Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בעצם’

הגוף הוא מקור בלתי נדלה למילים וביטויים בשפה. בכל שפה, וגם בעברית. אדם 'לבבי' הוא אדם נדיב וידידותי, בחורה 'עם ראש' היא בחורה חכמה, 'דרך אגב' היא דרך 'על גב', בארמית, 'זרוע' היא מערך צבאי כמו זרוע הים או היבשה, בַּעין מְעיינים, באוזן מאזינים ובאף כועסים או מאנפפים.

אחת ממערכות האיברים הפעילה ביותר בשפה העברית היא מערכת העצמות, או בצורת היחיד – 'עצם'. המילה מופיעה 126 פעמים בתנ"ך, בעיקר כאיבר הקשה, אבל גם במשמעות מורחבת ומופשטת יותר, ויש לה מקבילות בשפות שמיות שונות, כולל ארמית ('טמיא') ואכדית. על חשיבות העצם בגוף אפשר ללמוד גם מסיפור הצלע שממנה נולדה על פי המיתוס המקראי חווה אימנו, ועל כך אומר אדם הראשון: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי".

השורש של המילה הוא עצ"מ. היסטורית נראה שדווקא שם העצם (!) 'עצם' קדם לשורש, שממנו התגלגלו מילים ושימושים לרוב. השורש הזה אינו קשור לענייני עצימת העיניים, זהו מה שקרוי בשפת הבלשנים הומונים – מילים או שורשים זהים במקרה.

מה מספרת השפה על העצם כאיבר בגוף? את העצם אי אפשר לראות, העור והבשר מגינים עליה, ועל כן אדם רזה מאוד הוא 'עור ועצמות', מי שעצמותיו בולטות מרוב רזון. הביטוי מוכר משלל שפות כמו יידיש: הויט און ביינער, אנגלית: skin and bones, ואפילו לטינית: pellis et ossa. הגירסה התלמודית היא 'גל של עצמות', כמו במסכת בבא בתרא: "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות".

העצמות מזכירות לנו משום כך את המוות, שכן כידוע הן האיבר החזק השורד זמן רב אחרי כיליון הבשר. חזון יחזקאל המתאר את תחיית המתים מספר על כך: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת, שִׁמְעוּ דְּבַר ה'" (יחזקאל לז 4). שונאי ישראל גדולים, בעיקר מצביאים ומלכים כמו אדריאנוס, נבוכדנצר ואספסיאנוס, נקראו על-ידי חז"ל 'שְחיק עצמות', או בארמית: 'שחיק טמיא', כשהכוונה היא שלאחר מותם של אותם רשעים יימעכו ויישחקו עצמותיהם. ואילו חבקוק (ג 16) מקלל את עצמו בקללה קשה: "יָבוֹא רָקָב בַּעֲצָמַי וְתַחְתַּי אֶרְגָּז".

אבל נשוב אל החיים, וכאן יש לעצמות תרומה לא רק בהחזקת הגוף אלא גם בתחום הרגש, כמו בביטוי 'בער כאש בעצמותיו'. כל זה מוביל לתהילים (ק"ט 18): "וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו", כלומר, יגרום לו נחת רבה. השמן שימש בימי המקרא לסיכת הגוף. הביטוי "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה" פירושו בתהילים (ל"ה 10) – אני חש התרוממות רוח ואמונה. העצמות לוקחות חלק גם ברגש הפחד, כמו אצל ירמיהו (כ"ג 9): "נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי, רָחֲפוּ כָּל עַצְמוֹתַי".

לצד הנפש, העצמות הן ברומטר לתחושות הגוף. קר מאוד? הקור חודר לעצמות. הביטוי מתהילים שהוזכר לעיל מתייחס היום לעייפות רבה ולכאבים, ועל כך שר אלתרמן: "הוי, וכל עצמותינו, אחי תספרנה זקנה נאנחת, אשר יש בה קצת עצב ובכי, אבל יש בה גם משהו נחת". מי שנקלע לסוּפה 'נרטב עד לשד עצמותיו', ביטוי רב לשוני.

אחד המונחים המקובלים בז'רגון הדתי הוא 'חילוץ עצמות', כמו במסכת ברכות "חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חילוץ עצמות", כשהכוונה לפעילות פיזית, התעמלות וספורט. המקור בישעיהו (נ"ח 11): "וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ".

גם לבעלי החיים יש עצמות. כלבים מטבעם אוהבים לכרסם עצמות גם אם לא נותר עליהן דבר, ומכאן הביטוי 'זרק לו עצם', גם הוא רב לשוני, דימוי למי שנותן לזולתו דבר מה פחות-ערך כדי לסתום את טענותיו. להקת כוורת חיברה את המשמעות המורחבת של העצם לביטוי 'פה קבור הכלב: "זהו עצם העניין, לא – זה עצם של הכלב". וכאשר לא נזהרים משהו נתקע 'כמו עצם בגרון', תקלה המוכרת גם בלשון חז"ל.

מן האיבר בגוף החלה המילה להתפשט לתחומי משמעות חדשים, ולימדה אותנו שמערכת העצמות, השלד, היא ביטוי לגוף כולו, ומכאן לכל דבר שהוא. המהלך הזה נולד בימי הביניים בבניית המינוח הדקדוקי, במונח שֵם עצם, noun, שהוא חלק דיבר המציין ישויות בעולם: בני אדם, חפצים, מושגים מופשטים ועוד. מכאן התבססה העצם לתיאור 'דברים בעולם', שהוא מלא 'עצמים', ולעיתים לא מזוהים: עֶצם בלתי מזוהה הוא גרם שמים שאינו מוכר למדענים. ראשי התיבות עב"ם הפכו מילת סלנג שהוראתה אדם מוזר, דוחה או מנותק. אגב, גֶרֶם היא מילה נרדפת לעצם גם במשמעות האנטומית (חמור גרם, אדם גרום), ומכאן 'גרם שמים'.

שתי הרחבות משמעותיות התרחשו בגלגולי השפה. האחת נובעת מהקשיחות של העצם לעומת כל יתר מרכיבי הגוף של האדם או בעלי החיים. כך הפכה העצם מקור לדימויים של כוח, ומכאן שם התואר המקראי 'עצום', חזק מאוד, והפעלים 'עצם' ו'העצים' בתנ"ך, ובהמשך 'התעצם'. גם המילה 'עוצמה' מקורה בדברי הנביאים: "נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ, וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה" (ישעיהו מ 29). מדינה רבת כוח השולטת הרבה מעבר לגבולותיה היא 'מעצמה', הפעלת כוח מחאה באמצעות השבתה חלקית קרויה 'עיצומים', וקריאה ציבורית רחבה בעניין כלשהו היא 'עצומה', בעקבות ישעיהו.

במקביל, ושוב – כבר במקרא, העצם נתפסת בעצם כמרכיב החשוב והעמיד ביותר בגוף, ומכאן היא בהרחבה עיקרו של דבר, המהות שלו. בתנ"ך המשמעות הזאת מגולמת בביטוי החוזר 'עד עצם היום הזה', בהמשך גלגולי השפה היא ביטוי בהקשרים רחבים. אם נשוב לעצם של הכלב, אז מהו עֶצם העניין? זו המהות, הדבר החשוב ביותר, כמו בפרשנותו של הרלב"ג: "מותר אשם לאשם ומותר חטאת לחטאת, כמו שיראה חיובו מצד עצם הענין" (מלכים ב יב 18). ומה אומר המדרש על סיפור העקדה?" הקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לי: קח נא את בנך את יחידך". מה שמגיע לנבכי הנפש מגיע 'עד העצם', ביטוי יידישאי-צרפתי. זה גם יסוד מרכזי בתורתו של עמנואל קאנט: הדבר כשהוא לעצמו. גרעין מהותו של דבר, נקי מהקשרים מקריים או חיצוניים למהותו. גרמנית: Ding an sich.

המשמעות הזאת הולידה מילת מפתח בעברית היום, בעיקר זו המדוברת: 'בעצם'. המשמעות כאמור, 'בעיקרו של דבר', אבל 'בעצם' הפכה למילה כמעט ריקה הממלאת חללי דיבור. בעצם, רציתי לומר בעצם, ש'בעצם' הפכה בעצם לקלישאה.

שלוחה אחרת של התפשטות 'עצם' הייתה למחוזות השליטה של אדם או חברה על גורלם, מה שנעשה ללא התערבות חיצונית, כמו בביטוי התלמודי 'הגע בעצמך', תבין לבד. מכאן נולדה מילת המפתח של מדינת ישראל: עצמאות. את המילה חידש איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, ולביוגרפיה שלו קרא "עם שחר עצמאותנו". המהדורה המחודשת זכתה לשם פחות ארכאי: "החצוף הארצישראלי".

כל אלה העניקו לענייני העצם משמעות רפלקסיבית, התייחסות של אדם אל מה שהוא, אל היותו, ובקיצור: אל עצמו. כנאמר במסכת יבמות: "אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע". אמרה לטינית שמקורה יווני אומרת לנו: 'דע את עצמך', על אדם לבחון את פנימיותו ולהכיר את נבכי נפשו: nosce te ipsum. האמרה הלטינית היא תרגום של הציווי היווני gnothi seauton, שהיה חָרות בכניסה למקדש האורקל של האל אפולו בדלפי, ויוחס לתאלס ולהוגים אחרים מן המאה השישית לפני הספירה.

מכאן הדרך סלולה למגוון רפלקסיבי, כל מה שחושב אדם על עצמו, ובשפות רבות. אהבה עצמית, ביטחון עצמי, דיוקן עצמי, שנאה עצמית, הגשמה עצמית, כבוד עצמי, הלקאה עצמית והונאה עצמית. האברכים 'ממיתים עצמם באוהלה של תורה' בעקבות התלמוד, ומדינות ועמים ומיעוטים חותרים לזכות להגדרה עצמית ולשלטון עצמי. ומהו הסיוט של כל שחקן כדורגל באשר הוא? להבקיע גול עצמי, מונח שהפך לדימוי התואם מצבים רבים ואף מתסכלים של חיינו.

Read Full Post »

האדם הוא יצור מגמגם. מהו גמגום? עצירה של הדיבור עקב קושי קוגניטיבי לספק לדובר את המילים המתאימות. הקושי הזה הוא של כולנו, כמעט כולנו, אבל לרובנו יש דרכים להתגבר על הקושי באמצעות מחסן חירום: מילים שניתן לתחוב אותן בתוך המשפט עד שהוד מעלתו המוח יואיל לספק לנו את המילה הנדרשת להמשך המשפט. מילים אלה זכו בבלשנות לכינוי 'קשרים ריקים'. הם קושרים מילים במשפט, אבל הם ריקים לכאורה ממשמעות. יש גם שם חלופי: 'סמני שיח'.

הקשר הריק המקובל ביותר והמורה על כך שמדובר בעצם בגמגום הוא "אֶה", ובגירסה האנגלית "אֶר". מילון אוקספורד קובע כיer   הוא מבע המבטא היסוס, והוא הוקלט ותועד לראשונה באנגליה באמצע המאה ה-19. ל’אֶה’ ו'אֶר’ אחים ואחיות כמו ‘אֶם’, 'אוּמ’, 'אהמממ’.  היידיש מלגלגת על הגמגומים האלה בביטוי ‘אֶ-בֶּ-ציגלה מֶה’: אֶ-בֶּ, העז אומרת מֶה.

בדרך כלל הקשרים הריקים הם מילה וביטוי בעלי משמעות. אלא שהמשמעות אינה חלק מיצירת משפט מלוכד ונהיר, היא אינה דרושה לנו כשאנו משמיעים את דברינו. לפעמים היא אפילו מנוגדת לטקסט, אבל אנחנו חיים עם הפרדוכס בשלום. למשל:

"אז נלך מחר לסרט?" אז היא מילה המרמזת על העבר, הסיפור כאן עתיד להתרחש, אולי מחר.

"זה היה, פשוט, נורא מסובך". פשוט או מסובך? מסובך. ברור.

"טוב, מה שקרה היה נורא ואיום". טוב או נורא ואיום?

"לא, תקשיב, אני מסכים לכל מילה שאתה אומר". אז למה לא? כן!!

"בסופו של דבר, התחלנו בעבודה במלוא המרץ". סוף, התחלה, אמצע?

מקור הביטוי "בסופו של דבר" הוא מלשון ימי הביניים. הרמב"ם, למשל, אומר בפירוש למשנה: "תהיה תכליתו בסופו של דבר שמגיע לדבר שחייבין על זדונו כרת" (סנהדרין יא ב). אצל הרמב"ם הביטוי אינו קשר ריק. הוא מתאר סיכום של תהליך מחשבתי. לביטוי הזה קרוב משפחה האהוב מאוד על אנשי המשפט: "בסופו של יום", תרגום של הביטוי האנגלי at the end of the day. אפשר להשמיע אותו גם בבוקר.

קבוצה רבת השפעה בעולם הקשרים הריקים היא בעלת ארומה פילוסופית, ובה מככבים ארבעה קשרים: למעשה, בעצם, בעיקרון, ממש.

"למעשה התוכנית התבצעה תוך שנה וחצי". ולהלכה? יותר? פחות?

"בעצם לא התכוונתי לפגוע בך". התכוונת או לא התכוונת?

"אתה בעיקרון רוביק רוזנטל?" שאלה שנשאלתי לא פעם אחת. בהחלט. בעיקרון, כן, בעצם.

"זה ממש לא שווה כלום", אז זה לא ממש ממשי הדבר הזה, לא כן?

הדוגמאות האלה הן, בעיקרון, המחשה לביקורת שיש לחלק מהבלשנים כנגד המונח 'קשר ריק'. לכל אחת מהמילים האלה יש משמעות. נכון שהיא אינה דרושה להצגת הרעיון במשפט, אבל אין לטעון שהיא 'ריקה'. 'ממש' נועד להדגשה, 'בסופו של דבר' למעין סיכום, 'פשוט' להצגת המשמעות המיידית והברורה של המשפט. השקפתי היא שהקשר נותר ריק כי הוא איבד את המשמעות הגלומה בו עקב השימוש, אבל אין צורך להכריע בוויכוח כאן. הוויכוח הלא פתור הזה חל גם על הקשר הריק המוביל של המאה ה-21, 'כאילו'.

'כאילו' ממלא כאן תפקיד של קשר ריק גנרי, לכל משימה ולכל משפט, ואם אפשר כמה פעמים במשפט. ל'כאילו' יש בשיח הישראלי סבא ואבא. הסבא הוא 'אפעס', ומי שגדל בישראל כילד עד שנות השישים יכול היה לשמוע 'אפעס' באותה תדירות בה אנו שומעים היום את 'כאילו'. אפעס פירושו ביידיש: משהו. את אפעס ירש 'יעני', או בשיבוש 'יענו', בערבית: כלומר. הדוד הייקה של שתי מילים אלה הוא הקשר הגרמני אַלְזוֹ.

אז איך, למעשה, צץ לנו ה'כאילו'? 'כאילו' היא החלופה העברית של המילה האנגלית like, המשמשת כקשר ריק בשפה האנגלית הגלובלית. המילה התלמודית כאילו, שהיא אכן רבת משמעות, החליפה את like בזכות קרבת המשמעות בין המילים (X דומה ל-Y), וגם בזכות דמיון הצליל וזהות העיצורים בין המילים. ל'כאילו' דבקה לאורך כמה שנים החברה 'כָזה', וכך נולדה שפת הכזה כאילו, המזוהה עם מה שקראו פעם 'שינקינאית'. על השימוש ב'כזה כאילו' כבר נכתבו מאמרים אקדמיים, ונטענה בהן הטענה שהם מבטאים את רוח התקופה הפוסט מודרנית, שאינה מייחסת אמת מוחלטת ואמונה בטוחה לשום דבר ועניין.

'כאילו' הפכה עם הזמן בסיס לכמה קשרים ריקים מורכבים יותר, ואפילו למשפטים שלמים, חסרי משמעות אך אפקטיביים. "כאילו מה", כלומר, על מה מדובר, איזו טענה טיפשית מסתתרת כאן, צורה מקוצרת של 'כאילו מה אתה אומר כאן?', 'כאילו מה זה מספר לנו?'; "כאילו דה": ברור, אין צורך להשמיע את המובן מאליו. 'דה' אינו קשר ריק, אלא מילת סלנג אמריקנית: duh?!, שפירושה: איזו שטות אתה אומר, ולחילופין, "כל אחד יודע את זה, ברור!!!" הביטוי האנגלי המלא הוא like duh?!. והיפה מכולם, סמל הימים האלה: "תכלס סבאבה כאילו?!" 'תכלס' כבר תופס את מקומו כקשר ריק נפוץ, ומחזיר את עטרת היידיש ליושנה.

וטיפ לסיום. איך מזהים קשר ריק? חוזרים על המשפט בלעדיו. אם לא נפגע המסר, לפנינו קשר ריק. אבל מדובר בעבודה רבה מאוד. חיינו ושיחותינו מוצפים ב'למעשה', 'בעצם', 'ככה', נו', 'אז', ואֶה, בֶּה, ציגלה מֶה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

חייו המלאים של הקשר הריק

Read Full Post »