לוח השנה מחולק בדרכים שונות. לחודשים, חודשי ירח וחודשי שמש. לשבועות ולימים. הוא נקבע בתרבות ובפולקלור על פי החגים. דומה שהחלוקה הקדומה והבסיסית ביותר היא לעונות השנה. בעברית, כמו בתרבויות רבות אחרות, החלוקה היא לארבע עונות: סתיו, חורף, אביב וקיץ. השפה מגלה שהחלוקה הזו אינה מובנת מאליה.

'עונה' היא מילה תלמודית נפוצה. היא מופיעה בתנ"ך, בספר שמות, בהקשר לימי המחזור של האשה: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ, וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". היא מקבילה למילה הארמית עונְתא, וניתן לקשור אותה למילה התנכית 'עֵת', כאשר המילים המקבילות ל'עת' בשפות שמיות שונות מכילות נ' אחרי ע'. המשמעות המקובלת של חלוקה לתקופות חקלאיות היא תלמודית. הנוסח המקובל במקורות לחלוקה לעונות הוא 'תקופות השנה'. כך במדרש: "ועוד להבדיל ארבע תקופות השנה".

העונות מאופיינות על פי שלושה מדדים: אקלימי, חקלאי, ואורך היום והלילה. ארבע העונות המקראיות הן על פי שמן, גם בהשוואה לשפות שמיות עתיקות, עונות חקלאיות. החורף הוא עונת איסוף הפרי, והוא מקביל לסתיו של היום. בערבית חַ'רַפַ פירושו לאסוף את הפרי מהשדה, והמילה ח'ריף פירושה סתיו. סתיו, לפי השפה האכדית, היא העונה של השקיית הגשמים, ושמה קשור כנראה לפועל שתה, הקיים גם בשפה זו. מכאן שסתיו הוא בעצם החורף שלנו, זמן הגשם. זאת גם על פי ההופעה היחידה של 'סתיו' במקרא: "כִּי־הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ". אביב הוא הזמן שבו יוצאים הניצנים והצמחים הראשונים, בעקבות המילה אֵב, שפירושה צמח צעיר, ומכאן 'חודש האביב', כלומר, חודש צאת הניצנים. קיץ הוא זמן הבשלת הפרי, בדגש על הבשלת התאנים, ומכאן גם זמן קטיף התאנים.

בהיבט האקלימי מדובר בתנ"ך בשתי עונות בלבד, עונת החום ועונת הקור. בפרשת נח נכתב: "וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף". בתהילים נכתב: "אַתָּה הִצַּבְתָּ כָּל גְּבוּלוֹת אָרֶץ, קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם". פרשן המקרא מן המאה ה-19, רש"ר הירש, מזכיר טענה מדרשית בעניין: "עונות השנה והיממה לא נהגו כסדרן בימי המבול; משום כך ניתנה כאן הבטחה: לא יהיה עוד מבול שני, ולא יחול שינוי במהלך הרגיל של העונות. לדעת ר' יצחק בבראשית רבה (לד, יג) היו זורעים לפני המבול רק אחת לארבעים שנה. היה אביב תמיד, והעונות היו שוות זו לזו".

האם כל אלה מעידים שלאביב ולסתיו לא היה מעמד של עונה עצמאית במקורות? עיון במקורות מגלה שזה אינו המצב. בלוח השנה יש דווקא לסתיו ולאביב מעמד מיוחד. בהם נקבעו ראשי השנה האלטרנטיביים (תשרי וניסן), ומתקיימים ימי חג ממושכים וחשובים. במשנה יש מחלוקת גדולה מתי נברא העולם – בתשרי או בניסן. ניתן להניח שכאן להתקצרות והתארכות הימים הייתה משמעות, באשר באביב ובסתיו מציינים את ימי השוויון בין היום והלילה.

בשפות שונות קוראים לאביב ולסתיו 'עונות מעבר', תקופה של מזג אוויר מעורב בין תקופות מובהקות. 'קיץ אינדיאני' הם ימים חמים במיוחד בסתיו, אחרי תום הקיץ. ההופעה הראשונה המתועדת של הצירוף היא בספר משנת 1777 העוסק בהשפעת השלג על החקלאי האמריקני. הספר מכנה כך שלב שלפני גשם, המלווה בעשן ובאווירה נעימה האופיינית לסוף הסתיו, אך אינו שופך אור על הקשר של הצירוף לאינדיאנים. הפרשנות המקובלת היא שתנאי מזג אוויר כזה נחשפו לראשונה באזורים שבשליטה אינדיאנית.

עונות השנה הן מקור לדימויים רבים, לפתגמים ולצירופי לשון. כפי שהשנה נחלקת לעונות, כך על פי הדימויים נחלקים חיי האדם לעונות. דימויי גיל משווים את חיי האדם לעונות השנה. האביב נחשב בדרך כלל תקופת הילדות והנעורים, ועל אדם צעיר אנחנו אומרים שהוא 'באביב ימיו', לעתים בהספדים על מת צעיר. הסתיו והחורף דומים לתקופת הזקנה, גם בביטוי הנדיר 'סתיו חייו'. למרות זאת, כאשר אומר איוב: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִימֵי חָרְפִּי" (כט 4), והוא מתכוון דווקא לתקופה שבה היה צעיר. הרמב"ן מפרש את הפסוק: "ויקראו ימי הנעורים ימי חורף, כי החורף בראשית השנים, וימי הזקנה כנגד הקיץ שהם ימי האסיף". חיי האדם נספרים בדרך כלל באמצעות האביב: "בן עשרים אביבים", אם כי נוטים לפעמים להתחכם באמצעות עונות אחרות.

יש גם דימויים היסטוריים. אביב העמים הוא תקופת ההתעוררות והצמיחה של תנועות ליברליות ולאומיות רבות באירופה, במהלך המאה ה-19, סביב שנת 1848. 'האביב של פראג' הוא המרד האנטי-סובייטי שהתרחש בצ'כיה בשנת 1968, והסתיים בכיבוש המדינה מחדש בידי מדינות הגוש המזרחי.

שפות רבות מספרות לנו כי "סנוּנית אחת אינה מבשרת את האביב", כלומר, אין ללמוד מאירוע בודד על תופעה כללית העומדת להתרחש. כך ביידיש וצרפתית. באנגלית אומרים דווקא 'סנונית אחת אינה עושה את הקיץ', וכך בגרמנית. מקור הפתגם במשל של איזופוס מן המאה השישית לפני הספירה. צעיר אחד בזבז את כל ירושתו ונותר לו מעיל אחד בלבד. לפתע ראה סנונית והחליט שהגיעו ימות החמה, ומיד מכר את המעיל. כעבור זמן מה חזרו ימי הקור, והוא למד על גופו מה שאומרת האמרה. הפילוסוף היווני אריסטו מצטט את האמרה בספרו "האֶתיקה הניקומאכית".

ואיך נולד שמה של העיר העברית הראשונה, תל אביב? היא מופיעה במקרא כשמה של עיר בבלית דווקא, "תל אביב שעל נהר כבר" ביחזקאל. כאשר תרגם נחום סוקולוב את ספרו של הרצל "אלטנוילנד", הוא קרא לו "תל אביב": תל – עתיק (אלט, בגרמנית), אביב – חדש (נוי). בדיונים על שם העיר ב-1910 ההשראה לשם הייתה מסוקולוב, לא מיחזקאל.

'חורף' מופיעה בתנך שבע פעמים. עמוס מוכיח את העשירים וקובע: "וְהִכֵּיתִי בֵית־הַחֹרֶף עַל־בֵּית הַקָּיִץ". בחורף הימים מתקצרים, ועל כן נולד 'שעון חורף', לעומת 'שעון הקיץ'. בחורף ידועה תאוות הנמנום, ומכאן 'שנת חורף', כדרך הדובים. החורף מקשה על היוצאים למלחמות, וכך נולד הביטוי 'גנרל חורף', בהשראת הצאר ניקולאי הראשון, שליט רוסיה, שאמר בשנת 1853: "יש לרוסיה שני גנרלים שבהם היא יכולה לבטוח, גנרל ינואר וגנרל פברואר", כלומר, אף אחד לא יעז לתקוף את רוסיה הקרה והמושלגת בחודשי החורף.

ומה הותיר לנו הסתיו: את הפרח סתוונית, את מצב הרוח הסתווי, ואת השיר הנפלא "רוח סתיו" שכתב יחיאל מוהר ושר אריק איינשטיין. כמה משוררים גזרו מ'סתיו' פועל חדש. אמיר גלבע: "עלים נושרים, כי יִסְתָו". ראובן אבינעם: "בקבר לבבי אשר הִסְתִיו". ושלונסקי: "כיער שהֻסְתָו". 'מֻסְתָו' משמש במשמעות עגום וקודר.

המילה 'קיץ' מופיעה בתנ"ך 20 פעמים, ומתייחסת גם לימי החום וגם להבשלת הפרי. בלשון חכמים הקיץ נקרא גם 'יְמות החמה'. ביטוי מקראי נאה הוא 'כבִכּוּרה בטרם קיץ', במשמעות דבר נדיר, יפה ומושך. המקור בישעיהו: "כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה", כשהכוונה לתאנה הנקטפת לפני שהבשילה בזכות יופייה. ומהן 'בֶהרות קיץ"? אלה נמשים. 'בהרת' כמילה בודדת מצויה במקרא. ברנר כתב: "ובהרות-קיץ היו בפניה, בהרות-קיץ!"

אחד מכינויי הקיץ הוא 'עונת המלפפונים', כשהכוונה לתקופה שבה לא מתרחשות פעילויות בעלות עניין. המקור באנגלית: cucumber time (זמן המלפפונים), ובעקבותיה בגרמנית: Sauregurkenzeit (זמן המלפפונים החמוצים). באנגליה של סוף המאה ה-17 נהגו עשירי הארץ לעזוב את מחוזותיהם ופרשו לבתי קיץ, ולחייטי האצולה לא נותרה עבודה. חייטי האצולה נקראו מלפפונים (וגם 'כרובים') עקב היותם צמחוניים. הצירוף הגרמני היה מקובל על הסוחרים בברלין, וגם על העיתונאים כבר במאה ה-19, ונזכר במכתב שנשלח אל המשורר גֵתֶה בשנת 1821, בקשר לעונת השפל בתיאטרון. בשיח הישראלי הוא נקשר בעיקר לספורט, כאשר בתקופת הקיץ מתקיימות פגרות בליגות החשובות, ועיתונות הספורט מסתפקת בדיווחים חסרי עניין. בין ערביי ישראל קרויה תקופה זו כך מאחר שמתקיים בה קטיף מלפפונים אינטנסיבי, המחייב גם שחרור נערים מלימודיהם. בדומה קרויה עונת מסיק הזיתים מַוְּסִם קַטְף אֶלְזַיְתוּן.

Read Full Post »

השפה מתפתחת בין היתר באמצעות דימויים. מילה מספרת לנו על דבר מה, ובאמצעות הכוח המדמה אנחנו מעניקים לה משמעות נוספת, מרחיבים את מוטת הכנפיים שלה. בדרך כלל התהליך חד-כיווני: מהפיגורטיבי, המוחשי, אל המופשט.

מהם מקורות הדימויים? אלה הדברים הקרובים ביותר אלינו, היומיומיים, בסיס החיים והסביבה. גוף האדם. השפה. בעלי החיים. הנוף. גרמי השמים. וגם הבית שבו אנו חיים. 'בית', למשל, הוא דימוי רחב יריעה לעניינים רבים, וכך גם הקירות, החדרים ועוד. ועד כמה שזה מפתיע: גם הרהיטים. ובראשם שלושה: השולחן, הכיסא והארון.

המילה 'שולחן' מופיעה 71 פעמים במקרא. יש לה קרובות משפחה בשפות שמיות שונות, ביניהן תלחן באוגריתית. שולחן הוא הרהיט הניצב על רגליו ומשמש לסעודה, לכתיבה ועניינים נוספים, למשל, 'שולחן הניתוחים' ברפואה. לשולחן הכתיבה, תרגום שאילה מגרמנית: Schreibtisch, הציע אליעזר בן-יהודה את המילה מַכתֵבה, אך השימוש בה נמוך יחסית. בתיאורי הנוף מוכר גם הר השולחן, שפסגתו שטוחה ורחבה.

ההרחבה הראשונה המתבקשת היא סביב שולחן האוכל. כאן השולחן כבר אינו הרהיט, אלא הארוחה עצמה. 'פותחים שולחן', כלומר, מזמינים אנשים לסעודה. המקור בלדינו, צרפתית ועוד. אדם המוזמן להתארח, לפעמים באופן קבוע, 'סועד על שולחנו' או 'סמוך על שולחנו' של המזמין. 'שולחן מלכים' הוא סעודה המעידה על עושר רב. המקור תלמודי, בעקבות הצירוף המקראי 'שולחן המלך', שלא לדבר על הביטוי הנפוץ 'ארוחת מלכים'. ומהם נימוסי שולחן? נימוס הוא כידוע עניין של גאוגרפיה.

'שולחן הדיונים' הוא הדיון עצמו, 'שולחן הממשלה' הוא דיוני הממשלה, אם כי אריק שרון אמר ליגאל ידין בדיון על ההתנחלויות "אני אפשיט אותך עירום ועריה על שולחן הממשלה", ואולי התכוון לשולחן הפיזי. ומהו 'שולחן עגול'? זהו דיון שבו לכל הצדדים מעמד שווה. מקור הצירוף במסדר אנגלי אגדתי, שנועד לשמור על המלך ארתור. אביריו ישבו עם המלך בשולחן עגול כדי להדגיש את ערכם השווה של המסובים.

'שולחן' מזוהה עם תחומי מקצוע שונים. 'שולחן המערכת' הוא דימוי לעבודת העיתון. 'השולחן הירוק' הוא דימוי לעולם המשפט, ו'שולחן החול' – המקום שבו מתַרגלים קרבות ותרחישי מלחמה. במקרים אלה הביטוי אירוני: החלטות או תרחישים שהמציאות טופחת על פניהם.

שולחן הוא הבירוקרטיה בכבודה ובעצמה, הפקידים ועבודתם. מנכ"ל חדש דואג שיהיה 'שולחן נקי', מצב שבו כל הנושאים העומדים על הפרק טופלו ונפתרו. אזרח נואש שהפקידים מאכזבים אותו 'דופק על השולחן', ואם זה לא עוזר – 'הופך שולחנות'. כאשר מדובר בכסף, השולחן הוא הבנק עצמו, ומכאן הביטוי התלמודי לבנקאי או החלפן – 'שולחני'. בימי הביניים נקראה הבנקאות 'שולחנוּת', בספרות התחייה נקרא הבנק 'בית שולחנות', וכן 'שולחנייה'.

השולחן הוא המקום הפומבי. מה שעושים בגלוי מתרחש 'על השולחן', ומה שמנסים להסתיר – 'מתחת לשולחן'. כאן נכנס גם שולחן הקלפים למשחק: מי שחושף את סודותיו ודעותיו 'שם את הקלפים על השולחן'.

גם להלכה היהודית שולחן משלה, "שולחן ערוך", ספר הלכות יהודי מאת יוסף קארו מן המאה ה-16, שבו ארבעה סדרים. בעקבות הספר הביטוי מתייחס במקרים רבים למערך סדור ומפורט של כללי התנהגות. שם הספר מסתמך על צירוף מיחזקאל: "וְיָשַׁבְתְּ עַל מִטָּה כְבוּדָּה, וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ". יש גם 'שולחן ערוך חמישי', דעות עממיות בענייני הלכה, נוהגי חיים. ביידיש אומרים: "לכל יהודי השולחן ערוך שלו", כלומר, כל אדם נוהג על פי הבנתו והרגליו.

כיסאות רבים לשפה. חלקם מציגים דרכי ישיבה שונות, כמו כיסא גלגלים, כיסא נדנדה, כיסא נוח, ולהבדיל, לא עלינו: כיסא חשמלי. בל נשכח את המקום החשוב 'בית הכיסא'. במשנה נכתב: "בית כסא של כבוד, וזה היה כבודו: מצאו נעול, יודע שיש שם אדם. פתוח, יודע שאין שם אדם". מכאן הביטוי המכובס 'בית הכבוד'. הרהיט מקובל מאוד במקרא: 135 הופעות. ברוב השפות המקבילות הוא מכיל ר': כַּרְסָא בארמית כבר בספר דניאל, וכן באכדית ובערבית. מכאן נגזרה המילה המחודשת 'כורסה', שהביאה לנו את בטטות הכורסה, אלה היושבים שעות ובוהים במסך הקטן. המקור באנגלית: couch potato.

הכיסא מדמה מצבים יומיומיים. אדם מופתע או נדהם 'נופל מהכיסא'. בסיפור על עלי הכוהן נכתב כי אחרי ששמע על מפלת ישראל במלחמה נגד הפלשתים, ועל כך שארון האלוהים נשבה, "וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר, וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת". אדם שנותר אדיש לשמע ידיעה כלשהי 'לא נופל מהכיסא', אבל כאשר הוא שומע דברים לא נוחים הוא 'מתכווץ בכיסאו'.

מעבר לכך הכיסא הוא הדימוי המוביל לשלטון, שררה ומעמד. אנשי ציבור "יעשו הכל כדי לשמור על הכיסא". שרי ממשלה, על פי אריק שרון, לא יוותרו בשום פנים על "כיסאות מעור צבי". מי שאינו מוכן לוותר על מעמדו 'נדבק לכיסא', ומי שממלא תפקיד בלי להביא תועלת 'מחמם כיסא'. נושא שאינו זוכה לטיפול המתאים מפני שהיה תלוי בכמה גורמים 'נופל בין הכיסאות'. 'כיסאות מוזיקָליים' הם חילופי תפקידים בתוך ארגון. מקור הצירוף במשחק בתרבויות שונות שבו מחליפים המשַחֲקים כיסאות תוך כדי סיבוב, כשמשתתף אחד נותר תמיד ללא כיסא.

הכיסא עולה מדרגה, והוא סמל לשלטון המרכזי, העליון. כאן נכנסת לתמונה הגרסה הקצרה, 'כֵּס', המופיעה פעם אחת במקרא בצירוף 'כס יה'. כס מלכות, כס המשפט, כס השלטון וגם כס המפקד. ומעל כולם 'כיסא הכבוד', מושב האלוהים, ובהרחבה, מקום הנשמר לאדם המכובד ביותר באירוע. המקור בירמיהו: "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ". ועל מה יושב האדם המושפל, האחרון בהיררכיה? על ההדום לרגלי המלך או המנהיג, ככתוב בישעיהו: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי".

הרהיט המשלים את השלישייה הוא הארון. המילה מופיעה 201 פעמים במקרא, בדרך כלל בתחום הקודש. 'ארון הברית' הוא הארון שבו נשמרו לוחות הברית במשכן ובמקדש, והוא גם 'ארון העדות'. 'ארון קודש' הוא תיבה בבית הכנסת שבה שוכן ספר התורה. ואילו 'ארון הספרים היהודי' הוא מכלול היצירה היהודית, מן המקרא ועד ספרות השאלות והתשובות בת ימינו. הצירוף נטבע על ידי הסופר חיים באר בשנת 1983, בעקבות שירו של ח"נ ביאליק "לפני ארון הספרים", ומיוחס גם לסופר חיים הזז.

לצד אלה נקשר הארון לשני עניינים: מוות וזהות מגדרית. 'הארון' הוא ארון המתים או ארון הקבורה, תיבת עץ שבה מוטמן הנפטר, שאינה חביבה על ההלכה היהודית. בתנ"ך מדובר בקבורה מצרית, קבורת יוסף: "וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". 'המסמר האחרון בארון' הוא אירוע המחסל סופית מפעל, ארגון, תוכנית וכדומה, ביטוי בכמה לשונות. בגרמנית מתייחס הניב למי שגורם רוגז וטרדה לזולתו, ובכך מקצר את ימיו.

הביטוי הנפוץ 'יצא מהארון' מתייחס למי שחושף את נטייתו המינית. הניב נטבע בשנות השישים על ידי החזית לשחרור ההומוסקסואלים בארצות הברית, בין היתר בסיסמה Out of the closets and into the streets! (מהארונות אל הרחובות!). הומוסקסואל שהסתיר את נטיותיו כונה בעקבות זאת closet homosexual או closet queen.

ליציאה מהארון קדם ביטוי רחב יותר, 'שלדים בארון', אירועים מביכים או מפלילים בעברו של אדם. מקור הניב בסיפורי אצילים שרצחו אנשים והסתירו אותם בתוך ארון נסתר בארמונם. הסופר הצרפתי אונורה דה-בלזק תיאר מוות של אלמנה, שהייתה ידועה כמי שמתאבלת זה עשר שנים על מות בעלה שנפטר במזרח. בשעת מותה גילתה שבעלה הנרצח קבור מתחת לרצפת חדרה. הסופר האמריקני אדגר אלן פו חזר בסיפורים שונים על המוטיב של קבורת אדם שנרצח בתוך קירות הבית או במרתף. בתקשורת הפעלתנית של ימינו יש מי שעסוק בחיפוש שלדים בארון של יריבים פוליטיים, וכל המרבה למצוא הרי זה משובח.

Read Full Post »

לסלנג הישראלי מאפיינים שונים שהתגבשו לאורך מאה השנים האחרונות, ולמעשה, מאז שהדור השני של בני המהגרים, שהעברית הייתה שפתו הראשונה והטבעית, עמד על דעתו. הסלנג הוא יצירה חופשית שכמעט אינה כפופה למגבלות לשוניות או אידיאולוגיות, אלא פועלת לפרוץ אותן. כמו כן הסלנג פועל כמעט בכל שדה סמנטי, ומאתגר את הלקסיקון הנורמטיבי. לצד זה הוא פעיל בקבוצות חברתיות או מקצועיות מגוונות. בהיבט הלשוני הסלנג הישראלי מתייחס באופן מובהק לשפות זרות משפיעות, ובראשן יידיש, ערבית פלסטינית ואנגלית אמריקנית.

הסלנג עובר תהליכים מהירים יחסית של התיישנות וחידוש. עם זאת, גם החידוש מתחולל ברובו בתוך המגמות המסורתיות שלו, ובשדות הסמנטיים שבהם פעל בעבר. שדה סמנטי שהתפתח במהירות ומשפיע על השפה הכללית הוא שפת הניו אייג', השפה הרוחניקית, שצמחה בעיקר בשנות התשעים. כמו כן יש מהלכי שינוי בסוציולקטים ובשפות מקצועיות, וביניהן שפת הצבא, שפת החרדים ועוד.

הסלנג שואב משלושה מקורות עיקריים. המקור הראשון הוא מילים בשפות שונות הנקלטות בין הישראלים במשלב הדיבורי, מילים שאולות. למשל, 'כיף' ו'סבאבה' מערבית, 'קוטר' ו'תכלס' מיידיש, 'אקשן' ו'ג'ינג'י' מאנגלית, או 'פוסטמה' מלדינו. הערוץ השני הוא ביטויים מתורגמים, תרגומי שאילה. גם כאן, כמו במילים השאולות, יש שאילות רבות שאינן סלנג, ומה שקובע הוא השימוש בהן במשלב המתאים. תרגומי שאילה מלווים את השפה לאורך כל חייה. 'מה נשמע' ו'חושך מצרים' מיידיש, 'כל הכבוד' מערבית, 'לא עושה שכל' מאנגלית ועוד. הקבוצה השלישית היא מילים וביטויים מקוריים בעברית שזכו למשמעות חדשה המשמשת בסלנג: 'בא לי', 'חבל על הזמן', 'נעל' במשמעות טיפש ועוד.

אז מה התחדש בסלנג הכללי בשני העשורים האחרונים? המרכיב הלועזי של הסלנג הוא עדיין המאפיין המרכזי. בתחום המילים השאולות יש ירידה במעמד היידיש, בעוד המעמד של הערבית הפלסטינית יציב. לצד אלה יש עלייה ברורה במעמד האנגלית האמריקנית. היא כבר עשרות שנים השפה הזרה שישראלים נחשפים אליה בשלל ערוצים ופלטפורמות, ולכן העלייה הזו טבעית ומתבקשת. מילה בשימוש עולה היא 'דוּש' או 'דוּשבאג', כינוי לגבר דוחה. השימוש הזה מבטא לא רק את הדי תנועת 'מי טו', אלא את הדחייה המתמשכת של הסלנג המאצ'ואי, שאפיין את הסלנג הישראלי והעולמי בעבר, ובהחלט לא נעלם עדיין. 'סוואגֶר' הוא אדם המתנהג בביטחון גובל ביהירות, והתנהגותו ייחודית ומרשימה. אפשר לשמוע גם את מילת הקריאה swag. חברים קרובים ובעיקר חברות הן 'בֶּסטיז', מן המילה האנגלית best, ומכאן גם bff – best friends forever. ביטוי שחדר לשיח ונכנס בהדרגה למשלב התקשורתי הוא 'רילוֹקֵיישֶן', עזיבת הארץ לזמן ארוך או לצמיתות. כותרת בכלכליסט: "חולמים על רילוקיישן? ייתכן שפספסתם את הטיסה". ובל נשכח את 'או מיי גוד', קריאת התפעמות והפתעה, בעיקר בצורת הקיצור הנפוצה או.אם.ג'י. בדוגמאות האלה יש תפקיד הפצה מרכזי לשפת הרשת.

לצד האנגלית הגלובלית מתבססת בעשורים האחרונים השפעת הניב המזרחי, שמקורו בעיקר בעולי צפון אפריקה, בתיווך בני הדור השני והשלישי. ההשפעה ניכרת גם באוצר המילים, וגם בתחביר ובהגייה. לצד 'חנון' ו'פרחה' הוותיקות, הצטרפו מילים כמו 'בּאשֶל' שהתפשטה מן הסלנג הבאר-שבעי, המתייחסת לאדם או עניין יבש וחסר טעם. פַג'עָן הוא אכלן כפייתי. יש גם פיתוחים של 'כפרה', שיש לה כבר ותק לא קטן: כַּפָּרִית, כפרונת ועוד.

תרומה מעין יידישאית בולטת לסלנג היא הסיומת -וּש. היא נצמדת לשמות פרטיים ולמילים רבות: היוּש וביוּש (היי וביי), אימוש ואבוש (אמא ואבא), אינסטוש ופייסוש (אינסטגרם ופייסבוק) ועוד ועוד. היא הולידה גם הכפלות כמו 'אנשנושים', 'חדשדושים' ועוד. את התופעה הביאו לָעולם הבלוגים הוורודים של הפקצות, שכיכבו בראשית המאה הנוכחית.

האנגלית חודרת יותר ויותר באמצעות תרגומי שאילה. 'אני על זה' מקורו בביטוי האנגלית: I'm on it; הוא מצטרף ל'זה מרגיש לי' הוותיק, ולסדרת ביטויי 'לקח'. היום לא רק לוקחים חלק אלא גם לוקחים מקלחת, לוקחים שיעור ועוד.

ואולם, המגמה הבולטת יחסית היא הרחבת המשמעות של מילים ופעלים בעברית מקורית, שזלגו לעבר הסלנג. פועל מוביל הוא חָפַר, שהחליף את נדנד וניג'ס. בתצורה ערבית נוצר גם שם התואר חפראווי, הלא הוא הטרחן, או בפשטות חפרן. החופר הוא גם זה ש'אוכל את הראש'. המתנשא, תחום האהוב על מעצבי הסלנג החדש, 'עף על עצמו', וגם 'חש את עצמו', או בקיצור: "מה אתה חש?" 'מי ישמע' הוא ביטוי בתפוצה מתגברת של הקטנה וזלזול כלפי דברים שנאמרו על ידי הזולת. הביטוי התגלגל לפרסומת ליוגורט: "מי ישמע, להקפיץ קצת קישוא בתנור. בלגן". זהו ככל הנראה קיצור של "מי שישמע יחשוב שמדובר בעניין גדול… אבל הוא ממש לא". קיצורים כאלה מאפיינים גם את 'חבל על הזמן' הוותיק' ואחרים. 'נודר' היא מילת אישור, התרגשות והעצמה: "נודר באימא שלי שלא אני עשיתי את זה, נודר".

בקבוצת הסלנג המתחדש עלייה משמעותית בהרחבת המשמעות של שמות תואר. 'בדוק', במשמעות בוודאי, ללא ספק. 'הזוי' שהפך כבר לקלישאה לכל עניין שלילי. 'קל' ברור, פשוט, אין בעיה, בהשפעה ישירה של סטטיק ובן אל. 'קשוח' פירושו קשה, מאתגר, עמוס באירועים: יום קשוח, פגישה קשוחה.

שדה שהתרחב התרחבות מרשימה בסלנג הוא שדה המעצימים. ככלל הסלנג הישראלי מספק מאז ומתמיד עשרות רבים של מעצימים, והרשימה כאמור מתרחבת. בראשם 'קסום' ו'מאמם'. 'אח על מלא' הוא חבר טוב, אדם אהוב. 'אין דברים כאלה' מדבר בעד עצמו. 'אם לא הָ-' הוא קיצור של היגד בנוסח "הוא טוב, אם לא הטוב ביותר". מעצים נפוץ הוא 'ברמות', וכן 'ברמות על', ואפילו 'ברמות של כלה'. המלחמות האחרונות הולידו מעצים חיובי חדש: 'טילים', במלעיל. ויש גם מעצימים שליליים כמו 'חרדות'. ציטוט: "טוניקת טריקו משהו חרדות". הביטוי הדו-לשוני 'של הלַייף' משלים כמעט כל עניין: עוגת גבינה של הלייף, הפדיחה של הלייף ועוד. יש לומר שיש גם עלייה במעמד המקטינים כמו 'בקטנה', 'סוג של', ועוד.

המהפכה הדיגיטלית, ומה שקרוי 'שפת הרשת', הולידה שרשרת פעלים חדשים, רובם ככולם נשענים על פועל אנגלי. לאַנְפֵל – להפסיק מעקב בטוויטר בעקבות unfollow. ללַייקֵק – להביע תמיכה בפרסום בפייסבוק באמצעות כפתור לייק. למַנשֵן – להתייחס לאזכור בהודעה של מישהו אחר: בעקבות mention. לפַברֵט – לסמן הודעה, גולש, תמונה וכדומה באמצעות כוכב בטוויטר או ברשת כלשהי, בעקבות  favoriteועוד רבים.

הפקצית, שכבר נזכרה באימוץ הסיומת היידישאית -וּש, וגם הולידה את השימוש ב'אוֹ אֶם גִ'י', תרמה גם את 'חיימשלי', ובקיצור, 'חיים', מילת אהבה המתפשטת בסלנג הכתוב והמדובר. מילת מפתח בפקצית היא 'מושלם': המשפחה מושלמת, החיים מושלמים ומכאן פיתוחים. 'מושי' הוא חמוד, מתוק, וכן שאילה מאנגלית: mushi, בהוראת חמוד, רך, ובהשפעת "מושי מושי", 'הלו' ביפנית, שהופיעה בפרסומת יפנית ששודרה בארץ. הצורה הנפוצה ביותר היא הקיצור 'מוּש', ובמסגרת משפט סיכום נלהב: היה מוש.

ולסיום, אחת המגמות המעניינות היא זליגה של מונחי סטלנות, הז'רגון של מעשני הסמים הקלים, לסלנג הכללי. יש לכך שורשים מוקדמים, אך המגמה התעצמה בעשורים האחרונים. 'גזור' התייחסה במקור למעשן כבד של סמים קלים. היא התרחבה למשמעות מי שעושה מעשי שטות, וזאת בקונוטציה חיובית. 'דוּדָה' היא צורך פיזיולוגי בסם שהתרחב למשמעות חשק עז כלשהו: "יש לי דוּדה לשוקולד". 'מאנצ'ייה' היא מזנון או מסעדה למזון פשוט בהשפעת 'מאנצ'יז', נשנושי מזון בעקבות דחף אכילה פתאומי לאחר צריכת סם. 'מסטול' הוותיקה, המתייחסת למי שמצוי תחת השפעת סמים, התגלגלה למשמעות כללית של אדם מבולבל, המתנהג כמו שיכור. 'סאחי', שפירושה בשפת הסטלנים צלול, מי שאינו נמצא תחת השפעת סם, מתייחסת למי שמתנהג בצורה רצינית בסביבה קלת דעת, ומסרב להתחבר לסביבתו וליהנות. ואילו 'שרוט', מילה שנאמרה בעבר על אדם פגוע בנפשו בעקבות שימוש בל.ס.ד., התרחבה למשמעות דפוק, מי שמתנהג בצורה לא מקובלת. והרי כולנו שרוטים, במידה זו או אחרת.

Read Full Post »

ברשימות קודמות עסקנו בשתי תופעות הקשורות בדמיון בין מילים. הומונימים הם מילים זהות אבל הזהות הזאת מקרית, ומקורות המילים שונים. הומופונים הם מילים הנשמעות זהות לאוזן ישראלית, אבל הכתיב שלהן שונה. התופעה המשלימה היא הומוגרפים, מילים הנכתבות באופן זהה אבל שונות בהגייה.

גם התופעה הזו אינה אופיינית רק לעברית. כך מספר לנו טקסט המתחיל בשאלה "חשבת שהאנגלית היא שפה קלה" על הומוגרפים והומונימים. לצד הומונימים כמו polish – גם להבריק וגם פולני, או present – נוכח וגם מתנה, יש גם הומוגרפים. למשל, במשפט the wind was too strong to wind the sail מופיעה פעמיים המילה wind. הראשונה, במשמעות רוח, נהגית וִוינד, השנייה, במשמעות ליפוף או גלילה נקראת וַויינד. desert יכולה להיקרא מדבר (דֶזֶרְט) או ראוי, מגיע (דִיזֶרְט).

אנגלית רצופה בהומונימים, אך תופעת ההומוגרפים בה נדירה יחסית. זה אינו המצב בעברית. כ-37% מן המילים שאינן מנוקדות יכולות להיקרא ביותר מהגייה אחת, ובדרך כלל, גם יותר משתיים או שלוש. למשל, המילה דבר הבלתי מנוקדת יכולה להיקרא דָבָר, דָבַר, דִבֵּר (גם כפועל וגם בשם עצם), דְבַר, דֻבַּר, דֶבֶר, דַבֵּר. לשמות העצם נוכל להוסיף את מילית היחס מ': מִדָבָר, מִדֶבֶר, ואליהן יתווספו עתה מִדְבָּר, מְדַבֵּר, מְדֻבָּר ועוד.

הסיבה לפער הבולט הזה בין העברית והאנגלית ושפות הודו-אירופיות נוספות היא שהעברית העתיקה, שעליה מיוסדת העברית של ימינו, לא כללה בכתב סימנים לתנועות. זה היה כתב של עיצורים. היוונים, שאימצו את השיטה הכנענית-פיניקית 'אות אחת=הגה אחד' (עיצור או תנועה), עמדו על הבעיה ולכן נתנו לחמש אותיות מעמד של תנועות. סימנים ראשונים לניסיונות כאלה בעברית נוכל למצוא באותיות אהו"י המפורסמות, אימות הקריאה, המופיעות כבר בתנ"ך. אלא שהשימוש במקרא באותיות אהו"י כתנועות אינו סדיר. כך המילה קול מופיעה במקרא ברבים בשלוש גרסאות: קֹלֹת, קוֹלֹת וקֹלוֹת, הצורה העכשווית 'קולות' אינה מופיעה ביניהן. למעשה, גם בלשון חז"ל ואפילו בימי תחיית הלשון נמנעו כותבי העברית מאימות קריאה במקרים רבים, במה שקרוי 'כתיב חסר', וגם בן-יהודה, שהיה בעל חושים חדים ותעוזה, גילה כאן שמרנות לא אופיינית. הכתיב המלא, או בנוסח 'הכתיב חסר הניקוד', פתר לא מעט בעיות, ויצר חדשות. למשל: דִבֵּר ייכתב דיבר, דֻבַּר ייכתב דובר. 'דובר' כבר יוצר הומוגרף חדש עם דוֹבֵר, מעגל קסמים ממש. פתרנו את המילה תֹכֶן באמצעות ו' ויצרנו תוכן, והוא כבר מתמגרף עם התוכֵן, האסטרונום העברי, או תוֹכָן, תוּכן ועוד.

גם מי שמאמץ שימוש נבון באימות הקריאה יודע שהן מציעות פתרון חלקי. ראשית, אימות הקריאה מייצגות יותר מתנועה אחת. אם הקריאה א' יכולה להיקרא בתנועת o – ראש, תנועת a – ראשי, תנועת i – ראשון, ותנועת e – ראשית. ו' יכולה להיקרא o או u, י' יכולה לייצג חיריק או צירה מלא, ה' – קמץ או צירה ואפילו תנועת o  – איפה. זאת נוסף על כך שהאותיות האלה מייצגות גם עיצורים. אבל הבעיה הרצינית יותר, שאין לה למעשה פתרון, היא התנועות שאימות הקריאה אינן מספקות להן פתרון, ובראשן a ו-e. דָבָר, דֶבֶר, דַבֵּר ואחרות ייכתבו זהות, ושום אם קריאה לא תושיע אותן.

לכאורה, מוקש גדול מזה אי אפשר לשים בפני מי שמשתמש בשפה העברית. כאשר הטקסט מנוקד הבעיה אינה קיימת, הניקוד הוא התחליף העברי לעיצורים. מדוע בעצם שלא ננקד את השפה מראשית ועד כלה ונפתור את הבעיה? עובדה שילדים בראשית קריאה ועולים חדשים זקוקים לניקוד כמעין קביים. התשובה נעוצה במסורת העברית ובתרבות הכתיבה. הניקוד אינו טבעי לעברית. הוא נוצר ממסורות שהציעו דרך לקריאת התנ"ך, וכאשר קיבל את עיצובו הסופי במסורת הטברנית הוא גם התשתית לתורת הצורות העברית. אבל הכתיב המנוקד דורש מיומנות רבה, הוא מסורבל ולא במקרה יוחד לעניינים מוגדרים: שירה, שבה הגייה מדויקת של כל מילה הכרחית, ספרי ילדים, מילונים ועוד. הניקוד מעניק לטקסט מעין הדרת כבוד, והוא גם אסתטי ואהוב על גרפיקאים. ואולם, יודעי ניקוד מעטים מאוד, והניקוד הוא מלאכה הדורשת ידע רב ודקדקנות. מנקד הנתקל בחוצות העיר בניקוד לא מיומן סובל עוויתות פיזיות.

הסיבה העיקרית לכך שהומוגרפים אינם נתפסים כבעיה של ממש למרות התפוצה העצומה שלהם בעברית היא הידע הלשוני המצטבר של דובר וקורא עברית. כאשר אנחנו נתקלים בהומוגרף, כאמור, אחת מתוך שלוש מילים בכל טקסט שהוא, אנחנו מפענחים את האפשרות הרלוונטית על פי ההקשר. במשפט כמו "בימי הביניים פרצה מגפת דבר", ברור שאין מדובר באף אחת מהאופציות הרבות של דבר, אלא רק בדֶבֶר. הפענוח הטבעי והמהיר של האפשרות המתאימה בהומוגרף הוא מיומנות הנרכשת אצל המשתמשים בעברית מגיל צעיר. למשל, לדובר עברית סביר אין בעיה לפענח אף אחד מהמשפטים הבאים:

• בקיבוץ שלי יש ברכה נהדרת שפתוחה כל הקיץ.
• הרב העניק לי ברכה כשסיפרתי לו על מחלתי.
• אמי ברכה אותי ליום הולדתי.
• ברכה של המטפלת הייתה זקוקה לניתוח.

ועדיין, כאשר נכתב טקסט שאינו שירה אבל לכותב ולעורך יש עניין שייקרא בשטף, הולך ומתפתח פתרון ביניים והוא הניקוד החלקי. בעבר נדחה מטעמי שמרנות, היום הוא מקובל מאוד.

יש גם סוגיה ייחודית והיא מילים לועזיות. הן מוכרות פחות, והסיכוי לשגות בהגייה שלהן ללא ניקוד רב יותר. ועל כך מסופר הסיפור הבא על מתרגם לרוסית שהצליח להרוס בדיחה יהודית באשמת הומוגרף: "עולה חדש יורד מהאונייה בחיפה עם שלושה מקררים, וכדי לקבל פטור ממס הוא מסביר לפקיד המכס לשם מה הוא צריך אותם:  מקרר אחד בשביל מזון חלבי, שני – בשביל מזון בשרי. 'בשביל מה השלישי?', שואל המוכס, – 'בשביל מעיל הפרוָוה שלי' – עונה העולה". פרוֶוה, למי שאינו יודע, היא מילה ביידיש, פּארעווע, מילה מוזרה שאיש אינו יודע מהיכן הגיעה לשפת האם האשכנזית מכולן.

Read Full Post »

אחד המדרשים הלשוניים העשירים ומרחיבי הדעת בלשון חז"ל הוא מדרש האותיות של רבי עקיבא. המדרש מתייחס ל-22 אותיות האלף בית, ומוצא בכל אחת מהן סימנים הקשורים לאמונה באל ולדבקות בתורה. המדרש מתייחס לצורתה של האות, לשמה, ולשאלה מדוע אלוהים לא הסכים לברוא בה את העולם, ובחר באות ב'. בכל פעם שאות נפסלת על ידי אלוהים מספר המדרש כי היא "יצאה מלפניו בפחי נפש". כדרך המדרש כל קביעה כזו מתבססת על פסוקים שונים. ולהלן מקבץ טעימות.

השם אל"ף, קובע המדרש, מלמד שאמרה תורה אמת, ראשי תיבות של "אמת למד פיך", גם על פי שמות האותיות למ"ד ופ"א. ראשי תיבות אלטרנטיביים: "אפתח לשון פה". אל"ף הוא הקדוש ברוך הוא: "כשם שהאל"ף ראש לכל האותיות, כך הקדוש ברוך הוא ראש לכל המלכים כולם". הוא גם "אלוף ברוב אלפי מלך". גם צורת האות מעידה על כך: "ומפני מה ראשו של אל"ף זקוף ועומד ויש לו שתי רגלים כבני אדם? מפני שהוא נחשב כאמת, ואמת יש לו רגלים". למרות זאת לא זכתה האות שהעולם ייברא, ואלוהים מנחם אותו: "אל"ף, אל תירא, שאתה ראש לכולן כמלך, אתה אחד ואני אחד ותורה אחת".

בי"ת הוא בַיִת, שעליה אומר הקב"ה "בניתי שני פלטרין שלי, אחד למעלה ואחד למטה, יצרתי כל סדרי בראשית, תכנתי חיי עולם הבא". בי"ת נבחרה לברוא את העולם ככתוב "בראשית ברא". גם הגימטרייה מסייעת: "שתי פעמים עתיד העולם ליחרב, שתי פעמים היה עתיד בית המקדש ליחרב, שני עולמים אני עתיד לברוא: עולם הזה ועולם הבא". ומפני מה "פניו כלפי גימ"ל וגימ"ל אחוריו כלפי בי"ת, מפני שבי"ת דומה לבית שדלתיו פתוחין לכל".

מהו גימ"ל? הוא נציג גמילות החסדים, על פי שמו. גימ"ל, מוסיף המדרש, "ומפני מה ירכו של גימ"ל סמוך לדל"ת? מפני שכל גמילות חסדים הם לדל". ובכל זאת פסל אותה מבריאת העולם, "מפני שבך עתיד אני לשלם גמול לאיים ולאויבים".

דל"ת, היא ראשי התיבות ד"ל: "הוא דברי לעולם, לעולם דברי נצב בשמים", והוא גם "דברתי להקים דל, מפני שבני אדם שונאים לדל, ואין מי שאוהב לדל אלא אני בלבד". ו"מפני מה דל"ת נותן פניו כלפי ה"א? מפני שכל מי שהוא דל בעולם הזה, עשיר הוא לעולם הבא". ובכל זאת האות נפסלה במבחן בריאת העולם, "מפני שבך נדונין ישראל בין דם לדם בין דין לדין".

ה"א זוכה לכבוד מיוחד. "אין ה"א אלא שמו של הקדוש ברוך … שנאמר 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם', אל תקרי בהבראם אלא בה' – בראם". המדרש מתייחס כאן באופן חריג גם להגיית האות. "כל האותיות כשהאדם מוציאן מפיו הוא מרגיש בהן בשפתיו ובלשונו ומוציא טיפת רוק מפיו, אבל ה"א כשאדם מוציאה מפיו אינו מרגיש בה לא בשפתיו ולא בלשונו, ואין מוציא בה טיפת רוק מפיו. כל האותיות כולן מקבלות טומאה אבל ה"א אינה מקבלת טומאה". ולמה נדחתה במבחן הקבלה? "מפני שבך עתיד לבא לעולם יום הדין הגדול, שהוא בוער כתנור".

על האות ו"ו נכתב כי היא מייצגת את "ו"ו חותמות של הקדוש ברוך הוא, שבהן נחתמו כל שמות המפורשים שעל כסא הכבוד". ומפני מה הוא "זקוף ועומד ופניו כלפי זי"ן ועומד כמטה? מפני שרמז הקדוש ברוך הוא באותיות שהוא עתיד להכות את הרשעים ע"י שלוחים במטה של אש … עד שנשמע מתוך גיהנם קול ווי ווי לרשעים". התפקיד הזה גם פסל אותה במבחן בריאת העולם.

ומהי זי"ן? הפתעה. "זה שמו של הקדוש ברוך, הוא שהוא זן ומפרנס כל יצורי כפיו בכל יום ויום, מקרני ראמים ועד ביצי כנים". מאידך גיסא, צורתה עומדת לה לרועץ: "זי"ן מפני מה יש לו שני תגין, אחד כלפי וי"ו ואחד כלפי חי"ת? מפני שכל בעל זנות כשהוא הולך אחר הזונה לבא עליה אחת מעיניו כלפי החטא", היא חי"ת, "ואחת כלפי בני אדם שהן דומין לעץ". הזנות אכן פוסלת את זי"ן מבריאת העולם.

מצבה של חי"ת במדרש חמור: "אל תקרי חית אלא חטא". מכאן גם שסיכוייה במבחן הבריאה אפסו בשלב המוקדמות.

ומה מצבה של טי"ת? "אל תקרי טית אלא טיט, … זה טיט שבידו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'הנה כחומר ביד היוצר'". ומפני מה טמון ידו וראשו זקוף והוא קשור כתר? מפני שכל מי שהוא עושה מעשים טובים וצדקה וגמילות חסדים … צריך שלא יתן אלא בסתר". כל זה לא הספיק: "בך אני עתיד לקרא לעמי טמא".

על יו"ד נאמר במדרש: "אל תקרי יוד אלא יד, מלמד שזהו יד ושם טוב שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתן להם לצדיקים לעולם הבא". ולמה האות קטנה כל כך? "ללמדך שכל מי שהוא מקטין את עצמו זוכה שיהיה בנוחלי העולם הבא". ומה פסל אותה? "מפני שבך אני עתיד לברא יצר הרע, שהוא מטעה את הבריות באי עולם".

כ"ף היא "כף שבועה … שהוא מכה זו על גב זו בשמחה רבה בסעודתן של צדיקים". ומפני מה כ"ף "דומה לכסא ופניו כלפי למ"ד? מפני שכל כסא ומלכות אינו מוכן אלא למלכי ארץ לישב". כ"ף משוכנעת שהיא המועמדת האידיאלית בזכות הכתר וכיסא הכבוד, אבל אלוהים משלח אותה: "בך עתיד אני להכות כפי אל כפי להכות בגויים".

למ"ד? ראשי התיבות מגויסים למדרש: "אל תקרי למד אלא לב מבין דעת". ומפני מה למ"ד "גבוה מכל האותיות? מפני שהוא באמצע כ"ב אותיות, והוא דומה למלך שיושב על כסא כבוד ומלכות לפניו ולאחריו, כ"ף שמאחריו זה כסא הכבוד, ומ"ם מלפניו זה מלכות, והוא בינוני כמלך". למ"ד מזכירה לאלוהים שבה ניתנו הלוחות, אבל דווקא שבירת הלוחות פוסלת אותה במבחן בריאת העולם.

מ"ם היא 'פתוחה וסתומה', מ' רגילה ומ' סופית. שתי המ"מים שרות לאלוהים. "מ"ם פתוחה אומרת מלכותך מלכות כל עולמים, ומ"ם סתומה אומרת וממשלתך בכל דור ודור". גם הצורה קובעת: "מ"ם פתוח מפני מה ראשו נמוך כלפי קרקע וידו זקוף כלפי מעלה? מפני שהוא מורה באצבע למעלה כלפי שמים … מ"ם סתומה, שאין מי שיודע מקומו". המלכות לא עוזרת לאות, "מפני שבך עתיד לבא יום מהומה, … ומבוסה ומבוכה לה".

הגענו לאות נו"ן, רגילה וסופית. "מפני מה נו"ן אחד רובץ ואחד זקוף ועומד? מפני שנבראת בו נשמה לבריות, שכל נשמה ונשמה פעם שהיא רובצת פעם שהיא זקופה". ומפני מה "ידיו לאחוריו וירכיו ופניו כלפי מ"ם? מפני שנראה כמי שהוא נופל ומתחנן להקימו". נו"ן טוענת שהיא האות של נר הנשמה, אבל אלוהים מוצא לה תפקיד אחר: "מפני שבך אני עתיד לכבות נרותיהן של רשעים לעתיד לבא".

מה אומר המדרש על סמ"ך? "אל תקרי סמך אלא סומך מך, זה הקדוש ברוך הוא שהוא סומך מכים ונופלים". ומפני מה הוא סתום ואינו פתוח? "מפני שזהו ישראל ששכינה סביב להן כחומה לארבע רוחות, והוא אינו מחליפן בעם אחר, וזרע זרעם אינם מתערבים בזרע אחרים". ולמה נפסלה? "מפני שבך עתידין אויבים לשׂום את עירי לעיים". ס' מחליפה בלשון חכמים את ש' שמאלית.

לעי"ן מעמד נכבד. "לא נאמר אלא עין של תורה, שהיא עין לכל עין, והיא אורה לכל אור, והיא חכמה לכל חכמה, והיא בינה לכל נבונים". מצד שני,  "עי"ן הוא עשו הרשע, שיצאו ממנו טורסיים ופרסיים ומלכות אדום. ומפני מה כרוע ורבוץ? מפני שהוא עתיד ליפול תחת רגליהן של ישראל". לעי"ן אין סיכוי לברוא את העולם: "בך עתידין מנאפין לעבור עבירה בה בסתר, שנאמר 'ועין נואף שמרה נשף', ואני עתיד לעשות בך דין, שנאמר 'ועיני רשעים תכלינה'".

האות הבאה גם היא קשורה לאיבר בגוף. "אל תקרי פ"י אלא פה, ואין פה אלא משה, שנאמר כי כבד פה וכבד לשון אנכי". ומדוע, בהתייחס לפ"א סופית, "אחד יושב ואחד עומד? מפני שהפה אוסר והפה חותם, פה פתוח ופה סתום". היא קשורה לפרעות ולפרעה, ודינה במבחן הבריאה נחרץ.

הגענו לצד"י, והמדרש קובע: "אל תקרי צד"י אלא צדק, זה צדקו של הקדוש ברוך, הוא שהוא עושה עם בשר ודם". מכאן גם השם החלופי של האות המתקיים עד היום. ובאשר לצורתה הרגילה והסופית:" מפני מה אחד יושב ואחד עומד? מפני שיש צדיק כפוף וצדיק פשוט". ומפני מה יש לו שני ראשים? "לפי שהוא עמוד, שנאמר, וצדיק יסוד עולם". כל זה לא מספיק, "מפני שבך עתידין לבוא צרות רבות לישראל".

קו"ף הוא דווקא משה רבנו, "אבי החכמים, אבי כל הנביאים … שהקיף לפני פרעה כל דברי חכמה וכל דברי בינה". ומפני מה הוא גבוה בקומתו ויש לו קרן? "מפני שכל קרני רשעים שהן מהלכין בקומה זקופה מפני גאוותן בעולם הזה, עתיד הקדוש ברוך הוא לגדען מפני כבודן של קו"ף, זה הקדוש ברוך הוא". אני אותה הקדושה, טוענת קו"ף, אבל יש גם שלדים בארון: "בך עתידין קללות לבא בעולם".

רי"ש היא אות בכירה, ראש, "זה הקדוש ברוך הוא שהוא ראש לכל העולם", ו"ישראל שהוא ראש לכל האומות". מצד שני, רי"ש זהו רשע. "ומפני מה קו"ף מחזיר פניו מרי"ש, אלא מלמד שאמר לו הקדוש ברוך הוא לרשע, רשע! איני יכול להסתכל בצלם דמותך". על כן נפסלה רי"ש בבושת פנים: "רי"ש רע ותחלת רשע".

שי"ן היא האות השנואה: "שיניהם של רשעים גמורים … כשם ששי"ן זה יש לו ג' ענפים כך משבר הקדוש ברוך הוא שיניהם של רשעים שלש פעמים". ומפני מה יש לאות שלשה ענפים מלמעלה ואין לו שורש מלמטה? "מפני שאינו דומה אלא לשקר, שאין לו רגלים". מכאן הפתגם הידוע "לשקר אין רגלים" מול האמת, שהעניקה לאל"ף רגליים יציבות. זו גם סיבה לפסילה: "שוא ושקר שניהם נקראו בך, ושקר אין לו רגלים – אף את אין לך רגלים, אות שאין לו רגלים, איך אברא בו את העולם?"

תי"ו? "אל תקרי תיו אלא תאו, זו תאותו של בשר ודם שהוא מתאוה בעולם הזה בכל יום ויום לכל דבר". ו"מפני מה רגלו שמלפניו שבור? ללמדך שכל המבקש ללמוד תורה צריך לכפוף רגליו ולעסוק בתורה". ולמה נפסלה למרות שבה מתחילה התורה? "מפני שאני עתיד לעשות בך רושם על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים אות תי"ו, כדי לאבדם מן העולם". מסתבר שלא סתם תי"ו סוגרת את האלף בית.

Read Full Post »

אחד הנושאים המעסיקים את העולם הרב-לשוני שבו אנו חיים הוא התעתיק. תעתיק הוא מערכת כללים הקובעים את המעבר משפה כתובה אחת לשפה כתובה אחרת. לתעתיק ערך שימוש גבוה בתחומים רבים. הוא משרת אנשים הרגילים לשפה אחת ומבקרים בארץ אחרת, ומבקשים לזהות שלטי דרכים. בישראל, שרוב התיירים המגיעים אליה לא רק אינם יודעים עברית אלא אינם מזהים אותיות עבריות, הסוגיה הזו מרכזית. התעתיק משרת מילונאים דו-לשוניים, המעוניינים שאדם הקורא מילה בשפה שאינו מכיר יוכל לבטא אותה כראוי. אמנם ישראלי סביר מכיר את האותיות הלטיניות, אבל הוא לא יוכל לקרוא מילים או טקסטים באותיות קיריליות המשמשות את הרוסית או את הכתב היווני. זה ודאי המצב בשפות מזרח אסיה, או שפות רבות באפריקה. לתעתיק גם תפקיד בטקסטים מדעיים בתחומים שונים.
בתעתיקים השונים מתגלה מתח קבוע. מצד אחד, היעד הוא להיות מדויק ביחס לשפה ממנה מתעתקים, ולייצג את כל הניואנסים שלה. מצד שני, היעד הוא להיות מובן ופשוט לעין של אדם הדובר את השפה שאליה מתעתקים. דוגמה מעניינת היא התעתיק מיידיש לעברית. יידיש נכתבת באותיות עבריות, אבל השימוש בחלק מהן אינו מקובל בעברית. מדי פעם, כאשר תעתקתי מילים ביידיש זכיתי לנזיפות מדוברי יידיש על כך שלא שמרתי על הכתיב המקורי.
עיקר הדילמות הן כמובן במעבר בין שיטת אותיות אחת לשנייה. המעבר העסיק שנים רבות את כותבי שלטי הדרכים בישראל. המגמה הייתה לדייק בהתאמה לדקדוק העברי. למשל, להבדיל בין ק' ל-כ' דגושה: ק' תיכתב q וכ' – k, וכן בין ב' רפה – v, לבין ו' – w. כך עלה בגורלה של פתח תקווה להיכתב Petah Tiqwa. קורא כלשהו, לא חשוב באיזו שפה, יחשוב שהשם הוא פתח (על ח' ויתרו בתעתיק מזמן) תיקואה, מעין קרקור צפרדעים. העיירה ציפורי נכתבה Zipory והיא תיקרא זיפורי, על פי הדרך בה המילה נשמעת לדובר אנגלית, שהיא השפה המשמשת כברירת מחדל במקרים דומים. משמר דויד תועתקה Mishmar Dawid, להבדיל אותה ממשמר הנגב – Mishmar Hanegev. ההתעקשות על דגשים וניואנסים שכבר איבדו את המימוש שלהם בעברית המדוברת יצרו מפלצות כמו Kefar Shemaryahu או Sede Uzziyyahu.
במע"ץ, האחראית על השלטים, הסתמכו כאן על כללי התעתיק שקבעה האקדמיה ללשון, לה הם כפופים כמוסד ממשלתי. יש לומר שהאקדמיה קבעה שתי מערכות תעתיק, תעתיק מדעי המתייחס לגווני גוונים של ההגייה, ותעתיק שימושי או "התעתיק הפשוט". אבל גם התעתיק הפשוט לכאורה יצר בלבול ולפעמים גם הפך לבדיחה. לאחר מאבק של שנים של אנשי מע"ץ, שמולם עמדה התנגדות הבלשנים שרצו לשמור על יסודות הכתב העברי בעיניהם, ובראשם עוזי אורנן, הוקמה ועדת משנה של האקדמיה לענייני תעתיק שלטים, ובפניה עמדה הצעת ועדת השמות בראשות פרופ' משה בראוור. בישיבה של האקדמיה שנערכה ב-5.6.06 התקבל תעתיק פשוט ונגיש, על פי העיקרון הפונטי – התעתיק יהיה קרוב ככל האפשר לדרך שבה נשמע שם היישוב. Zipory על פי התעתיק הזה תיכתב Tzipory, המושב Sede Uzziyyahu יזכה לחזור לשמו המקורי: Sde Uziyahu, Petah Tiqwa תחזור להיות Petah Tikva ו-Mishmar Dawid – Mishmar David.
גם השפה האחות, הערבית, יוצרת בעיות תעתיק לא פשוטות, וכאן הבעיה כפולה ומכופלת כי הערבי הקורא שלט מתועתק מגלה שלכאורה שיבשו את שפתו. מקרה דוגמה עלה כאשר חבר הכנסת באסל גטאס נחשד בעבירה ביטחונית ועלה לכותרות. האות הראשונה של שם המשפחה נכתבה בדרכים שונות: גטאס, עטאס, ע'טאס ואפילו רטאס. זאת מפני שלעיצור غ, בשונה מ-ع, אין מקבילה טבעית בעברית. התעתיק המדעי המדויק של האות غ הוא ע', לכן הכתיב הנכון הוא ע'טאס. הבעיה היא שהתעתיק הזה לא משקף את ההגייה הפונטית של האות غ, המקבילה ל-ר' החיכית האשכנזית. הח"כ לשעבר ראלב מג'אדלה מתועתק באתר בשמו הפרטי ראלב, ולא גאלב, למרות שמדובר באותה אות. אי האחידות בתעתיק האות غ מתגלה גם במילים או בצירופים שנכנסו לסלנג העברי מערבית. מצד אחד דוגרי; בורגול; גָפיר (נוטר במשטרת המנדט הבריטי). מצד שני – רוּלָה (כינוי לאשה גדולת מידות); רזאלה (איילה, כינוי לנערה יפה); ראס בן ענו (שיבוש של ע'צבן ענו במקור). ראוי גם לציין כי העיר עזה, המופיעה כבר בתנ"ך, נכתבת בערבית غزة (ע'זה) ובאנגלית gaza.
גם העיצור ص יוצר דילמה שעיתונים שונים פתרו אותה בדרך שונה. האות מייצגת צ' נחצית, כבדה, אבל לאוזן העברית היא נשמעת כמו ס', ולכן ראש ממשלת מצרים היה נאסר, ונשיא עירק – סדאם. המקפידים כתבו נאצר וצדאם, הפתרון הזה התרחק מהאוזן הישראלית אבל היה קרוב יותר לעיצור המקורי. בעניין אחר נמצא פתרון יצירתי, והוא עיצורים שאינם קיימים בערבית כמו פ' דגושה וב' רפה. לשם כך הומצאו, כמה אותיות כתב חדשות, המבוססת על צורה קרובה אבל מוסיפות לה נקודות מעל לאות. מובילי דעה ברחוב הערבי יצאו בזעם נגד הרעיון, אבל הוא ממומש בשלטים בכל הארץ.
התעתיק נדרש בכתיבת מילים לועזיות וכן שמות ערים וארצות, וגם כאן יש כמה בעיות לא פתורות. הדילמה עולה כאשר יש שמות לועזיים עם העיצור v או w. בעניין זה קבעה האקדמיה כללים, שעל פיהם באמצע מילה כותבים וי"ו אלא אם כן יש לפני ההגה או אחריו תנועת o או u – כלומר אֵם קריאה וי"ו, בדרך כלל ב-ו' כפולה. בראש מילה כותבים וי"ו, ובסוף מילה כותבים בי"ת. לכן נכתוב ונצואלה, שוודיה, ציוויליזציה, לעומת מולדובה, קרקוב. עקרון האמצע שקבעה האקדמיה פוסל אפשרויות שהיו מקובלות בעבר כמו ציביליזציה ורלבנטי, אבל לטעמי אין לראות בצורות אלה שגיאה. סוגיה נוספת היא תחיבת א' כאם קריאה בתנועת a. אין בנושא הזה כללים מוחלטים. ככלל מומלץ להימנע מהנוהג המסרבל הזה, אבל לעיתים היעדר א' מקשה ממש על הקריאה.
לנושא התעתיק שאלת עומק המתייחסת לשמות שאנחנו נותנים לערים ולארצות, השונים מהשם של הארץ עבור תושביה. על שמות הארצות נכתב כאן בעבר.
גם סוגיית שמות הערים, שיש לה גם היבט פוליטי בישראל, כגון יאפא מול יפו, שווה התייחסות. בפעם אחרת.

Read Full Post »

ברשימה קודמת עסקנו בהומונימים, מילים זהות שאין ביניהן קשר כלשהו, והזהות מקרית בהחלט. לצד ההומונימים רווחות בשפה שתי תופעות קרובות: הומופונים והומוגרפים. ההומופונים הם מילים הנשמעות זהות אבל שונות בכתיב או בניקוד. הומוגרפים הם מילים הנכתבות באופן זהה אבל נשמעות שונות, נושא לרשימה נפרדת.

איך נוצרת תופעת ההומופונים? בעברית יש כר נרחב של סיבות לכך. הסיבה העיקרית היא שבעברית אמנם 22 אותיות המייצגות לכאורה 22 עיצורים, ולמעשה 23, אבל חלק מהעיצורים השונים נשמעים זהים, מאחר שלאורך הדורות ההגייה המיוחדת של אחד מהם נשחקה. הזוגות האלה, כאשר העיצור השני הוא זה שנשחק, הם כ' דגושה/ק', כ' רפה/ח', ב' רפה/ו', ת'/ט', א'/ע'. העיצורים שנשחקו הם עיצורים קשים יותר לכאורה להגייה: ק' ענבלית, ט' נחצית, ח' ו-ע' לועיות, ו' שפתית הנשמעת כמו wow האנגלית.

גורם שני להומופונים הוא שינויי ניקוד, המעידים על כך שבעבר או על פי התקן המילה נהגתה אחרת. כך למשל, מָקור במשמעות מוצאם של נחל, מילה וכדומה נשמע כמו מַקּוֹר של ציפור. הניקוד השונה מייצג את השורש השונה: נק"ר, לעומת קו"ר.

איך מבחינים בין ההומופונים? בעיקר על פי ההקשר. כאשר אומרים שהציפור שבה אל הקן, ברור לנו שהכוונה אינה ל'כן'. כאשר מחפשים את המָקור ההיסטורי של מילה כלשהי ברור שאיננו חושבים שיש לה מַקּור. "כל הנגב" מספר לנו על תופעה המתרחשת ברחבי הנגב. "קול הנגב" יכול להיות תחנת רדיו. מחילת הארנב אינה מספרת לנו שסלחנו – הבאנו מחילה – לארנב. הניקוד מספר לנו שמדובר בשורש שונה. מְחִלָּה של ארנב היא מן השורש חל"ל, מחילה וסליחה – מן השורש מח"ל.

ההומופונים גורמים לעיתים לשגיאות כתיב מביכות בתקשורת או בכתוביות לסרטים ולכתבות. כך על פי הכיתוב מספר הכתב: "צפיתי בהופעה של הכושים העיוורים מדימונה". בעיתון חשוב קראתי כמה פעמים כי "הבעיה נפטרה", באחד הספרים מצאנו שהגיע הזמן "לסכל את האבנים", וכי הרקדנים "קרקרו מסביב לבמה". מורה ללשון מצביעה על בלבול של תלמידים בין 'אורח חיים' ל'אורך חיים'.

לעיתים ההומופונים אינם מעידים על שוני כלשהו במשמעות. במהלך התפתחות השפה העברית נוצרו חילופי אותיות באותן מילים. כך, למשל, 'פרש' המקראית ו'פרס' המשנאית הן אותה מילה, על פי חילופי ס/ש שמאלית בין התנ"ך ולשון חכמים. על פי אותם חילופים גם חסך וחשך, סב ושב, שח וסח, יחש ויחס הן אותה מילה בכתיב שונה והגייה זהה. דוגמה נוספת היא תָאַו ותָאַב, וכן תעה וטעה, חרט וחרת. לעיתים אנחנו מנסים ליצור משמעויות נבדלות: לפרוש שטיח ולפרוס לחם, לתעות ביער ולטעות בחשבון, אבל במקור זה אותו פועל.

יוצרי פרסומות ומותגים מחבבים את ההומופונים, מאחר שהם מעוררים תשומת לב. תעשיינים זריזים המציאו את המילה 'מתבל' עבור קטשופ כדי ליצור עניין וגם לקשר בין המטבל המוכר לתיבולו. הסיסמה "אנחנו לא סמים" מזכירה את הביטוי הנפוץ "לא שמים". לעיתים העיצורים דומים כמו "באתי, רהיטי, קניתי", בהנחה שבפי הישראלי העצל ה' נשמעת כמו א'. ברשות הדואר "דוארים קדימה", לפחות בפרסומות. הסיסמה המפורסמת "לך תצטיין" פעלה על האסוציאציה לגידוף הישראלי "לך תזדיין". הסיסמה הכתובה "האלכוהול משקר" התכתבה עם "האלכוהול משכר". הדרך הזו מתוחכמת, אך גם לה אורבת סכנת אי ההבנה. הסיסמה "בנק דיסקונט מתקוון אליך" בעייתית, מאחר שהפועל "להתקוון" לא חדר עדיין לשפה בנפרד מ"להתכוון".

הומופונים הם מקור לא אכזב למשחקי מלים. על מפלגת העבודה אמר דוד פוגל במאמר במעריב כי מעתה יש לקרוא לה "מפלגה אבודה", ומשחק המלים הזה התכתב עם התחושה שהמפלגה מאבדת את דרכה. במאמר על חברת הצריכה נטבע הצמד "ראוותנות ורעבתנות". בטאון היהודים המשיחיים, כמו גם בטאון התנחלות אלון מורה, נקראים "מעט לעת", ואילו עלון הארכיון הציוני נקרא דווקא "מעת לעט".

גם הגששים, שפעלו בערוצי לשון רבים, השתמשו בהומופונים. במערכון "שוק הספרים" שמענו "הוא הכול קרא, קרע לחתיכות, הוא ילד שובב". במערכון "מפעל הפיס": "חנוק? שו חנוק? אני חנוקייה", ואילו ב"פגז קומפוט" מדובר על "כלה כבדה מאוד". משחקים כאלה אהובים גם על יוצרי תשבצי ההיגיון. שמענו שהכדורגלן פנה לבג"ץ? התשובה: עטר/עתר; שיח שיכורים בפאב? עזוב אותך משטויות/שתויות; הארכאולוג משוטט בחוסר מעש? הולך בטל/בתל; מס הכנסה בחברה קדישא? העמקת הגבייה/הגווייה.

לעיתים ההומופונים יוצרים בלבול במשמעות. דוגמה מעניינת לכך היא הצמד הַדָּרָה (במשמעות הרחקה) להֲדָרָה במשמעות מתן כבוד. הדרה א' היא מן השורש נד"ר, מקורה בנדר, ובפועל הִדִּיר מלשון חכמים, שם הדירו, למשל, את רבי אליעזר מנכסיו. הדרה ב' היא מן השורש הד"ר והיא קשורה ל"והדרת פני זקן" ממשלי, או ל"הדור בלבושו" מישעיהו. וכך חרדי המהדר במצוות עולה לאוטובוס מהדרין, שבו מדירים את הנשים מן הספסלים הקדמיים.

אחת התופעות המעניינות היא מה שאני מכנה "הומופונים נודדים". אלה מילים הנשמעות זהות ויש ביניהן קרבת משמעות מסוימת, ועם הזמן ההבדל ביניהן מיטשטש, הבידול נעלם, ומה שהיה שגיאה הופך לנורמה. הומופונים נודדים כאלה אפשר לראות בזוג החביב 'פיקח' ו'פיכח'. פיקח הוא אדם רואה, ובהשאלה או הרחבת משמעות אדם חכם, הרואה דברים נכוחה. פיכח הוא אדם שאינו שתוי, אבל גם כאן התרחבה המשמעות לאדם שדעתו צלולה, וכשאומרים 'מפוכח' כבר אין לכך כל קשר לשתייה. 'תפל' הוא חסר טעם, 'טפל' הוא חסר ערך וחשיבות. כל אחת משתי המילים התרחבה מעט במשמעותה, והן הולכות ונפגשות.

אחת הדוגמאות הרווחות להומופונים נודדים היא הצמד התרעה/התראה. 'התרעה' נועדה להכריז על סכנה עתידית, 'התראה' היא קביעה שאין לחזור על מעשה שנעשה בעבר. הטשטוש ביניהן מוחלט למרות שהפועל שונה: להתריע לעומת להתרות. גורל דומה יש ל'ניקוי' ו'ניכוי', המשמש בעיקר בתחום הכספים, 'אצור' ו'עצור', וכן 'אחסון' – מן השורש חס"ן המקראי, ו'אכסון', שמקורו יווני. 'אחסון' הוא לחפצים, 'אכסון' לבני אדם, אבל הבלבול רב.

דוגמאות נוספות להומופונים נודדים מתרחשות בצירופים. יש החלפה מתמדת בין 'כהות חושים' ל'קהות חושים'. כהות חושים היא היעדר בהירות מחשבה, קהות חושים משמעותה היעדר חדות מחשבה. טשטוש ההבדלים הזה מוכר כבר במקורות. הצירוף 'פטפוטי ביצים' הוא הומופון נודד של הביטוי התלמודי 'פתפותי ביצים'.

גם בשפות שאינן עברית מכירים את התופעה. אתר בשם eggcorn.com העוסק בתופעה בשפה האנגלית מביא מאות דוגמאות לכך. egg corn, למשל, שפירושו תירס דמוי ביצה, הוא שיבוש שהשתרש של acorn, שפירושו אצטרובל. דוגמות נוספות: rear/rare (אחורי/נדיר), corps/corpse (יחידות/גופה), flower/flour (פרח/קמח) ועוד. הרֶכֶב hummer, באנגלית: 'הנוהם', נשמע לאנשי הצבא בישראל hammer, ועל כן זכה לשם העברי המכובד 'פטיש'.

ולסיום, האינטרנט שבר לגמרי את המחיצה בין הדיבור והכתיבה, ובעקבות זאת נולדו הומופונים כתובים. בשפת ההאקרים שהשתלטה על הכתיבה ברשת נהוג שימוש במספרים ואותיות במקום מילים הנשמעות זהות. מספר 4 מזכיר את המילה for, מספר שתיים מזכיר מילים כמו to או too. האות u נשמעת כמו המילה you והאות t כמו tea. וכך נולדו היצירות הבאות: u2 – גם אתה, 2u – בשבילך. 10q או 10x – תודה רבה. השיטה חדרה גם למשפטים ומילים בעברית, ואת המילה 'מהמם' כותבים במחוזותינו, בפשטות, 100מם. והמבין מבין.

Read Full Post »