בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

כיסוי הראש אינו רק פריט לבוש. הוא במקרים רבים הפריט הבולט ביותר בהופעתו של אדם, מגדיר אותו ומשמש סממן של זהות – דתית, תרבותית, צבאית או מקצועית. המגוון הלשוני העשיר הקשור בו מייצג מגוון עשיר של כיסויי ראש בשלל צורות וצבעים.

כיסוי הראש הגנרי הוא 'כובע'. המילה 'כובע' עצמה הגיעה לעברית עם בת זוג – 'קובע'. שתיהן מופיעות בתנ"ך, ולשתיהן אותה משמעות – כיסוי ראש שנועד להגן על ראשם של חיילים בשדה הקרב. השם מוליך לכמה שפות שמיות, ובעברית החדשה התבדל. כובע הוא כאמור כיסוי הראש הגנרי, קובע הוא הקסדה, כיסוי הראש הצבאי. במקור ההגייה של שתיהן מלרעית, אבל שתיהן, בעיקר כובע, נהגות בפועל במלעיל.

המילה 'מגבעת' נחשבת נרדפת לכובע. גם היא מופיעה בתנ"ך,  ושימשה בו כיסוי ראש לכוהנים בדרגת חשיבות משנית. בעברית החדשה היא בודלה לכובע עגול בעל שוליים. זאת, גם בזכות השם הנקשר לגבעה ולצורתה הקמורה, וגם לגביע. יש סבורים של'כובע' ול'מגבעת' (שורש גבע) מקור דומה. ביידיש מכונה המגבעת 'שלאפּה'.

יידיש אוהבת כובעים, ולא במקרה. כיסוי הראש הוא מרכיב זהות יהודי שכמעט אף אדם המזדהה כשומר מצוות לא יוותר עליו. הכובע אף מבחין בין קבוצות דתיות לבין עצמן. כיסויי הראש הנפוצים הן הכיפות, וגם להן צבעים וגדלים שונים המבטאים מידת דתיות ושייכות קבוצתית. 'כיפה' עצמה התגלגלה מהמילה כף, שמקורה בכפות התמרים הקמורות וה'כפופות'. הכיפה הסרוגה היא סימן ההיכר ושמם השני של אנשי הציונות הדתית בזרם המרכזי, 'הכיפות הסרוגות'. אדם הרוצה לשמור על הסממן אבל אינו רוצה להבליט אותו חובש 'כיפה גרוש', כיפה זעירה. החרד"לים, המתקרבים אל דרך החיים החרדית, חובשים כיפה שחורה, והברסלבים, חסידי רבי נחמן, מעדיפים כיפה לבנה סרוגה גדולה. 'כיפת מגדל דוד' היא כיפה מחודדת, 'כיפת בר מצווה' היא כיפה פשוטה שנועדה לאורחים לא-דתיים באירועים שונים, ומכונה גם 'כיפת בית מלון'. ביידיש מכונה הכיפה הסרוגה 'ירמולקה', ובכתיב יידי 'יאַרמאָלקע'. המקור בארמית, שיבוש של "יראה דמלכא" – יראת המלך, הוא אלוהים.

החרדים חובשים כיפות, שחורות בדרך כלל, אבל נוהגים להניח עליהן כובעים משכנעים יותר. המוכר שבהם הוא השטריימל, כובע יקר המיוצר מזנבות שעירים של בעלי חיים שונים, והוא משמש חסיד נשוי בימי שבת, חג ומועד. על מקור השם יש שלל השערות. שם מוכר פחות הוא סְפּוֹדיק, כובע פרווה גבוה. קָאפֶּלוּש היא המגבעת החרדית. על מי שהלך לעולמו אומרים ביידיש "אויס קאפּעלוש מאכער" – הלך ואיננו עושה המגבעות, ובגרסה עברית: הוא כבר לא יתפור כובעים. מגבעת חרדית היא 'המבּורג', כובע לֶבֶד שחור ששוליו מורמים בקצותיהם מסביב, המיועד לרבנים ולראשי ישיבות. הנשים הולכות בשביס, וכאן מדובר באופנת שביסים מגוּונת מאוד. במקרא שביס הוא תכשיט ראש, במשנה – כיסוי ראש לנשים. ליצני היידיש מכנים את השביס 'קוּפְּקֶה', מילולית: ערימה.

ההתיישבות הציונית נטשה את הכיפה אבל לא את כיסוי הראש, בוודאי לא בארץ ישראל החמה וקפוּחת השמש. הפועלים של ראשית המאה נהגו ללכת עם כובעים אירופיים כמו קסקט וברט, שמקורם ומקור שמם צרפתי, אבל סימן ההיכר של החקלאי החדש היה הכובע המשולש, שעליו שרו בתנועות הנוער "לכובע שלי שלוש פינות". שלא בטובתו זכה הכובע לכינוי 'כובע טֶמבֶּל', כובע הטיפשים. בטורקית ובפרסית טֶמְבֶּל הוראתו עצלן, בערבית: טַנְבָּל, טיפש ותמים. השם ניתן במקורו לכובע המקוואי, שהיה מזוהה עם בית הספר לחקלאות 'מקווה ישראל' בשנות השלושים, על שום דמיונו לכובע השוטים האנגלי –  dunce cap. יש קושרים את השם על פי הצליל למילה האנגלית dumbbell, שהוראתה משקולת לשרירי היד, והיא משמשת כינוי לטיפש, אם כי זו כנראה אטימולוגיה עממית. קישור אפשרי נוסף הוא לכובע הטמפלרים. בלדינו מכונה הכובע בגרסה ירושלמית 'כובע פָּאצָה': כובע של טיפש. כובע אופייני נוסף לתקופה הוא כובע גרב, שמקורו בריטי: stocking cap. הוא אכן גרב צמר עבה הצנופה מעל הראש, שהפכה סימן היכר ללוחם העברי שלפני קום המדינה.

כיסוי הראש הוא חלק מהמלתחה הצבאית. הכובע הגנרי הוא הכומתה, מילה שמקורה ארמי, והיא נועדה גם להבדיל על פי צבעה בין החילות. יש לא פחות מ-17 כומתות שונות על פי צבען, ביניהן אדום לצנחנים, חום לגולני, שחור לשריון, אפור לחיל האוויר, מנומר לחטיבת כפיר, סגול לגבעתי וכסף להנדסה הקרבית. כדי לרומם את יוקרת החיל הזה נולדה הסיסמה 'כומתות מכסף, אנשים זהב'. הקצינים והטייסים זוכים כבר לכובע מצחייה, שזכה לכינוי 'כובע דיסטנס', ומבטא ריחוק ואף התנשאות, יחד עם 'משקפי דיסטנס' כהי עדשות. הכובע הקשיח של החיילות מכונה 'כובע סירה'. הרמטכ"ל רפול (רפאל איתן) זכה שייקרא על שמו ה'רפולון'–  כובע עבודה צבאי רחב שוליים שהיה אהוב על האיש. הכובע הזה קרוי גם 'פטרייה'.

יש כאמור גם כובעים המהווים סמל תרבותי. הטורבן הוא כובע מגולל דמוי מצנפת גדולה האופייני לטורקים. קוּלפּאק הוא כובע גדול עשוי פרווה הנהוג בין הרוסים, ושימש בעבר את הגפירים העבריים. חובבי המסורות האירופיות זוכרים בגעגועים את הצילינדר – מגבעת גבוהה עם שוליים, הפירוש המילולי: גליל, ואילו הקפוצ'ון הוא כובע משולש הצמוד למעיל, המקור בצרפתית, בעברית: ברדס. הוא הפך סימן היכר לטיפוסים מפוקפקים הרוצים להסתיר את פניהם מאימת רשויות החוק. בעקבות הברדס כונה מסדר נזירים שנהג לחבוש אותו המנזר הקפוצ'יני, שבהמשך נתן את שמו לקופי קפוצ'ון ולקפה קפוצ'ינו.

הכובע מככב במטבעות לשון בעברית, חלקן בעקבות שפות שונות. בראשן התשובה הישראלית לשאלה 'למה' – 'לָמָּה כובע'. למקור הביטוי השערות שונות. על פי עדות משנות החמישים מקורו בשיר חיילים סקסיסטי. השערה אחרת קושרת אותה לשאלת שטות בחרוז המופיעה בשיר ילדים: "למה כובע עף לגובה?".

מי ש'אכל את הכובע' הוא מי שנתפס והודה בפומבי בתחזית מוטעית. המקור באנגלית: eat one's hat. הניב האנגלי הופיע ככל הנראה לראשונה ביצירה מאת תומס ברידג'ס משנת 1797, שהיא בורלסקה בעקבות שירת הומרוס. הניב זכה לפרסום בהופעתו בספרו של הסופר האנגלי צ'רלס דיקנס "מועדון הפיקוויקים" (1836): "If I knew as little of life as that, I'd eat my hat and swallow the buckle whole". מקור הניב ככל הנראה בסיפור עם ממלוכי.

גם הביטוי 'על ראש הגנב בוער הכובע' מקורו בסיפור עממי, והוא הגיע למחוזותינו מיידיש: אויף דעם גנבֿ ברענט דאָס היטל. זה הסיפור: אנשים שנחשדו בגניבה הובאו בפני שופט. השופט, שלא ידע מי הגנב, נהג בתחבולה. הוא אמר: קל להכיר את הגנב, כי הכובע שלו בוער. הגנב הושיט ידו לבדוק את כובעו, וכך זוהה. סיפור דומה רווח בארצות ערב ובין יהודי פרס.

'שלף שפן מהכובע' נאמר על מי שהציע פתרון מפתיע במצב שנראה חסר תקווה. המקור באנגלית: pull a rabbit out of a hat. מקור הניב בעבודת הקוסם.

למי מורידים את הכובע? למי שמכירים בהצלחתו. המקור ביידיש: אַראָפּנעמען דאָס היטל, וגם באנגלית, רוסית, צרפתית ועוד. הניב מבוסס על הנוהג הקיים בארצות הנוצרים, ולפיו מברכים אדם על ידי הסרת הכובע לרגע, צעד המנמיך מעט את קומת המסיר ומבטא צניעות. בצרפתית נהוגה גם המילה chapeau (כובע) לבדה כגילוי של הערכה ושבח, והיא הפכה למילה בינלאומית המקובלת גם בישראל ונשמעת לא מעט: שאפּוֹ! 

Read Full Post »

אחת המוסכמות החובקות תרבויות ולשונות היא החלוקה של המרחב לארבעה כיוונים. הרעיון הזה מופיע בתנ"ך כמה וכמה פעמים, ונוצק במטבעות לשון מוכרות. בישעיהו נכתב: "וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (יא 12). לצירוף מקבילה באנגלית: the four corners of the earth. הצירוף המקובל היום, 'ארבע רוחות השמיים' מופיע בזכריה: "כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם" (ב 10). הצירוף האנגלי המקביל, the four winds, מתייחס לארבע הרוחות במיתולוגיה היוונית המייצגות כיוונים ומאפיינים אקלימיים. החלוקה לארבע מופיעה גם בהבטחה האלוהית: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" (בראשית יג 14). הפרישה העולמית של הרוחות באה לידי ביטוי בספר תהלים: "כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ" (קג 12).

מקור החלוקה לארבע הוא בגופו של האדם הניצב במרחב ומביט נכחו, כאשר ידיו מושטות לשני צידיו וגבו לאחור. הנקודה שבה עומד האדם משתנה מתרבות לתרבות. בארצות המזרח התיכון, בתרבות הודו ובאירופה האוריינטציה היא מזרחית. היא נקבעה על פי זריחת השמש, שאליה מופנות פני האיש לעת בוקר, ומכאן גם המילה 'אוריינטציה', בעקבות 'אוריינט' – מזרח. בתרבות איי הוואי האוריינטציה היא מערבית. המצרים פנו אל מקורות הנילוס, ולכן נהוגה אצלם אוריינטציה דרומית.

רוחות השמיים מספרות את המפגש הלשוני-פילוסופי בין זמן ומרחב. ל'מזרח', מקום זריחת השמש, מילה נרדפת: 'קֶדֶם'. השורש קד"ם זוכה בתנ”ך למימושים הן בקטגוריית הזמן והן בקטגוריית המרחב, לפעמים תחת כנפי אותה מילה. הצירוף 'יְמֵי קֶדֶם' (מיכה ז 20) מייצג את הזמן, 'קַדמה' הוא הזמן העתיק, 'קִדמה' בתנ"ך היא הצד המזרחי. למילים 'קֶדֶם' ו'קדמוני' משמעות זמנית ומרחבית לסירוגין, וכך ל'הוד קדומים'. 'קָדים' פירושה מזרח ומכאן 'רוח קדים', הרוח המזרחית. מילת המגמה 'קָדימה' משמשת בתנ”ך במשמעות מרחבית. בעברית החדשה היא משמשת בדרך כלל כקריאת זירוז, המאגדת את המרחב ואת הזמן, וכמוה הפועל 'להתקדם' ושם הפועל 'התקדמות'. 'קִדמה' היא היפוכה של 'שמרנות'. חיבור הזמן והמרחב מתמצה במילה 'עולם', שבמקרא מתייחסת תמיד לזמן – 'עד עולם', 'לעולם וָעֵד' וכדומה, בלשון חז"ל היא מקבלת גם את משמעות המרחב, שבמקרא מכונה 'תבל' או 'חלד'.

נקודת ההתמצאות במרחב מגדירה את רוחות השמיים האחרות. באכדית ובסנסקריט המערב נקרא 'אחור', ניגוד של 'קדם'. בעברית, כמו בערבית, בארמית ועוד, הצד המנוגד למזרח הוא 'מערב', שנגזר מן המילה 'עֶרֶב' המייצגת את שקיעת השמש. שם נוסף הוא 'ים', מקום שקיעת השמש בארץ ישראל. אדם העומד מול השמש העולה יניף את שמאלו לעבר הצפון, וימינו לעבר הדרום. בסיפור מלחמת אברם באנשי סדום ועמורה נכתב: "וַֽיִּרְדְּפֵם עַד־חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּֽשֶׂק" (בראשית יד 15). תרגום אונקלוס אינו מותיר מקום לספק: "ורדפנון עד חובה דמצפונא לדמשק". השפה תומכת בכך. בערבית צפון היא 'שִׁמָאל'. ההר שמצפון לאוגרית נקרא צפן והוגדר כמקדש האלים, ומכאן הפסוק מתהלים "יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָֽב" (מח 3). לשם השוואה, באוריינטציה המערבית של תרבות איי הוואי, hema פירושה גם שמאל וגם דרום.

הצד הימני באוריינטציה המזרחית הוא כאמור 'דרום'. גם לכך סימנים רבים בשפה העברית. בתהלים ראיה חותכת: "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (פט 13). בנימין, אומר לנו רש"י, הוא 'בן הדרום'. המילה הנרדפת לדרום היא 'תימן'. תימן הוא שמם של אדם פרטי וארץ. אבן עזרא קובע: "תימנה מגזרת ימין", ובדעה זו אוחזים גם חוקרי המקרא. בשם הערבי והלטיני yemen או יַמַן כבר נחשף במפורש הקשר בין הדרום והימין. יש גם דעת מיעוט הטוענת שהמקור הוא יֻמְן, שפירושה פוריות, שכן תימן הדרומית פורייה מרובו של חצי האי ערב.

השמות צפון ודרום העסיקו את המחקר. יש סבורים שהוא מהשורש צפ"ן, כלומר, האזור הנסתר. השערה מקובלת פחות היא שהמקור הוא בשורש צו"ף, והצפון הוא מקום מקורות מים. למילה דרום לא נמצא מקור, אך היא קרובה למילה הארמית דרומא.

שם נרדף לדרום, כפי שניתן לראות מהפסוק שנזכר בספר במדבר, הוא 'נגב', האזור הדרומי של מדינת ישראל. על החלק הזה נכתב רבות בתנ"ך. התנ"ך גם משרטט את גבולות הנגב: "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם, וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה" (במדבר לד 3). השורש נג"ב קשור ליובש, הנגב הוא האזור היבש. כאשר חיפש אליעזר בן יהודה מילה מתאימה ל'אלונטית' התלמודית חידש את 'מַגֶּבֶת', מן השורש נג"ב. זאת גם בעקבות השפה הערבית, שבה הפועל 'נַשַפ' פירושו ייבש, ו'מַנְשָׁפָה' פירושה מגבת.

לחלוקה למזרח ומערב מקום כבוד בשנות הגלות הארוכות ובתרבות היהודית. ארץ ישראל הנחשקת היא 'פאתי מזרח' ככתוב בהמנון הלאומי, בעקבות שירו של יהודה הלוי "יפה נוף": "לך נכספה נפשי/ מפאתי מערב". 'כותל המזרח' הוא הצד המזרחי של בית הכנסת, הנחשב המכובד ביותר, ובהרחבה, קבוצה בארגון או תנועה הזוכים לכבוד יתר. בארצות אירופה נהגו לבנות את בית הכנסת כשהוא מכוון לכיוון ירושלים, שהוא באופן כללי כיוון מזרח. בכותל המזרח נמצא ארון הקודש, ומשני צידיו ישבו נכבדי הקהילה. לעומתו השריד שנותר מבית המקדש הוא דווקא הכותל המערבי, חומת חצר בית המקדש בהר הבית בירושלים שזכתה למעמד קדושה.

החלוקה למזרח ומערב התגלגלה למשמעויות גיאו-פוליטיות ותרבותיות. ארצות אירופה ואמריקה הן 'ארצות המערב', ארצות אפריקה ואסיה – 'ארצות המזרח'. רעיון החלוקה מצוי בשירו של המשורר האנגלי רודיארד קיפלינג "הבלדה של מזרח ומערב", הפותחת בשורה: "הו, מזרח הוא מזרח ומערב הוא מערב, ולעולם השניים לא ייפגשו". מכל מקום, שמעון פרס חלם על 'מזרח תיכון חדש', כלומר – מזרח תיכון במתכונת מערבית. אכן, חלום. נותרנו עם 'הגדה המערבית', שטחי ממלכת ירדן ממערב לנהר הירדן שנכבשו במלחמת ששת הימים. אנגלית: West Bank. הממלכה ויתרה עליהם סופית בשנת 1988.

החלוקה בין מזרח למערב השפיעה השפעה מרחיקת לכת על החברה הישראלית המתהווה בארץ ישראל. העולים שהגיעו מארצות ערב לא באו דווקא מהמזרח, אך העלייה הגדולה שביניהם, מייד אחר קום המדינה, הייתה מעירק המזרחית לישראל, וכך התקבע הביטוי 'עדות המזרח', ובהמשך 'המזרחים'. העלייה הגדולה מצפון אפריקה הייתה מאוחרת יותר, ודווקא מארצות המגרב – ארצות המערב, אבל מטריית 'המזרחיות' כבר הייתה פרושה מעליהם. החלוקה החדשה גם ערבבה לבלי הכר את ההבחנה בין ספרדים ואשכנזים, הפרדה שמקורה במסורות דתיות, וזיהוי של 'הספרדי' עם 'המזרחי', למרות שתפוצות ספרדיות רבות הגיעו מאירופה. ה'מזרחי' קנה שביתה גם בתרבות: מוזיקה מזרחית, ישיבה מזרחית, וגם 'תנועה מזרחית', הנפת היד והטיית האמה לפנים כדי להביע בוז וזלזול. נוטים לבלבל בין 'תנועה מזרחית' לבין אצבע משולשת.  

הצפון, שהוא אולי 'האזור הנסתר', זכה דווקא למעמד מכוון ומוביל, וזאת בזכות כוכב הצפון, כוכב בולט בזוהרו המשמש לקביעת כיוון הצפון. על כן נקרא המכשיר המכוון את הדרך 'מצפן', שהיה גם לדימוי כמו ב'מצפן מוסרי'. מי ש'איבד את הצפון' מתנהג בצורה מבולבלת ומנותקת, איבד את השליטה על מעשיו. המקור בצרפתית: perdre le nord. בדברי הנבואה המקראיים הצפון הוא מקום מאיים, שעליו אמר ירמיהו "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". ואילו בשיח הפנים ישראלי הצפון הוא שם נרדף לישראלים בעלי ממון ואוריינטציה 'אשכנזית', המתנשאים על אנשי הפריפריה. בישראל הקטנה הצפון דווקא נחשב פריפריה, והשימוש הזה נולד  מהעיר המסמלת את המרכז: צפון תל אביב, אזור של עשירונים עליונים, לעומת 'דרום תל אביב'. מכאן הביטוי המלעיג 'צפונבונים', הלחם של צפוניים (הנאמר במלעיל) ובונבונים – סוכריות מתוקות.

Read Full Post »

מדי פעם צצה הטענה ש"העברית היא אם כל הלשונות". הטענה הזו נסמכת על האמונה התמה והנחושה שסיפורי המקרא, כולל קורות אדם הראשון, נוח וממשיכיו אינם מיתוסים אלא תיעוד היסטורי. במסגרת האמונה הזו גם סיפור מגדל בבל היה וגם נברא, ומכאן שבימי קדם שלטה שפה אחת בעולם, עברית כמובן, ולאחר מגדל בבל השפות 'נבללו', העברית התפזרה בגירסאות שונות ברחבי העולם, וכל השפות עלי אדמות הן צאצאיה החוקיים.

לאמונה הזו, למותר לציין, אין ידיים ורגליים לא במדע הלשון, לא בידע המצטבר שלנו על התפתחות השפות, לא בהיגיון הפשוט, וכמו שאומרת הפרסומת: לא. פשוט לא. אלא שלצד האמונה לקחו על עצמם כמה אנשים חרוצים להוכיח את תקפותה באמצעים שהם מגדירים מדעיים. ההוכחה לכאורה נשענת רובה ככולה על דמיון בין מילים עבריות למילים משפות שונות. דמיון בין מילים הוא תופעה מוכרת ונפוצה. מילים משפות שונות דומות זו לזו כמעט תמיד – במקרה. כדי להוכיח קשר של ממש בין מילים דומות ואפילו זהות יש להציג מסלול סביר של השפעה. ברור לכל שהדמיון ולמעשה הזהות בין 'סנדל' ו'בסיס', הקיימות גם בעברית וגם באנגלית, אינו מקרי, אלא נובע מההשפעה היוונית הישירה על העברית בתקופת הכיבוש היווני, ועל האנגלית כשפה הודו-אירופית. ברור לכל שהדמיון בין מילים בעברית ובערבית השמיות אינו מקרי. ידוע על פי המחקר שהמילה העברית קָנֶה והמילה האנגלית cane דומות כי מקור שתיהן באכדית. הגמל העברי והגמל האירופי מקורם בגמל השמי הקדום. 'יין' העברית לצד wine האנגלי ומילים דומות בשפות רבות מקורן בהודית עתיקה.

אף אחת מהדוגמאות האלה אינה מצביעה על השפעתה של העברית. על השפעה זו נכתב כאן לאחרונה, אך היא מאוחרת הרבה יותר ומוגבלת למדי. ובכל זאת נכתבו טקסטים שלמים כדי להוכיח שהעברית היא אם השפות. בשנת 1989 פירסם יצחק מוסזון עבודה מקיפה ובה הביא דוגמאות רבות של דמיון בין מילים עבריות רבות מן המקרא  למילים בלשונות אחרות. המחקר זכה ללא מעט אוהדים, אף כי פחות מאלה המאמינים שכדור הארץ שטוח. אחת מהן כתבה לי: "העובדה שעשרות אלפי מילים בכל שפות העולם דומות יותר מדי לעברית מצריכה להתייחס לטענה הזאת ברצינות. לדוגמא: יגון ו-agony;  לבן ו-albino; נושן ו-ancient; עתיק ו-antique. האות השמינית חי"ת והספרה eight;  עין ו-eye;  פירות ו-fruit; גרעין ו-grain; חלול ו-hollow; ידיעה ו-idea; ילד ו-lad, שומר העברי וסמוראי היפני, ועוד". אוהד נוסף נחרץ יותר: "היכול להיות ויכוח כי earth בא מהמילה ארץ? הדוגמאות ממש זועקות לשמים!  theoria מהמילה תורה. chaise  (בצרפתית כסא) מהמלה כס. table (שולחן) מהמלה טבלה, ועוד אלפי דוגמאות של מונחים ומושגים בסיסיים".

מאמין נוסף מרחיב את תחולת ממצאיו של מוסזון למקומות נידחים: "מוסזון מצא שחלק מהמילים העבריות חדרו לאנגלית דרך שפה אמצעית כגון להגים אינדיאניים, שפת ילידי הוואי, צרפתית ועוד. גינזה, רובע העסקים במרכז טוקיו,  מקורו בגנזך, שפירושו אוצר המלך בעברית הקדומה. סקאנק הבואש מקורו במילה האינדיאנית צחנח, שיבוש של צחנה. לוייתן הוא leviathan. דורמיר הצרפתית, לישון, מקורה בשורש רד"ם העברי. ועוד: source הוא שורש, camel הוא גמל, aura היא אורה, side הוא צד, wine הוא יין ומקורו עברי,   evilהוא אוויל (במובן רע, רוע), suffix הוא סוף". באבוריג'ינית, מוסיף המאמין הנלהב בעקבות מוסזון, שפת ילידי אוסטרליה, דורוכו פירושה דרך. "האבוריג'ינים היו מנותקים דורות רבים משאר המין האנושי, ואין הסבר מדעי טבעי כיצד חדרו לשפתם מילים בעברית אלא אם כן נקבל שהעברית היא אם הלשונות, ובשפה זו דיברו בזמן הקדום של העולם, אך בגלל חוצפתם של בוני מגדל בבל כלפי ה', ה' בלל את שפתם, והפיצם בכל העולם. שפות היסוד של בוני מגדל בבל היו כולן פשוט שיבושים של העברית".

מוסזון, מוסיף הכותב, "מסיק שהעברית היא מדע מדויק", וכל מילה מבטאת רעיון, ואינה אוסף מקרי של הגאים כמו שבשפות אחרות. למשל, 'כלב' שווה 'כולו לב'. על פני הכלב יותר מאשר חיות אחרות ניתן לראות באופן בולט האם הוא שמח, עצוב, רגוע או כועס".

ספר נוסף בכיוון דומה הוא "שפת כל הארץ", מאת עמנואל גרנצ'ז. שלא כמו ספרים קודמים בנושא שהצטיינו בדמיון פורה בלבד, גרנצ'ז מלווה את ממצאיו בעיון בספרי מחקר רבים, והוא נחרץ פחות. בכך מסתכמות המילים הטובות, וכל קשר בין עיוניו של גרנצ'ז לטקסט שהנפיק מקרי בהחלט. גרנצ'ז תוהה למשל על הקשר בין 'שורש' לבין source, או בין 'סגור' ל-secure. כך בין  'נוגה', שפירושה אור, לבין nox הלטינית שפירושה לילה.

הקוראים שנשבו בקסם התיאוריה, והחוקרים מטעם עצמם מוסזון, גרנצ'ז ואחרים, חייבים להחליט אם עמדתם נשענת על  הבלשנות ההיסטורית, או שהם מתייחסים אליה רק אם היא נוחה לאמונה הדתית. ערבוב השתיים אינו אפשרי. הדוגמאות שמביא מוסזון הן ממש מגדל בבל של עניינים לשוניים בלתי קשורים. חלק מהמילים העבריות הן תלמודיות ומקורן ביוונית. 'טבלה' התלמודית ו-table האנגלית אכן באו מאותו מקור לטיני-יווני: tabula. גמל ויין אכן מקבילות כאמור למילים בעברית, אבל העברית אינה מקורן. לוייתן העברית הגיעה לשפות אירופה באמצעות תרגומי התנ"ך.  fruit לעומת זאת התגלגלה מהפועל הלטיני frui, שפירושו ליהנות, בעוד 'פרי' קשור לשורש השמי הנפוץ פרה, הקשור להתרבות המינים בטבע, וממנו נגזרו גם 'פרו ורבו' ו'פריון'. idea  פירושה מחשבה ומקורה מיוונית: idein, לראות, שום קשר ל'ידיעה', מן השורש השמי העתיק יד"ע או וד"ע. 

מוסזון  מתעלם מהמבנים השונים של השפות. כך נו"ן במילה "אלבינו" היא חלק מסופית –ִינו, בעוד ב'לבן' מופיעה נ' שורשית. suffix נולדה מחיבור לטיני של שתי מילים: sub+figere, תַת+להדק, שום קשר ל'סוף'. antique  בנויה מ-ante (לפני)+הסיומת que, בעוד 'עתיק' נגזרת מהשורש השמי עת"ק וכאן ק' היא שורשית. והרשימה חלקית.   

גם חיבורי המשמעות המובאים בשמו של מוסזון רופפים מאוד בדרך כלל. 'אוויל' איננו רשע, ו-evil איננו שוטה. המילה האנגלית  agony (סבל) נולדה מהמילה היוונית agon שפירושה תחרות, בעוד 'יגון' העברית מתקשרת ל'וג'י' הערבית שפירושה כאב. על הקישור בין רובע גינזה שבטוקיו ל'גנזך' אין להכביר מילים. באותה מידה אפשר לומר ששמו של רובע הארלם בניו יורק נקבע במקרא, והוא רובע "הערלים", מפני שיש בו פשיעה רבה. האבוריג'ינים ישמחו לדעת שבזכות מילה אחת באחת מעשרות השפות שלהם הדומה במקצת למילה עברית הם זכו לתואר צאצאי בוני מגדל בבל.  ובאשר לכלב, סופרי המקרא אהבו כלבים הרבה פחות מאשר מר מוסזון, והוא נחשב בדרך כלל יצור נקלה ובזוי. בכל מקרה בעניין 'כולו לב' מדובר במדרש לשון מפותל ולא ב'עובדה מדעית'. הטענה שהעברית היא 'מדע מדויק' (כלומר, מין פיזיקה או מתמטיקה לשונית-תאולוגית) לעומת יתר השפות היא כבר קשקוש מוחלט.

אין רע באמונות, גם אם הן חסרות כל בסיס עובדתי. זה טיבה של אמונה. יש רע במניפולציה של העובדות ושל התהליך המדעי בשירות האמונה. המניפולציה האמונית-פסאודו מדעית של שוחרי העברית כאם כל השפות נמצאת במקום הרע הזה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »