Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כף’

בעקבות מגפת הקורונה כולנו מְצֻוִּים להקפיד שבעתיים על ההיגיינה של כפות הידיים, גם בעזרת רחצה וניקוי בג'ל וגם בעזרת כפפות. את המילה 'כְּפָפָה' טבע אליעזר בן-יהודה, והיא נגזרה מן המילה המקראית 'כַּף' (במובן 'כף יד').

למילה 'כף' יש מקבילות בשפות שמיות רבות. היא מופיעה פעמים רבות במקרא במובן 'כף יד', וכן בצירוף 'כף רגל'. היא מציינת במקרא גם כף רגל של בעל חיים, למשל: "וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (ויקרא יא כד). ברבדים מאוחרים יותר של העברית, גם המילה כַּפָּה משמשת במובן זה. המילה 'כף' מופיעה במקרא גם במובן כלי קיבול קעור, לדוגמה: "כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת" (במדבר ז יד). ברבדים מאוחרים יותר החלה מילה זו לשמש גם במובן כלי לאוכל, למשל: "ניטל המזלג, טמאה מפני כַּפָּהּ" (משנה, כלים יג ב). בעברית החדשה נגזרה מהמילה 'כף' המילה 'כַּפִּית'. צורת הריבוי של המילה 'כף' במובן 'כף יד' היא 'כַּפַּיִם', ובשאר משמעויותיה – 'כַּפּוֹת'. במקרא מופיע פעם אחת הצירוף  'כַּפּוֹת תְּמָרִים' (ענפי תמר, לולבים) בתיאור ארבעת המינים של חג הסוכות: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן [של החג] פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כג מ). ענפי התמר מכונים 'כַּפּוֹת' כי צורתם דומה לכף יד פתוחה. בדומה לכך, בלטינית המילה palma משמשת הן במובן 'כף יד' והן במובן 'עץ תמר', ומכאן נתגלגל כפל המשמעויות הזה למילה palm באנגלית. גם האות 'כָּף' נקראת כך כי בכתב העברי הקדום הייתה צורתה כצורת כף יד.

המילה 'כף' במובן 'כף יד' מופיעה בביטויים רבים במקרא. מפאת קוצר היריעה נזכיר כאן רק את אלה הרלוונטיים ביותר לתקופה זו. בביטויים אלה שמירה על ידיים נקיות משמשת כמטפורה להתנהגות מוסרית נאותה. בתואר "נְקִי כַפַּיִם" (תהלים כד ד) מכנים מישהו ישר, הגון, שאינו מושחת. תכונות אלה מכונות 'נִקְיוֹן כַּפַּיִם', לפי הפסוק: "בְּתָם-לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ ה). הביטוי 'רָחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּיו' פירושו במקרא 'נשמר מחטאים', בין היתר: "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי" (תהלים כו ו). ואולם בלשון ימינו משמעות הביטוי השתנתה, ופירושו הוא טען שהוא חף מפשע, התנער מכל אשמה. דברי דוד במזמור תהלים (ז, ד) "אִם-עָשִׂיתִי זֹאת, אִם-יֶשׁ-עָוֶל בְּכַפָּי" הם מקור הביטוי  עַל לֹא עָוֶל בְּכַפּוֹ (כלומר: בהיותו חף מפשע).

בלשון חז"ל נוסף הצירוף 'כַּף הַמֹּאזְנַיִם': כל אחד משני המשטחים (בדרך כלל דמויי צלחת) הנתלים משני צידי המאזניים שאיזונם בשעת השקילה מורה על שיווי משקל, למשל: "כדכתיב בספר בן סירא הכל שקלתי בכף מאזנים ולא מצאתי קל מִסּוּבִּין" (בבא בתרא צח ע"ב). צירוף זה מופיע גם במובן מטפורי של השוואה והכרעה באמצעות שקילה: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה, מכריע את כולם" (משנה, אבות ב ח). כפות המאזניים משמשות כמטפורה גם לשקילה של נימוקים בעד ונגד מעשיו של פלוני. המִשנָה שצוטטה לעיל מפרקי אבות היא מקור הביטוי  'הִכְרִיעַ אֶת הַכַּף': הביא מחלוקת או מצב שקול לידי הכרעה. המילה 'כף' משמשת כקיצור ל'כף מאזניים' מטפורית מעין זו בביטויים חז"ליים, כגון: דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת (שפט אותו לחיוב): "והֱוֵי דן את כל האדם לכף זכות" (משנה, אבות א ו); והביטוי ההפוך דָּן אוֹתוֹ לְכַף חוֹבָה (ברכות לא ע"ב); הִטָּה לְכַף זְכוּת/ חוֹבָה: "אף הקב"ה אינו דן יחידי, שנאמר: 'וכל צבא השמיים עומדים עליו מימינו ומשמאלו' [לפי דברי הימים ב יח יח], אילו [=אֵלּוּ] מַטִּין לכף זכות ואילו מטין לכף חובה" (ירושלמי, סנהדרין א א); וכן הִכְרִיעַ לְכַף זְכוּת/ חוֹבָה (למשל קידושין מ ע"ב). הביטוי 'כַּפּוֹת מֹאזְנַיִם מְעֻיָּנוֹת' (כלומר: מאוזנות, שקולות) פירושו  מצב של איזון ושקילות בין דברים מנוגדים, לדוגמה במשל חז"לי על יום הכיפורים: "והקדוש ברוך הוא פורט את זְכֻיּוֹתֵיהֶם של ישראל, מהו עושה נוטל קנה של מאזניים [ושוקל] את העונות [=הָעֲווֹנוֹת] כנגד הַזְּכֻיּוֹת, והם נשקלים, העונות והזכיות, אילו כנגד אילו, ושתי הכפות של מאזנים נמצאים מעויינות"  (פסיקתא רבתי, מ"ה).

בלשון חז"ל המילה 'כף' מופיעה גם במובן כפפה המגינה על מי שמלקטים קוצים בידם: "כף לוקטי קוצים – טהורה" (משנה כלים כו ג).

חלק מהמילונים ההיסטוריים מקשרים בין המילה 'כף' לשורש כפ"ף, בגלל צורתם העגולה והכפופה של החפצים המכונים 'כף'. ככל הנראה, מהשורש כפ"ף נגזרה גם המילה 'כִּפָּה'. במקרא מילה זו מופיעה במובן ענף כפוף (כנראה של עץ תמר), בדומה לביטוי 'כפות תמרים', למשל: "וְכִפָּתוֹ לֹא רַעֲנָנָה" (איוב טו לב). בלשון חז"ל היא משמשת במובן מבנה (בעיקר תקרה או גג) בצורה כפופה וקמורה של חצי כדור: "הגיעו לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה, אסור לבנות" (משנה עבודה זרה א ז). בין היתר, מילה זו מציינת גם מעין תא בבית הסוהר שתקרתו הייתה בנויה כך: "בית דין מכניסים אותו לכיפה" (משנה  סנהדרין ט ה). מילה זו מופיעה גם בביטויים  'כִּפַּת הָרָקִיעַ' (במדבר רבה ב יב) ו'מָלַךְ בַּכִּפָּה' – במקור, שלט בכל העולם שתחת כיפת הרקיע: "שלשה מלכו בכיפה, ואלו הן: אחאב ואחשורוש ונבוכדנצר" (מגילה יא ע"א). המילה 'כיפה' משמשת כבר בכתבי חז"ל במובן  'כיסוי ראש קטן ועגול' (שאף הוא בצורה כפופה וקמורה), אך במשמעות רחבה יותר מזו המקובלת כיום – כסוגים שונים של כיסויי ראש, גם לנשים: "לוקחין מן האשה בחמשה דינרין כדי שתקח בהן כפה לראשה" (תוספתא בבא קמא יא ג) וגם לגברים: "כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ" (חולין קלח ע"א). בימינו, הכיפה היחידה המוכרת לנו כפריט לבוש לכיסוי הראש שלא למטרות דתיות היא 'כִּפָּה אֲדֻמָּה'.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: