Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בניין קל’

שבעה בניינים יש בעברית, והמונח 'בניינים' מספר את הסיפור. זהו השלד של מערכת הפועל, ומערכת הפועל היא אחד היסודות המוצקים של העברית. שבעת הבניינים זוקקו והוגדרו במסגרת הדקדוק העברי שנוסח בסוף האלף הראשון, מתוך כ-70 בניינים המופיעים בתנ"ך ובמשנה. כל היתר נדירים וחלקם נתפסו כצורות משנה של שבעת הבניינים המרכזיים, שהם הרוב המכריע של הופעות הפועל במקורות.

לכאורה, לכל בניין יש תפקיד מוגדר. בניין קל הוא הבסיס, מעין ברירת מחדל, ללא מאפיינים מיוחדים. למשל, אָכַל. נפעל הוא לכאורה הסביל של בניין קל, למשל: נֶאֱכַל. פיעל הוא הבניין המחזק, איכֵּל, בעיקר בהתייחסות לאש האוכלת, פוּעל הסביל שלו, אוּכַּל, התפעל הבניין החוזר. הפעיל הוא הבניין הגורם: האכיל, והופעל הסביל: הואכל. ויש בונוס. לכל בניין שם פעולה, מעין הפשטה של הפעולה. אכילה, היאכלות, איכול, מאוכלות, האכלה, התאכלות.

עד כאן הדברים ידועים. פשוטים הם לא. כאשר מתחילים לגלוש בין השורשים השונים מגלים שהחלוקה לבניינים רחוקה להיות מושלמת. לא צריך להתפלא. השפה היא מערכת בנויה היטב, אך לא מושלמת, וזה סוד יופייה וגמישותה.

קחו למשל את שני הבניינים הפעילים, קל ופיעל. כאמור, קל הוא היסוד, פיעל הוא החיזוק. אבל האומנם יש באמת הבדל משמעות בין דלג לבין דילג? בין הלך לבין הילך? ההבדלים הם בעיקר בשימוש או במשלב. הילך הוא לכאורה גבוה: מְהַלֵּך, וצורת שם הפעולה עוברת לעולם הרכב: הילוכים, אבל מבחינת המשמעות ההולך והמהַלֵך חד הם. הכובס והמכַבֵּס עושים אותה פעולה בדיוק, ההבדל היסטורי. בתנ"ך 'מכבסים', בלשון חז"ל מופיע שם הפעולה 'כיבוס', בלשון ימי הביניים – 'כובסים', בבניין קל, ושם הפעולה הפך לשם עצם כללי: 'כביסה'. במקורות גם לוקטים וגם מלקטים, גם רוקדים וגם מרקדים, גם קופצים וגם מקפצים, גם רוחפים וגם מרחפים. נשקתי לאהובתי או נישקתי אותה? העיקר שיש אהבה. גננת כותבת: "לאחרונה עלתה בגן השאלה איך נכון לומר: אני קולפת תפוז, או מקלפת תפוז". והתשובה היא, גם וגם.

לעיתים נמצא במהלך השנים בידול במשמעות בין הפעלים, אבל לא במשמעות המחזקת אלא כדי לענות על חֶסֶר במשמעות. למשל, במשמעות השורשים בָנָה (בתנ"ך) ובִנָּה (בלשון חכמים) חל בידול – האחד כפועל כללי, והשני במשמעות חיזוק הריסות: בינוי. במקורות אין הבדל בין כתב וכיתב, היום כיתב נקשר לענייני המשרד ("תכַתֵב את המנכ"ל"), ובשם הפעולה באמצעי תקשורת שונים: כיתובים. הבדל בולט קיים כבר במקרא בין סָפַר (מספרים) לסִפֵּר (סיפורים). לעומת זאת 'חישב' מתייחס לתחום המחשבים והמתמטיקה רק בעברית החדשה.

לעיתים ההבדל הוא בשימוש בזמנים השונים. הדובר והמדַבֵּר בלשון מקרא זהים במשמעות, אבל 'דובר' מופיע רק בבינוני, והמדַבֵּר על כל זמניו ודקדוקיו הוא הפועל השליט. חובֵב בבניין קל מופיע בתנ"ך רק בבינוני (חובב עמים), בלשון חכמים כבר כולם מחַבְּבִים ומחַבְּבות, בפיעל. גורל דומה יש לפעלים פחד ופיחד. במקרא יש חלוקה. 'מְפַחֵד' בפיעל היא הצורה הבלעדית של ההווה, בעוד 'פָחַד' בבניין קל היא הצורה הבלעדית של העבר. היום אומרים גם 'פוֹחֵד'. 'פיחד' בעבר נכון דקדוקית, אבל נשמע בעיקר בין ילדים.

גם הגבולות בין הפעיל וקל מיטשטשים, כבר במקורות. לבניין הפעיל יש גם תפקיד של תהליך, התכנסות לתוך מצב, ולא רק של גרימה. במקרים אלה נוצרת כמעט זהוּת בין קל להפעיל. כבר בתנ"ך אָדַם והאדים, חָוַור והחוויר, שָמַן והשמין מספרים אותו סיפור, אם כי השמין פירושו גם גרם לאחרים להיות שמנים יותר. וכך מופיעים במקורות באותה משמעות רָזָה והִרְזָה, רָעַש והרעיש, חָשך והחשיך. אחת המשמעויות של 'קרא' בתנ"ך היא לקרוא טקסט באוזני אחרים, בחז"ל אומרים 'הקריא' באותה משמעות. לא, זו לא שגיאה. זָן בלשון חכמים – פרנס, נתן מזון. הֵזין בעברית החדשה, דומה במשמעות. החונף, המחניף והמתחנף עסוקים כולם בליקוק ישבנים. האדם הצרוד, מילה מחז"ל, זכה לשלל פיתוחי פועל בעברית החדשה: צרד, נצרד, הצריד והצטרד.

גם בניין נפעל משחק עם בן בריתו הקל משחק מתעתע. בדרך כלל זהו אכן צמד: פעיל-סביל, אבל במקרים לא מעטים הנפעל אינו בדיוק סביל, כפי שהקל אינו בדיוק פעיל. למשל, הצמד אָבַד המקראי ונֶאֶבַד שפירושו בחז"ל הושמד, והיום – הלך לאיבוד. כך הפך ונהפך, חרב ונחרב, כבה ונכבה. בין לָחַם לנִלְחַם לא נמצא שבריר הבדל, ובחז"ל מופיע אפילו התלחם, המשמש היום בסלנג. ומה בין כיוֵון והכווין? בשני המקרים מסמנים מגמה, לאן יש ללכת. על כן בעברית החדשה מתרחבת הצורה 'הכווין', לצד זו המקובלת: כיוֵון.

דוגמה מעניינת היא שורש מש"ך. לכאורה, הפעולה נמשכת, והאדם ממשיך את הפעולה. אבל כבר בימי הביניים 'ממשיך' פירושו 'נמשך', כמו בחלק מההופעות היום: ההצגה המשיכה. יחסים כאלה יש גם בין הנחבא והמתחבא, המתלונן והמלין, החומק והמתחמק ועוד.

יש גם בלבול או סוג של שגיאה ההופכים לנוהג. זה קורה בעיקר ביחסי קל והפעיל, בעניינים של ממון ונכסים. אפשר לחזור ולשנן שהלוֹוֶה מקבל כסף והמַלוֶוה נותן, שוֹכֵר מקבל דירה מהמשכיר, ושואל לוקח ספר מהמשאיל. לא עוזר, ושוב ושוב נשמע: "הלוויתי ממנו אלף שקל", "השכרתי מהבעלים דירה במרכז העיר", "השאלתי מהספרייה את הספר".

אחת התופעות המעניינות ביחסי הבניינים, המעידות על הגבולות המטושטשים ביניהם, הוא עניין שמות הפעולה. בלא מעט מקרים יש בעברית החדשה בידול בין הבניין של הפועל לבניין של שם הפעולה. למשל, השורש אס"ף. הפועל: אספתי, אספת, לאסוף. בניין קל. שם הפעולה: איסוף, בניין פיעל. הפועל אסר, שם הפעולה בחז"ל ועד היום: איסור. לא אסיפה ולא אסירה. איסוף ואיסור.

דוגמה בולטת ואקטואלית היא בשורש כב"ש. כבר בתנ"ך הפועל הוא לכבוש, ושם הפעולה בלשון חכמים – כיבוש, בעקבות הופעה בודדת של 'כיבֵּש' בתנ"ך. גם לכבישה יש תפקיד, וזאת בתחום עיבוד המזון. כובשים זיתים לשמן בכבישה קרה, כובשים שטחים בכיבוש חם. המשותף הוא הלחיצה והדחיסה.

ולסיום, לא אחת ולא שתיים מסמן מעבר הבניינים לא רק ניואנס, גרימה או חיזוק, אלא היפוך משמעות. המבַצֵר את העיר או מתבצר בעמדתו מפגין כוח ונחישות. הנבצר אינו מי שמבצרים אותו, אלא החלש, מי שאינו מסוגל לפעולה. השדה הסמנטי הזה מאפשר לפגוש גם את השורש חל"ש. בנפעל: נחלש. בהפעיל: החליש, כלומר, איבד מכוחו. ובבניין קל: חלש, שלט, הפגין כוח. זה מה שאירע גם לפעול שר"ש. המשָרֵש, פיעל, עוקר. המשריש או המשתרש בהפעיל ובהתפעל מעמיק את היאחזותו בקרקע. נפלאות דרכי השפה.

Read Full Post »

החורף הגיע, ואיתו הקור וההצטננות. הקור נקרא גם צִנָּה, וההצטננות  מכונה גם התקררות. בלשון הדיבור אומרים שמישהו 'חטף הצטננות', ובשפה מליצית אפשר לומר: אֲחָזַתּוּ צִנָּה. שני שורשים נרדפים בעברית, קר"ר וצנ"ן, מספרים יחד סיפור של חורף.

השורש צנ"ן מופיע במשמעות של קור פעם אחת במקרא: "כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר" (משלי כה יג), כלומר כקור ביום קיץ, בתקופת הקציר. המילה צִנָּה מופיעה במקרא גם במשמעויות אחרות, ומניחים שאין ביניהן קשר אטימולוגי.

גם המילה קֹר  מופיעה רק פעם אחת במקרא, בפסוק המסיים את סיפור המבול: "עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח כב). במקרא נפוצה יותר המילה קָרָה  (שם עצם), למשל: "בְּיוֹם קָרָה" (נחום ג יז; משלי כה כ). גם התואר קַר מופיע במקרא; פעמיים תואר זה מתייחס למים. באחת מהן הוא מתאר כיצד אדם עייף מהחום שותה מים קרים כדי להתרענן: " מַיִם קָרִים עַל-נֶפֶשׁ עֲיֵפָה" (משלי כה כה; ראו גם ירמיהו יח יד). שלוש המילים האלה נגזרות מהשורש קר"ר (בגזרת הכפולים). משורש זה נגזרת עוד מילה מקראית: מְקֵרָהמקום קריר בבית.  מילה זו מופיעה פעמיים בסיפור שבו אהוד מנצח את עגלון מלך מואב  (שופטים, פרק ג): "וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה" (פס' כ); " וְהוּא [אהוד] יָצָא וַעֲבָדָיו [של עגלון] בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת-רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה" (פס' כד). ככל הנראה, 'עליית המקרה' היא עלייה על גג בית הפתוחה לכל צד, כך שהרוח נושבת בה.

 בפסוק אחר בספר משלי (יז כז) מופיעה צורת הכתיב: "וקר-רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה", אך צורת הקרֵי של הפסוק היא "יְקַר-רוּחַ". נטו לפרש פסוק זה לפי הקרי; לפי פרשנות זו, הרוח (כלומר, הדעת והתבונה) יקרה בעיני האדם הנבון. אף על פי כן, בעקבות צורת הכתיב נוצר הצירוף קַר רוּחַ. אין המדובר בשיבוש גרידא; כפי שנראה להלן, יש נטייה לתאר רוגע כקור. גם המילה הראשונה בצירוף קֹרַת רוּחַ (כלומר: שביעות רצון) נגזרה מהשורש קר"ר (אין קשר בינה לבין קוֹרַת עץ). צירוף זה מופיע בלשון חז"ל, לדוגמה: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד כב).

בלשון חז"ל המילה צִנָּה במובן 'קור' מופיעה פעמים רבות יותר, ואליה מתווספים פעלים מהשורש צנ"ן (לצד שורש מקביל בארמית): הפועל המוכר לנו כיום צִנֵּן בבניין פיעל לצד הפועל הֵצֵן בבניין הפעיל; הפועל הִצְטַנֵּן משמש הן במובן 'נעשה קר יותר': "אילמלא לא נצטננו גחלים" (יומא עז ע"א) והן במובן 'חלה בעקבות הקור': "הקיז דם ונצטנן, עושין לו מדורה בשבת ואפילו בתקופת תמוז" (עירובין ז עט ע"ב). גם התואר מְצֻנָּן (צורת הבינוני של בניין פֻּעַל) מופיע בכתבי חז"ל במובן המוכר היום, המציין מחלה.

מהשורש צנ"ן נגזר גם התואר צוֹנֵן (צורת הבינוני של בניין קל). צורת הריבוי 'צוננין' (או 'צוננים') משמשת כשם עצם במובן מים קרים. בצורת ריבוי זו חל תהליך מעניין: בהגיית המילה 'צוֹנְנִין' נטו הדוברים להשמיט את ה-נ' הראשונה, וכך נוצרה הצורה 'צוֹנִין'. צורה זו מתועדת בכתבי יד טובים של המשנה, למשל: "אין מטבילין חמים בצונין ולא צונין בחמים" (מקוואות י, ו). בציטוט זה המילה 'צונין' מקבילה לצורת הרבים 'חמים', שפירושה 'מים חמים'. בגלל הכתיב ב-נ' הצורה הלא-מנוקדת 'צונין' נתפסה ככתיב של 'צונֵן' בצירי מלא, ובמעבר מכתבי היד אל מהדורות הדפוס של המשנה, החלו להשמיט את ה-י' ולכתוב אותה כצורת היחיד 'צונן'.

בלשון חז"ל מופיעים גם פעלים מהשורש קר"ר, כגון: הפועל הֵקֵר (בבניין הפעיל) שפירושו 'צינן, קירר', למשל: "עמד תחת הצינור לְהָקֵר" (מכשירין ד ב); בעקבות צורת ההווה של פועל זה, נגזר מאותו משורש שם העצם מֵקַר – 'כלי קירור', למשל: "כלי מיקר וכלי מתכות" (תוספתא, שבת יח, יא). לימים החליטה האקדמיה ללשון להשתמש במילה זו כחלופה עברית לקוּלֶר (מילה שאולה מאנגלית) – מתקן למי שתייה קרים. גם הפועל הִתְקָרֵר מופיע לראשונה בכתבי חז"ל, לדוגמה: "ישב לו ונתקרר בצלו" (מדרש רבה במדבר ב). לאחר מכן, בלשון ימי הביניים, נוספו לעברית מילים נוספות מהשורש קר"ר, וביניהן קֵרֵר, מְקֹרָר וקָרִיר .

הפועל 'התקרר' מופיע בכתבי חז"ל בעיקר בצירוף  נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ, שפירושו: נרגע, שכך כעסו (למשל: "ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה", יבמות ו סג ע"א). כפי שכתבתי כאן בעבר, בעברית ובשפות רבות אחרות כעס נתפס כנוזל חם בתוך הגוף. לכן הירגעות מתוארת כ'התקררות' של אותו נוזל.

עם זאת, התואר 'חם' משמש כמטפורה לקשת רחבה של רגשות, ולא רק לכעס; ולכן התואר ההפוך 'קר' משמש גם במובנים המטפוריים  'חסר רגש, אדיש', או 'שמוּנע על-ידי השכל בלבד', כמו בביטויים 'שיקול קר' או 'היגיון קר'. מלחמה שאינה 'מתחממת' עד כדי עימות צבאי מכונה מלחמה קרה (כידוע, ביטוי זה מתאר בעיקר את היחסים בין מדינות המערב למדינות הגוש המזרחי באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה). לעומת זאת, מדברים גם על 'שלום קר' בין מדינות.  הפועל 'התקרר' מתאר גם התרחקות בין בני אדם, למשל: "הם היו ידידים קרובים מאוד, אבל היחסים ביניהם התקררו, ועכשיו הם בקושי מתראים".

התואר 'צונן' משמש אף הוא במובנים מטפוריים של ניכור, ריחוק ואדישות, למשל: 'יחסים צוננים' בין בני אדם או בין מדינות; 'התרשמות צוננת' (לא נלהבת) מאדם אחר.  גם לתואר 'קריר' יש מובן קרוב: מסויג, רשמי, לא אדיב, לא ידידותי, לדוגמה:"שר החוץ נפגע מקבלת הפנים הקרירה".

המילה צינון פירושה גם 'קירור' וגם החלשת רגש (צינון התלהבות), או הרגעת כעס: "מנהל העבודה עשה כמיטב יכולתו לצינון הרוחות בקרב העובדים". למילה זו יש שימוש מיוחד בביטוי תקופת צינוןמשך זמן מוגדר שבו מנועים בעלי משרות ציבוריות בכירות מלקבל על עצמם תפקיד ציבורי אחר, משרה פרטית או עיסוק שיש להם נגיעה למשרה הקודמת. ביטוי זה הושפע כנראה מהביטוי cooling-off period באנגלית. הדבר דומה לשימוש מטפורי במונח אחר מהשדה הסמנטי של קירור – הפועל 'הקפיא' משמש גם במובן 'עצר התפתחות או התקדמות'.

גם בשפות אחרות יש מעתקי משמעות דומים מחום וקור לתיאור מצבי רוח. הדוגמה המוכרת ביותר היא המילה cool באנגלית: פירושה הראשוני הוא 'קריר, צונן'; פירוש נוסף הוא 'קר רוח, רגוע'. מהפירוש האחרון התפתחה בסלנג המשמעות 'טוב מאוד, מגניב, אופנתי'. שתי המשמעויות האחרונות חדרו לעברית במילת הסלנג השאולה קוּל.

Read Full Post »

%d בלוגרים אהבו את זה: