Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כרכרה’

עולם הרכב הוא המאפיין המוביל של המאה הקודמת והמאה הנוכחית. המכונית, המטוס, כלים ממונעים דו-גלגליים ממלאים את הכבישים, את האוויר ואת אורחות החיים. הרכבת מוכרת כבר מהמאה ה-19, וגם היא עברה שדרוגים למיניהם. וכמו כל תחום חדש בחיינו, השפה מתגייסת, גם העברית.

המונח המוביל בעברית הוא 'רכב'. מילה מקראית נפוצה, לא פחות מ-119 הופעות. גם הפועל לרכוב נפוץ – 78 הופעות. בכל המקרים האלה מדובר ברכיבה על סוסים, ובעגלות מלחמה רתומות לסוסים נוסח "סוסתי ברכבי פרעה". גם המילה רַכָּב מופיעה, וכן מרכבה, כלי  הרכב הרתום לסוסים, ששימש שרים ומלכים וכן לוחמים. המילה הנרדפת 'כרכרה' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, ולפי חלק מהחוקרים, פירושה דווקא נקבת הגמל.

בעברית החדשה גויסה המילה 'רכב' למרכבה ללא סוסים כבר בשלב מוקדם. מילון בן יהודה אינו מציג עדיין את המשמעות החדשה, אבל מספר על כך שהרכבת, שנקראה אצל יל"ג 'מכונת הברזל', מכונה על ידי משורר ההשכלה שד"ל "רכב אש המתגלגל על גבי מסלול ברזל", ובהשראתו כנראה הציע בן יהודה את המילה 'רכבת'.

כלי הרכב הגנרי נקרא בעברית מכונית, ובמקביל נעשה שימוש נרחב במילה השאולה 'אוטו'. אוטו מקורה בגרמנית, Auto, קיצור של Automobil, מילולית: המניע את עצמו. בצירוף מקרים חביב, הממציא הגרמני ניקולס אוטו היה זה שפיתח את מנוע הבעירה הפנימית המכונה "שיטת אוטו". בשיר הילדים העתיק שרים "האוטו שלנו גדול וירוק", וגם שמו של כלי הרכב הגדול להסעת נוסעים שמר על שמו הגרמני – אוטובוס. המילה נותרה גם, בוודאי בשפת הדיבור, בשמן של מכוניות ייעודיות כמו 'אוטו גלידה' ו'אוטו זבל'. הגרסה העתיקה 'טרומביל' זכורה מפתגם המופיע ב"ילקוט הכזבים": "שן, 'כל, ת'עמל וזהר מטרומבילים".

איך נולדה המכונית? אליעזר בן יהודה קרא לכלי הרכב 'מכונה'. המילונאי יהודה גור קרא לה 'עגלה ובה מכונה להסיע אותה בלי סוסים'. בנו של אליעזר, איתמר בן אב"י, הציע את השם מכונית, כלומר מכונה קטנה. המילה הזו התקבלה אחרי ויכוחים רבים, וגם ביאליק התנגד לה, אבל כאשר כתב את שירו "המכונית" היה ברור לכול שזו המילה המנצחת.

המכוניות למיניהן מוגדרות לפי מגוון עניינים. למשל, הגודל. מכונית מיני היא קטנה מאוד, סופר-מיני גדולה ממנה, לסטיישן חלק אחורי מוארך. סטיישן הוא קיצור של station wagon, מילולית: קרון תחנה. יש גם מכוניות שופוני כמו הקבריולט בעלת הגג הנפתח, או הקופֶּה – מכונית ספורטיבית בעלת שתי דלתות. ומהי 'מכונית טרנטה'? מכונית גרוטאה. המקור ביידיש. טראַנטאז היא עגלת מסע. טָרָנטֶה דֶה לוּקס היא בעבר מכונית עתיקה מדגם מפואר.

המילה משאית מיוחסת למינוח הצבאי. הסיומת -ית חביבה על יוצרי מונחי הרכב. כך טיולית – משאית טיולים, וכן מונית, בעקבות המונה המופעל לצורך התשלום. ומהיכן הגיעו הטנדר והג'יפ? טנדר פירושו באנגלית 'המוביל', 'המסייע', ויש לו היסטוריה ארוכה. הוא נולד כקרון רכבת הנוסע אחרי הקטר ועליו פחם ואביזרי עזר לנהג הקטר. עם הזמן הפך הטנדר שם כולל למכונית תובלה קטנה. רכב השטח הקלסי הוא הג'יפ. שמו נולד כנראה משמו של גיבור סדרת קומיקס בשם יוג'ין הג'יפ, משנות הארבעים של המאה הקודמת. גם הטנדר וגם הג'יפ זכו לשירים עבריים אהובים ונשכחים.

כלי רכב רבים זכו לשם בשפת הצבא, הצהלית. נוּן נוּן הוא כלי רכב להסעת חיילים, ראשי תיבות: נושא נשק. האמֶר נושא שם אנגלי: hummer, "זמזמן" או "נהמן", אין קשר לפטיש. 'דָנה' הוא כינוי למשאית צבאית מדגם אינטרנשיונל, על שם הזמרת דנה אינטרנשיונל. 'ריו' נקרא כך בעקבות הסימון r10 בשמו. הצבא אוהב גם את הסיומת -ית. בָּטָשית היא משאית מדגם אביר שהוסבה למשימת סיור ואבטחה, על פי בט"ש, ביטחון שוטף. חצצית היא כלי רכב שהוסב בתקופת האינתיפאדה הראשונה להתזת סילון חצץ על מיידי אבנים ומפגינים, והמכת"זית כבר מוכרת מפעולות שיטור למיניהן.

בשנת 1903 נולד כלי הטיס, מחלומם הקודח של האחים רייט. הצרפתים קראו לכלי החדש avion, והאנגלים – airplane. העיתונות העברית נכנסה למרוץ קדחתני של מציאת שם לכלי החדש. השמות הראשונים היו 'אוניית אוויר', שהוצמד גם לכדור הפורח ולצֶפֶלין. אוויר, המילה המובילה, היא מילה תלמודית שמקורה יווני, aer, שממנה נוצרו המילים המקבילות באנגלית, בצרפתית ועוד.

המילה 'אווירון' צצה בעיתונות התחייה לראשונה בשנת 1909, בתיאור הטיסה הראשונה מעל האוקיינוס האטלנטי. גם אותה, כפי שהוכיח ראובן סיוון, חידש איתמר. לצד השימוש ב'אוויר' השפיעה על יצירתה המילה הצרפתית avion בזכות הצליל והמשמעות. לצד אווירון נוצרו שמות שחיקו את המונח האנגלי: 'אוירופלן' ו'אירפלן'. באותו עיתון מסופר בשנת 1912 כי "הקפיטנים התעופפו באוירופלנים". הטייסים נקראו 'מעופפים', והפועל היה 'לעוף' או להתעופף. שם נוסף מאותם ימים הוא 'אווירייה'.

את המונח המנצח 'מטוס' הגה ביאליק בישיבת ועד הלשון משנת 1928. הוא הוטרד מן הקושי לגזור מ'אווירון' את הפעולה (לאַוורֶן?) או את המפעיל (אווירונאי?), ושלף מספר איוב את הפסוק "כְּנֶשֶׁר יָטוּשׂ עֲלֵי אֹכֶל" (ט 26). מכאן גזר את מטוס, וכן טייס, טיסה, טייסת וטַיִס. השורש גילה פוריות רבה, ובעקבות המילים של ביאליק נולדו במהלך השנים גם טיסן, טיסנאות, הֶטֵּס, מַטָּס, הטסה ומטוסאות. האווירון לא נשכח, והוא מונצח במונח אווירונאוטיקה, תורת הטיסה, הקרויה בעברית אווירונות. 'מסוק' נגזר מן השורש המקראי נס"ק, התרומם. אל תאמרו מְסוקים אלא מַסּוקים.

גם כלי הרכב הדו-גלגליים החלו למלא את הכבישים. הממונע בהם הוא האופנוע. מי המחדש? ניחוש נכון. איתמר בן אב"י. לאופנוענים מגוון מילות ז'רגון לסוגי האופנועים הרבים. אַנדוֹרוֹ הוא אופנוע שטח המשמש במידה מסוימת גם לנסיעות כביש. דוּש הוא אופנוע המיועד לכביש ולשטח. ראשי תיבות: דו-שימושי. דרוּזי הוא כינוי לאופנוע שטח שהדגם שלו הוא drz. כתום הוא כינוי לאופנוע שטח שהדגם שלו הוא ktm. חָגָב הוא דגם אופנועים הנקרא כך על-פי מראהו. לצד אלה מדדים הקטנוע והטוסטוס הקטנים. ומהו קַקנוע? רכב דו-גלגלי לאיסוף צואת כלבים בערים.

המילה 'אופנוע' של איתמר נולדה בהשראת 'אופניים' שחידש אביו אליעזר. זו נכתבת במילונו אָפְנָיִם. במילונו הוא כותב: "מכונה על שני אופנים, ירכב האדם עליה ויניענה ברגליו, ותרוץ במהירות גדולה. נתחדשה ב[עיתון]השקפה, ופשט השמוש בה בדבור בא"י ובהעתונים העבריים". ההופעה הראשונה של המילה היא ככל הנראה בשנת 1897. המילה נאלצה להתחרות במשך עשור שלם לפחות עם כמה מילים וביטויים חלופיים. שניים מהם לועזיים – בייציקל מאנגלית, ועליסאפעד בכתיב יידי, מצרפתית. לצד זה, היא זכתה לשם מורכב במסורת ההשכלה: 'מרכבת שני האופנים', וכן 'מרכבת דו-אופנים', וגם בשם ההיתולי 'אחשתרן', הלקוח ממגילת אסתר אך אינו מנומק.

בטור הבא: הסיפור הלשוני המרתק של חלקי הרכב.

Read Full Post »

אלפי מילים בתנ"ך משרתות אותנו כדוברי עברית. הדרך שעשו המילים לאורך אלפי השנים של טקסטים יהודיים אינה אחידה. מילים רבות משמשות באותה משמעות, אך רבות אחרות עברו תהליכים שונים. הרחיבו את משמעותן, לעיתים דווקא צמצמו את משמעותן, במקרים אחרים זכו לפרשנויות ולשימושים חדשים.

קבוצה לא קטנה של מילים עברה שינוי משמעות של ממש. דוגמאות לכך הן 'אקדח', שהיא אבן יקרה ובן יהודה החליט להפוך אותה לכלי נשק; או סיפורה המרתק של המילה 'חשמל', שהפכה מאור זוהר לתופעה פיזיקלית ששינתה את פני החברה והכלכלה. לעיתים יש תחנות בדרך, בלשון חכמים או בלשון ימי הביניים, לעיתים מתרחשת קפיצה ישירה מן התנ"ך לעברית החדשה.

אנחנו מתמוגגים מנחת, או סתם 'מתמוגגים', כלומר, השמחה שלנו עולה על גדותינו. 'התמוגג' הוא מהשורש 'מוג', שממנו גזורה המילה 'נמוג', נעלם, נמס. התמוגג פירושו נמס, וזו הדרך להבין את הפסוק "והטיפו ההרים עסיס, וכל הגבעות תתמוגגנה", שגם זכה למנגינה קצבית. הגבעות נמסות אך מלאות שמחה ותחושת שפע, וכך זכה הפועל להתמוגג למשמעות השמחה וההתרגשות. 'נמס' הוא דימוי רגשי המתאר התרגשות והתפעלות.

המילה 'כרכרה' מופיעה פעם אחת במקרא, בפסוק מפרק ישעיהו: "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים מנחה לה' בסוסים וברכב ובצבים ובפרדים ובכרכרות על הר קודשי ירושלים". רש"י סבור שמדובר "בשיר משחקים ומכרכרים", שהרי גם דוד המלך כרכר ופיזז. לרד"ק ולאבן עזרא הסבר אחר: מדובר בגמל מסוג מיוחד, גמל זריז, או כדברי רד"ק "הם הגמלים או שאר בהמה שהם קלים בהליכתם עד שמרוב מרוצתם ידמה שהם מרקדים, לפיכך נקראו כרכרות". סופרי התחייה, מכל מקום, קשרו את הכרכרה לעגלת נוסעים רתומה לסוסים, וילדי ישראל נחשפים אליה בסיפור סינדרלה.

מהיכן הגיע אלינו מזג האוויר? המילה 'מזג' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בשיר השירים: "שררך אגן הסהר, אל יחסר המזג". 'מֶזֶג' פירושה שם תערובת משקאות, ומכאן גם הפועל למזוג. 'מזג' נדדה מן המקרא ללשון חכמים ופירושה היה אופיו של דבר מה. המחשבה היהודית בימי הביניים קשרה את המילה למחשבה המדעית היוונית-אריסטוטלית, שהשפיעה גם על התרבות הערבית. מזג האוויר הוא אם כך אופיו של האוויר, ובמקרה הזה, ערבוב מאפיינים של האוויר כגון חום וקור, לחות ויובש.

בפרשת משפטים נכתב: "אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת ואין לו דמים". מחתרת היא מרתף, מקום מסתור שבו מסתתר הפושע או מי שרוצה להיחבא, מקלט שחתרו באדמה. גם סופרי התחייה השתמשו במילה, אבל היא זכתה למשמעות המוכרת היום: ארגון חתרני הפועל במסתרים. השימוש הזה נעשה ככל הנראה על ידי אנשי המחתרות עצמן, אצ"ל ולח"י, וההוכחה בשיר של מפקד לח"י אברהם יאיר שטרן: "חיים אנחנו במחתרת!/ בטחב אפילת מרתף/ שם מנורה תבאש חיוורת/ רצפה יַשׂחה מטר סוחף".

בנחמיה פרק ג' נכתב בדיון בעניינים ארכיטקטוניים: "עד המקצוע ועד הפינה".  מקצוע הוא מונח מתחום הבניין, ומשמעותו זווית או פינה. לאלה נקשרים גם המקצוּעה והפועל להקציע. איך הפכה המילה הזו למשמעות משלח יד, או מקצוע לימודי? במסכת ברכות נכתב: "הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין נובע". במדרש מופיע הביטוי "מקצועֵי תורה". יוצרי השפה התלמודית שאבו את דימוי הפינה והעבירו אותו לתחום הלימוד כשכוונתם לפינה או זווית מסוימת בעולם הדעת ובעולם התורה. ועל כך כתב ביאליק: "אין לך מקצוע של הרגש והמחשבה שלא נגעה בו האגדה". משמעות 'מקצוע' כמשלח היד נוצרה גם היא בימי תחיית הלשון. כפי שיש מקצועות לימוד – יש מקצועות עבודה, ועל כך אמר דוד בן גוריון ב-1928: "בכל מקצוע שבו עובדים פועלים בני אומות שונות, מתאגדים העובדים בהתאחדות מקצועית בין- לאומית".

מהיכן הגיע אלינו הסלסול, המאפיין הבולט של המוזיקה המזרחית? בעניין זה יש חידה. המקור הראשון מבחינת סדר הזמנים הוא בספר משלי: "ראשית חוכמה קנה חוכמה, ובכל קניינך קנה בינה. סַלְסְלֵהָ ותרוממך – תכבדך כי תחבקנה". מן הפסוק ברור ש'לסלסל' פירושו לכבד ולרומם. ואולם התלמוד מספר לנו על שיער מסולסל, שהוא בעצם שיער מתולתל, ומכאן הגיע אלינו  הסלסול התמידי. הפרשנים נוטים להניח שסלסול השיער הוא המשמעות המקורית של 'סלסול', והוא גם משמש דימוי לסלסול הצליל. במדרש נאמר כי שיר השירים הוא "המסולסל שבשירים", כלומר, המרומם והנכבד שבהם. מה אם כן קודם למה? סלסול הצליל או הכבוד והרוממות? אחד העם, מכל מקום, תבע מאתנו: "סלסלו את המחשבה".

החל משנות החמישים החלו להופיע בעיתונות הישראלית תיאורים של  'נשים מעכסות'. בשנת 1960 כותבת רחל חלפי במעריב על "תהלוכה של ברווזות מעכסות כדי לנעוץ בהן מבט", וצבי לביא מתאר מאוחר יותר הצגה של חנוך לוין: " חתיכות מעכסות ושתלטניות כמו רות שחש". מעכסת היא מי שמנענעת את ישבנה בנענועי פיתוי, ובנוסח מחוזות הסלנג: מענטזת. במקור המקראי, בספר ישעיהו, המעכסת היא מי שמשמיעה בהליכתה את קול שקשוק תכשיטי הרגליים שלה, העכסים: "הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהן תעכסנה". הליכת הרגליים המשקשקות נתפסה כהליכת פיתוי, ומכאן המעבר לנשים המעכסות של זמננו. הפועל הנרדף 'לענטז' התגלגל מן הפועל הערבי עַנְטַז שפירושו השתולל, התייהר, התחצף וכדומה. משמע, פעולת הענטוז נתפסת כפעולה פרובוקטיבית, שנועדה לגרות, ממש כמו העיכוס. ברקע, אך לא כחלק של המילה, מהדהדת המילה הערבית הבוטה טיז.

"אמא, הוא מרביץ לי" מיילל הילד העברי. חידה. במקורות "להרביץ" פירושו להשכיב על הארץ את הצאן והבקר. הביטוי התלמודי "הרביץ תורה" נולד כיוון שלומדי התורה רובצים על הארץ כצאן לפני הרועה. "הרביץ מכות" נולד בעברית הישראלית, והוא גלגול של "הרביץ תורה" התלמודי, שנתפס כ"העניק תורה" או "חילק תורה", ומכאן "חילק מכות".

גלגול מרגש נועד למילה הנפוצה "רֶגֶש". גם לרגש הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהילים: "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית האלוהים, נהלך ברגש". ההקשר מעיד שמדובר דווקא בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, וזאת גם על פי פסוק אחר בתהילים: "למה רגשו גויים, ולאומים יהגו ריק". בלשון חכמים נמצא סוכן השינוי: הפועל 'להרגיש'. בלשון חכמים נאמר: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". כלומר: רגש אינו רק קול הפונה אל חוש השמיעה, אלא מה שפונה לכל החושים. במדרש שמות רבה צעד הפועל צעד נוסף: "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר": חושי הגוף וחושי הנפש התלכדו לפועל אחד. בשלב הבא זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרגשים' של יהודה הלוי ואחרים. מכאן, בעקבות שימושי 'מרגיש' התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין החושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוש רגש פנימי.

אחרונה בשרשרת הדוגמאות היא המילה  החשובה כל כך 'תרבות'. גם היא, איך לא, מופיעה במקרא פעם אחת, בצירוף "תרבות אנשים חטאים". הפרשנות לפסוק היא שמדובר בחברה שרובה (תרבותה) אנשים חוטאים. בלשון חכמים החל השינוי בשימוש במילה, ממילת כמות והעצמה למילת תוכן, והיא זוכה לשימושים רבים במשמעות דרכי התנהגות. במשנה מיוחס הצירוף "בני תרבות" במסגרת דיני נזיקין למי שניתן לאלפו, ומכאן שאינו יכול להיות מוּעד. במסכת נידה מופיע הביטוי 'תרבות רעה' המזכיר את הצירוף המקראי, אך משמעותו כאן התנהגות לא ראויה. מכאן התגלגלה משמעות המילה עד לעברית החדשה: מדרכי התנהגות ונורמות, למכלול המאפיינים והתוצרים של חברה מסוימת, במשמעות culture או civilization.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »