Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘טיפש’

הסלנג הישראלי הוא אחד ממוקדי פיצול האישיות הלשוני של רבים מאיתנו. מצד אחד, עברית משובשת, תת-תקנית, שפת רחוב, ממש הרס השפה. מצד שני, מצחיקה, מסקרנת, סקסית, שוברת מוסכמות. דעתי בעניין ידועה: שפת תרבות כתובה ומדוקדקת זקוקה לסלנג כאוויר לנשימה. טענה אחת על הסלנג זקוקה לטיפול נוסף: הסלנג הוא "רדוד, דל. שפה ענייה".

הבה נבדוק את העובדות. בסלנג הישראלי לפחות עשרת אלפים ערכים מילוניים, אבל המספר ממעיט. הוא צומח וגדל, ואף משתנה. במילון הסלנג של האימפריה הבריטית שכתב הבלשן המהולל אריק פרטרידג' כ-100,000 ערכים. המילון חוגג עוד מעט מאה שנה, ובינתיים הסלנג הבריטי גדל וצמח, ולצידו צמח בקצב מהיר עוד יותר הסלנג האמריקני.

העניין הוא שהסלנג מתייחס לקטגוריות מסוימות בשפה ואינו רלוונטי לאחרות. אם יורדים לחקרו בקטגוריות הרלוונטיות מסתבר שהוא אינו רדוד ואינו עני כלל. הוא עשיר, יצירתי, והיקף האפשרויות שהוא מציג רחב בהרבה מהשפה התקנית. אחד מהתחומים האלה הוא תכונות המין האנושי. קחו למשל את הטיפשות. בנושא הזה מציעה השפה המהוגנת ארבע מילים נרדפות: טיפש, אוויל, כסיל ושוטה. בחיי היומיום נשאר לנו רק הטיפש. לעומת זאת הסלנג מציע לנו לא פחות משבעים (!) מילים נרדפות לטיפש. אז מי כאן העני? הדוגמאות, בגילוי נאות, מ"מילון הסלנג המקיף" של כותב הרשימה. וכאמור, על חלק מהמילים חלה התיישנות, אבל כדאי להיזכר.

אז מה היה לנו? קטגוריית הטיפשים בסלנג שואבת ממגוון מקורות. חלקם משפות משפיעות, בדרך כלל שפות עממיות, שהרי הסלנג הוא "עממי". הערבית נתנה לנו את אַהְבָּל ובת זוגו אַבְּלָה, ואת 'עמה'. טמבל היא מילה טורקית שפירושה עצלן, אבל היא ספגה את משמעות המקור הערבי: טַנְבָּל, טיפש, מילה שגם בה נעשה שימוש, ובהרחבה טמבלולו.

הטיפש מדומה במקרים רבים לבעל חיים. ביידיש הטיפש הוא בוֹק (תיש), קצ'קה (ברווזה), לצידו חמור בעברית, חמאר בערבית ואזנו בלדינו. אוהבים גם להשוות את הטיפשים לירקות. בלדינו קוראים לטיפש טרונצ'ו, מילולית: קלח כרוב. יש גם דימויי חפצים: בלטה או ראש בלטה, קלוץ (בול עץ ביידיש), ומפולנית: נעל. כינויים רבים לטיפשים לקוחים מהז'רגון הפסיכולוגי. בראשם 'פסיכי' שהתיישן ולצידו דביל, אימבציל, דגנרט, והחדשים יותר, בפי הילדים, דיסלקט ואוטיסט. מן התלמוד קיבלנו את הטומטום ואת ידידו המטומטם. מן הצבא קיבלנו ראשי תיבות: קב"א, במקור: קבוצת איכות, דפ"ר, במקור: דרגה פסיכוטכנית ראשונה. אלה מונחים ניטרליים שספגו דווקא את משמעות הדרגה הנמוכה, הטיפש.

סיפור הטיפשות חושף עוד תכונה מטרידה של הסלנג ותכונות האדם. הוא מתמקד בשלילי. לחכם ולנבון אין כמעט חלופות סלנג. גם על הברנש המבולבל, חסר ההתמצאות, אוהבים לרדת בסלנג: אַסְטְרוֹ או אַסְטְרוֹנָאוּט, עב"ם (עצם בלתי מזוהה בלשון חובבי המדע הבדיוני), בולבול, ובשפת הצבא הלם, הלמוט, שוקיסט ופעור. על מי שמתנהג בצורה מוזרה אמרו בעבר שהוא טרָלָלָה (מצרפתית) או קוקו (מאנגלית), עבור היידיש הוא משיגענע, בערבית הוא מג'נון, בלדינו לוֹקוֹ ובאנגלית פְריק או ווירדוֹ. ואם תהיתם היכן כאן העברית, ובכן, בתחומים אלה הסלנג שמקורו עברי שולי למדי.

גם רעי הלב, שזכו למגוון כינויים במקורות כגון נבל, רשע, בן בליעל, בן נעוות המרדות וערל לב, נהנים ממגוון אפשרויות בשוּק הסלנג. כאן יש לדימויי בעלי החיים תרומה משמעותית. האיש הרע הוא כלב בן כלב, ורעייתו היא ביץ' או קלפטע, כלבתא בתלמוד. הרשע הוא גם נחש, חזיר או סתם בהמה. היידיש הביאה לנו לקטגוריה הלא מלבבת הזו את הקאקר, השוואנץ, השמוק והשמֶגֶגֶה. הערבית את המלעון, הלדינו את הפוסטמה. הגידוף הגנרי 'מניאק' משלב את בעל המַניה, השיגעון, משפות אירופה, עם הנייק והמניוק הערבים, שלהם קונוטציה מינית בוטה. הביטוי המוביל מן העברית הוא חלאה, או 'חלאת המין האנושי', ביטוי מתורגם מרוסית, וכן דימוי מוזר מעט: נקניק. על מקורו יש כמה אגדות אורבניות. ולקינוח, אי אפשר בלי לערב הורים. המנוול הוא בן זונה, בן טִיבּוֹגָה, בן יונה ובן כלבה. ומה עם אבא? הסלנג הוא מעוז שוביניסטי ידוע.

זה המקום להעניק בכל זאת לסלנג מעט אשראי על חשיבה חיובית. האנשים הטובים זוכים לכמה ביטויים מחממי לב. מהיידיש קיבלנו את 'מֶנטש', בן אדם, ואת ה'חברֶהמן', ומהאנגלית את ה'לארג'. ומה בעברית? נשָמה, בחור זהב, או פשוט, בן אדם. החרוץ הוא משקיען וחרשן, סוס עבודה, ובלשון הסובייטים סטֶכָנוביץ. לעומתו העצלן או האדיש הוא סתם פלֶגְמָט, ובלשון הצבא נַצְנְצָן ואפילו ראש סיכה. מי שעומד על דעתו ולוחם עליה הוא ראש גדול, פייטר ואכפתניק, אבל אם הוא מגזים נאמר עליו שהוא עקשן כמו פרד, או סתם אגוז קשה. ויש גם טיפוסים בינוניים, חסרי ייחוד. על פלוני נאמר שהוא 'בחור טוב', לא מריח לא מסריח או בראשי תיבות 'לַמְלָם', 'נחמד' בנגינה מזלזלת, 'מרובע', והיישר מלשון הסטלנים 'סָחִי'.

הסלנג מחבב מאוד את היהירים, המלאים מעצמם, בעלי הגאווה. כאן היידיש מספקת לנו את שוויצר, מוישה גרויס (משה הגדול), והערבית את הדאווינר, הוואסח ואת שׁוּפוּנִי, קיצור של 'שׁוּפוּנִי יָא נָאס': הביטו בי, הוי, אנשים. ויש לא מעט עברית: נאד נפוח, סגן של אלוהים, עף על עצמו, חש את עצמו, ובאירוניה: צדיק הדור, צנוע ידוע.

מציאות חיינו נשענת על משולש פורה: התחמן, הפרייער והקומבינה. התחמנים הם הפוליטיקאים ועוזריהם. תחמן היא מילה מומצאת תוצרת חיל האוויר של שנות החמישים, ואליו מצטרפים המאכר והחאפר שהגיעו אלינו מהעיירה היהודית. לקורבנות התחמנים והמאכרים שלל שמות בסלנג הישראלי. בראשם הפרייער, שפירושו בגרמנית רווק או מחזר, והתגלגל לסלנג הפושעים במשמעות הפתי, קורבן ההונאה. לצידו נתנה לנו המרוקאית את 'חְנון', הצבא את 'צהוב', קומדי סטור את 'לַפְלָף', ובסלנג שנות החמישים קיבלנו את סַבּון ואת יורם, במלעיל.

תשומת לב מיוחדת מעניק הסלנג לטרחנים ולנרגנים למיניהם. בעבר שלט בכיפה הנודניק מיידיש והניג'ס מערבית, וכן נָמֵר, ראשי תיבות: נודניק ממדרגה ראשונה. היום החליפו אותם החופר ואוכל הראש. הקוּטֶר, החתול הזכר ביידיש, הוא המתבכיין הנצחי. העלוקה והקרציה אינן צריכות הסברים, ומהן נולדו הפעלים להתעלק ולהתקרצץ. יש גם תרומה רומנית שהתיישנה: טֶמְפִּיט.

הסלנג תומך בגברים חזקים ומרשימים: כלי, ז'לוב, אבדאי ופטיש, ומעולם הקולנוע רמבו, פופאי וברוס ויליס. אבל גם לחלשלושים וחסרי המזל יש מקום, וכאן היידיש מככבת שוב: יוֹצְמָך, נֶבֶּך, עוֹבֶר בּוֹטֶל, צִילֵייגֶר, צִיפְלוֹיְגֶנֶר, ציקרוכֶנֶר, קָאלִיקֶר, שלומיאל ושְׁלֵימָזֶל. צִילֵייגֶר הוא לשון סגי נהור: מילולית פירושו "חזק ומרשים". הלדינו תרמה לנו את דֶמִיקוּלוֹ, מילולית: מן התחת שלי.

ומה עם הנשים? סלנג שוביניסטי כבר אמרנו? האשה היא במקרה הטוב אובייקט מיני נוסח בּוּבָּה, כוסית, שאפה, חתיכה או פצצה. אם היא חופשייה בהליכותיה היא הופכת לזנזונת, שרמוטה ושרלילה. אם גברים לא יחשקו בה היא תזכה או זכתה בעבר לכינויים כמו כּוּנֵפָה, מֶדוּזָה, מַכְשֵׁפָה, מפזרת הפגנות, נערת ריינס, עקומה, ובלשון הצבא בחורילה. אם היא מגלה תכונות השמורות לגברים היא תיקרא גבריאלה, טוֹמְבּוֹי, או כֵּלָה. היידיש דחקה את האשה למטבח וללהג הרכילאי נוסח וַייבֶּרְס, יַכְנֶה ויֶנְטֶה. ואם בכל זאת הסלנג מפרגן לאשה, הוא הופך אותה למעלת חצי אלה: לֵיידִי, מלכה, פָאם פָאטָאל, ובמילה אחת: דִיוָוה.

Read Full Post »

לדינו היא אחת משפות היהודים. היא לא הוותיקה מכולן, אך הנוכחות שלה בארץ ישראל נמשכת עמוק אל המאה ה-19 ואולי אף לפני כן. היא דוברה לאורך מאות שנים על ידי תפוצות שנוצרו בעקבות גלות ספרד, בעיקר בארצות הבלקן ובטורקיה. העולים מארצות אלה הביאו את הלדינו ארצה, וילדי עולים לא מעטים שמעו וידעו לדינו בילדותם.

וידוי אישי: אני אוהב מאוד את הלדינו. היא שפה צלולה, חכמה, עממית אבל שומרת על הדר, וגם מאוד מצחיקה. אם היידיש הולכת לעתים בדרך פתלתלה, הלדינו ישירה וקולעת לחוט השערה. הצליל הספרדי מוסיף לה חן מיוחד.

ככל שפה יהודית, גם הלדינו מכילה מקבץ של מילים עבריות. עם זאת, העברית נוכחת בלדינו במידה קטנה בהרבה מזו שביידיש. מילים עבריות שונות קשורות להווי הדתי, כמו מלמד, חכם, קַבָּר (קברן), קורבן ועוד. לעיתים המילה עוברת שינוי הגייה קל, כמו אפסק (הפסק), אפקר (הפקר) בידאחיים (בית החיים, כלומר, בית הקברות), ועוד. לעיתים העברית היא מרכיב במילה דו-לשונית, כמו חכם באשי (רב גדול).

בלדינו קבוצה ייחודית של ביטויי הכפלה שנועדו להדגשה, הכוללים מילה בעברית ומילה לועזית, כמו "ג'ודייו יהודי" (יהודי יהודי!); "אזנו חמור" (חמור חמורתיים); "דיביראגולו דיביראני" (דברן בלתי נלאה, הראשונה בסיומת טורקית), "אינקונאדו חזיר" (חזיר טמא), וגם "זונה פוטאנה". תפילת יחיד (שלא במניין) הולידה את הניב "אב'לאר ביחיד" (לדבר ביחיד), המתייחס למי שאינו מוכן לשמוע את הצד השני בסכסוך. אָלָכָה (הלכה במבטאם של דוברי הלדינו) פירושה היכל או ארון קודש, והביטוי "אלכה קון מלאכה" פירושו שיש לצרף מעשה להלכה. יש גם ביטויים אירוניים. "חיה די קאמפו", חיית השדה, פירושה אדם לא חברותי. הביטוי "קאייאדו קומו לה מֵם", שתקן כמו מם סופית, מתייחס לאדם שאינו מרבה בדיבור. הביטוי "ב'אלי פור קמץ אי פור פתח" (מתאים גם לפתח וגם לקמץ) פירושו שיש לעניין או למכשיר כלשהו שני שימושים.

חלק מן המילים בהווי דוברי הלדינו נשארו בין דוברי השפה. שָריקה מולכו, נצר למשפה ספרדית מפוארת בירושלים, פרסמה ספר זכרונות מקוון על משפחתה וילדותה בירושלים ושמו "שנת העטלף". בספר פזורים מילים וביטויים מההווי הספרדי של ירושלים של פעם. טִיָה היא דודה בלדינו, ועל פי מסורת ההכפלה לאחת הדודות קראו דודה-טיה, כלומר, דודה-דודה. הכינוי 'יהודיות ירוקות' ניתן בגירסת לדינו לשעועית, עקב הפופולריות של הפסוליה בין היהודים, ולצידו 'יהודיות לבנות'. מוֹאָבֶּט היא שיחת חולין או רכילות: 'זרקנו מואבט', כלומר, פטפטנו. הביטוי 'מֶרְקָדוֹ' פירושו 'הקנוי'. הוא נולד מנוהג עתיק לרכוש באופן פיקטיבי ילד על ידי מי שאינם הוריו, כדי למנוע ממלאך המוות לקחת אותו בתקופה של תמותת תינוקות, על פי האמונה שאם מלאך המוות יראה אי התאמה ברישומים הוא לא ייקח את הילד. סיקלֶט הוא מצב רוח, דאגה וחרדה.

לצד ההווי הפנימי, לא מעט מילים בלדינו חדרו לסלנג העברי כמות שהן. 'מוקו' היא ליחת האף המוכרת גם כ'מוקוס', וגם כינוי גנאי למלשין. ילד זב חוטם קרוי מוקוזו. 'סטיפה', במקור איסטיפ'ה, היא ערימת חפצים מסודרת, וגם שורה או טור. איסטיפ'אדו פירושו "דחוס" וגם מאכל שזיפים ובצל, כנראה דחוס למדי. אלה התגלגלו לחבילת השטרות המבצבצת מכיסו של הערס המצוי. פאלאב'ראס הם דיבורי הבל, מילים מילים מילים. קומבינה היא קומבינה, ובלדינו קומבינאדור הוא תחבולן, וקומבינאס היא ספסרות. 'ויאז'ה' פירושה בלדינו אשה זקנה, שהתגלגלה  לסלנג הקהילה הלהט"בית, ככינוי להומואים מבוגרים. מילת הגירוש 'קישתא' הגיעה מן המילה קיש המוכרת בלדינו, בשפת יהודי סלוניקי.

ויש עוד. שנת תרפפ"ו הגיעה היישר מביטוי בלדינו: דִיל טְיֶימְפּוֹ דֶי מִי טָארָאפָּאפּוּ, מזמנו של סבי השלישי, כלומר, סב סבי. בָּאסְטָה! במשמעות מספיק, די, מילה המוכרת בשפות נוספות כמו איטלקית, מתועדת אצל הגששים ומקורה המקומי בלדינו. אין קשר לבאסטה שבשוק (מילה ערבית), אפילו לא בשוק מחנה יהודה. הָיידֶה הגיעה גם מלדינו וגם מיידיש, אך בגלגולים שונים. הקריאה "היידה מכבי יפו", שאוהדיה הבולגרים לא גדלו דווקא על ברכי היידיש, מעידה על המקור בלדינו. המילה המקורית היא "איידֶה" ומקורה בטורקית. המילה היידישאית היידָא פירושה "בואו", ולא נראה קשר בינה למילת הלדינו.

הסלנג הישראלי מביא בין היתר גלריה של טיפוסים, רובם בעלי חסרונות ופגמים. הלדינו תורמת את חלקה. דומה שמילת הלדינו הנפוצה מכולן בסלנג הישראלי היא פוסטֶמה, שפירושה המילולי פצע מעלה מוגלה, והיא הושאלה ככינוי ליצור מאוס, גבר או אשה. דֶמִיקוּלוֹ הוא אדם חסר חשיבות וכשרון, בדרך כלל המילה נצמדת לתכונה או מקצוע. בלדינו מדובר בביטוי שלם: דֶי מִי קוּלוּ: מן התחת שלי.

בלדינו כינויים רבים לטיפשים, רובם יצאו מהמחזור. אַזְנו הוא טיפש, ובלדינו: חמור. בּוּלֶמָה היא אשה טיפשה. טְרוֹנְצ'וֹ, קלח כרוב, גם הוא טיפש. פָּאצָ'ה היא מילה מסתורית. היא אינה מופיעה במילוני הלדינו, ונשמעה בהקשר לראש. "כובע פאצ'ה" הוא שם נוסף לכובע טמבל, "ראש פאצ'ה" הוא ראש שטוח, סימן לטיפשות. הבלשן חיים בלנק טוען שפאצ'ה בלדינו פירושו טיפש. גם קָלָבָסָה היא כינוי לטיפש, ומילולית בלדינו: דלעת. ביטוי עתיק: "ג'ינג'י קלאוואסה", עקיצה לאדומי השיער.

לא רק טיפשים. לוֹנְסוֹ הוא מגושם, שלומיאל, מילולית בלדינו: דב. פֶזְגָאדוֹ הוא אדם כבד, חסר חן. מכאן גם השימוש בתואר 'כבד' בסלנג הישראלי נוסח "אל תהיה כזה כבד". צַ'פָּצ̂וּלָה היא אשה מרושלת, חדלת אישים. לוֹקוֹ הוא משוגע.

כמה מילים עבריות זכו בזכות הלדינו, לעיתים בהקבלה ליידיש, להפוך לכינוי בגלריית הטיפוסים. בהמה הוא כינוי לאדם גס, שמקורו בין היתר בביטוי בלדינו "בהמה אין פורמה די בן אדם" (בהמה בצורת בן אדם). מלאך לעומת זאת הוא אדם טוב לב במיוחד. מַמְזֵר הוא אדם ערמומי.

חיי הבית והמשפחה דוברת הלדינו היו עשירים בחפצים ובמזונות לרוב. את הספונג'ה ירשנו מסמרטוט הרצפה סְפּוֹנג'אדור, ואת הכביסה עשו פעם בפיילה שגם מקורה לדעת רבים בלדינו. ומה אכלו פעם? פיז'ונס, שעועית לבנה שנאכלה עם אורז. זללו אַלבּוֹנדיגָס, כדורי בשר, וסופריטו – אומצות. על הנהג הירושלמי חיים סופריטו סיפרו שהיה מחסל את הסופריטו שאשתו הכינה לצהריים בארוחת הבוקר. פָּצָ'ה הוא מרק רגלי עגל, ובגִרסה בולגרית: מרק קיבת בקר. בּוגאצֶ'ס הם מאפי בצק ממולאים בסגנון בולגרי. שָמיזיקוֹס הם כיסונים ממולאים.  יַפרָקֶס הוא ירק ממולא: עלי גפן, כרוב וכדומה. ולקינוח מָרָצ'וּנוֹס, עוגיות שקדים אפויות, והרשימה חלקית.

מה מכל אלה נדד לשולחן הכלל-ישראלי? בראש וראשונה הבורקאס, מצרך היסוד של אירועים למיניהם. צורת היחיד בלדינו היא בּוּרֶקָה, הישראלים יצרו ריבוי כפול: בורקאסים: יחידות בורקאס.  מוּסָקָה היא מאפה בשר וירקות, בדרך כלל חצילים.  חָמִינָאדוס הם ביצי החמין הנצחיות, קיצור של שמם המלא בלדינו: אוּאֶבוֹס חָאמִינָאדוֹס.

אחד מסודות החן המיוחד של הלדינו הוא הסיומות שלה ובראשן סיומת ההקטנה –ִיקו, שהוצמדה למילים עבריות (בחוריקו, חבריקו), לשמות (לוויקו, מושיקו ואברמיקו) ועוד, וגם בגירסת הנקבה: –

יקָה (אסתריקה). בלדינו הנטייה להקטנה באמצעות הסיומת הזו נפוצה מאוד. איידאדיקו הוא מבוגר המתפאר בצעירותו (איידאדו פירושו זקן). באנקיטיקה היא ספסל קטן, דרגש. דיסקורסיקו הוא דיון קטן, דברי ברכה. 'חכמיקו די מיזאס' הוא טפיל, רעבתן – חכם קטן שאוהב לזלול מן השולחנות. פיפיניקו הוא מלפפון קטן. שְחוריקוֹס הם החלקים הפנימיים של העוף. סוֹלִיקוֹ הוא אדם הפועל ללא שותפים. ונקנח בשורה מתוך "קנטטה לשווארמה" של נסים אלוני: "תביא מהר קורקבניקו יופי לכבוד מכבי חיפה".

ברשימה הבאה: על פתגמים ואמרות כנף בלדינו, במקור ובתרגום עברי

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: