חמשת החושים הם החלון שיש לנו לעולם. כמו איברי הגוף, גם הם מספרים סיפור רחב יותר באמצעות השפה, ומשמשים לדימויים רבים. יש לנו חמישה חושים, אבל השפה מגלה שיש לנו הרבה יותר. לאחדים יש 'חוש הומור' מפותח, זריזי הידיים מתגאים ב'חוש טכני', הנבונים ב'חוש מידה', ולרואי נסתרות מיוחס 'חוש שישי'. ומי שחווה תחושת אושר והתעלות מצוי ב'שיכרון חושים'.
הביטוי 'חמשת החושים', והשימוש במילה 'חוש' במשמעות הזו, מופיע לראשונה אצל סעדיה גאון. הפועל 'לחוש', שפירושו בדרך כלל 'למהר', מופיע פעם אחת בתנ"ך במשמעות להרגיש, בספר קהלת (ב' כ"ה): "כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי". הקשר הזה בין 'לחוש' לבין 'להרגיש' מלווה את השפה מאז. למילה 'רֶגֶש' הופעה בודדת בתנ"ך, בספר תהלים (נ"ה ט"ו): "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ". כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, כמו בפסוק אחר בתהלים (ב' א'): "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם, וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק". במסכת שבת כבר נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל". משמעות 'רגש' התרחבה מקול רעש, הפונה אל חוש השמיעה, אל חוש המישוש. בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. נראה כי המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה גם האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.
בדרך כלל 'לחוש' מתייחס לחוש המישוש, ומכאן גם שם התואר 'מוחשי'. גם השימוש בפועל קושר בינו לבין הרגשות, אנחנו "חשים בסכנה מתקרבת", ואכן יש קושרים בין הפועל לחוש לבין 'לחשוש'. בסלנג העכשווי אומרים על המתנשא "מה אתה חש?!", קיצור של "מה אתה חש את עצמך מעלינו". הפועל הקרוב ל'לחוש' הוא 'לגעת'. כשנוגעים במשהו ממששים אותו, אבל גם כאן המעבר לתחום הרגש טבעי. ירמיהו מקונן: "זֹאת רָעָתֵךְ כִּי מָר, כִּי נָגַע עַד לִבֵּךְ" (ירמיהו ד', י"ח). מי שמתייחס לנושא כאוב או למצוקה נסתרת "נוגע בנקודה רגישה", או "בעצב רגיש". לעיתים הנגיעה היא פשוט קשר בין עניינים: "מה זה נוגע לי", בנוגע ל…".
חוש הראייה נחשב לחוש החשוב מכולם, ואובדנו מאיים יותר מאובדן השמיעה, הטעם או הריח. חוש הראייה מאפשר לנו לחוות את מה שמסביבנו. כבר בימי הקדמונים הראייה הפכה דימוי לתבונה, כפי שהעיניים נחשבות ל'ראי נפש'. לא במקרה 'פיכח', מי שאינו עיוור, היא מילה קרובה בכל היבט ל'פיקח', אדם חכם המתמצא בהוויית העולם. בשאלה הפשוטה "אתה רואה?!", הכוונה היא "אתה מבין?!" במשנה מסבירים לנו בפתגם המפורסם כי "איזהו חכם? הרואה את הנולד", ואכן 'רואה' הוא שם נרדף לנביא, מי שמזהה תהליכים עתידיים. מכאן גם הניב המתורגם "רואה בעיני רוחו". את הביטוי באיוב (ג', ט"ז) "כְּעֹלְלִים לֹא רָאוּ אוֹר" רש"י מפרש: "לא ראו חוכמה". במאה ה-18 הביטוי הצטמצם לעולם הדפוס והפרסום, אבל המאה העשרים עוסקת במי ש"ראה את האור", הגיע לתובנה על מהות הקיום. מכאן גם 'מואר' בהוראת מי שחווה תובנה קוסמית, או 'הארה'.
חוש הראייה הוא אמצעי לפרש את המציאות. האופטימיסט רואה באור ורוד או במשקפיים ורודים, הפסימיסט 'רואה שחורות' ותמיד 'ראה את חצי הכוס הריקה'. הרואה בטוב או הרואה חיים, אומר קהלת, חי את החיים הטובים, ומי שעובד קשה, מספר לנו התלמוד, "רואה ברכה בעמלו". ולכל אלה קדם על פי ספר בראשית אלוהים בכבודו ובעצמו, כאשר אחרי כל יום שברא נאמר "וירא אלוהים כי טוב". ומה שטוב ונכון הוא פשוט 'ראוי'.
לפועל לראות כמה פעלים נרדפים: לחזות, לצפות, להסתכל ולהתבונן. כל אלה מתרחבים לתחום החוכמה, ההבנה וצפיית פני עתיד. החוזה הוא נביא, מן התנ"ך ועד לחוזה המדינה, ויש לו 'חזון', כנאמר במשלי (כ"ט, י"ח) "באין חזון ייפָּרע עם". 'חזון נפרץ' הוא תופעה רחבת היקף, 'חזות קשה' היא מצב חמור וצופן סכנות, ו'חזיון תעתועים' הוא אשליה מסוכנת, דמיון שווא.
אירועי שבעה באוקטובר הביאו לקדמת הבמה את 'התצפיתניות'. 'תצפיתן' נחשבת בצבא למילה משנית למונח הרשמי 'צופה'. 'צופה' הוא התצפיתן המקראי. התצפיתן הראשון הוא "הנער הצופה" בסיפור אמנון ותמר. מפעולתו של הצופה התרחבה ה'ציפייה'. המבט אל העתיד המצפה לימים טובים. במקרה של 'התבונן' ו'הסתכל' התהליך הפוך, מן החוכמה אל הראייה. התבונן פירושו הביט אל הדברים תוך מחשבה ותבונה. הסתכל, המתייחס ל'שכל', פירושו הביט בדברים בחוכמה, הבין מה שהוא רואה.
חוש השמיעה התרחב לשני כיוונים. הבולט והקדום בהם הוא הציות. בספר דברים (כ"ז ט') נאמר: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם". 'להסכית' הוליד את המגמה הנפוצה היום של ההסכתים, הפודקאסטים. שני פסוקי שמיעה במשמעות ציות הם מאושיות הדת היהודית. כך אומר משה רבנו: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כ"ד, ז'). חז"לינו תוהים: "לפי שהקדימו בתחילה עשייה אמר להן משה, וכי אפשר לעשייה בלא שמיעה? שמיעה מביאה לידי עשייה! חזרו ואמרו: נעשה ונשמע, נעשה מה שנשמע". והכול מוביל אל תפילת "שמע ישראל" שמקורה בספר דברים (ו', ד'): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹהֵינוּ, ה' אֶחָד".'מצווה שִמעית' במקורות היא מצווה שהגיונה אינו ברור, ויש לקיימה מתוך עצם האמונה, כגון מצוות פרה אדומה והאיסור על שעטנז, בניגוד ל'מצווה שכלית'.
כוונת הציות הולידה את המילה 'משמעת', כלומר, שמיעת הוראה או פקודה מחייבת לבצע אותה. היא חלה על כל תחומי החיים: משמעת אש בצבא, משמעת קואליציונית בפוליטיקה, משמעת מים במסעות ומשמעת עצמית בפסיכולוגיה.
הכיוון השני הוא פשר הדברים, המתגלם במילה 'משמעות'. כאן יש לארמית תפקיד מרכזי בשאלות הפלפול 'מאי משמע?', או 'מאי קא משמע לן?' – מה זה משמיע לנו. רש"י טבע את הביטוי 'פשוטו כמשמעו': מה שנאמר הוא הדבר, אין משמעות נסתרת. ומכאן גם תשובה האהובה על פוליטיקאים ועיתונאים: "חד-משמעי", ובקיצור, חַדְמָשׁ. דו-משמעות היא עניין לפילוסופים, או לפלפול תלמודי בביטוי הארמי 'תרתי משמע'.
ולא נותר אלא לחזור ולשאול את שאלת הפגישה הקלישאית מעולם: "מה נשמע?", המקור ביידיש: וואָס הערט זיך? וחסידי ברסלב מרחיבים: "מה נשמע בעולמות?".
חוש הריח זוכה אצל בני האדם להערכת חסר. לא בצדק. הריח מעניק חוויה חושית ייחודית. יש לו גם הרחבה במשמעות קליטה של התרחשויות לפני שנחשפו לעין כול, כישורים נדרשים אצל עיתונאים, בלשים ומקצועות נוספים. בכדורגל מחפשים חלוץ 'מריח שערים', והחשדן מטבעו 'מריח צרות'.
אברהם שלונסקי חרז את הפתגם הידוע "על טעם וריח אין להתווכח" המוליך אל הלטינית. גם על הפתגם הזה נוטים להתווכח, והוא מוליך אותנו אל החוש החמישי, חוש הטעם. בענייני אוכל הוא מובן מאליו, ומי שבעקבות בעיה רפואית ניטל ממנו חוש הטעם חש שעולמו חרב עליו. התואר המרכזי והכמעט בלעדי בהתייחסות לאוכל הוא 'טעים', או שלא. ואולם, הוא התרחב לכיוונים בלתי צפויים. כבר במקרא הוא מתייחס להבנה, תפיסה חכמה ולא רק לטעמו של המזון. "נזם זהב באף חזיר" הוא דימוי ל"אישה יפה וחסרת טעם" (משלי י"א כ"ב), והביטוי המקראי 'טוב טעם' מתייחס למשמעות המורחבת. אפשר לדבר על טעם בבגדים, טעם באומנות, ומכאן הנרדפת למילה 'לדעתי': 'לטעמי'. לאלה נוספו עם הזמן 'טעמי המקרא'. אחד מתפקידיהם היא ההטעמה, הדגשת הברה במילה. מלרע או מלעיל?
ואם לשוב אל חוש הטעם המקורי, בל נשכח את המן שנפל מן השמים שעליו נאמר כי "טַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (שמות ט"ז ל"א). הפייטן הספרדי יצחק נבון כתב בעקבותיו את השיר "טעם המן" המרחיב מן המזון האלוהי אל היופי והחוכמה: "גזרתך – תבנית נוגה, ריחה נֵרְד ובמוֹר סוּגה, שפתותיך ארגמן, ניבן – בינות, טעמן – מן. טעם המן, המן, המן, אם יסופר לא יאומן".
בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים 