Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תחתון’

עד לפני כמאה שנה היה עולם הלשונות עולם של דיאלקטים, כלומר, שפות המיוחדות לאזור מסוים, וכפופות ללשון מרכזית כלשהי. השינויים הגאופוליטיים גרמו לכך שרוב הדיאלקטים נעלמו, אם כי באיטליה למשל יש עדיין נוכחות חזקה שלהם.

האם יש דיאלקטים במרחב הישראלי? החברה הישראלית היא חברה קטנה יחסית ועל שטח מצומצם, והסיכוי לצמיחת דיאלקטים נמוך. ובכל זאת מגלה המחקר הבלשני שמתפתח בישראל ניב ייחודי, שגם זכה לשם "הניב המזרחי". יש קוראים לו "שפת הפריפריה", ואחרים "עברית מזרחית". הבלשן המנוח חיים בלנק עמד כבר לפני עשרות שנים על כך שהעולים יוצאי ארצות ערב, בעיקר בצפון אפריקה, מדברים בשפה שונה, באוצר המילים, בתחביר ובהגייה. היום מובילה את המחקר בנושא ד"ר יהודית הנשקה. הנשקה טוענת שבמקרים רבים לשון זו אינה לשון דלה ושגויה גרידא, ואף לא לשונם של 'בלתי משכילים' דווקא, אלא ייחודה נעוץ בכך שהיא מושפעת באופן מובהק מן הערבית היהודית העומדת בבסיסה. הספר "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה נכתב כולו בניב המזרחי, וחשף אותו לקהל הרחב. הניב בולט גם בסדרות טלוויזיה פופולריות כמו "זגורי אימפריה" או "שנות השמונים".

ליבת הדוברים בניב הזה ב"שום גמרים לא יבואו" הם יוצאי מרוקו: העולים, בניהם ואפילו נכדיהם. הניב היהודי-מרוקאי רחוק מן הבגדדית והסורית כרחוק מערב ממזרח. זוהי 'שפת השוָוא', ובה מילים שפֶה מַעֲרָבי לא יוכל למלל: תְלְבְּבְּס. כְּבְּרְת. מְפְרְרְקָּא. לאט לאט החלה המרוקאית לטפטף מילים לאוצר הסלנג הישראלי. 'בּאשֶל' הוא אדם או עניין יבש וחסר טעם. 'כפרה' נולדה מתוך הביטוי היהודי-מרוקאי 'נמשי כפרה עליק', אלך כפרה אליך. 'פַג'עָן' הוא אכלן כפייתי. ומעל כולן, החנון הכל ישראלי, שהתגלגל מ'חנונה', נזלת במרוקאית.

ליוצאי צפון אפריקה, כותבת הנשקה במחקריה, מילים ודרכי ביטוי ייחודיים. למשל, 'מֶכְּוְוחָה', המשמשת הרבה בניב זה. מקורה הראשון של המילה הוא בשם העצם העברי 'כוח'. בערבית של יהודי מרוקו שם זה הוּטה במשקל ערבי 'מְכּוּוַח', ואף קיבל משמעות ייחודית של בעל אופי קשה. ויש עוד: אבויה (אבא); ג'זאלה (יפה); ז'ין (יופי). וכן מְהינדה (אישה חזקה), כוֹפה (פחד); מסקוקה (שבורה); חְשומה (בושה), שנשמע מפי אבי גבאי. בְשָלָה (טיפשה, בת זוגו של הבאשל), דבוז'ה (שמנה), שְלוּח, חסר תרבות, שזכה לפרסום בעקבות פרשת הזמר קובי פרץ והחתונה שבה הופיע.

יש גם הגייה ייחודית למילים מוכרות. למשל, המילה 'טוּנה' במשמעות הדג נהגית בבאר שבע 'טוֹנה', על פי הדרך הצפון אפריקאית. גולש כותב: "כאחד שגדל מספר שנים בבאר שבע וחי עם לא מעט מרוקאים בבאר שבע, זכור לי שתמיד יוצאי מרוקו נטו להפוך שיטתית כל שורוק או קובוץ לחולם מלא. הוא מוכן לָצוּם למשל נשמע הוֹ מוֹכן לְצוֹם".

מילים מקובלות זוכות בניב המזרחי למשמעות מיוחדת. 'נתפסה' או 'נקלטה' פירושן נכנסה להיריון. בלשון הפריפריה 'מוזגים' אוכל מוצק. נוכל לשמוע: "תמזוג מהעוף והתפוחי אדמה". הרחבת הוראה זו של 'מזג' באה מן הערבית היהודית, שבה 'יְכְּבְּבּ' או 'יְסֶקִּי' מכוּון הן לאוכל מוצק והן לנוזל.  'התפוחי אדמה', שבו מיידעים את הנסמך במקום את הסומך, אופייני לכלל דוברי העברית.

מרואיינת במחקר של הנשקה ששמה פורטונה אומרת: "לא היה מהעקשנים, הלך לבית העלמין בלילה". ביהודית מרוקאית, בעקבות הערבית, 'עקשן' (וגם עגז'ן) פירושו עצלן. 'מסכן' אינו דווקא אדם אומלל, אלא אדם חיובי ונוח שרצוי לעזור לו. 'תורה' אצל פורטונה, וביהדות צפון אפריקה בכלל, אינה החומש ואפילו לא רק ספרות הקודש, אלא כל טקסט, סיפור, ואפילו השפה העברית עצמה. 'נדבה' אינה כסף שמשליכים לקבצן אלא צדקה במובן הרחב של המילה. הפועל 'עזב' משמש במרוקאית לא רק במשמעות המקובלת (שחרר, נטש) אלא גם ובעיקר במשמעות השאיר: "נתנה לו חצי לחם. עזבה חצי בשבילו". המקור: ח'ללה בערבית צפון אפריקאית פירושו גם שחרר וגם השאיר. היהודית המרוקאית גם הביאה לשפתנו את השימוש הנפוץ ב'מכנס' במקום מכנסיים, כמו גם 'תחתון' ופריטי לבוש אחרים. פורטונה מדברת על מכנסי בעלה, ותמיד ביחיד: תכבס אותו. תתלה אותו. תשים עליו.

דרך יצירת פעלים חדשים ממילים עבריות כמו גם לועזיות לא פסחה על היהודית המרוקאית. כך 'הבריז' התגלגל מהפועל המרוקאי בְּרֶז לו, ברח. הפועל התגז'דר פירושו התאבל, התעצב, בעקבות פועל דומה במרוקאית. תְחַרְוֶט במשמעות שטויות התגלגל מפועל דומה שפירושו עיוות ובלבול. הביטוי 'לך תקווד', מעין "לך לעזאזל", התגלגל מהביטוי סִיר תְקָוָוד; קָוָואד בסלנג המרוקני: סרסור.

המאפיין הבולט ביותר בניב המזרחי הוא התחביר המיוחד. ב"שום גמדים לא יבואו" דוברי הספר מרבים בצירוף נוסח "היה אומר", "היה עושה". הצירוף הזה מוכר מן התלמוד, אבל בגלגולו הנוכחי הוא נחשב לשון דיבור: "כל מקום שהייתי עוברת, היו האנשים מרימים את הראש"; "הייתי שוכבת ומקיאה"; "הייתה מדברת עם העיניים שלה סגורים". לצד אלה מופיעים ביטויים אופייניים שונים: "איך ש" או "מתי ש" במשמעות "כאשר": "הכיור איך שנהיה ריק", "מתי שאני לא מספיקה". בניין התפעל מועדף על הנפעל: "העולם יתחרב עוד רגע", "בתוך האדמה מתרקב אבא שלכם".

בניב המזרחי תופעה רחבה של החלפה או השמטה של מילות יחס וזיקה. ב' נעלמת תדיר: "שבוע שעבר חשבתי", "שש אנחנו חוזרים לפה", "הסביר לי את זה אותה צורה בדיוק". "כשֶ" במשמעות 'כאשר' הופכת שֶ: "שהבאנו אותה". מילות יחס מתחלפות: "כל הגוף שלה מלא עם סימנים" (במקום "בסימנים"); "איך שאתה צריך לשכב ברצפה", "הוא משקר אותך", "נכנסת בבית שימוש" ועוד. מילית הזיקה שֶ נעלמת שוב ושוב, וכך נוצר הדגם המוכר שהוליד את "זה מה יש": "אפשר לחשוב הנכבדים השכיבו אותכם", "חשבתי אני שומע את השריקה שלה", ועוד. יש לציין כאן שלמילית שֶ נטייה ליפול בדיבורם של דוברי שפות לא מעטות, כולל מארצות אנגלו-סקסיות. הצורה "מה אתה משקר עלי?", נולדה בעקבות מילת היחס המקובלת בערבית-מרוקאית לפני הפועל כּזבּ.

מי שתיעד את הניב המזרחי שנים רבות קודם לכן הוא מנחם תלמי, בסדרת רשימותיו שיצאו בספר "תמונות יפואיות". כמה דוגמאות: "בא מושון הביתה – אין אשה". "בן אדם מה שנמאס לו מהחופש". "רק צריך לקרר לו את הדם והראש בטון ייפתח לו". "נהיה אילם מרוב התפחדות".

ויש נוהג נוסף שהפך כבר לפולקלור וצץ במערכונים, והוא תיאור יחסי משפחה, שכנות וכדומה באמצעות שרשרת: "אילן דדון, אחותו, גיסתה, פתחה מספרה"; "שכן שלי, החברה שלו, שכנים שלה לומדים אצלנו". במערכון השיחה של לימור, היא אורנה בנאי ב"רק בישראל", היא מתארת קרובת משפחה באותן מילים: "נכון סימי מקלאב מד? אחותה! לא המחומצנת, אחותה! לא הגדולה. הקטנה עם הסלסול השחור, זו שעובדת פניסטית במספרת דאלאס. נכון היא? הבת שלה. לא הקטנה. הגדולה".

קל לפסול את הניב המזרחי בטענות של עילגות ואפילו בורות. זו כמובן טעות שיש בה יסוד של התנשאות. לשון הדיבור הישראלית, להבדיל מהשפה התקנית שכבודה במקומה מונח, היא תערובת של מבנים, השפעות ותופעות, והניב המזרחי הוא אחד מהם, ולא האחרון שבהם.

Read Full Post »

באחת הרשומות [פוסטים בלעז] ביומן רשת זה [בלוג בלעז] עסקתי במה שקרוי "רבים ההולכים ומתרבים": איך נפרצה לבלי הכר החומה של השמות שאין לתת להם ריבוי, ועולמנו הלשוני מלא נשקים וציודים, אוכלוסיות ונשנושים. מול תופעה זו יש גם תופעה הפוכה: מילה המופיעה בצורת רבים משמשת בלשון הדיבור בצורת היחיד כשם קיבוצי. למשל, כפי שמספר גולש: "בעודי מנגב חומוס בבית שמתי לב שאני אוכל 'חומוס עם צנובר וזעתר'. הסתכלתי היטב וראיתי שיש בקופסה יותר מצנובר אחד. אני אפילו יכול להישבע שפעם אכלתי 'חומוס עם צנוברים'".

'צנובר' כשם קיבוצי הוא כאמור דוגמה לתהליך בלשון הדיבור הישראלית: שם עצם המציין יחיד הופך לשם עצם קיבוצי. בשלב מסוים נתפס 'צנובר' לא כגרגר צנובר בודד, אלא כשם כולל לצנוברים רבים, והוא מתפקד כשם עצם קיבוצי מקובל, ממש כמו 'צאן', 'אוכלוסייה' או 'רכב' שהם שמות עצם קיבוציים במקורם.

'צנובר' חי בשלום ליד 'צנוברים' ואפשר לראות בתפריטים, מתכונים ומוצרים את שתי הצורות. ביחיד, כלומר כשם קיבוצי, וברבים. השימוש ביחיד כשם קיבוצי מזכיר שפת שוק כפשוטה. בשוק העברי נהוג לדבר כמעט תמיד על המוצרים בלשון יחיד: "בכמה העגבניה", "תן לי קילו מלפפון". לאחר פיגוע בשוק אמר אחד הסוחרים על עובד שנפגע: "זה היה עובד בתפוח אדמה". זה לא קורה רק בשוק. הגששים שואלים במערכון "המכונית המגויסת": "הגיע האוטו עם הבפלה?", וב"קנטטה לשווארמה" מזמינים "שני מיץ, אחד עגל, שני ברווז". השימוש אינו עקבי. בתחום המיצים, למשל, נהוג לומר 'מיץ תפוזים', 'מיץ תפוחים' ו'מיץ אשכוליות' ברבים, ולעומת זאת 'מיץ תות', 'מיץ פטל' ו'מיץ גזר' ביחיד. למה? לאלוהי השיווק פתרונים.

בכל המקרים האלה השימוש דומה לסיפור הצנובר: שם של מצרך מזון ביחיד הופך לשם קיבוצי. המבנה הזה מיובא ישירות מהערבית הפלסטינית המדוברת. יוחנן אליחי מגדיר במילונו לעברית הפלשתינית את 'בנדורה' (עגבניה), 'בטיח' (אבטיח), 'כוסא' (קישוא) ואחרים כשמות קיבוציים. כאשר רוצים לקנות יחידת עגבניה אחת מבקשים "חַבַּת בנדורא", שפירושו המילולי גרגר עגבניה. בערבית המילה חַבַּה מוצמדת למרבית שמות הירקות העגולים, כדי להפכם משם קיבוצי לצורת יחיד.

לצד אלה, "חומוס עם צנובר" וכן "כמה העגבניה" מייצגים התפתחות טבעית בלשון המדוברת הישראלית. זה קורה גם בשמות מוסדות ההופכים לשמות קיבוציים. בסידרת הטלוויזיה "הדימונאים" אומרת אילנית: "גועל נפש, הביא לנו משטרה", ולא 'שוטרים', או "באו אצלי מס הכנסה", במקום 'חוקרי מס הכנסה'. בצבא הופכים שמות יחידות לשמות קיבוציים, כמו בחידוד הבא: "צנחנים חושבים ואז מסתערים, גולני מסתערים ולפעמים חושבים, גבעתי חושבים שהם מסתערים, נח"ל לא חושבים ולא מסתערים". העובדה שבמקרה הזה אחרי "גולני" או "נח"ל" בא פועל ברבים אינה חשובה, וגם את 'צנחנים' אפשר לראות כקיצור (אליפסה בשפת הבלשנים) של 'חטיבת הצנחנים'.

האם התופעה קיימת רק בשפת הדיבור או בשפת השוק? לאו דווקא. שורשים לתופעה אפשר למצוא כבר במקרא. כך  מוביל יהושע את  עכן "ואת כל אשר לו" לסקילה ושריפה, כולל  "את שורו ואת חמורו ואת צאנו". 'שור' ו'חמור', במקביל ל'צאן', מתפקדים כאן ובמקומות נוספים במקרא כשמות קיבוציים, ולעומת זאת 'צאן' מופיע במקומות אחרים במקרא כיחידת צאן אחת: כבשה או עז בודדת. יש שמות קיבוציים שאחריהם בא יחיד (כמו "העדר הולך אחר הרועה"), יש רבים (כמו "אלה הצאן מה חטאו"). המיגוון מעיד על הגמישות הרבה בשימוש בשמות עצם קיבוציים.

בעקבות המקורות אפשר למצוא בעברית החדשה לא מעט דוגמאות של שימוש תקני לחלוטין בצורת יחיד המייצגת את הרבים, את הקיבוץ: "חמישים ילד", "שלושים איש", וגם "מאה איש ואשה". עם זאת לא נשמע "שלושים ילדה", "חמישים אשה". בצירוף "זקן וטף", אפשר לראות ב'זקן' שם קיבוצי, במקביל ל'טף' שהוא שם קיבוצי מלכתחילה. נעמי שמר כותבת בשירה "זמר לגדעון": "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני … בשלוש מאות חייל". כך גם בשמות מספרים, במספרים הגדולים: עשרים וחמישה אלף, ארבעה מיליון וכדומה.

אחת התופעות הקרובות לתופעה הזו ואולי מושפעת ממנה היא בתחום הביגוד. כבר כמה עשורים זוכים אביזרי ביגוד זוגיים, הנהוגים בצורת הזוגי או בצורת הרבים להיקרא ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור והפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפה הרשמית. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים  תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. באתר סטיילסקס מוצעים למתעניינים  תחתון עור "לאוהבי תחתונים מדליקים", תחתון לקיק לגבר, ו"תחתון לטקס עם רטט".

מה גבולות התופעה? כמו בתופעה ההפוכה – ריבוי של השם הקיבוצי או הבלתי ספיר – גם כאן הגבולות נקבעים על ידי השימוש והנוהג הלשוני. שוב ושוב יש לזכור: השפה אינה מערכת נוסחאות סגורה, היא משתנה ומתפתחת ומגלה בתוכה דרכים להתרחב ולהגמיש את האפשרויות הגלומות בה. המעברים הדו-סטריים בין היחיד והרבים הם עוד גילוי ליכולת הזו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: