ברשימות קודמות עסקנו בשתי תופעות הקשורות בדמיון בין מילים. הומונימים הם מילים זהות אבל הזהות הזאת מקרית, ומקורות המילים שונים. הומופונים הם מילים הנשמעות זהות לאוזן ישראלית, אבל הכתיב שלהן שונה. התופעה המשלימה היא הומוגרפים, מילים הנכתבות באופן זהה אבל שונות בהגייה.
גם התופעה הזו אינה אופיינית רק לעברית. כך מספר לנו טקסט המתחיל בשאלה "חשבת שהאנגלית היא שפה קלה" על הומוגרפים והומונימים. לצד הומונימים כמו polish – גם להבריק וגם פולני, או present – נוכח וגם מתנה, יש גם הומוגרפים. למשל, במשפט the wind was too strong to wind the sail מופיעה פעמיים המילה wind. הראשונה, במשמעות רוח, נהגית וִוינד, השנייה, במשמעות ליפוף או גלילה נקראת וַויינד. desert יכולה להיקרא מדבר (דֶזֶרְט) או ראוי, מגיע (דִיזֶרְט).
אנגלית רצופה בהומונימים, אך תופעת ההומוגרפים בה נדירה יחסית. זה אינו המצב בעברית. כ-37% מן המילים שאינן מנוקדות יכולות להיקרא ביותר מהגייה אחת, ובדרך כלל, גם יותר משתיים או שלוש. למשל, המילה דבר הבלתי מנוקדת יכולה להיקרא דָבָר, דָבַר, דִבֵּר (גם כפועל וגם בשם עצם), דְבַר, דֻבַּר, דֶבֶר, דַבֵּר. לשמות העצם נוכל להוסיף את מילית היחס מ': מִדָבָר, מִדֶבֶר, ואליהן יתווספו עתה מִדְבָּר, מְדַבֵּר, מְדֻבָּר ועוד.
הסיבה לפער הבולט הזה בין העברית והאנגלית ושפות הודו-אירופיות נוספות היא שהעברית העתיקה, שעליה מיוסדת העברית של ימינו, לא כללה בכתב סימנים לתנועות. זה היה כתב של עיצורים. היוונים, שאימצו את השיטה הכנענית-פיניקית 'אות אחת=הגה אחד' (עיצור או תנועה), עמדו על הבעיה ולכן נתנו לחמש אותיות מעמד של תנועות. סימנים ראשונים לניסיונות כאלה בעברית נוכל למצוא באותיות אהו"י המפורסמות, אימות הקריאה, המופיעות כבר בתנ"ך. אלא שהשימוש במקרא באותיות אהו"י כתנועות אינו סדיר. כך המילה קול מופיעה במקרא ברבים בשלוש גרסאות: קֹלֹת, קוֹלֹת וקֹלוֹת, הצורה העכשווית 'קולות' אינה מופיעה ביניהן. למעשה, גם בלשון חז"ל ואפילו בימי תחיית הלשון נמנעו כותבי העברית מאימות קריאה במקרים רבים, במה שקרוי 'כתיב חסר', וגם בן-יהודה, שהיה בעל חושים חדים ותעוזה, גילה כאן שמרנות לא אופיינית. הכתיב המלא, או בנוסח 'הכתיב חסר הניקוד', פתר לא מעט בעיות, ויצר חדשות. למשל: דִבֵּר ייכתב דיבר, דֻבַּר ייכתב דובר. 'דובר' כבר יוצר הומוגרף חדש עם דוֹבֵר, מעגל קסמים ממש. פתרנו את המילה תֹכֶן באמצעות ו' ויצרנו תוכן, והוא כבר מתמגרף עם התוכֵן, האסטרונום העברי, או תוֹכָן, תוּכן ועוד.
גם מי שמאמץ שימוש נבון באימות הקריאה יודע שהן מציעות פתרון חלקי. ראשית, אימות הקריאה מייצגות יותר מתנועה אחת. אם הקריאה א' יכולה להיקרא בתנועת o – ראש, תנועת a – ראשי, תנועת i – ראשון, ותנועת e – ראשית. ו' יכולה להיקרא o או u, י' יכולה לייצג חיריק או צירה מלא, ה' – קמץ או צירה ואפילו תנועת o – איפה. זאת נוסף על כך שהאותיות האלה מייצגות גם עיצורים. אבל הבעיה הרצינית יותר, שאין לה למעשה פתרון, היא התנועות שאימות הקריאה אינן מספקות להן פתרון, ובראשן a ו-e. דָבָר, דֶבֶר, דַבֵּר ואחרות ייכתבו זהות, ושום אם קריאה לא תושיע אותן.
לכאורה, מוקש גדול מזה אי אפשר לשים בפני מי שמשתמש בשפה העברית. כאשר הטקסט מנוקד הבעיה אינה קיימת, הניקוד הוא התחליף העברי לעיצורים. מדוע בעצם שלא ננקד את השפה מראשית ועד כלה ונפתור את הבעיה? עובדה שילדים בראשית קריאה ועולים חדשים זקוקים לניקוד כמעין קביים. התשובה נעוצה במסורת העברית ובתרבות הכתיבה. הניקוד אינו טבעי לעברית. הוא נוצר ממסורות שהציעו דרך לקריאת התנ"ך, וכאשר קיבל את עיצובו הסופי במסורת הטברנית הוא גם התשתית לתורת הצורות העברית. אבל הכתיב המנוקד דורש מיומנות רבה, הוא מסורבל ולא במקרה יוחד לעניינים מוגדרים: שירה, שבה הגייה מדויקת של כל מילה הכרחית, ספרי ילדים, מילונים ועוד. הניקוד מעניק לטקסט מעין הדרת כבוד, והוא גם אסתטי ואהוב על גרפיקאים. ואולם, יודעי ניקוד מעטים מאוד, והניקוד הוא מלאכה הדורשת ידע רב ודקדקנות. מנקד הנתקל בחוצות העיר בניקוד לא מיומן סובל עוויתות פיזיות.
הסיבה העיקרית לכך שהומוגרפים אינם נתפסים כבעיה של ממש למרות התפוצה העצומה שלהם בעברית היא הידע הלשוני המצטבר של דובר וקורא עברית. כאשר אנחנו נתקלים בהומוגרף, כאמור, אחת מתוך שלוש מילים בכל טקסט שהוא, אנחנו מפענחים את האפשרות הרלוונטית על פי ההקשר. במשפט כמו "בימי הביניים פרצה מגפת דבר", ברור שאין מדובר באף אחת מהאופציות הרבות של דבר, אלא רק בדֶבֶר. הפענוח הטבעי והמהיר של האפשרות המתאימה בהומוגרף הוא מיומנות הנרכשת אצל המשתמשים בעברית מגיל צעיר. למשל, לדובר עברית סביר אין בעיה לפענח אף אחד מהמשפטים הבאים:
- בקיבוץ שלי יש ברכה נהדרת שפתוחה כל הקיץ.
- הרב העניק לי ברכה כשסיפרתי לו על מחלתי.
- אמי ברכה אותי ליום הולדתי.
- ברכה של המטפלת הייתה זקוקה לניתוח.
ועדיין, כאשר נכתב טקסט שאינו שירה אבל לכותב ולעורך יש עניין שייקרא בשטף, הולך ומתפתח פתרון ביניים והוא הניקוד החלקי. בעבר נדחה מטעמי שמרנות, היום הוא מקובל מאוד.
יש גם סוגיה ייחודית והיא מילים לועזיות. הן מוכרות פחות, והסיכוי לשגות בהגייה שלהן ללא ניקוד רב יותר. ועל כך מסופר הסיפור הבא על מתרגם לרוסית שהצליח להרוס בדיחה יהודית באשמת הומוגרף: "עולה חדש יורד מהאונייה בחיפה עם שלושה מקררים, וכדי לקבל פטור ממס הוא מסביר לפקיד המכס לשם מה הוא צריך אותם: מקרר אחד בשביל מזון חלבי, שני – בשביל מזון בשרי. 'בשביל מה השלישי?', שואל המוכס, – 'בשביל מעיל הפרוָוה שלי' – עונה העולה". פרוֶוה, למי שאינו יודע, היא מילה ביידיש, פּארעווע, מילה מוזרה שאיש אינו יודע מהיכן הגיעה לשפת האם האשכנזית מכולן.
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 