Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חמור’

באחת הרשומות [פוסטים בלעז] ביומן רשת זה [בלוג בלעז] עסקתי במה שקרוי "רבים ההולכים ומתרבים": איך נפרצה לבלי הכר החומה של השמות שאין לתת להם ריבוי, ועולמנו הלשוני מלא נשקים וציודים, אוכלוסיות ונשנושים. מול תופעה זו יש גם תופעה הפוכה: מילה המופיעה בצורת רבים משמשת בלשון הדיבור בצורת היחיד כשם קיבוצי. למשל, כפי שמספר גולש: "בעודי מנגב חומוס בבית שמתי לב שאני אוכל 'חומוס עם צנובר וזעתר'. הסתכלתי היטב וראיתי שיש בקופסה יותר מצנובר אחד. אני אפילו יכול להישבע שפעם אכלתי 'חומוס עם צנוברים'".

'צנובר' כשם קיבוצי הוא כאמור דוגמה לתהליך בלשון הדיבור הישראלית: שם עצם המציין יחיד הופך לשם עצם קיבוצי. בשלב מסוים נתפס 'צנובר' לא כגרגר צנובר בודד, אלא כשם כולל לצנוברים רבים, והוא מתפקד כשם עצם קיבוצי מקובל, ממש כמו 'צאן', 'אוכלוסייה' או 'רכב' שהם שמות עצם קיבוציים במקורם.

'צנובר' חי בשלום ליד 'צנוברים' ואפשר לראות בתפריטים, מתכונים ומוצרים את שתי הצורות. ביחיד, כלומר כשם קיבוצי, וברבים. השימוש ביחיד כשם קיבוצי מזכיר שפת שוק כפשוטה. בשוק העברי נהוג לדבר כמעט תמיד על המוצרים בלשון יחיד: "בכמה העגבניה", "תן לי קילו מלפפון". לאחר פיגוע בשוק אמר אחד הסוחרים על עובד שנפגע: "זה היה עובד בתפוח אדמה". זה לא קורה רק בשוק. הגששים שואלים במערכון "המכונית המגויסת": "הגיע האוטו עם הבפלה?", וב"קנטטה לשווארמה" מזמינים "שני מיץ, אחד עגל, שני ברווז". השימוש אינו עקבי. בתחום המיצים, למשל, נהוג לומר 'מיץ תפוזים', 'מיץ תפוחים' ו'מיץ אשכוליות' ברבים, ולעומת זאת 'מיץ תות', 'מיץ פטל' ו'מיץ גזר' ביחיד. למה? לאלוהי השיווק פתרונים.

בכל המקרים האלה השימוש דומה לסיפור הצנובר: שם של מצרך מזון ביחיד הופך לשם קיבוצי. המבנה הזה מיובא ישירות מהערבית הפלסטינית המדוברת. יוחנן אליחי מגדיר במילונו לעברית הפלשתינית את 'בנדורה' (עגבניה), 'בטיח' (אבטיח), 'כוסא' (קישוא) ואחרים כשמות קיבוציים. כאשר רוצים לקנות יחידת עגבניה אחת מבקשים "חַבַּת בנדורא", שפירושו המילולי גרגר עגבניה. בערבית המילה חַבַּה מוצמדת למרבית שמות הירקות העגולים, כדי להפכם משם קיבוצי לצורת יחיד.

לצד אלה, "חומוס עם צנובר" וכן "כמה העגבניה" מייצגים התפתחות טבעית בלשון המדוברת הישראלית. זה קורה גם בשמות מוסדות ההופכים לשמות קיבוציים. בסידרת הטלוויזיה "הדימונאים" אומרת אילנית: "גועל נפש, הביא לנו משטרה", ולא 'שוטרים', או "באו אצלי מס הכנסה", במקום 'חוקרי מס הכנסה'. בצבא הופכים שמות יחידות לשמות קיבוציים, כמו בחידוד הבא: "צנחנים חושבים ואז מסתערים, גולני מסתערים ולפעמים חושבים, גבעתי חושבים שהם מסתערים, נח"ל לא חושבים ולא מסתערים". העובדה שבמקרה הזה אחרי "גולני" או "נח"ל" בא פועל ברבים אינה חשובה, וגם את 'צנחנים' אפשר לראות כקיצור (אליפסה בשפת הבלשנים) של 'חטיבת הצנחנים'.

האם התופעה קיימת רק בשפת הדיבור או בשפת השוק? לאו דווקא. שורשים לתופעה אפשר למצוא כבר במקרא. כך  מוביל יהושע את  עכן "ואת כל אשר לו" לסקילה ושריפה, כולל  "את שורו ואת חמורו ואת צאנו". 'שור' ו'חמור', במקביל ל'צאן', מתפקדים כאן ובמקומות נוספים במקרא כשמות קיבוציים, ולעומת זאת 'צאן' מופיע במקומות אחרים במקרא כיחידת צאן אחת: כבשה או עז בודדת. יש שמות קיבוציים שאחריהם בא יחיד (כמו "העדר הולך אחר הרועה"), יש רבים (כמו "אלה הצאן מה חטאו"). המיגוון מעיד על הגמישות הרבה בשימוש בשמות עצם קיבוציים.

בעקבות המקורות אפשר למצוא בעברית החדשה לא מעט דוגמאות של שימוש תקני לחלוטין בצורת יחיד המייצגת את הרבים, את הקיבוץ: "חמישים ילד", "שלושים איש", וגם "מאה איש ואשה". עם זאת לא נשמע "שלושים ילדה", "חמישים אשה". בצירוף "זקן וטף", אפשר לראות ב'זקן' שם קיבוצי, במקביל ל'טף' שהוא שם קיבוצי מלכתחילה. נעמי שמר כותבת בשירה "זמר לגדעון": "ברוך גדעון בן עם עני, אשר היכה במדייני … בשלוש מאות חייל". כך גם בשמות מספרים, במספרים הגדולים: עשרים וחמישה אלף, ארבעה מיליון וכדומה.

אחת התופעות הקרובות לתופעה הזו ואולי מושפעת ממנה היא בתחום הביגוד. כבר כמה עשורים זוכים אביזרי ביגוד זוגיים, הנהוגים בצורת הזוגי או בצורת הרבים להיקרא ביחיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא 'מכנס'. במקור פירוש המילה הוא חלק אחד של המכנסיים, אבל המילה 'מכנס' התפשטה בלשון הדיבור והפכה לשם לבגד כולו, ונכנסה אפילו לשפה הרשמית. כך אפשר למצוא באחד הפרסומים  תיאור של "מכנס קל מאד, אוורירי, נוח ומתייבש במהירות". הנוסח "תראו איזה נעל קניתי", "אני הולכת לקנות סנדל" נפוץ מאוד וכמעט בלעדי. אל אלה הצטרפו התחתונים, שהפכו ברחבי העולם הצרכני הישראלי ל'תחתון'. באתר סטיילסקס מוצעים למתעניינים  תחתון עור "לאוהבי תחתונים מדליקים", תחתון לקיק לגבר, ו"תחתון לטקס עם רטט".

מה גבולות התופעה? כמו בתופעה ההפוכה – ריבוי של השם הקיבוצי או הבלתי ספיר – גם כאן הגבולות נקבעים על ידי השימוש והנוהג הלשוני. שוב ושוב יש לזכור: השפה אינה מערכת נוסחאות סגורה, היא משתנה ומתפתחת ומגלה בתוכה דרכים להתרחב ולהגמיש את האפשרויות הגלומות בה. המעברים הדו-סטריים בין היחיד והרבים הם עוד גילוי ליכולת הזו.

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

"נאום הבהמות" של עודד קוטלר הסעיר את המדינה. הוא חשף פן של התנשאות בקהילה התרבותית, והיטה את הדיון מן הסוגיה החשובה של הפיקוח על התרבות מצידה של הממשלה.

'בהמה' היא מילה נפוצה במקרא, ומתייחסת לכל ההולכים על ארבע, כלומר, שאינם דגים או עופות. בספר איוב גם מופיע בעל חיים בשם בהמות, שהוא ככל הנראה ההיפופוטם של ימינו. המיתוס טוען שהוא נולד יחד עם אדם הראשון.

בעברית המדוברת 'בהמה' היא גידוף, כינוי לאדם נבער וגס רוח. יש לכך בסיס במקורות, כגון בספר קהלת: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ". בימי הביניים מילים חדשות כמו 'בַהֲמוּת', 'בהמיוּת', 'בַהֲמִי' ועוד, מייצגות את היסוד הגשמי באדם. הגידוף הוא תולדה של יידיש ולדינו. בלדינו אומרים: 'בְּהֵמָה אֶין פוֹרמָה דֶי בֶּן אָדָם', בהמה בצורת אדם, וביידיש 'בהֵיימֶה', כמו בפתגם 'אַ בהמה בלייבט אַ בהמה': בהמה נשארת בהמה. לכך תרם גם הצירוף 'בהמה גסה'. במשנה פירושה בהמה גדולה, כגון פרה או שור, להבדיל מ'בהמה דקה' (קטנה): כבשה או עז.

למילה 'בהמה' כדימוי שלילי לתכונות אנוש כגון טיפשות וגסות אין מקבילה של ממש בשפות אחרות. beast האנגלית היא דימוי לאדם אלים ומפחיד, וביידייש 'וילדע חייה'. שם התואר bestial מתורגם 'חייתי', ומוגדר במילון אוקספורד 'אכזר ומושחת'. לעומת זאת בהמות ספציפיות הן מקור לדימויים הדומים לזה של הבהמה היידית-לדינו-עברית.

גמל. הבהמה המזרח-תיכונית מכולן משמשת לעיתים דימוי לאדם גבוה ומסורבל, ומכאן נולדה המילה 'גמלוני'. בלדינו גמל הוא סמל לטיפשות: gameyo. במחזמר "בוסתן ספרדי" מסופר על תינוק שנולד גָמֶייו, כלומר, ילד שוטה.

חמור. החמור הוא שק החבטות של השפה, גידוף גנרי למי שמתנהג בטיפשות, בחוסר התחשבות, בעקשנות חסרת פשר, שעליה נאמר 'רק חמור לא משנה את דעתו'. הניב 'חמור נשאר חמור' מופיע בכמה וכמה שפות, וגירסתו בלדינו: 'חמור נולד, חמור נשאר'. באנגלית אומרים: "לא אירע עדיין שחמור יצא מביתו וחזר סוס", ובגרמנית: "חמור נשאר חמור גם אם יצא ללמוד ברומא". הביטוי 'חמור קופץ בראש' הוא גלגול של הביטוי התלמודי 'הדיוט קופץ בראש'. 'חמור גרם' הוא גלגול שלילי של הביטוי המחמיא דווקא משירת יעקב על יששכר התלמיד החכם.

כבשה. הכבשה הפכה דימוי לקונפורמיזם ופחדנות, גם בעקבות הפעייה מעוררת החמלה וההליכה בעדר. תרם לכך גם הסרט 'שתיקת הכבשים' על הקניבל חניבעל. הכבשה מוצגת כקורבן תמיד, ולכך סייע הדימוי שמקורו בירמיהו 'הולכים כצאן לטבח' (במקור: לטִבְחָה), ועל דרך החיוב חזון "וגר זאב עם כבש". הכבשה היא גם סמל לתמימות, ומכאן הביטוי 'זאב בעור כבש'.

סוס. הסוס זוכה בשפה לתיוג מעורב. 'סוס' הוא כינוי למי שאינו רואה מה מתרחש סביבו ודוהר למטרה, ועל כן כונה כדורגלן העבר רוני רוזנטל סוס. סוס הוא דימוי לכוח וחריצות: אחד 'בריא כמו סוס', אחר 'אוכל כמו סוס' ושלישי הוא ממש 'סוס עבודה'. בשפה הצבאית 'סוס' הוא קצין שנצמדים אליו כדי להתקדם במעלות הדרגות והתפקידים.

עגל. עגל הוא סמל רב לשוני של טיפשות והיעדר תחכום. כך גם בצרפתית שם veau הוא כינוי לטיפש. מכאן גם הביטוי 'עיני עגל' שמקורו ביידיש, המיוחס למעריצים שוטים. בגרמנית אומרים באותו עניין 'עיני פרה', ובאנגלית 'עיני כבשה'. 'עגל מלומד' הוא אדם משכיל אך נעדר עומק וחוכמה, ביטוי המזכיר את הביטוי מן הקוראן המלגלג על היהודים: 'חמור נושא ספרים'. המקור דווקא מן המקרא, בספר הושע, אם כי במשמעות שונה במקצת: "וְאֶפְרַיִם עֶגְלָה מְלֻמָּדָה אֹהַבְתִּי לָדוּשׁ".

עז. רעיית התיש, העז, משמשת בשני עניינים. לוין קיפניס הפך אותה לסמל לשובבות בשירו על 'עיזה פזיזה'. הסיפור היהודי על האשה שבאה לרבי בטענה על צפיפות, ובעצתו הכניסה עז לבית ואחר כך הוציאה אותה, הפך את העז דימוי לדבר מה מיותר ומטריד, ומכאן גם הגיעה לפרסומות כמותג של פונדקי דרכים.

פרד. יצור הכלאיים הזה הוא סמל לעקשנות: 'עקשן כמו פרד', ביטוי המתורגם מאנגלית וגרמנית.

פרה. השפה מתעללת בפרה והופכת אותה דימוי רב-כיווני ורב-משמעי, המכוון תמיד לנשים. פרה היא כינוי לטיפשה, גם בעקבות האנגלית: stupid cow (פרה מטומטמת). פרה היא גם כינוי לאשה עבת בשר. במקרא זכורות 'פרות הבשן' של עמוס, וכאן הכוונה דווקא לגברים, עתירי ממון ורכוש אך מושחתים.

קרנף. סמל לקונפורמיזם, בעיקר בימים של ליקוי מאורות. המקור במחזהו של יונסקו בשם זה. יש אומרים שאילו אמר עודד קוטלר "עדר של קרנפים" במקום "עדר של בהמות" איש לא היה שם לב. אבל אז, על מה היינו מדברים כבר שבועיים תמימים?

שור. בתרבות היהודית השור זכה דווקא לכבוד כמאכל הצדיקים בגן עדן (שור הבר), ובעקבותיו מכונה מאכל תאווה ביידיש 'שוֹרֶה-בּוֹרֶה'. בצרפתית boeuf הוא דימוי לאדם כבד, גס, רפה שכל ואיטי. בסלנג הישראלי נהגו לקרוא לאדם כזה בעבר 'אוֹקס', שור ביידיש ובשפות נוספות.

תיש. התיש העברי לא זכה להיות מקור לדימויים, אך הוא מסתתר מאחורי כמה דימויים בשפות שונות. בוֹק, ביידיש: באָק, תיש, הוא כינוי לאדם טיפש ואטום. בעבר היו שקשרו את המילה לעץ בוק המשמש בנגרות. אז לא. ואילו בפולנית coziol, תיש, הוא כינוי לבית סוהר, ומכאן כינויו העברי 'חד גדיא'.

עוד רשימות, טורים, מאמרים ושאלות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

בהמות

 

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: