Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘כבוד’

מה מספרת לנו שפת התנ"ך על אבותינו הקדמונים, אנשי התנ"ך? ככל שיורדים לעומקם של סיפורי התנ"ך מגלים שבני ישראל היו דומים לנו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. אחד התחומים שבהם הדבר בא לידי ביטוי הוא עולם הרגש. התנ"ך מציג קשת רחבה של רגשות, ומציע לעברית החדשה כמעט את כל הדרוש לתחום הרגש. רגשות הבאים לביטוי חלקי בשפת התנ"ך הם מה שניתן לקרוא 'רגשות ביניים'. כזה הוא הרגש 'אכזבה', מילה שחידש איתמר בן אב"י, ולצידו המילה החדשה יותר 'תסכול', אם כי הן קרובות לביטוי המקראי 'מפח נפש'.

התנ"ך רצוף סיפורי אהבה וגילויי אהבה. המילה 'אהבה' מופיעה 40 פעם, השורש אה"ב מופיע 208 פעם. אהבה מופיעה ביחסי גברים ונשים, ביחסי משפחה, באהבת האל את עם ישראל ובאהבת המאמין היהודי את אלוהיו. צירופי לשון מציגים את האהבה כרגש השלם ביותר, 'אהבת נפש', 'אהבת עולם' ועוד. צירופי לשון אחרים מלמדים על הקשר בין האהבה לבין יחסי המשפחה. אל האהובה פונים "אחותי כלה". 'דוֹד' הוא האהוב וכן בן המשפחה, 'דודים' זו אהבה ארוטית.

ל'אהבה' מעט נרדפות בתנ"ך, והן נקשרות לחיבה ולרחמים. 'רחמים' הוא התרגום המקובל והשכיח של אונקלוס לאהבה ולפעלים הקשורים בה. עם השנים התרחקו הרחמים והאהבה: רחמים היום הוא יחס חמלה לאדם נזקק. הפועל לחבב מופיע בתנ"ך פעם אחת, והוראתו מסופקת. הסלנג הישראלי דווקא מציע מבחר עשיר של פועלי אהבה. דלוק עליה, שרופה עליו, וכמובן מת/מתה עליה/עליו. המרחק בין אלה לבין גילויי האהבה הבוערת בתנ"ך אינו רב. גיבורת שיר השירים אומרת: "סַמְּכוּנִי בָּֽאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים, כִּי־חוֹלַת אַהֲבָה אָֽנִי".

'שנאה', ניגודה של 'אהבה', מופיעה 17 פעמים בתנ”ך. השנאה כמו האהבה משמשת ביחסי אנוש, ביחסי משפחה, ביחסים עם האל, ביחסו של אדם לחייו. השימוש במילה חביב על קהלת רואה השחורות, והיא חוזרת ומופיעה בתנ"ך ביחסי העמים ובסכסוכים השונים. 'שונא' היא גם מילה נרדפת ל'אויב', בדרך כלל האויב הפוליטי. 'אויב' נקשרת למילה המקראית הנרדפת לשנאה, 'איבה'. 'משטמה' מופיעה פעמיים בספר הושע. 'שטנה' מופיעה פעם אחת בעזרא בהוראת דיבה, והיא הנגזרת מ'שטן', המלאך המקטרג.

מעמדה של הקנאה בשפה ייחודי, ואין לה נרדפות. שם התואר 'קַנָּא' מיוחס לאלוהים. רוב הופעות 'קנאה' מתייחסות לחשד לבגידה, כלומר, לאהבה שהופרה לאדם אחר, לאלוהים, או בתוך המשפחה. בעברית החדשה התפצלו בשדה הקנאה שני שמות עצם: קנאה בתנ"ך, קַנָּאות מלשון חכמים. 'קנאה' משמשת בעיקר ביחסי אדם וחברו: קנאה ברכוש, בהצלחה. 'קנאות' נגזרת משם התואר קַנָּא. על פי שימושיו בתנ"ך זהו שם תואר חיובי בהיבט המוסרי, והוא מיוחס רק לאלוהים. עיקר השימושים בשם התואר ובמונח קנאות מתייחסים היום בשיח היהודי לקבוצות דתיות קיצוניות, שאינן מקובלות גם על חלקים גדולים בציבור הדתי ואפילו החרדי.

בעוד שלאהבה, לשנאה ולקנאה אין כמעט מילים נרדפות בתנ”ך, זה אינו המצב בצמד הרגשות שמחה ועצב. בתנ”ך מופיעות עשר מילים המבטאות שמחה: שמחה, ששון, גיל, גילה, חדוה, רינה, אורה, משוש, עלז, עליצות. גם לעצב שורה מרשימה של מילים נרדפות: דאבה, דאבון, מגינת לב, מועקה, יגון, תוגה ושם התואר נוגה, נכאים, עוצֶב, עיצבון, עצבת, שיממון במשמעות דיכאון, תמרורים. המילה הנפוצה 'צער' היא משנאית, ומשמעותה שם כאב וסבל.

כמו לשמחה ולעצב, וביתר שאת, יש לרגש הפחד מילים נרדפות רבות. לצד 'פחד' נמצא בתנ"ך את המילים אימה, אימתה, בהלה, חיל, חילה, רעדה, ביעות, בלהה, בעתה, דאגה, חלחלה, חרדה, חת, חיתה, חתת, יראה, מגור, מורא, מורך, פלצות, רתת והצירוף 'פיק ברכיים'. תהליך הקליטה של הנרדפות האלה בעברית החדשה מתפצל. חלק מהמילים נעלמו, בעיקר צורות משניות כמו אימתה, חיתה, חתת וחילה. אחרות נוכחות במשלב הספרותי, כמו רעדה, מורא, מורך במסגרת הצירוף 'מורך לב', מגור ובלהה. 'דאגה' הצטרפה ל'חשש' שמקורה בתלמוד כצורה מתונה של פחד מפני הבאות. 'בהלה' משמשת לתיאור פחד מתפרץ בעקבות אירוע בלתי צפוי, בעוד 'חרדה' מתייחסת לאירועים עתידיים נעלמים. 'חלחלה' היא תגובת פחד וזעזוע. 'בעת' בעקבות בעתה משמשת בתחום הרפואה כחלופה עברית ל'פוביה', ומכאן מחלות פחד שונות: בעת גבהים, בעת זרים, בעת חוצות וכדומה. 'אימה' היא סוגת יצירה בקולנוע ובטלוויזיה. היראה והחרדה התבדלו לתחום האמונה ועבודת אלוהים. הצירוף 'יראת שמיים' מקורו בלשון חכמים.

גם לרגש הכעס נרדפות רבות בתנ"ך: חימה, זעם, זעף, חרון, אף, עברה, קצף, רוגז. לאלה מצטרפים הצירופים 'חרי-אף', וכן 'סר וזעף'. יש גם ביטויים המעידים על כעס כבוש: מורת רוח, מרירות ומררה. שימושי 'אף' בביטויי הכעס מדמים את נשיפת האף הנמרצת של האדם הכועס. 'חֵמָה' משמשת מספר פעמים במשמעות רעל או ארס הנחשים, כמו "חֲמַת נָחָש" בתהלים.

בקֶשֶת הרגשות יש לשים לב לקטגוריה חשובה שבה מיטשטש הגבול בין החברתי והפסיכולוגי, בין המרחב הציבורי לבין חיי הנפש. במרכז עומדות מילות הצמד הדיכוטומי בושה וכבוד. 'בושה' מופיעה ארבע פעמים בתנ"ך ומבטאת מצב נפשי, שעל פי התיאור מכסה את האדם או את פניו. 'חרפה' מייצגת את מצבו של האדם בחברה, ובו בזמן את המצב הנפשי הכרוך בכך. רגש נוסף שגם בו מיטשטש התחום בין הפרטי והציבורי, בין החברתי והתיאולוגי, הוא האשמה. סוגיית הבושה עלתה למרחב הציבורי בעשור השני של שנות האלפיים, עם התגברות הנוהג לחשוף את קלונו של אדם, בצדק ושלא בצדק. ברשת האינטרנט ובעיקר ברשתות החברתיות השונות, התופעה נקראת באנגלית shaming. על פי קביעת האקדמיה ללשון המילה העברית המקבילה היא 'בִיוש', אף כי אין בה ייצוג לאופי האינטרנטי של התופעה.

גם רגש הכבוד לא עבר שינוי מהותי בשימושיו בעברית החדשה, אך יש לו מעמד בתחום הגינונים והנימוס, וזאת בהשפעה ברורה של שפות שונות. כך בפניות הנפוצות 'בכבוד רב' או 'לִכבוד', 'כבודו' המקובל בבתי המשפט, או קריאת השבח 'כל הכבוד!'. הפנייה הדיבורית 'בְּכָבוֹד' נהגית במלעיל. הפנייה האירונית 'עם כל הכבוד' היא פתיחה לדברי ביקורת והתנצחות.

מונח נוסף מחבר את עולם הרגש להקשר החברתי: הסליחה. השורש סל"ח מתייחס בתנ”ך לאלוהים, ולעיתים רחוקות לכוהניו ונביאיו. 'סליחה' היא חלק מדין הדברים הדתי: אלוהים מתכוון או מתבקש לסלוח, כלומר, לוותר על עונשו של האדם או העם החוטא. מילת האחות התלמודית של 'סליחה' היא 'מחילה'. בתלמוד היא מתייחסת לאלוהים, אבל גם לתחום היחסים בין אדם לחברו. עם השנים עברו ‘סליחה’ ו’מחילה’ הרחבות ושינויי משמעות. בתחום הבין-אישי בקשת סליחה לא נועדה לוויתור על עונש, אלא ציפייה שהזולת לא יחשוב על המבקש מחשבות רעות, שהן מעין עונש פסיכולוגי. לעומתה ‘מחילה’ היא ויתור על עונש, ‘מחילת עוונות’, ומכאן הגיעה אל השפה המשפטית.

‘סליחה’ נותרה בעלת משמעות דתית מובהקת רק בצורת הרבים. ‘סליחות’ הן פיוטי בקשת כפרת עוונות, הנאמרים או מושרים לקראת ראש השנה ויום הכיפורים. מימי תחיית הלשון משמשת ‘סליחה’ כמילת התנצלות, וכאן ניכרת השפעת השפות האירופיות למיניהן. בשיח הישראלי 'סליחה' נשמעת לפעמים כמילה ריקה מתוכן, ואפילו אלימה.

ולסיום, רגש ששינה הקשר: ביטחון, המופיע במקרא ארבע פעמים וקשור באמונה עמוקה באלוהים. דוד בן-גוריון התעקש לקרוא כך למשרד לענייני צבא ומלחמה. הוא הבין שזה בעצם תפקיד הצבא: להשרות בציבור את רגש הביטחון.

Read Full Post »

אחת מתנועות המחאה החברתית שקמו ב-2011 נקראה "ישראל יקרה לנו", והיא נועדה למחות נגד יוקר המחיה בארץ. שם התנועה מתבסס על משחק מילים בין שתי המשמעויות העיקריות של התואר יָקָר: האחת – 'שמחירו גבוה' והאחרת –'אהוב, חשוב'. כפל משמעות זה עובר כחוט השני במילים שונות מהשורש יק"ר.

כפל המשמעות הזה קיים בלשון המקרא. התואר 'יקר' מתאר דברים שמחירם גבוה, בעיקר בצירוף "אֶבֶן יְקָרָה" (בין היתר: שמואל ב, יב ל), כלומר אבן חֵן. הצירוף 'אבנים יקרות' מציין במקרא אבני בניין שעלותן גבוהה: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ [שלמה] וַיַּסִּעוּ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת, אַבְנֵי גָזִית" (מלכים א ה לא). לפי חלק מהפרשנים, אבנים אלה היו גם כבדות, וכך עולה גם מהשוואה לשורש המקביל בערבית וק"ר (ידוע ש-ו' בראש מילה בשורשים בערבית מקבילה ל-י' בראש מילה בעברית), שאחד ממובניו הוא 'מטען כבד'. גם בארמית השורש יק"ר משמש לעיתים במובן 'כבד' (למשל המילה "יַקִּירָה" בארמית המקראית, דניאל ב יא שפירושה 'כבד' או 'קשה').

התואר 'יקר' מתאר במקרא גם רכוש: "כָּל-הוֹן יָקָר נִמְצָא;  נְמַלֵּא בָתֵּינוּ שָׁלָל" (משלי א יג). פעמים אחרות הוא מתאר באופן מטפורי אדם או דבר שערכו רב וחשוב, למשל: "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז" (איכה ד ב), כלומר השווים בערכם לזהב (ראו כאן). בספר משלי (ג, טו) נאמר על החוכמה: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים". בספר איוב (לא, כו) נכתב: "אִם-אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל,  וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ", ונהוג לפרש זאת כ'ירח נהדר'. פעם יחידה התואר הזה משמש במובן 'נדיר': "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ [=נפוץ]" (שמואל א ג א). בעברית החדשה נשתמרה משמעות זו בצירוף  יְקַר הַמְּצִיאוּת.  התואר 'יקר' מופיע ללא שם עצם בביטוי הוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל, שפירושו 'הפיק טובה מרעה', בעקבות הפסוק: "וְאִם-תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל [=זול, נִקלֶה, פְּחוּת ערך]" (ירמיהו טו יט).

במקרא נגזר מאותו שורש גם הפועל יָקַר בבניין קל. פועל זה מופיע גם במשמעות של 'עלה מחיר רב': " וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם" (תהלים מט ט), אך בעיקר במובן 'היה אהוב וחשוב', לדוגמה: "יָקַרְתָּ בְעֵינַי, נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ" (ישעיהו מג ד). בבניין הפעיל נגזר משורש זה הפועל הוֹקִיר, המופיע רק פעמיים במקרא; הראשונה: "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז וְאָדָם מִכֶּתֶם אוֹפִיר" (ישעיהו יג יב). הפועל 'הוקיר' משמש בפסוק זה במובן 'עשה ליקר יותר, העלה את מחירו', ומובן זה מתאר באופן מטפורי את ערכו של האדם; ובפעם השנייה: "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ, פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ" (משלי כה יז). מפסוק זה נגזר הביטוי המליצי 'הוקיר רגלו/רגליו (ממקום כלשהו)' שפירושו 'נמנע מלבוא לשם; בא לשם לעיתים רחוקות בלבד'. ביטוי זה נרדף לביטוי הִדִּיר (אֶת) רַגְלָיו  מהשורש נד"ר, ומשמעות הפועל 'הוקיר' בביטוי זה היא 'הפך ליקר' במובן 'הפך לנדיר'.

מהשורש יק"ר נגזר שם העצם יְקָר,  המשמש כמילה נרדפת למילה כבוד, כמו בפסוק הידוע ממגילת אסתר: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (ו ט). שם עצם זה משמש גם במובן 'דבר בעל ערך רב, דבר מפואר ורב הוד', למשל: "וְנָתַתִּי אֶת-כָּל-חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת-כָּל-יְגִיעָהּ וְאֶת-כָּל-יְקָרָהּ וְאֵת כָּל-אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם" (ירמיהו כ ה)גם בערבית השורש המקביל וק"ר מציין 'כבוד'.  והרי גם בעברית המילה 'כבוד' נגזרת משורש המילה 'כָּבֵד'. דבר כבד, שמשקלו רב, מציין באופן מטפורי עניין בעל חשיבות רבה הראוי להערכה ולכבוד.  

לעיון מיוחד ראוי הביטוי אוֹר יְקָרוֹת. פירוש הביטוי המליצי הזה הוא: אור זך ונעים לעין, אבל מקורו מצוי דווקא בטקסט שאינו נעים לאוזן: בנבואה אפוקליפטית של הנביא זכריה (יד, ו): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן (כתיב: יקפאון)". בפסוק זה יש טעם מפסיק במילה "אור", כלומר: יש מעין סימן פיסוק המפריד בין חלקי המשפט: "לא יהיה אור, יקרות וְקִפָּאוֹן". הפרשנים נחלקו בפירוש פסוק זה. רבי יונה אבן ג'נאח (ריב"ג, מדקדק עברי ידוע שחי בתור הזהב בספרד) פירש ב'ספר השורשים' שלו את המילה "יקרות" בפסוק זה כעננים כבדים הממטירים גשם וברד. לפי פירוש זה, הנביא מתאר מצב שבו לא יהיה אור, אלא עננים קודרים.  פירוש זה מבוסס על הקישור בין השורש יק"ר למשמעות של 'כובד'. עם זאת, במרוצת הדורות נשכח הפיסוק המקורי של הפסוק בטעמי המקרא, וכן ההקשר האפוקליפטי שבו הופיע הפסוק, וכך צורפו המילים 'אור' ו'יקרות' יחד לביטוי המוכר לנו כיום. ככל הנראה, המשמעויות החיוביות המוכרות של התואר 'יקר' השפיעו על יצירת הביטוי הזה.   

במקרא מופיעה פעם אחת מילה נרדפת ל'יקר', בפסוק הידוע: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" (ירמיהו לא יט). בפסוק זה המילה 'יקיר' משמשת במובן 'אהוב'. בלשון חז"ל מילה זו משמשת גם במובן 'נכבד', בעיקר בצירוף "יַקִּירֵי ירושלים" (משנה, יומא ו, ד; תוספתא, ערכין ב,א; סוכה לז ע"א ועוד), כלומר: 'נכבדי ירושלים'. כיום המילה 'יקיר' משמשת (בין היתר) כאות הערכה הניתן לאדם על-ידי מועצת העיר שהוא מתגורר בה (כל עיר, ולאו דווקא ירושלים)או על-ידי מוסד חשוב, לדוגמה: "יקירי העיר הוזמנו לשבת ביציע האורחים המכובדים."    

גם בשפות אירופאיות יש כפל משמעות דומה. באנגלית המילה precious פירושה גם 'יקר ערך' (לדוגמה, אבנים יקרות הן precious stones) וגם 'יקר ללב, אהוב'. מילה אנגלית זו נגזרה מאותו מקור של המילה price  (מחיר). התואר dear פירושו בעיקר 'יקיר, אהוב', אבל באנגלית בריטית יש לו עוד משמעות: 'שמחירו גבוה'. המילה dear משמשת גם כתואר הפועל שפירושו 'ביוקר', כמו המילה dearly. בצרפתית המילה cher פירושה גם 'יקיר, אהוב' וגם 'שמחירו גבוה'. מילה צרפתית זו קשורה לפועל cherish (להוקיר, להעריך) באנגלית.  

לסיום, תודה לקוראינו היקרים שהקדשתם את זמנכם היקר לקריאת שורות אלה. 

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: