרו המילים קומץ, קמצוץ ואחרות דבק בתלמוד באדם שאינו מחלק את רכושו ונזהר עליו, גם בפועל: "עשירים מקמצין". קימוץ הפה, אגב, הוביל לתנועת הקמץ. המונח קמצנות מופיע לראשונה אצל רש"י, המעמיד זו מול זו את תכונת הוותרנות ותכונת הקמצנות. קמצא ובר קמצא היו שני קמצנים שרבו ביניהם ובגלל שנאתם חרבה ירושלים. מדרש השם המאוחר קבע שהם נקראו כך עקב קמצנותם.

לצד זה הציע התלמוד גם את המילים 'צייקן' ו'עצרן'. צייקן משמשת פה ושם בעברית הספרותית. הסלנג העניק לטיפוס הלא פופולרי הזה את המילה 'בונקר', וסטראוטיפ הקמצנות דבק בפרסים (במלעיל) ובתימנים.  תרומה חביבה לגלגולי הקמצן הביאה לימור, אורנה בנאי בשבילכם, ב"רק בישראל" ב"קַמְצָנֶטִים", הלא הן המנות הקטנות עד זעירות המוגשות במסעדות בראשית הארוחה. מן המילה קמצן נגזר שורש חדש, קמצ"נ, ופעלים חדשים: לקמצֵן ולהתקמצֵן. התכונה זלגה לתחום הדיבור. על השתקן נאמר שהוא מקמץ במילים, ועל מי שלא מפרגן – מקמץ במחמאות.

הקמצן והקמצנות זכו גם ללא מעט מטבעות לשון. בבן סירא מופיע הביטוי "יד קפוצה", גירסה קרובה של היד הקמוצה, כנגד היד הרחבה המבטאת נדיבות, לפעמים ללא חשבון. על רבי יודן מסופר במדרש כי "היה למוד ליתן לרבותינו ביד רחבה", ועל כן "נעשה אותו אבא יודן עני". במסכת חגיגה מופיע באותו עניין הביטוי "יד מעוטה". במדרש ספרִי הקמצן הוא אחד  ש"קשה להוציא ממנו פרוטה כצור". נוהגים לצטט את הפסוק מספר שמות "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" משה ואהרון נענשו כזכור על ספקנותם ביחס לאפשרות הזו. כשמדובר בקמצן העניין ברור: מהסלע הזה לא יצאו  מים. הדימוי החביב מכולם הוא העכבר השוכב על הדינרים, המקור בארמית, מסכת סנהדרין: "אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי" [אותו שהיו קוראים לו עכבר השוכב על דינרים].

הפולקלור היהודי מלא וגדוש פתגמי קמצנים, ולהלן מבחר.

יהודי מרוקו אומרים: ייתן לך מעט, ויעליב אותך הרבה. וגם: בעל הבָקָר לא יתן תבן.

ביידיש הפתגמים ציוריים במיוחד, והם עוטפים את העקיצה באמירה חיובית לכאורה:  מן הקמצן אפשר לקבל את החלק הרך של האבן. גם: הוא סופר את הגריסים בסיר. וגם: הוא מראה לאחרים היכן גר יהודי טוב (כלומר, מכוון את השואלים לנדבן במקום לתת מעצמו).

יהודי בוכארה אומרים: באין רצון לב רבו נימוקיו.

יהודי עירק אומרים: הגמל נושא זהב ואוכל קוצים. הפתגם הזה מעיד על נוהגו של הקמצן לחסוך גם מעצמו כדי לשמור על רכושו.

יהודי גרמניה אומרים על הקמצן: המילה 'נתינה' אינה מופיעה במילון שלו. וגם: מאה אלפים בארגזו, ואף לא אגורה מכיסו.

יהודי לוב מספרים: המפלצת ערכה חתונה, והכיבוד נאכל על ידי בניה.

יהודי טוניס: העז חוששת לבלוע, פן תפסיד את מה שבפיה.

יהודי כורדיסטן:  העשיר הזה הוא אילן יפה, אבל פירות לא ישא.

יהודי גאורגיה עורכים השוואות: הקמצן אינו שבע מזהב, הצמא לדעת אינו שבע מן הדעת. וגם: הרכוש הוא אדון לקמצן ועבד לחכם. הם משווים את הקמצן לפרה: כשבאו לחלוב את הפרה היא אמרה "אני שור", וכשבאו לשים עליה מחרשה אמרה "אני פרה".

היהודים הספרדים אומרים: זו מצווה גדולה להוציא שערה מהשטן, כלומר, נדבה מהקמצן. הם מספרים על אדם עשיר שהזמין אדם נזקק לארוחה, אלא שהמנות הוגשו רק לעשיר ובני משפחתו. כאשר סיים הודיע: "אני שבע, בני שבעים, הסירו את הצלחות".

אמרה מזרח אירופית מספרת על סדר העדיפות של הקמצן: "שלום עליכם – בפה מלא. תקיעת כף – בשתי ידיים. כסף – אף לא פרוטה אחת". כך גם בשיחה להלן: "- יעקב, אתה ישן? – מה יש? – הלווה לי שלושה רובלים. – אני ישן! אני ישן!"

יהודי פרס מספרים על עשיר קמצן שהצטער כל כך על כל פרוטה שהוציא, שכאשר אכל דבר מה המאכל נתקע בגרונו וכמעט נחנק. שכן נדיב ריחם עליו והזמין אותו לארוחה, והעשיר אכל לתיאבון, הרי זה אינו הכסף שלו. יום אחד מצא השכן צרור כסף בביתו של העשיר וקנה ממנו מזון לארוחה. העשיר הגיע לארוחה, ושוב נתקע הבשר בגרונו: "האוכל הזה הגיע מצרור הכסף שאבד לי", אמר בכעס.

ספר הבדיחה והחידוד של אברהם דרויאנוב מקדיש מקום נכבד לבדיחות קמצנים. כמה מהן מובאות כאן, בתרגום לעברית עכשווית.

אמרו לעשיר קמצן: "יש לך ממון קורח ואתה אפילו לא נהנה ממנו. אפילו ברכבת אתה נוסע במחלקה הרביעית, המיועדת לבהמות!" ענה הקמצן: "מה אני אשם? אני קבעתי שלא תהיה מחלקה חמישית?"

ביקשו מעשיר קמצן נדבה להקמת גדר לבית קברות. ענה הקמצן: "אינני נותן נדבה לדברים שאין בהם צורך. המתים אינם יכולים לצאת מתוך הקברים, והחיים אינם רוצים להיכנס לתוך הקברים. אם כן, למה צריך גדר?"

זקן קמצן חלה. הזמין את הרב אליו, כתב צוואה והפריש מהונו כסף רב לצדקה. תמהו הכל: "קמצן שכמותו מגלה נדבנות מופלגת!" פיקח אחד ענה: "מה התימה, האם הוא נותן מן הכסף שלו? הוא נותן מהכסף של יורשיו".

עשיר קמצן הלך לעולמו. תפסו אותו מלאכי חבלה ודחפו אותו לגהינום. התעקש הקמצן וצעק: "עשיתי מצווה גדולה! לפני ארבעים שנה קיימתי נפש בישראל, נתתי פרוטה לעני והוא קנה לחם". מלאכי החבלה עיינו בפנקסים וגילו שהעשיר דובר אמת. הגיעו לכיסא הכבוד וביקשו את פסיקת הקדוש ברוך הוא. התייעץ הקדוש ברוך הוא עם הפמליה שלו ופסק: "החזירו לו את הפרוטה שלו – וילך לעזאזל".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »