Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘קרא’

שבעה בניינים יש בעברית, והמונח 'בניינים' מספר את הסיפור. זהו השלד של מערכת הפועל, ומערכת הפועל היא אחד היסודות המוצקים של העברית. שבעת הבניינים זוקקו והוגדרו במסגרת הדקדוק העברי שנוסח בסוף האלף הראשון, מתוך כ-70 בניינים המופיעים בתנ"ך ובמשנה. כל היתר נדירים וחלקם נתפסו כצורות משנה של שבעת הבניינים המרכזיים, שהם הרוב המכריע של הופעות הפועל במקורות.

לכאורה, לכל בניין יש תפקיד מוגדר. בניין קל הוא הבסיס, מעין ברירת מחדל, ללא מאפיינים מיוחדים. למשל, אָכַל. נפעל הוא לכאורה הסביל של בניין קל, למשל: נֶאֱכַל. פיעל הוא הבניין המחזק, איכֵּל, בעיקר בהתייחסות לאש האוכלת, פוּעל הסביל שלו, אוּכַּל, התפעל הבניין החוזר. הפעיל הוא הבניין הגורם: האכיל, והופעל הסביל: הואכל. ויש בונוס. לכל בניין שם פעולה, מעין הפשטה של הפעולה. אכילה, היאכלות, איכול, מאוכלות, האכלה, התאכלות.

עד כאן הדברים ידועים. פשוטים הם לא. כאשר מתחילים לגלוש בין השורשים השונים מגלים שהחלוקה לבניינים רחוקה להיות מושלמת. לא צריך להתפלא. השפה היא מערכת בנויה היטב, אך לא מושלמת, וזה סוד יופייה וגמישותה.

קחו למשל את שני הבניינים הפעילים, קל ופיעל. כאמור, קל הוא היסוד, פיעל הוא החיזוק. אבל האומנם יש באמת הבדל משמעות בין דלג לבין דילג? בין הלך לבין הילך? ההבדלים הם בעיקר בשימוש או במשלב. הילך הוא לכאורה גבוה: מְהַלֵּך, וצורת שם הפעולה עוברת לעולם הרכב: הילוכים, אבל מבחינת המשמעות ההולך והמהַלֵך חד הם. הכובס והמכַבֵּס עושים אותה פעולה בדיוק, ההבדל היסטורי. בתנ"ך 'מכבסים', בלשון חז"ל מופיע שם הפעולה 'כיבוס', בלשון ימי הביניים – 'כובסים', בבניין קל, ושם הפעולה הפך לשם עצם כללי: 'כביסה'. במקורות גם לוקטים וגם מלקטים, גם רוקדים וגם מרקדים, גם קופצים וגם מקפצים, גם רוחפים וגם מרחפים. נשקתי לאהובתי או נישקתי אותה? העיקר שיש אהבה. גננת כותבת: "לאחרונה עלתה בגן השאלה איך נכון לומר: אני קולפת תפוז, או מקלפת תפוז". והתשובה היא, גם וגם.

לעיתים נמצא במהלך השנים בידול במשמעות בין הפעלים, אבל לא במשמעות המחזקת אלא כדי לענות על חֶסֶר במשמעות. למשל, במשמעות השורשים בָנָה (בתנ"ך) ובִנָּה (בלשון חכמים) חל בידול – האחד כפועל כללי, והשני במשמעות חיזוק הריסות: בינוי. במקורות אין הבדל בין כתב וכיתב, היום כיתב נקשר לענייני המשרד ("תכַתֵב את המנכ"ל"), ובשם הפעולה באמצעי תקשורת שונים: כיתובים. הבדל בולט קיים כבר במקרא בין סָפַר (מספרים) לסִפֵּר (סיפורים). לעומת זאת 'חישב' מתייחס לתחום המחשבים והמתמטיקה רק בעברית החדשה.

לעיתים ההבדל הוא בשימוש בזמנים השונים. הדובר והמדַבֵּר בלשון מקרא זהים במשמעות, אבל 'דובר' מופיע רק בבינוני, והמדַבֵּר על כל זמניו ודקדוקיו הוא הפועל השליט. חובֵב בבניין קל מופיע בתנ"ך רק בבינוני (חובב עמים), בלשון חכמים כבר כולם מחַבְּבִים ומחַבְּבות, בפיעל. גורל דומה יש לפעלים פחד ופיחד. במקרא יש חלוקה. 'מְפַחֵד' בפיעל היא הצורה הבלעדית של ההווה, בעוד 'פָחַד' בבניין קל היא הצורה הבלעדית של העבר. היום אומרים גם 'פוֹחֵד'. 'פיחד' בעבר נכון דקדוקית, אבל נשמע בעיקר בין ילדים.

גם הגבולות בין הפעיל וקל מיטשטשים, כבר במקורות. לבניין הפעיל יש גם תפקיד של תהליך, התכנסות לתוך מצב, ולא רק של גרימה. במקרים אלה נוצרת כמעט זהוּת בין קל להפעיל. כבר בתנ"ך אָדַם והאדים, חָוַור והחוויר, שָמַן והשמין מספרים אותו סיפור, אם כי השמין פירושו גם גרם לאחרים להיות שמנים יותר. וכך מופיעים במקורות באותה משמעות רָזָה והִרְזָה, רָעַש והרעיש, חָשך והחשיך. אחת המשמעויות של 'קרא' בתנ"ך היא לקרוא טקסט באוזני אחרים, בחז"ל אומרים 'הקריא' באותה משמעות. לא, זו לא שגיאה. זָן בלשון חכמים – פרנס, נתן מזון. הֵזין בעברית החדשה, דומה במשמעות. החונף, המחניף והמתחנף עסוקים כולם בליקוק ישבנים. האדם הצרוד, מילה מחז"ל, זכה לשלל פיתוחי פועל בעברית החדשה: צרד, נצרד, הצריד והצטרד.

גם בניין נפעל משחק עם בן בריתו הקל משחק מתעתע. בדרך כלל זהו אכן צמד: פעיל-סביל, אבל במקרים לא מעטים הנפעל אינו בדיוק סביל, כפי שהקל אינו בדיוק פעיל. למשל, הצמד אָבַד המקראי ונֶאֶבַד שפירושו בחז"ל הושמד, והיום – הלך לאיבוד. כך הפך ונהפך, חרב ונחרב, כבה ונכבה. בין לָחַם לנִלְחַם לא נמצא שבריר הבדל, ובחז"ל מופיע אפילו התלחם, המשמש היום בסלנג. ומה בין כיוֵון והכווין? בשני המקרים מסמנים מגמה, לאן יש ללכת. על כן בעברית החדשה מתרחבת הצורה 'הכווין', לצד זו המקובלת: כיוֵון.

דוגמה מעניינת היא שורש מש"ך. לכאורה, הפעולה נמשכת, והאדם ממשיך את הפעולה. אבל כבר בימי הביניים 'ממשיך' פירושו 'נמשך', כמו בחלק מההופעות היום: ההצגה המשיכה. יחסים כאלה יש גם בין הנחבא והמתחבא, המתלונן והמלין, החומק והמתחמק ועוד.

יש גם בלבול או סוג של שגיאה ההופכים לנוהג. זה קורה בעיקר ביחסי קל והפעיל, בעניינים של ממון ונכסים. אפשר לחזור ולשנן שהלוֹוֶה מקבל כסף והמַלוֶוה נותן, שוֹכֵר מקבל דירה מהמשכיר, ושואל לוקח ספר מהמשאיל. לא עוזר, ושוב ושוב נשמע: "הלוויתי ממנו אלף שקל", "השכרתי מהבעלים דירה במרכז העיר", "השאלתי מהספרייה את הספר".

אחת התופעות המעניינות ביחסי הבניינים, המעידות על הגבולות המטושטשים ביניהם, הוא עניין שמות הפעולה. בלא מעט מקרים יש בעברית החדשה בידול בין הבניין של הפועל לבניין של שם הפעולה. למשל, השורש אס"ף. הפועל: אספתי, אספת, לאסוף. בניין קל. שם הפעולה: איסוף, בניין פיעל. הפועל אסר, שם הפעולה בחז"ל ועד היום: איסור. לא אסיפה ולא אסירה. איסוף ואיסור.

דוגמה בולטת ואקטואלית היא בשורש כב"ש. כבר בתנ"ך הפועל הוא לכבוש, ושם הפעולה בלשון חכמים – כיבוש, בעקבות הופעה בודדת של 'כיבֵּש' בתנ"ך. גם לכבישה יש תפקיד, וזאת בתחום עיבוד המזון. כובשים זיתים לשמן בכבישה קרה, כובשים שטחים בכיבוש חם. המשותף הוא הלחיצה והדחיסה.

ולסיום, לא אחת ולא שתיים מסמן מעבר הבניינים לא רק ניואנס, גרימה או חיזוק, אלא היפוך משמעות. המבַצֵר את העיר או מתבצר בעמדתו מפגין כוח ונחישות. הנבצר אינו מי שמבצרים אותו, אלא החלש, מי שאינו מסוגל לפעולה. השדה הסמנטי הזה מאפשר לפגוש גם את השורש חל"ש. בנפעל: נחלש. בהפעיל: החליש, כלומר, איבד מכוחו. ובבניין קל: חלש, שלט, הפגין כוח. זה מה שאירע גם לפעול שר"ש. המשָרֵש, פיעל, עוקר. המשריש או המשתרש בהפעיל ובהתפעל מעמיק את היאחזותו בקרקע. נפלאות דרכי השפה.

Read Full Post »

בימים אלה מתקיים שבוע הספר העברי, והחודש הזה כולו נחשב ל'חודש הקריאה'. זו הזדמנות לבדוק את המשמעויות השונות של הפועל קָרָא. כאשר מתרגמים פועל זה לאנגלית, משתמשים בפעלים שונים, ביניהם גם to call (לצעוק, לקרוא למישהו) וגם to read (לקרוא טקסט כתוב). מה הקשר בין שתי משמעויות אלה, ואיך הפועל 'קרא' קשור לאחד משמותיו של ספר הספרים?

המשמעות הראשונית של פועל זה היא 'צעק, אמר בקול רם'. השורש  קר"א מצוי גם בשפות שמיות אחרות, כמו ערבית וארמית. במילון בן-יהודה מועלית השערה שמקור השורש הזה  הוא בחיקוי קולותיהם של בעלי חיים שונים. ואכן, אחת המשמעויות של שם העצם קריאה היא  'הקול הקצר שעוף משמיע', כמו קריאת התרנגול.

מהמשמעות הראשונית נגזר המובן של 'צעק למישהו כדי שיבוא או כדי שישים לב; הזמין'. בתנ"ך  פועל זה מרבה לתאר כיצד האל קורא לאחת הדמויות, ומכאן – שמו של ספר ויקרא, הפותח במילים: "וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו". גון משמעות נוסף של הפועל 'קרא' הוא 'נתן שֵם למישהו או למשהו; כינה משהו או מישהו או נהג לכנותו בשם מסוים', למשל: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם" (בראשית א ח); "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה" (שם ג, כ). גם היום, כשאנו מציגים את עצמנו בפני מישהו, אנו אומרים: "קוראים לי…".

כל המובנים הבסיסיים האלה של הפועל 'קרא' מתארים תקשורת בעל-פה. בתנ"ך הפועל הזה מופיע גם כשמדובר בשפה הכתובה. כפי שכתבתי כאן בעבר, בתקופת התנ"ך ה'סופרים' היו לרוב היחידים בסביבתם שידעו קרוא וכתוב. בספר ירמיהו (לו, יח) מובאים דבריו של ברוך בן נריה, הסופר שהעלה את דבריו של ירמיהו על הכתב: "וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל-הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ". במילים אחרות, הנביא ירמיהו הכתיב את דבריו לברוך הסופר. על ברוך נכתב כך: "וַיַּעַשׂ בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לִקְרֹא בַסֵּפֶר דִּבְרֵי ה'" (שם, פס' ח). בדוגמה זו הפועל 'קרא' משמש במובן  'הקריא בקול רם את מה שכתוב'. המושג של קריאת טקסט כתוב בקול רם מקשר בין שני מובניו העיקריים של הפועל 'קרא', בין המובן המתורגם ל-to call לבין זה המתורגם ל- to read.

עם זאת, מי שלמד לקרוא היטב שפה כלשהי, קורא לרוב 'בלב', ללא השמעת קול. ככל הנראה, גם חלק מהדוגמאות התנכיות של פועל זה מתארות קריאה דמומה, למשל: "וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-שָׁפָן [הסופר] וַיִּקְרָאֵהוּ" (מלכים ב כב ח).

כמנהגי, ציטטתי דוגמאות אחדות מן המקרא. המילה 'מקרא' עצמה נגזרת משורש זה. משמעותה הראשונית היא 'קריאה', 'הכרזה': "וְהָיוּ לְךָ [החצוצרות] לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י ב), ובמילים אחרות: החצוצרות שימשו לקרוא לבני העדה להתאסף. נוסף על כך, כל אחד מהחגים מכונה בתורה מִקְרָא קֹדֶשׁ – ההכרזה שתאריך מסוים הוא יום חג, למשל: " אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כג כז). לימים הוסיפו חז"ל את המונח מִקְרָא מְגִלָּה – מצוות קריאת מגילת אסתר בפורים. המילה 'מקרא' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בהקשר של קריאה בתורה –בספר נחמיה (ח, ח) שנכתב בתקופת שיבת ציון: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא", כלומר הבינו את הנקרא. רק לאחר חתימת התנ"ך, החלו חז"ל להשתמש במילה 'מקרא' כשם לכל ספרי התורה, הנביאים והכתובים. גם שמו של ספר הקודש המוסלמי, הקוראן, נגזר מהשורש המקביל בערבית לשורש קר"א. בלשון חז"ל המילה 'מקרא' משמשת גם במובן 'פסוק בתנ"ך', למשל בביטוי: אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג ע"א), שפירושו: אין להפקיע את פסוקי המקרא ממובנם הפשוט המתקבל מהקשרם.

כיום הפועל 'קרא' משמש במשמעות נוספת: הבין משהו או עמד על תופעה מסוימת מתוך סימנים, תנועות, מחוות וכד', למשל: "היא לא אמרה דבר, אבל הוא קרא היטב את הבעות פניה". הבעות הפנים נתפסות באופן מטפורי כטקסט שאפשר לפרש ולהבין אותו. כמו כן, בשנים האחרונות המילה 'קריאה' מופיעה בכותרות מאמרים, ספרים וקורסים, למשל: "קריאה פמיניסטית/ביקורתית במגילת אסתר". במקרים אלה המילה 'קריאה' אינה מציינת את עצם  פענוח הכתב וההבנה הבסיסית, אלא את הפרשנות הפעילה של הטקסט (כל טקסט שהוא, גם טקסטים קלאסיים מתרבויות אחרות ויצירות ספרות בנות-זמננו).

נסיים באיחולי קריאה מהנה בבלוגים ובספרים לכל קוראינו.

happy child little girl with glasses reading a books

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: