בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

ישראלים אוהבים כינויים. את השם הפרטי הרשמי משאירים בתעודת הזהות, והאדם מוגדר על ידי הכינוי שבו מכירים אותו חבריו והציבור כולו, לפעמים כל ימיו. לפעמים אפילו מאמצים את הכינוי והופכים אותו לשם הרשמי, כמו ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ', שלא כמו כותב שורות אלה שינה את שמו במשרד הפנים ונפרד סופית מ'ראובן'. התופעה התחזקה בחממות של הקולקטיב הישראלי: בית הספר, תנועת הנוער, הצבא והקיבוץ. נראה שישראלים רבים מאוד פשוט לא אוהבים את השם שקיבלו מהוריהם.

הכינויים אינם עשויים מעור אחד. חטיבת כינויים מרכזית בשמות החלופיים היא תוספת "י" לחלק מהשם המקורי, כאשר השם הרשמי המלרעי הופך לכינוי מלעילי. יוסף הופך ליוסי, אברהם הופך לאבי, שלמה לשלומי ורפאל לרפי. יוסי, יש לומר, הוא שם פרטי מימי התלמוד, המופיע בביטוי "יכה יוסי את יוסי". בין הבנות חוגגות בחטיבה הזו רותי, תמי וציפי, לעיתים בשינוי קל של המקור: רבקה לריקי, צביה לציקי.

תרבות הפלמ"ח טיפחה מאוד את תרבות הכינויים, וצמרת צה"ל של הדורות הקודמים היתה ממש חבורה שכזאת, כשם ספרו הידוע של ישראל ויסלר, המכונה פוצ'ו. פוצ'ו עצמו נוהג לספר מהיכן קיבל את כינויו, אלא שבכל פעם הוא מביא סיפור שונה בתכלית, שאותו בדה באותו רגע. וכך הובילו את מלחמות ישראל צ'יץ' (שלמה להט, ראש העיר העברית הראשונה), טליק (ישראל טל, שהמציא את הטנק המשוכלל בעולם), ברן (אברהם אדן, שהניף את דגל הדיו), רפול (רפאל איתן), צ'רה (צבי צור), ישכה (יששכר שדמי מפרשת טבח כפר קאסם), זארו (הוא האלוף זורע) ומוטה (גור). חלק מהכינויים התרחקו לגמרי מהשם המקורי, אחרים הם וריאציות על השם הפרטי או המשפחה.

בעקבות הצבא, גם הפוליטיקה הישראלית המודרנית היא פוליטיקה של כינויים. פואד ואברום התקוטטו ביניהם בעבר מי יעמוד בראש מפלגת העבודה בימי תהילתה האחרונים, בעוד אריק (שרון) גבר זמנית על ביבי (נתניהו). גנדי נקרא על שמו של מנהיג המתנגד לאלימות, רובי היה לנשיא, טומי (לפיד) ייסד מפלגה. מה קרה לאריאל, בנימין, רחבעם, ראובן ויוסף? הם נדחקו לנסיבות רשמיות בלבד. ומה עשה אהוד ברק כשרצה לפגוע בכבודה של חברת הכנסת לבני? הוא קרא לה בשמה הרשמי: ציפורה.

בדור המייסדים היה נהוג לקרוא לאדם בשם משפחתו. מנהיגי תנועת העבודה היו בן-גוריון, אשכול, טבנקין, נמיר וספיר, ובדרך כלל השם נהגה במלעיל ולא במלרע המקורי. הכינוי הציבורי סייע ליצור מיתוסים מנהיגותיים. גולדה היא גולדה, טדי (קולק) הפך לאיצטדיון, ברל (כצלנסון) היה אדמו"ר חילוני. למשה שרת ולמשה דיין קראו 'משה' במלרע, כראוי. ההיסטוריון יחיעם ויץ מספר על דיפלומט בריטי ששירת בישראל בימי שלוט משה שרת כראש ממשלה, ודיווח בארצו שמצא איך אומרים his excellency בעברית: "שְמַע מוֹשֶה", במלעיל כמובן. זה מה ששמע כאשר נהגו של ראש הממשלה פתח לו את דלת המכונית.

המנהיגים העתידיים של המחנה הלאומי זכו לכינויים שאותם קיבלו בימי המחתרת, לצורכי הסוואה. אברהם שטרן, מפקד הלח"י, נקרא יאיר. יצחק שמיר היה מיכאל. מנחם בגין נהג לקרוא לחיים לנדאו, אביו של עוזי, 'אברם' על פי שמו המחתרתי. לבגין עצמו קראו פקודיו 'הזקן' גם כשהיה בן 40. בכינוי הזה זכו גם בן-גוריון ויצחק שדה.

תרבות הכינויים הושפעה במידה רבה מאוד מן העיירה היהודית שבה כולם הכירו את כולם, ועל כן יש בה נוכחות משמעותית ליידיש, כאשר ל' ו-ק' מעטרות סיומות של כינויים רבים. כך קיבלו גם הצברים ללא תלונה כינויים גלותיים כמו מוישל'ה ומושיק, יענקל'ה ואברמל'ה, מוטקה ומוטל, יוסקה ויוסל'ה, איציק ואריק וגם גברוש וחיימק'ה. בין הבנות נמצא את לאהל'ה ורוחצ'ה, חייקה וציפק'ה ועוד. לפעמים הכינוי היה השם העברי בהגייה האשכנזית, כגון מוישה, דוּויד ועוד. הקרבה לחברה הפלסטינית, וכן שמות שנטבעו בארצות ערב, הכניסו לתמונה כינויים ערביים כמו  יוסוף ומוסא. מן הלדינו נולדו הכינויים לֵוִיקוֹ ומושיקוֹ, צ'יקו ואסתריקה. יש שמות שנצמדה להם הסיומת החביבה -וֹן, כמו מושון ודובון. שיטת יצירה אחרת היא קיצור השם המקורי: שרוּל, מוֹש, יוֹס, בֶנץ (בן-ציון) וציפ. יש מכפילים, כמו ביבי ומימי ודידי וקיקי.

כאמור, בתחום הכינויים שולט המלעיל, שהוא תגובת הנגד הישראלית למלרע הספרדי התקני. כך הולכים בסך רובן ושמעון ויודה ולוי במלעיל, ומתחזים לבני יעקב מהמקרא. המלעיל גרף אחריו כמעט את כל שמות הנשים, ודאי אלה המסתיימים בסיומת הנקבה -ָה. חדווה, גילה, דיצה ורינה במלרע הן תיאור שמחת חג מכובדת. במלעיל אלה הילדות של פעם מגן רבקה המלעילית. גורל דומה אירע לשמות ערים ויישובים: חולון ובת ים, רחובות ועכו, נתניה ונהרייה, יבנאל ואפילו במלעיל כפול: קריית שמונה. ראשון לציון הפכה כבר מזמן לרישון.

בהתרשמות כללית נראה שבדורות צעירים יותר התופעה פוחתת. ניר ועומר וגיל וטל ורותם וליבי וטופז ונינה נולדו כאלה ויישארו כאלה. תחקיר שעשתה לפני כמה שנים נועם, בוגרת כיתה י', מגלה עם זאת שתרבות הכינויים לא מתה. בכיתתה, למשל, מתוך 41 תלמידים רק לארבעה אין כינוי או שם חלופי כלשהו. השם החלופי המועדף הוא שם המשפחה, ולעיתים הוא עובר שינוי. הנושא את שם המשפחה טף מכונה טופו, פוזנר הוא או היא פוז. בשמות חלופיים אחרים נשמרת מסורת שינוי הטעם למלעיל. קיצורים לשם הפרטי נפוצים בעיקר בקרב הבנות – לירן נקראת לירי, מזל קרויה מזי, מיכל הפכה למיכי ואוריין לאורי. ימים יגידו אם ישרדו הכינויים האלה כשיגיעו לבגרות, כמסורת אבותיהם ואימותיהן.

Read Full Post »

מטבעות לשון, כולל אלה שנקלטו באמצעות תרגום לשפה העברית, משמשות כפואנטה לבדיחות גם בתרבות העולם. ולהלן מקבץ.

אותו סיפור. מדינאי ידוע ביקר באוניברסיטה שבה למד בעבר. הוא ביקש לראות את החדר שבו התגורר בצעירותו. כשדפקו האיש ומארחו בדלת שמעו את הסטודנט המבוהל מורה לבחורה שהיתה שם בניגוד להוראות להסתתר בארון. האורח נכנס, הסתכל סביב ואמר: "אותו חדר, אותם רהיטים, אותם ספרים". הוא פתח את הארון והוסיף: "ואותה בחורה". השיב הסטודנט המבוהל: "סליחה, זאת הבת דודה שלי!" הוסיף האורח: "ואותו הסיפור".

אכל קש. לאוהלו של שייח' בדווי הגיעו שני עוברי אורח, לבושים כאנשי דת. שניהם נראו לשייח' מפוקפקים. במהלך השיחה יצא אחד מהם מן האוהל, והשייח' שאל את השני אודות חברו. אמר האורח: "זהו איש ריק משכל, פשוט חמור!" כעבור זמן מה יצא השני. שאל השייח' שוב אותה שאלה. ענה האורח השני: "הוא בור ועם הארץ, פשוט בהמה!" כשהגיע זמן הארוחה הגיש להם השייח' קערה מלאה קש ואמר: "העדתם זה על זה ששניכם בהמות, בבקשה, תאכלו קש".

הפשע לא משתלם. על הבלש המפורסם שֶרלוֹק הוֹלמס נכתב שיר. יש לי בעיה גדולה עם מלחמתי בפשע, אומר שרלוק בשיר, אם הפשע יצליח מאוד, לא תהיה לי פרנסה. השיר נחתם במילים: "אמנם הפשע לא משתלם לפושע, אבל הוא בהחלט משתלם לי".

יותר קתולי מהאפיפיור. גברת אמריקאית נכבדה עברה לדת הקתולית. היא היתה אדוקה ביותר באמונתה החדשה. התקבלה הגברת לראיון אצל האפיפיור פיוס ה-12, ודיברה בהתלהבות על גדולתה של הדת הקתולית. "בסדר, גברתי", אמר האפיפיור, "הרי כמו שאת יודעת, גם אני קתולי".

כמו סרדינים. המכונית של אשת המיליונר התקלקלה, והיא לא הצליחה למצוא מונית. בפעם הראשונה בחייה נסעה הגברת לביתה באוטובוס. בערב אמרה לבעלה: "אתה לא מתאר לך, האנשים מצטופפים באוטובוס כמו קוויאר".

לא בדיחה. איש אחד נכנס לאוטובוס, ניגש אל אחד הנוסעים ונתן לו סטירת לחי. אמר לו הנוסע: "מה זה? זאת צריכה להיות בדיחה?" השיב הסוטר: "לא, זה ברצינות!" אמר הנוסע: "אה, אז זה בסדר, כי אני לא אוהב בדיחות כאלה!"

לא שווה את הנייר.  שמואל גולדווין, ממנהלי חברת הסרטים מטרו-גולדווין-מאייר, היה יהודי יליד פולין. הוא מעולם לא השתלט בצורה מלאה על השפה האנגלית. אחת מאמרותיו השגויות הפכה למטבע לשון בפני עצמה: "חוזה בעל פה אינו שווה את הנייר שהוא נכתב עליו".

מה הולך? הסופר האנגלי דוגלס ג'רולד מן המאה התשע עשרה הלך ברחוב. יום אחד נטפל אליו נודניק ידוע ושאל: "הלו ג'רולד, מה הולך?" "אני הולך", ענה ג'רולד והמשיך ללכת.

מכר קרח לאסקימוסים. סוכן אמריקני מוצלח הצליח למכור מקרר לאסקימואי. כשפגש אותו לאחר זמן שאל: "נו, אתה מרוצה מהמקרר?" ענה לו האסקימואי: "יש רק בעיה אחת, אשתי לא מצליחה לחתוך קוביות קרח כך שייכנסו למגשים הקטנים".

ניקה את השולחן. פקיד במשרד ממשלתי שכרע תחת עומס העבודה שם לב שהשולחן של פקיד אחר כמעט ריק מניירות. שאל אותו בקנאה: "איך אתה מצליח להגיע למצב הזה? אתה בטח מאוד חרוץ!" השיב חברו: "תראה, בכל פעם שמצטברים אצלי יותר מדי מכתבים, בסוף היום אני כותב על כולם 'להעביר לסמית'. בטח יש פה איזה סמית במשרד,  וכך אני מנקה את השולחן". "אהה", אמר הפקיד השני, "אני סמית".

נכנס לאוזן אחת ויוצא מהשנייה.  הסופר האנגלי מן המאה ה-18 צ'רלס לאמב ישב בסעודה. לשמאלו ישבה אישה שדיברה בלי הרף. כשהרגישה שהסופר אינו מקשיב לה, אמרה: "נראה לי שאינך מפיק תועלת מכל מה שאני אומרת לך!" השיב לאמב: "מי שמפיק תועלת הוא האדון הזה היושב לימיני, כי כל מה שאמרת לי נכנס באוזן אחת ויצא בשנייה".

עניין של מזל. לי אייאקוקה הרצה בפני קהל גדול את משנתו בשאלה מיהו מנהל טוב, והבהיר בראשית דבריו שמנהל טוב זה עניין של מזל. "אני בוחר רק מנהלים עם מזל!" הוסיף. שאלו אותו: "ואיך אתה יודע לאיזה מנהל יש מזל?". ענה אייאקוקה: "עובדה, בחרתי אותו".

קפץ על ההזדמנות. איש עסקים צעיר שאל את עמיתו המולטימיליונר מה סוד הצלחתו בעסקים.  "אין בזה שום סוד", ענה הטייקון, "אתה צריך לקפוץ על כל הזדמנות". "אבל איך אני יודע שזו הזדמנות?", שאל הצעיר. "אי אפשר לדעת", ענה המולטימיליונר, "פשוט צריך לקפוץ כל הזמן".

שירת הברבור. המשורר האנגלי מן המאה ה-18 סמואל טיילור קולרידג'  כתב על זמר חובב אחד: "ברבורים שרים לפני שהם מתים; לא היה רע לו אנשים מסוימים היו מתים לפני שהם שרים".

תחב את האף. בימי השלטון הפשיסטי באיטליה התנהלו כל ענייני המדינה על פי התכתיבים של מוסוליני. המלך ויקטוֹר עמנואל היה מלך בובה. באחד הימים טיילו הרודן והמלך בגן הארמון. ויקטור עמנואל הפיל את ממחטתו, ומוסוליני  מיהר להתכופף כדי להרים את הממחטה. עצר אותו המלך ואמר: "סלח לי, אבל זה בערך הדבר היחיד שאתה עדיין מרשה לי להכניס לתוכו את האף". שטאל מוסיף כי כדרכן של אנקדוטות ההערה הזו התגלגלה למקומות שונים, ובין היתר יוחסה לנשיא חיים וייצמן, שהתלונן על ראש הממשלה, דוד בן גוריון, שלא שיתף אותו בהנהגה.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »