Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘דין’

מערכת המשפט עומדת בלב הסערה הפוליטית והציבורית בישראל כבר זמן רב. לכאורה זו שפה סגורה, לאנשי מקצוע בלבד, אבל שורה של מונחים המשרטטים את התחום מוכרים לכל ישראלי סביר, עוד מונח מעין משפטי.

בראש הרשימה עומדת חבורת האנשים העומדים בחזית מערכת המשפט. 'שופט' היא מילה מקראית, והיא מתייחסת לשרשרת של מנהיגים פוליטיים וצבאיים, שהשיפוט היה אחד מתפקידיהם, ראיה למעמד-העל של המשפט באותם ימים. יתר בעלי התפקידים לקוחים מהדיון המשנאי-תלמודי, וניכרת ברובם השפעה יוונית מובהקת.

בראש מערכת התביעה של המדינה עומדים שניים: היועץ המשפטי ופרקליט המדינה. היועץ המשפטי נועד לסייע למדינה בסוגיות משפט אבל הוא גם ראש התביעה, עניין הכרוך כידוע בקונפליקטים לא מעטים. מקור המונח רוסי: yuriskonsult. 'פרקליט המדינה' הוא ביטוי השאול ממערכת המשפט הבריטית: State’s Attorney, או בגרמנית Staatsanwalt, כלומר: עורך הדין של המדינה. המילה 'פרקליט' יוונית במקורה: Parakletos, בעקבות הפועל parakatein – לזמן לעדות. לשימוש ב'פרקליט' מצורפת במקרה זה תמיהה. במסכת אבות נאמר: "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד". כלומר: הפרקליט הוא סנגור. גם היום מוצגים עורכי דינו של אדם לעיתים קרובות כ"פרקליטיו". מדוע אם כן התובע הכללי הוא 'פרקליט המדינה', למרות שעיקר עיסוקו בהכנת כתבי אישום? התשובה היא שפרקליט המדינה הוא זה המייצג את המדינה בבית המשפט. מאחר שהמדינה היא התובעת ברוב המקרים, בוודאי בתחום הפלילי, נוצרה זהות בין 'תובע' לבין 'פרקליט'.

הקטגור והסנגור מופיעים כבר במשנה, והדמיון בין המילים אינו מקרי. kategoros הוא זה "המדבר נגד בפומבי", synegoros – זה המדבר בעד. kat לעומת syn הם נגד ובעד, agora היא התכנסות פומבית במרחב הציבורי. במדרש מסופר על דיון בפני אלוהים טרם גירושו של האדם מגן העדן. ומי בא להיות סנגור לאדם הראשון? יום השבת. מהמונחים התלמודיים נוצרו הפעלים 'לסנגר' ומולו 'לקטרג', בשיכול אותיות. הצורה ראשונית 'לקטגר' קשה להגייה.

מאין הגיע אלינו 'עורך הדין'? כאן התערבבו ביניהן לשון המשנה ולשון התלמוד. במסכת אבות במשנה נכתב "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין". בתלמוד הירושלמי באותו עניין נכתב אחרת: 'ארכי הדיינים', כלומר, ראשי הדיינים, משמעות התואמת את הרעיון, ויש אפילו טענה שבמשנה יש שיבוש של המונח הנכון. בפיוט המוקדם כבר מופיע 'עורך הדין', והוא לא פחות מאשר אלוהים, בתפקידו כשופט. בתפילת הימים הנוראים של אלעזר הקליר נכתב: "לאל עורך דין/ לבוחן לבבות ביום דין". המקצוע 'עורך דין', לטור ושתדלן.

התחום כולו קרוי "עולם המשפט". מאז ומתמיד התחרו ביניהן 'דין' ו'משפט' על הבכורה. מקור שתיהן בתנ"ך. המילה 'משפט' מובילה, והיא מופיעה יחד עם 'שופט' ועם הפועל 'לשפוט' ונטיותיהם כ-650 פעם. יש לה פירושים רבים: פעולת השפיטה, פסק דין, מערכת חוקים, נוהג וזכות חוקית. 'עמד למשפט' מקורו בתהלים, 'חרץ משפט' מקורו במלכים א'. 'בית משפט' מופיע במגילות הגנוזות, במגילת פשר חבקוק, בעקבות הצירוף המקראי 'אולם המשפט' מתקופת המלך שלמה.

'דין' והפועל 'לדון' משתרכים בתנ”ך הרחק מאחור בכ-40 הופעות בלבד, כולל המקבילה הארמית 'דינא'. פירוש המילה בשתי השפות הוא 'חוק'. מול המילה 'שופט', שממנה נגזר גם שם הספר 'שופטים', מופיעה 'דיין' בתנ”ך פעמיים בלבד, כמו ביריבות בין דוד לשאול: "וְהָיָה ה' לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ". חז"ל הפכו את היוצרות. המשנה והתלמוד אימצו את 'דין', והעדיפו אותה על 'משפט'. 'בית הדין הגדול', שנקרא גם בשם היווני "סנהדרין", היה המוסד העליון. ה'שופטים' היו ל'דיינים', הכרעות השופטים היו 'פסק דין' ו'גזר דין', מונחים המקובלים גם במערכת המשפט המודרנית. האדם המופיע לפני בית המשפט נקרא 'בעל דין'. מחוללת השינוי היא הארמית, שהשפיעה רבות על העברית באותה תקופה.

בעברית המודרנית נקבעה חלוקת תפקידים בין הדין והמשפט. 'משפט' הוא השם הכללי, שם התחום, ומכאן בית המשפט לדרגותיו, מערכת המשפט, כס המשפט ועוד. 'דין' משמש בתהליך המשפטי, ושואב מונחים וניבים מלשון חז"ל שנזכרו לעיל: פסק דין, גזר דין, הכרעת דין, דין פלילי ועוד. במערכת המשפט הפנים-דתית מככב הדין, 'בית דין צדק' החרדי הוא הבד"ץ, והשופטים במערכת זו קרויים 'דיינים'. גם במערכות שיפוט פנימיות אזרחיות נשמרה עדיפות ל'דין', וברבות מהן יש 'בית דין משמעתי'.

המילה 'משפט' התגלגלה למשמעות נוספת, לשונית-דקדוקית. משפט הוא יחידה תחבירית המביעה רעיון שלם. קשר המשמעות הוא אסוציאטיבי. ניתן לטעון שהמשפט הראשון שנאמר לבני האדם היה הוראה מחייבת ("פרו ורבו"), אף כי יש רואים בו ברכה ולא הוראה. בספר ירמיהו נעשה שימוש דו-משמעי ב'משפט': "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ", כלומר, המשפט הוא למעשה פעולת דיבור. אפשר להצביע גם על כך ש'משפט' במשמעות דין הוא אמירה נחרצת הקובעת גורלות, הוא נחתך ומסתיים בנקודה, כמו המשפט התחבירי. בן-יהודה מראה במילונו שמקור המעבר בין תחום המשפט לתחום הלשון מצוי כבר בכתבי הרמב"ם: "וכלל הדיבור המורכב מהסיפור והמסופר ממנו היה חיוב או שלילה, ר"ל הנושא והנשוא יחד ייקרא משפט". גם בשפה האנגלית מוצאים כבר בימי הביניים הוראה כפולה של sentence: גזר דין וגם משפט תחבירי.

התחום הבולט ביותר בעיסוק המשפטי הוא התחום הפלילי. המילה 'פָּלִיל' שמקורה אכדי, נרדפת בתנ”ך למונח 'שופט', ו'פְּלִילָה' היא משפט: "הָבִיאִי עֵצָה עֲשׂוּ פְלִילָה" (ישעיהו טז 3). מכאן 'פלילי' הוא מה שמובא לבית המשפט וראוי לעונש: "גַּם הוּא עָו‍ֹן פְּלִילִי, כִּי כִחַשְׁתִּי לָאֵל מִמָּעַל" (איוב לא 28). יש שרואים קשר בין 'פלילי' ו'תפילה', ששורש שתיהן פל"ל. תפילה היא תקווה, אך גם בקשה בליווי טענה. את הקשר בין 'תפילה' ובין 'פלילי' אפשר לראות במשחק המילים שבדברי התוכחה של עלי הכהן לבניו החוטאים (שמואל א ב 25): "אִם יֶחֱטָא אִיש לְאִיש וּפִלְּלוֹ אֱלֹהִים", כלומר, ישפוט אותו אלוהים על חטאיו, "וְאִם לה' יֶחֱטָא, אִיש מִי יִתְפַּלֶל לוֹ", מי יתפלל וייחל לדין צדק עבורו.

למעשה הפלילי יש בתנ"ך שלוש מילים נרדפות: פשע, חטא ועוון. בשפה המשפטית המודרנית הן זכו לבידול משמעות. 'חטא' הוא הסוג הקל ביותר, והעונש עליו הוא עד שלושה חודשי מאסר; 'עוון' הוא הבינוני, משלושה חודשים עד שלוש שנים; 'פשע' הוא החמור ביותר: משלוש שנות מאסר ומעלה. להיררכיה הזאת בין סוגי העבירות אין זכר בתנ”ך, ודווקא 'חטא' עשוי להיות חמור ביותר, ולשאת עונש מוות: "לֹא־יוּמְתוּ אָבוֹת עַל־בָּנִים וּבָנִים לֹא־יוּמְתוּ עַל־אָבוֹת, כִּי אִם־אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָֽת" (מלכים ב יד 6). והכי טוב להיות 'אדם סביר', מי שאינו מבצע פשעים, חטאים ועוונות.

Read Full Post »

מגילת אסתר אינה רק סיפור נאה ומשמח, אלא גם אוצר לשוני. היא מכילה לא מעט מטבעות לשון ששרדו את אלפי השנים והפכו חלק מהשפה העכשווית, וכמה מילים שחיינו אינם חיים בלעדיהן. ולהלן משלוח מנות לשוני, באדיבות אסתר המלכה. ד"ר תמר גינדין, מומחית בפרסית ובלשון המגילה, סייעה להאיר את ההיבט הפרסי של המגילה.

אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ. ראש מורכן הוא בתרבויות רבות סימן לצער, בושה ודכדוך. חפוי הראש של המגילה הוא המן ש"נדחף אל ביתו", והתלמוד מפרש: "אבֵל – על בתו, וחפוי ראש – על שאירע לו". זאת על פי המדרש המספר שבתו התאבדה.

אֵין אונס. על "אין אונס" מהצירוף הידוע "והשתייה כדת, אין אונס" נתלו תילי תילים של פרשנויות. על פי התלמוד הכוונה היא שכל אחד  ישתה "כדת כל אומה ואומה", כלומר, הרוסים ישתו וודקה והיפנים סאקי. למילה 'אונס' בעברית קדומה ובארמית שני פירושים. האחד הוא עושק, עוול וגזל ועל כן "אין אונס" הוא מי שאינו מונע יין ממי שרוצה לשתות. השנייה פירושה כפייה, והיא התגלגלה עד היום. מגילת אסתר נכתבה בתקופה שבה התקיימו שני הפירושים. על פי הפרשנות השנייה והמקובלת, החוק היה שחייבים לשתות על פי מצוות המלך, אבל אם המלך היה רואה שזה עלול להזיק למישהו, הוא לא נדרש לאכוף את החוק.

את הנעשה אין להשיב. הביטוי הנפוץ הזה הוא תרכובת מודרנית של מגילת אסתר והתלמוד. במגילה נכתב: "נחתום בטבעת המלך אין להשיב". בתלמוד: "כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה", וכאן בראש השנה עסקינן. גם לאנגלית יש מה לומר בעניין: What is done can't be undone.

בכל תוקף. הביטוי כמות שהוא מופיע אמנם רק בימי הביניים, אבל מקורו במגילה: "את כל תוקף לקיים את איגרת הפורים הזאת השנית".

ויתאפק המן. זה המקום לחדש את בדיחת הקרש של שנות החמישים. איך יודעים שבתנ"ך היו בתי שימוש? שנאמר, ויתאפק המן. אבן עזרא מסביר שלהמן היה רקע משכנע יותר להתאפקות: "שלא גילה סודו לאדם עד בואו אל ביתו".

וכדי ביזיון וקצף. המילה 'ביזיון' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד: במגילת אסתר. אילו ידע הכותב איזה שימוש נרחב יהיה לה בימינו, אולי היה מונע אותה מאתנו.

ונהפוך הוא. הביטוי הנאה הזה שכולו ניגודים ופרדוכסים נקשר לסצינה ההומוסקסואלית, בין היתר בעקבות ליכטיג בר-זוהר מן המערכון "הסיידים" של הגשש החיוור.

כדת וכדין. הביטוי "כדת וכדין" מופיע רק בימי הביניים, לצד אחיו "כדין וכדת". ואולם, החיבור היחיד בתנ"ך בין "דין" ו"דת" חל במגילה אסתר, בפסוק "כל יודעי דת ודין". "דת" היא מילה פרסית עתיקה, ופירושה חוק, וזה גם פירושה בתנ"ך, בעיקר במגילת אסתר. המקור הוא 'דאתא, "מה שניתן". המילה שבה אלינו בדלת האחורית בעולם המידע, שבו אנחנו זקוקים לדאטא, הרבה דאטא, כלומר, נתונים. המילה היא לטינית (ריבוי של דאטום), אך המקור משותף במסגרת השפות ההודו-אירופיות. הפירוש החדש של "דת" כמערכת אמונות מופיע בתלמוד. "דין" היא לכאורה מילה נרדפת ל"דת", ועל פי השפות השמיות פירושה אכן חוק, עניין שדנים בו. בפרסית מצויה המילה "דין" (בפרסית העתיקה, דאינה) ופירושה דווקא מערכת אמונות. מעין הצרחה פרסית-עברית. יש אפילו פרשנות מסורתית שנויה במחלוקת המתקשרת לפסוק "והדת ניתנה בשושן הבירה", לפיה בשושן הבירה היהודים קיבלו עליהם את הדת היהודית מרצון, בעוד במעמד הר סיני אלוהים "נכפה עליהם הר כגיגית".

ככתבו וכלשונו. מהיכן התגלגל הביטוי "ככתבם וכלשונם"? מן המגילה, כמובן. בעברית החדשה פירוש הביטוי ברור: מבצעים הוראה כפי שנכתבה, בלי לסטות ממנה. הסיפור ההיסטורי שונה והוא מחזיר אותנו לדואר של פעם, מעט לפני המצאת האימייל. אחשוורוש, במקרה זה, מנהיג של מעצמת על, לא ידע קרוא וכתוב. את הפקודות וההוראות היה מכתיב בשפתו, כלומר, פרסית. את ההוראות כתבו בעלי מקצוע שידעו לכתוב, והם כתבו בארמית,  שהייתה לשון התקשורת באימפריה. הספרים היו מגיעים לכל רחבי האימפריה, שם היו אנשים שידעו גם ארמית וגם את לשון המקום, והם היו קוראים בעיניהם את הארמית, ובקול רם בלשון המקום. אלה היו, למעשה, המתרגמים הקדמונים. עד אליהם נקרא 'מתורגמן' בעברית ובארמית אדם שקרא בקול רם דברים שמישהו, כגון הרב, אמר בשקט. סיפור המגילה העניק ל'מתורגמן' את המשמעות הנפוצה היום: מעביר משפה לשפה.

מגדול ועד קטן. בדרך כלל מצוי בתנ"ך הביטוי "מקטן ועד גדול". "למגדול ועד קטן" מצוי שלוש פעמים, מהן פעמיים במגילת אסתר. אין מדובר בגילאים (מזקן ועד צעיר), אלא בהיררכיה. סדר הישיבה בחצר המלך היה לפי חשיבות היושבים. החשובים ביותר, הפרתמים, ישבו בשורה הראשונה, ומכאן גם השם:  פְרַתַמַה בפרסית העתיקה הוא 'הראשון ביותר'. סדר ישיבה זה הועתק גם לבתי המדרש בבבל.

פת מרדכי. במילון ועד הלשון משנת 1943 אפשר למצוא את "פת מרדכי" כביטוי העברי למרציפן. במאמר בכתב העת "לשוננו לעם" מספרת אסתר מגדת על גלגול הביטוי המוזר הזה, המצוי בכמה מילונים של ראשית המאה, ולצידו גם "לחם מרדכי". מרדכי הוא מרדכי היהודי שלנו, והקשר הוא שבפורים נהגו להכין מאכלים מתוקים. ר' חיים אזולאי (החיד"א) מן המאה ה-18 מספר על שולחן פורים שבו ניצבו מרדכי בלבוש פרסי, אסתר, המן ואחשוורוש "וכל זה עשוי מסוקא"ר", כלומר, סוכר. הכנת מרציפן נחשבה אמנות של נזירות. בלדינו הוא נקרא "מאסא-פאן" מאכל פורימי בקהילות ישראל. מרציפן אינו אלא שיבוש של הכינוי העתיק למעדן השקדים, מרקו-פאן, הלחם של מרקו הקדוש. מרקו הפך בעברית למרדכי, וביידיש קראו למרציפאן "מרקוסברויט" (לחם מרקוס). לימים התברר שגם "לחם מרקו" הוא אטימולוגיה עממית, והתיאוריה האחרונה היא שמקורו על שם העיר מארטאבאן מבנגל, שייצרה כלי אחסון בהם הביאו הסוחרים ממתקים למערב.

שמח וטוב לב. טוב הלב של מגילת אסתר, לפחות לפי הפרסית, אינו נדיב ואוהב אדם במשמעות המקובלת. ח'וֹשְדֶל בפרסית חדשה הוא מילולית "טוב-לב", אבל משמעותו "שמח".

עוד רשימות, מאמרים ותשובות של ד"ר רוביק רוזנטל באתר הזירה הלשונית, http://www.ruvik.co.il

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: