בלוג השפה העברית של מילון רב-מילים

השפה העברית לא צמחה בחלל לשוני מבודד. מילים נשאלות משפה לשפה, וגם משמעויות נשאלות משפה לשפה. כאשר מילה מרחיבה את משמעותה בשפה כלשהי, דוברי העברית נוטים להרחיב את משמעותה גם בעברית. התהליך הזה נקרא 'שאילת משמעות'. למשל, המילה המקראית 'כוכב' מקבילה למילה האנגלית star. המילה האנגלית הורחבה ל-movie star – כוכב קולנוע, המילה העברית 'כוכב' הורחבה בהתאם, ומאז היא משמשת במשמעות אדם מצליח ובולט בתחומו, ולא רק בקולנוע.

שאילות משמעות מתרחשות בכל תחומי השפה והחיים; עיקר ההשפעה היא משפות אירופה, ובעיקר הגרמנית והאנגלית. כך המילה הגרמנית Bewegung פירושה גם תנועה פיזית וגם ארגון, וכך גם באנגלית: movement. באמצעות שאילת משמעות נקראים ארגונים גדולים 'תנועות' גם בעברית: תנועת העבודה, התנועה הקיבוצית ועוד. המילה הגרמנית Stand מקבילה בעברית למילה המקראית 'מעמד', שפירושה מצב או כַּן, מקום עמידה יציב. בגרמנית המילה הרחיבה משמעות: מעמד הוא גם שכבה חברתית-כלכלית. בעברית הורחבה משמעות 'מעמד' בהתאם: מעמד הפועלים.

המילה 'מעגל' לתיאור תופעות חברתיות כמו מעגל העוני, מעגל הזנות ועוד היא שאילת משמעות מאנגלית של המילה circle: מעגל העוני: vicious circle of poverty, מעגל השפעה: circle of influence. תהליך דומה מתאר איך התגלגלה המילה 'חוג', שפירושה מעגל, למשמעותה כקבוצה, כגון: חוג כדורגל, חוג ריקוד.

עולם החפצים זוכה אף הוא לשאילות משמעות. תרגום שאילה רב-לשוני הוא בשימושי המילה 'כפתור'. מקור המילה בתנ”ך, בצירוף 'כפתור ופרח' (שמות כ”ה 33), המתאר קישוט דמוי פרח – כפתור הוא הניצן שממנו יוצא הפרח. איך הגיע הכפתור אל הכותונת והמעיל? אליעזר בן יהודה מגדיר במילונו את 'כפתור' במשמעותה הבוטָנית, אך קושר אותה להוראתה כחפץ לבוש: "דבר עבה קצת עגול, כמו מה שמתהווה בצמחים, שמקום שיציץ שם הציץ או יסתעף הסעיף". בן יהודה נסמך על המילה הצרפתית bouton, שפירושה גם ציץ הפרח וגם כפתור הבגד. השימוש במילה אף הורחב למתג החשמל בצרפתית ובאנגלית, ומכאן גם בעברית, על פי הצורה העגולה של חלק ממתגי החשמל.

תהליך דומה אירע גם למילה המקראית 'סוללה'. בתנ”ך היא תל עפר המשמש למצור על עיר, בדרך כלל לצורכי הגנה. היא נגזרה מהשורש סל"ל, או כדברי רש"י: "על שם שסוללים וכובשין אותה במקבות כדי שיתקשה". עם השנים התרחבה המשמעות למערך מבוצר כלשהו, ומאוחר יותר למערך תותחים, ומכאן ‘סוללה ארטילרית’, ובימינו גם ‘סוללת טילים’. הסוללה הזאת נקראה באנגלית battery, מערכת תותחים, בעקבות הפועל הצרפתי batter שפירושו להכות. באנגלית battery הרחיבה משמעות, ופירושה גם מערכת כלים כלשהי הניצבים זה לצד זה, למשל כלי נגינה או כלי מטבח. מאחר שהסוללה החשמלית הראשונה הייתה מערכת דסקיות של מתכות שונות, היא נקראה גם כן battery. כשחיפשו בעברית החדשה שם לסוללה החשמלית, העתיקו מאנגלית את battery, והרחיבו אותה מסוללת תותחים למשמעות הנוספת – סוללה חשמלית, או בגרסה הישראלית, בטרייה.

המילה טובין במשמעות מוצרים שנועדו לשימוש היא צורת רבים של 'טוב'. היא נוצרה בעברית החדשה בשאילת משמעות בעקבות המילה האנגלית goods באותה משמעות.

עולם הניהול שאב מילים רבות משאילת משמעות. למשל, מה מקור המילה 'ישיבה' במובן של פגישה עסקית? בגרמנית Sitzung פירושה גם ישיבה פיזית, וגם ישיבה במשמעות פגישה או מפגש דיון. המילה 'משרד' שחודשה בעקבות 'בגדי שרד' מהתנ"ך משמשת במקורה במשמעות החדר או האתר שבו מתקיימת פעילות מוסדית כלשהי. עם הקמת המדינה היא הורחבה למשמעות תיק או תפקיד בממשלה כמו 'משרד האוצר'. ההרחבה נשענת על המילה האנגלית office – שהיא גם משרד פשוט, וגם תחום ממשלתי.

כך גם בתקשורת. מהיכן הגיעו התחנות לרדיו? שאילת משמעות. באנגלית המילה station מתייחסת למתקן סטטי ויציב, ועל כן נקראו מבני הרדיו 'תחנות', והעברית בעקבותיהן. גם הערוצים השונים, במקור ערוצי נחל, קיבלו משמעות תקשורתית בעקבות channel האנגלית.

תחום הבריאות נהנה אף הוא מהתופעה. בראש צועדת האחות, שאילת משמעות מהמילה הגרמנית Schwester שפירושה גם אחות ביולוגית וגם אחות רפואית. החיבור נולד בתקופה שבה שימשו נזירות בתפקידים רפואיים. ולהבדיל, המונח 'צמח' לאדם שאיבד את רוב תפקודיו הוא שאילת משמעות מאנגלית – vegetative state. המקור לדימוי הוא התפיסה שהאדם מקיים פעילות בסיסית כחילוף חמצן או חילוף חומרים כמו צמח, אך כמו הצמח הוא נעדר הכרה ופעילות מוחית.

בתחום הספרות נמצא שהמילה 'גיבור' משמשת בתחום הספרות והתיאטרון בעקבות hero באנגלית, למרות שהדמות המרכזית אינה דווקא מי שמבצעת מעשי גבורה. בשירה ובפיוט נעשה שימוש ב'חרוזים', וכאן מדובר בתרגום שאילה ותיק מאוד, מאז ימי הביניים. 'חרוז' במשמעות פריט במחרוזת מופיע במקרא: "צווארך בחרוזים" בשיר השירים. בלשון ימי הביניים הייתה השפעה רבה לערבית, בין היתר בתחומי הספרות והשירה. המילה הערבית 'נט'ם' פירושה גם פריט במחרוזת, ובהשאלה פסוק שקול בשירה. חכמי העברית של התקופה שאלו את המשמעות המורחבת של נט'ם, והעבירו אותה כמשמעות מורחבת ל'חרוז'.

במוזיקה מדברים על סולמות. זו שאילת משמעות מן המילה האנגלית scale, שפירושה אמצעי מדידה המחלק תחום מסוים לשלבים. זאת בהשפעת המונח הלטיני סקאלה, שפירושו סולם פיזי וגם סולם מוזיקלי.

בשנות החמישים הוחלט לקרוא לתחום הריגול 'ביון'. המילה החדשה הרימה הרבה גבות, ומתברר שזו שאילת משמעות מן המילה האנגלית intelligence, שפירושה גם תבונה וגם ריגול. 'ביון' היא משל לשימוש הרב שנעשה בתחום הצבאי-בטחוני בשאילת משמעות. למשל, המילה המקראית 'אש' התרחבה להוראת תחמושת שיורים מכלי ירייה, ומשמשת גם כפעולת דיבור, כלומר, זוהי מילת הפקודה לפתוח באש; כל אלה בעקבות הוראותיה של המילה האנגלית fire. את המילה 'כדור' בהוראת תחמושת טבעו סופרי ההשכלה כתרגום למילה הגרמנית Kugel, שהוראתה גם כדור עגול, ובהרחבת משמעות כדור רובה או תותח. הם הציבו אותה בעיקר בצירופים כגון 'כדור ברזל' ו'כדור אש'.

המילה התלמודית 'בסיס' שמקורה יווני בהוראת יסוד או תחתית, התרחבה להוראת מחנה או מתקן שכוח צבאי יוצא מהם למילוי משימותיו, בעקבות המילה האנגלית base. המילה החדשה 'מבצע', שהוראתה פעולה צבאית או תהליך הוצאה לפועל של משימה, חודשה בעקבות המילה האנגלית operation, שהוראתה המילולית מהלך ביצוע, והורחבה באנגלית לתחום הצבאי. באנגלית היא משמשת גם בתחום הרפואה בהוראת ניתוח, משמעות שלא אומצה בעברית. גם המונח 'אש ידידותית' שימש בעבר כשאילת משמעות מהביטוי האנגלי friendly fire, אבל הוחלף ב'ירי דו-צדדי', ובקיצור 'ירי דו"ץ'.

שמות התואר 'יבש' ו'רטוב' מתייחסים בשפה הצבאית לתחמושת: יבש הוראתו ללא תחמושת חיה, רטוב – בתחמושת חיה. מקור המונחים הוא באמצעות שאילת משמעות מן הצבא האמריקני: dry run, אבל הצבא האמריקני שאב אותו מאימוני מכבי האש מראשית המאה העשרים, שם 'תרגיל יבש' (dry run) הוא תרגיל ללא מים, ו'תרגיל רטוב' (wet run) הוא תרגיל עם מים, כלומר, תרגיל מלא. 

ולסיום, גם הסלנג זכה לכמה וכמה שאילות משמעות מרנינות. "השמן קיבל פנסים בעיניים" בשיר השכונה? 'פנס' היא שאילת משמעות מהביטוי המקביל באנגלית: shiner, הזורח או המנצנץ, ולפי השערה אחרת מקורו דווקא ברוסית. בסלנג של פעם הונאה משועשעת נקראה 'מתיחה', שאילת משמעות מהשפה הגרמנית. בשפה זו aufzihen פירושו לעבוד על מישהו, להונות באמצעות תעלול, והמשמעות המילולית: למתוח. גם הפועל 'לסבן' במשמעות דומה מגיע מגרמנית – einseifen שפירושו גם להשתמש בסבון וגם להונות. מכאן התגלגל גם הכינוי 'סבון' לאדם רכרוכי שאפשר להונות אותו. ויש גם תהליך הפוך, כאשר שאילת משמעות משמשת כלשון נקייה. מה מקור המילה 'ישבן' שהחליפה את 'תחת' ואחרים? זו שאילת משמעות מהגרמנית, שבה העכוז הוא Gesäss, מה שיושבים עליו. השימוש במילה מוכר החל משנות החמישים של המאה הקודמת. אגב, בימי תחיית הלשון 'ישבן' היה שם חלופי לקולוניאליסט, אבל זו כבר אופרה אחרת.

Read Full Post »

עולם הציפורים עורר מאז ומתמיד את דמיונם של בני האדם. התשוקה לעוף ולהשתחרר מכבלי כוח המשיכה יצרה לציפורים מעמד מיוחד, שבא לידי ביטוי גם בשפה.

הציפורים נזכרות כבר במיתוס בריאת העולם, שבו נברא בין היתר "כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ" (בראשית, א' 21). הכנפיים הם סמלה של הציפור, ועל כן אדם המגשים את הפוטנציאל שלו "פורש כנפיים". בספר דברים (ד 17) נזכר אף הביטוי "ציפור כנף אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם". לצד זה הוקסמו בני האדם ממגוון הקולות שהציפורים משמיעות, ומכאן הביטוי 'ציפור שיר', תרגום של המונח האנגלי songbird.

את הדימויים הֵזין גם גודלה של הציפור, וליתר דיוק, קטנותה, אם להוציא כמה ציפורים גדולות כמו בת היענה. על מי שממעט מאוד באכילה אומרים שהוא 'אוכל כמו ציפור', ביטוי המככב בכמה שפות והגיע אלינו מיידיש: עסן ווי אַ פֿייגעלע. על הטיפשים נהוג לומר שיש להם 'מוח של ציפור', בעקבות האנגלית. ביידיש מדברים על 'ראש של תרנגולת' ובגרמנית 'מוח של דרור'; בפיליפינית 'מוח של דג', ובמאוריטנית 'מוח של חסילון'.

הציפור זוכה לשדרוג בדימוייה לנפש האדם. הביטוי 'ציפור הנפש' פירושו בתלמוד גרון או גרוגרת, שהוא איבר שפגיעה בו מסוכנת לאדם. שלונסקי העניק לביטוי משמעות של הדבר החשוב ביותר, תמצית החיים, ומיכל סנונית העניקה לו חיי עולם ברב־המכר הבינלאומי "ציפור הנפש". על אדם בעל שיגעונות ותוכניות קשות למימוש אומרים ש'יש לו ציפורים בראש'. גם כאן המקור הוא יידיש. חנוך לוין כתב שיר מצחיק־מריר על 'ציפור המכנסיים', האיבר הגברי המהולל והמשוקץ.

ציפורים הן מקור לדימויים על תכונות בני האדם. אדם בעל נפש חופשית המסרב לקבל מרות הוא 'ציפור דרור', ועל כך נכתב במסכת שבת: "הכא בצפור דרור עסקינן, לפי שאינה מקבלת מרות". נראה אומנם שאין קשר אטימולוגי בין 'דרור' בהוראת חופש, שמקורה באכדית, לבין 'דרור' בהוראת שם ציפור, אבל זהות המילים יצרה את השימוש בביטוי המודרני. גם לכך יש מקבילות ביידיש: 'ציפור חופשית', ובגרמנית: 'חופשי כמו ציפור באוויר'. אדם הנוהג להיות פעיל בשעות הלילה הוא 'ציפור לילה', ביטוי מקובל בשפות רבות. אדם בעל תכונות מיוחדות הוא 'ציפור נדירה', ביטוי שמקורו ברוסית, ואדם תִמהוני או בלתי מקובל הוא 'עוף מוזר'. המקור בכתבי הסטיריקן הרומי יובנליס מן המאה השנייה. הוא כותב על בחירת אישה טובה: "תהא נא יפה, חיננית, עשירה, פורייה… צנועה… אכן, עוף מוזר עלי אדמות, מוזר כברבור שחור. אך מי יכול לסבול אישה שיש בה כל המעלות?"

תכונה אנושית אחרת המומחשת באמצעות ציפורים היא הבינוניות, וכך בביטוי "באין ציפור שיר, גם עורב זמיר", כלומר, כאשר הטובים והמוכשרים נעדרים, גם הבינוניים יכולים למלא את מקומם. המקור הוא באמרה בצרפתית: "באין קיכלי, אוכלים שחרור"; המימוש בחריזה עברית של חרזן לא ידוע.

יכולת התעופה של הציפורים יצרה את הביטוי 'ממעוף הציפור', המתייחס לתיאור דבר־מה בקווים כלליים, בלי להיכנס לפרטים. גם כאן המקור בשפות שונות. התעופה הולידה את המיתוס של הציפור המעבירה מידע או שמועות, שזכתה לפסוק מפורסם מספר קהלת (י 20): "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל, וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר". המדרש מוסיף: "ובחדרי משכבך… אל תקלל, כי עוף השמים יוליך את הקול". הציפור הרכילאית נקשרת גם לביטוי האהוב על רכילאים "ציפור קטנה לחשה לי". דמות ציפור המגלה את האמת מופיעה בפולקלור העמים, וקרויה גם 'ציפור האמת', כגון באגדה "שלושה סיפורים קטנים" מאת האחים גרים. בעולם העבריינים 'ציפור' הוא סוהר שמשתף פעולה עם אסירים, ומעביר מידע ביניהם ולחבריהם מחוץ לכלא. כל אלה הובילו לרשת החברתית הפופולרית טוויטר, שההתכתבות בה קרויה אצלנו 'ציוץ', כאשר עד לפני זמן־מה הייתה הציפור גם סמלה הגראפי.

מיתוס מרכזי אחר הוא 'עוף החול', 'פניקס', יצור דמיוני החוזר לחיים שוב ושוב, ובהרחבה, אדם החוזר למרכז הזירה הציבורית שוב ושוב לאחר שכבר נשכח. המיתוס מתואר במדרש (בראשית רבה יט, ה): "הכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול, … אלף שנה הוא חי, ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקינו ושורפתו, ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אברים וחי".

ציפורים הן יעד מבוקש לציידים בכל הדורות, וגם כאן התפתח עולם הדימויים. על מי שמצליח להשיג הישג כפול באותה פעולה אומרים שהוא 'הרג שתי ציפורים במכה אחת'. הביטוי מוכר בשפות רבות, ויש לו גם חלופות. בגרמנית אומרים 'הרג שני זבובים במכה אחת'. לעומת זאת, דימוי אחר מזהיר מניסיון לממש הישגים רבים מדי בבת אחת, כנאמר "טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ". במדרש נאמר בנוסח ארמי: "טוב ציפור אחת כפוּתה ממאה פורחות" (קהלת רבה ד'). לפתגם נוסחים רבים בשפות היהודים וכן באנגלית. יש גם ואריאציות. ביידיש אומרים: "טוב תרנגול ביד מנשר בשמים". בגרמנית: "דרור ביד טוב מיונה על הגג".

הציפורים העניקו דימויים גם לעולם הבוטני, כמו לפרח 'מקור החסידה' על פי צורתו, וכמובן לפרח המופלא 'ציפור גן עדן'. בגרמנית וברוסית זהו גם שמה של ציפור צבעונית, וכן של קבוצת כוכבים. בספרות ההשכלה קראו לפרפר 'ציפורֶת כרמים'. יש גם מזון הקרוי 'חלב ציפורים', קינוח על בסיס חלבונים מוקצפים; המקור ברוסית וביידיש. זה גם אחד הכינויים לערק, לצד 'חלב אריות'.

כמה ציפורים ספציפיות מהוות מקור לדימויים, כמו היונה והעורב שעליהן נכתב בפוסט קודם. כזו היא למשל בת היענה, הגדולה בציפורים, שהמיתוס על כך שהיא טומנת את ראשה בחול בעת סכנה הפך למוטיב אנושי מאוד. עוף גדול אחר, הנשר, משמש כסמל גרפי במדינות ובצבאות. בין היהודים זכה הרמב"ם לכינוי "הנשר הגדול". זאת בעקבות ספר יחזקאל: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל, גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם, אֶרֶךְ הָאֵבֶר, מָלֵא הַנּוֹצָה, אֲשֶׁר לוֹ הָרִקְמָה, בָּא אֶל הַלְּבָנוֹן וַיִּקַּח אֶת צַמֶּרֶת הָאָרֶז". הפרשנים קושרים את הצירוף המקראי הזה בדרך כלל לנבוכדנצר. הכינוי ניתן גם לרב דוד עדני מתימן מן המאה ה־12, בעל 'מדרש הגדול'. החלום להגיע לארץ ישראל נקשר לנשרים בספר שמות (י"ט 4): "וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי". מבצע העלאת יהודי תימן לאחר קום המדינה נקרא "על כנפי נשרים".

הציפורים משמשות דימוי להרגלי השכמה ושינה של בני האדם בצירוף 'עפרונים וינשופים': העפרונים משכימים, הינשופים מאחרים לישון. ואילו התוכי הוא דימוי לחקיין, הסברים מיותרים.

ונסיים באחת הציפורים המאתגרות והשנויות במחלוקת והיא הקוקייה. שמה הוא אונומטופיאה, חיקוי לקריאת ה'קו־קו', אבל היא התפתחה גם לכינוי גנאי למי שמזניח את חובותיו. זאת בעקבות נוהגה של הקוקייה לנחות בקינים זרים. מכאן כינוי הגנאי 'קוקו' למשוגע, שהתנחל בעברית וזכה להנצחה בסרט "קו הקוקייה". לאלה, אגב, אין קשר לקוקו ולקוקיות בשיער, שהתגלגלו מהמילה הצרפתית queue, שפירושה זנב, ובאנגלית: תור. לא תור הציפור, אלא תור לקופת חולים, למשל.

Read Full Post »

השפה העברית היא אחת, אבל יש לה היסטוריה עתיקה וחלו בה שינויים דרמטיים. בין היתר הם באים לידי ביטוי בשמות השונים שניתנו לשפה לאורך השנים.

יהודית. חוקרי העברית הקדומה מצאו שבארץ ישראל רווחו בימי יצירת המקרא לפחות שני דיאלקטים. ההבחנה המקובלת היא בין עברית דרומית יהודאית, העברית של אזור יהודה שירושלים במרכזו,  הקרויה גם 'יהודית', לבין עברית ישראלית של הצפון, עבר הירדן והשומרון, הקרויה גם עברית גלילית. הסיפור המפורסם על מבחן השיבולת של בני אפרים מעיד אולי על דיאלקט נוסף או תת-דיאלקט ייחודי לבני אפרים. התנ"ך נכתב ברובו ביהודית, שהייתה גם שפת ספרות וגם שפה עממית. במאה השביעית לפני הספירה אומר אליקים בן חלקיה לרב-שקה: דַּבֶּר־נָא אֶל־עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ, וְאַל־תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל־הַחֹמָֽה" (ישעיהו ל"ו, י"א). הם נושאים נשים שאינן מדברות יהודית, מתלונן נחמיה כמה מאות שנים אחר כך (פרק י"ג בספר נחמיה).

שפת כנען. בתנ"ך השפה היא אמצעי תקשורת ולא שפה קדושה בדרך מפורשת, פרט להופעה אחת שבה השפה נקראת "שפת כנען", בספר ישעיה (י"ט, י"ח): "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן, וְנִשְׁבָּעוֹת לַה' צְבָאוֹת".

לשון עברית. 'עברית' כמונח טכני מופיעה לראשונה במגילות ים המלח. מכאן  שהמונח 'עברית' ככינוי לשפה היה קיים גם בימי בית שני, ורק במקרה לא נכלל בתנ"ך. התואר 'עברי' ביחס לשפה מופיע גם בברית החדשה, ומתייחס למכלול הדיבור בארץ ישראל בשפה שמית כלשהי, בעיקר ארמית. שם התואר 'עברי' מופיע במקרא 34 פעמים, אבל לא כשמה של השפה. למקור השם כמה השערות. אחד: זהו אֶפּונים של 'עֵבֶר', נכדו הבכור של שם; השני: זהו מונח גיאוגרפי – עבר הנהר. השלישי קושר בין  העברי לבין החבירו הנזכרים בתל עמרנה, אשר תקפו את ארץ ישראל באמצע האלף השני לפני הספירה. בלשון חכמים 'עברי' בהקשר הלשוני מתייחס לדיבור, לשון, כתב וכן בצירופים 'כתב עברית', 'לשון העברים', ומאוחר יותר 'לשון עברייה' בפיוטי אלחריזי. המונח המקובל היום, 'לשון עברית', מופיע לראשונה אצל רש"י.

לשון חכמים. לאחר גלות בבל השתלט על שפת בני הארץ הדיאלקט שכמעט לא נכנס לתנ"ך: הדיאלקט הגלילי או 'הישראלי'. על השפה הזאת השפיעה מאוד הארמית, אבל זו סוגלה לדרכי העברית ולא נודע כי באה אל קרבה. עליית עזרא ונחמיה ניסתה עדיין לשמור על גחלת שפת המקרא, הפעם משולבת בטקסטים ארמיים, אבל זו הייתה מלחמה אבודה. יהודית חדלה מלהיות שפת דיבור, והכול מדברים בעברית גלילית. היא גם התקבלה כשפת התרבות, ובה נכתבה המשנה, ספר שכולו עברית ונכתב בארץ ישראל. השם שניתן לה בדיעבד הוא 'לשון חכמים' או 'לשון חז"ל'. היא נחשפת גם במגילת ישעיהו שנמצאה בקומראן, ובמכתבי בר כוכבא הכתובים בלשון דיבורית-המונית. העלאת המשנה לכתובים מעידה על החשש של מנהיגי הציבור שהשפה לא תשרוד בסביבה שבה שלטת הארמית. בתקופה הזו נוצר טיפוס המכונה 'לועז בלשונו ויהודי בדתו'.

לשון הקודש. הביטוי 'לשון הקודש' העניק לעברית מעמד מקודש, וגם הטיל עליה מגבלות שבידלו אותה משפת הסביבה ובהמשך מלשונות היהודים. ההופעה הראשונה של המונח מופיעה במגילות קומראן, ושם היא נקשרת לפסוק בספר צפניה (ג, ט): "כִּֽי־אָז אֶהְפֹּךְ אֶל־עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָֽד". בתרגומי המקרא לארמית של הפסוק הראשון בסיפור מגדל בבל, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" מופיע הצירוף 'לישן קודשא'. המונח 'לשון הקודש' מופיע פעמים רבות במשנה ובתלמוד, גם בנוטריקון לה"ק. לעיתים הוא נועד להציג את שפת 'כתבי הקודש' כניגוד לשפת דיבור, וכנגדה עומדים 'לשון הדיוט', 'לשון סורסי' (ארמית), וכן 'לעז'. לצד לשון הקודש מופיעים גם הצירופים 'שפת הקודש' ו'לשון לוחות'.

עברית ימי ביניימית. לשון ימי הביניים לא הציגה מערכת לשונית עצמאית, אבל תרמה תרומה אדירה לחייה של העברית. הספרות והשירה צמחו בעיקר בספרד, בהשראת הפריחה של הספרות הערבית, וכן התפתחו סוגי כתב חדשים. לצד הטקסטים הדתיים משמשת העברית גם בתחומי העסקים והמנהל. היה בה עיסוק רב וחדשני בדקדוק. באיטליה של ימי הביניים צמחו כתבים בתחומי המדעים והרפואה, וזאת בהשפעה יוונית, שהייתה שפתם של היהודים בכמה תפוצות.

עברית משכילית. שלהי המאה ה-18 ולאורכה של המאה ה-19 הן שנות תנועת ההשכלה, הנצר היהודי של הנאורות. משה מנדלסון, מחולל ההשכלה היהודית, סבר שיש לשמור על העברית בתחומי הדת. ואולם, קבוצה לא גדולה של משכילים יהודיים פנתה אל שפת המקרא וחבריה אימצו אותה לצורך כתיבה פואטית, פרוזה והגות. ספרות ההשכלה מוגדרת כשפת מליצה ורבים בה יסודות מיושנים שלא שרדו.

עברית חסידית. לצד העברית הספרותית של המשכילים צמחה חלופה שזכתה לפחות יחסי ציבור: הסגנון הדיבורי-העממי של תנועת החסידות. האתוס העממי של החסידות יצר תרבות סיפור עממי בשפה הקרובה ללשון הדיבור, וכך יצר את החיבור הראשון של העברית לשפת דיבור חיה. באותה תקופה צמחה ספרות היידיש, וחלק מכותביה הפכו בשנות השמונים לכותבי עברית, כשהבולט בהם הוא מנדלה מוכר ספרים, שאף תרגם את כתבי עצמו מיידיש לעברית.

עברית חדשה. העברית המשכילית בישרה על שינוי בשימושיה ומעמדה של העברית, אבל השינוי הפך למהפכה באמצעות  חזונו של בן יהודה, ומה שקרוי 'תחיית הלשון'. החזון נוסח על ידו בעשורים האחרונים של המאה ה-19, אבל החל להתממש בפועל בראשית המאה העשרים, עם העלייה השנייה. אנשי העלייה השנייה התעקשו על השלטת העברית במרחב הציבורי, אף כי שפתם הטבעית לא הייתה עברית. הם יצרו מערכת חינוך לתפארת ברחבי ארץ ישראל שבה למדו, שוב על פי חזונו של בן יהודה, עברית בעברית. מראשית המפעל ועד היום קרוי העידן הנוכחי בשפה 'העברית החדשה'.

עברית ישראלית. העברית החדשה לא קפאה על שמריה, ובהיותה לשון דיבור חיה החלה לעבור שינויים רבים. מי שעמד על המתח בין דימוי אידיאלי של העברית לבין מצבה בפועל היה חיים רוזן, שטבע בספרו "העברית שלנו" את המונח 'עברית ישראלית'. רוזן הצביע על שורה של עניינים שבהם הדובר הישראלי מתרחק מכללי השפה הסטנדרטית ויוצר סטנדרט חדש וקבוע. בלנק ניסה למצוא לשפה הזאת מגדיר בלשני ואחז במונח היווני 'קוֹינֶה', שפה שבה מדברים בני קבוצה, מדינה או אזור. הוא ראה בה תרכובת יסודות הבנויה על העברית הקלסית, השפעות זרות והתפתחות דוברים טבעית. בלנק אף עמד על היווצרות של דיאלקטים פנים-ישראליים, וקבע כי העברית הישראלית הלא מסומנת מעוצבת בתכונות אשכנזיות, ולצידה מתפתחת החלופה המסומנת, המזרחית. לתופעה זו קרא 'אירופאיזציה של העברית'.

פידג'ינית-קריאולית. כמה חוקרים טענו כנגד מעמדה האיתן של העברית הקלסית בעיצוב העברית החדשה, שמדובר בשפה חדשה. היו שהציעו לראות בעברית המשמשת בישראל שפת פידג'ין, שפת דיבור כאוטית, הלוקחת ממקורות שונים ומתקשה ליצור מערכת יציבה. המונח אכן מסביר תופעות שפה שצמחו בארץ ישראל במעבר המאות ה-19 והעשרים, הן אצל בני המושבות והן בערים המעורבות, אך תופעות אלה נעלמו כלעומת שבאו. הבלשן שלמה יזרעאל טען שהעברית המדוברת היא שלב מעל שפת הפידג'ין, הוא כינה אותה 'שפה קריאולית', שהיא שפת פידג'ין שיצרה מערכות דקדוק יציבות ועומדת לעצמה.

ישראלית. הבלשון פאול וקסלר הרחיק לכת וטען שהעברית היא שלוחה של שפות סלאביות, מעורבת ביידיש, ממומשת בצורנים עבריים, במילון עברי. גלעד צוקרמן זעזע בעקבותיו את אמות הסיפין כשהציע להמיר את 'עברית' ב'ישראלית'. ישראלית, אמר, היא שפה היברידית הניזונה ממקורות שונים, בעיקר יידיש, ואין לראות בה ממשיכה טבעית של העברית הקלסית.

התיאוריות המאתגרות זכו לביקורת רבה, חלקה בעלת אופי אידיאולוגי, אך ברובה היא נשענת על העובדות הלשוניות, המעידות שהעברית הקלסית הניחה יסודות מוצקים לעברית החדשה ומכאן גם העברית הישראלית. בלי הקשר הגורדי בין התקופות השונות אין כל דרך לספר את סיפורה של השפה המיוחדת הזאת, העברית שלנו.

Read Full Post »

'מגילת אסתר' נחשבת, אחרי ספרי החומש, לספר הפופולרי ביותר בין היהודים. זאת למרות שהיו ויכוחים מרים על עצם הכנסתה לתנ"ך. המגילה גם תרמה רבות לשפה העברית.

המילה 'מגילה' מופיעה בתנ"ך אך לא במגילת אסתר עצמה. היא מציינת פיסת קלף או פפירוס שלאחר הכתיבה נגללה לגליל. חז"ל קראו כך למגילת אסתר, ומשם נדדה לשאר המגילות. ביידיש רווח הביטוי 'אַ גאַנצע מגילה' המתייחס לנאום ארוך ומייגע. הביטוי נולד עקב החובה לשמוע בפורים את מגילת אסתר מראשיתה ועד סופה ערב ובוקר. השם 'פורים' פירושו גורלות, אבל יש לו הסבר נוסף: הוא חג פרסי, חג נשמת האבות, הנקרא פרווארדיגאן.

מגילת אסתר היא אחד הספרים המאוחרים בתנ"ך. השפה מורכבת יותר, ובין היתר מופיע בה הפסוק הארוך ביותר בתנ"ך, 43 מילים במשפט אחד. מילים רבות במגילה שאולות מארמית, וביניהן מדינה ותוקף. אחרות שאולות מפרסית, בעיקר בתחום המדינה והשלטון: דת שפירושה חוק, גנזים, אחשדרפנים ועוד. 'דת' היא צורה עברית של דאתא הפרסית, שפירושה 'ניתן' או 'נתון', וכך היא מוכרת היום כמילה בינלאומית. בלשון חז"ל פירוש המילה הוא נוהג (כדת משה וישראל), הרמב"ם קושר אותה לאמונה (דת האמת), ורק במאה ה-18 היא זוכה למשמעות המקובלת היום.

כמה מילים עבריות המקובלות עד היום נולדו במגילת אסתר. מרדכי הוא הראשון הנקרא 'יהודי' במשמעות המקובלת היום, ולא רק כמי ששייך לשבט יהודה. הציר סביבו סובבת המגילה היא המילה 'יְקָר', מקורה ארמי ופירושה כבוד. מכאן התגלגל בלשון חכמים השימוש המקושר למחיר 'יוקר'. המילה 'כתר' מופיעה רק במגילת אסתר, תמיד בצירוף 'כתר מלכות', ומקורה בפרסית. 'חור, כרפס ותכלת' פותחים סדרה של אריגים משובחים מן התקופה. 'חור' הוא בד פשתן לבן, נקשר למילה חיוור. 'כרפס' היא כותנה בסנסקריט, 'תכלת' הייתה צבע כחול-סגול המופק מחלזונות. 'בוּץ' הוא בד דק משובח, מן המילה האכדית 'בוסו'. 'שושן' היא עיר הבירה, אך המילה בירה אינה מתייחסת לעיר אלא לארמון עצמו. באכדית birtu פירושה ארמון. ואולם, בעקבות הביטוי 'שושן הבירה' נתפסה המילה 'בירה' בספרות ימי הביניים כעיר המרכזית במדינה, וכך עד היום.

'סריס' פירושה באכדית 'של הראש', בהתייחס למי שעומד לראשו של המלך, ואינה קשורה במקור בפעולת הסירוס. 'תכריך' מופיעה בתנ"ך רק במגילה, כלבושו המפואר של מרדכי. היא מזוהה עם הבדים שבהם עוטפים נפטרים בתלמוד, ובספרות הרבנית פירושה גם קובץ ספרותי. גם המילים נזק, פרשה וכשר מופיעות רק במגילת אסתר. בן יהודה חידש בעקבות מגילת אסתר את המילה 'מָבוֹךְ' והסביר: "מקום שאדם נבוך ואינו יודע איך לצאת", על פי "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (ג 15).

אסתר היא האישה ששמה מוזכר בתנ"ך יותר מכל דמות נשית אחרת. לפי תרגומי יונתן ואונקלוס המקור לשם אסתר היא המילה הפרסית setareh שמשמעה איילת השחר, ובתלמוד הבבלי מקבילים את השם אסתר לאיילת ולשחר. פרשנות אחרת קושרת את השם לאלה עשתורת או אשתר. התלמוד מביא מדרש לפיו השם אסתר מקורו ב'הסתר', על פי הפסוק מספר דברים 'ואנוכי הסתר אסתיר'. השם הדסה מתייחס להדס מארבעת המינים, שבעת העתיקה נחשב לצמח הקשור לאלים. יש הקושרים את השם אסתר עם המילה המדית astra שפירושה גם הדס.

מקורו של השם מרדכי הוא שם האל מרדוך, ובהגייה הפרסית מרדוכא, והוא נזכר גם בשם המלך הבבלי אויל-מרודך. בין העולים מבבל המופיעים בספר עזרא נזכרים שניים ברצף: מרדכי ובִלשן. הצירוף המקרי הזה יצר את המדרש לפיו מרדכי מן המגילה ידע שבעים לשונות, ולכן "היה שמו מרדכי בלשן". מהמדרש הזה נולד שמו של מקצוע הבלשנות.

שמו של המן זוכה לפירושים רבים על ידי חוקרי הפרסית הקדומה. יש טוענים שמקורו ב-manah שפירושה רוח, מחשבה ודעת, שממנה התגלגלה המילה האנגלית mind. המן הוא אפוא 'בעל אותה דעה', 'בעל המחשבה הטובה', או 'הרוח הטובה'. פרשנות אחרת קושרת את המן לאל העילמי הראשי הוּמְבָּן. השם שימש השראה לפולקלור לשוני בשפות היהודים. ביהודית-עירקית נקראת אישה מרושעת הָמָנָה. רעשן פורים נקרא בלדינו אָמָניקוס. לסיקוסים שבקרשים קראו בלדינו 'אוז'ו די המן', עיני המן, והילדים היו דופקים בהם בחוזקה. ילדה פיקחית כונתה בשפה זו אָמָניקה. על אדם רע ובעל ייחוס רע אומרים בלדינו "עמלק ונכדו המן". המאכל 'אוזן המן', ביידיש: האמן-טאשן, נקבע בעקבות דמיון הצליל לגירסה הגרמנית Mohntasch שפירושו כיסוני פרג. יש אפילו טענה שכיסוני המן קשורים למן המתוק שירד במדבר. במדרש מצוי קשר בין המן לאוזניים: "נכנס המן לבית גנזי המלך… אוזניו מקוטפות ועיניו חשוכות". 

לשם ושתי שני פירושים אפשריים בפרסית: 'הנחשקת', וכן וַהִישתי: הטובה ביותר. שני הפירושים מהדהדים במגילה. 'דלפון' בנו של המן קיבל משמעות חדשה: עני, חסר אמצעים, בעקבות 'דל'. יש הגוזרים את שמו מ-dvara pavan, שמשמעו בפרסית 'שומר השער', ואחרים סבורים כי זהו השם האכדי dullupu, 'בעל נדודי השינה'. שמו של הסריס בִּגְתָה בפרסית הוא בגה-דאתא, מה שניתן מן האל. זהו גם שמה הפרסי של בגדד.

ב-1932 הוכרז על תחרות שמות לתהלוכת פורים בתל אביב. בין השמות שהוצעו: חינגאפור, חגמניה, קרני-בעל, משוורתא, פורימון, תהלוכת השוויון, פורקנון, מזמוטים, דיצון ועוד. עדלידע, השם שהתקבל בעקבות מסכת מגילה, הוצע על ידי הסופר י"ד ברקוביץ, וזכה תחילה לקיתונות של לעג.

מגילת אסתר השפיעה גם על שפת הדיבור והסלנג. שירו של לוין קיפניס "משחק פורים" הוליד שיבוש. את הביטוי "אני מלכה אסתר" שיבשו ילדי ישראל ל"אני מלכת אסתר'. בעקבות השיר נתפס מרדכי כדודה של אסתר, למרות שהיה בן-דודה. לפסוק "וּמָה־רָאוּ עַל־כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם" (ט 26) פרשנויות רבות, ואפשר לראות בו מקור לביטוי הישראלי 'מגיע לי'. ואילו דברי המן לאחשוורוש "וְכָל־זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי, בְּכָל־עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת־מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּֽלֶךְ" (ה 13), מוביל לניב הסלנג הישראלי 'מה זה שווה לי'.

Read Full Post »

הדיון והשיח בישראל נעים בין "מדינה יהודית ודמוקרטית" לבין "מדינת כל אזרחיה". בלי להביע עמדה בנושא, כדאי לראות מה אומרת השפה על אחד הקטבים בדיון: "מדינת כל אזרחיה", איך נולד המושג 'מדינה', ומהו 'אזרח'. בהמשך נשפוך אור על המפגש המרתק בין 'יהודי' ל'דמוקרטי'.

'מדינה' היא חבל ארץ שיש לו שלטון מרכזי עצמאי. מקור המילה במקרא. כך בפסוק הפותח של מגילת אסתר. על אחשוורוש נכתב שם שהוא "הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה". ככל הידוע, אלה לא היו מדינות נפרדות במובן הקיים היום, אלא גלילים או חלקים של מדינות גדולות. ראיה נוספת לכך היא שבלשון חכמים 'מדינה' פירושה לפעמים עיר. בערבית זה פירוש המילה מדינה – עיר. ערים רבות במרחב הערבי נקראות מדינה. המפורסמת בהן היא העיר אל-מדינה בערב הסעודית הקדושה לאסלאם. הבירה העתיקה של מלטה, ששפתה שמית, קרויה אף היא מדינה.

'מדינה' נגזרת מן השורש די"ן. היינו, ההגדרה המכוננת של מדינה היא מערכת משפט וחוקים עצמאיים, כפי שאפשר להבין גם ממגילת אסתר, המזכירה את חוקי שתיית אלכוהול. בשפות אחרות מדגישים דווקא את האלמנט היציב של 'המדינה': state באנגלית או  Stadt בגרמנית. על בסיס המילה חידש איתמר בן אב"י את 'מדינאי', מנהיג בעל חזון ועמדות החורגות מהעסקנות הפוליטית, וכן את המילה מדינאות. מכאן גם 'מדיניות', כלומר, העקרונות שלפיהם פועלת המדינה, ובהרחבה כל ארגון או תנועה. ועל כך טבע הארי טרומן את האמרה הידועה שלפיה "מדינאי הוא פוליטיקאי 15 שנים אחרי מותו".

המקבילה המקראית הקרובה יותר למשמעות המודרנית של מדינה היא 'ממלכה', וכאן המונח נקרא על פי הראש, המלך. המונח מופיע בתנ"ך כ-120 פעם, גם בהתייחסות לממלכת דוד או שלמה, ואף לממלכת אלוהים או ממלכות הגויים. לכאורה, פרט למדינות שבראשן עומד מלך, וגם לו ברוב המקרים מעמד סמלי, 'ממלכה' אינה המילה המתאימה למשטרים הקיימים. עם זאת, היא הרחיבה את משמעותה לתחומים שאינם מדיניים, כגון 'ממלכת החי', ומשמשת השראה למותגי צריכה: 'ממלכת החלווה', 'ממלכת האגוזים', ולצד אלה 'ממלכת הדמיון'.

ובכל זאת הייתה לממלכה עדנה בזכות שם התואר 'ממלכתי', והמושג הכללי 'ממלכתיות', שקנו שביתה בעברית החדשה בהקשרים שונים. החוקר ניר קידר מצא שאבי השימוש במונחים אלה הוא דוד בן גוריון. בן גוריון, מספר קידר, תרגם את הביטוי מרוסית עוד בתחילת המאה העשרים, הרבה לפני הקמתה של מדינה יהודית. תחילה השתמשו העולים מרוסיה במילה 'ממלכה' כדי לתאר 'מדינה', משום שלא הייתה בעברית מלה מודרנית שתתאר את התופעה. הם עשו כן משום שברוסית מודרנית המלה 'גוסודרסטבו', שפירושה המילולי ממלכה, מציינת מדינה. במקביל הם הנהיגו גם את שם התואר 'ממלכתי' על-פי תרגום התואר הרוסי המקביל 'גוסודרסטבני', שמשמעותו 'של המדינה', ומילולית 'ממלכתי'. בן גוריון כבר כתב על כך ב-1912, והשתמש במונח בהרצאה שנשא במגדיאל ב-1928.

מה אִפשר את השימוש ב'ממלכתי' גם כש'מדינה' כבר הייתה המונח המקובל? היא מילאה חסר לשוני. 'ממלכתי' הוא שם תואר המתייחס להתנהגות, לטקס או לטקסט מאחד, המתעלמים או מדלגים על חילוקי דעות וזרמים מתנגשים בחברה. 'התנהגות לא ממלכתית' של איש ציבור היא התנהגות בוטה ומפלגת. טקס ממלכתי הוא פשוט טקס שמארגנת המדינה.

מונח שהשימוש בו לא תמיד ברור בהקשרים אלה הוא 'רפובליקה'. מקור המילה מלטינית: res publica, בתרגום מילולי: עניין הציבור. אליעזר בן-יהודה קרא לה 'קְהִלִּיָּה', שם הניתן כיום לחברות קטנות יותר. האקדמיה ללשון החליטה לשמור על השם הלועזי. רפובליקה  היא לכאורה מדינה דמוקרטית לכל דבר, שיטת ממשל הנקבעת באמצעות בחירות ואינה עוברת בירושה כמונרכיה. השימוש במילה נדד אל שם התואר: 'רפובליקני', המוכר בפוליטיקה האמריקנית, ומעביר את הדגש אל ערכים ואידיאולוגיות. לכאורה, הרפובליקני מעמיד את המדינה בראש סולם הערכים שלו, בעוד 'הדמוקרט' או 'הליברל' מעדיף את חירויות הפרט. גם הבחנה זו התיישנה.

מהו אזרח? במשמעות המודרנית 'אזרח' הוא אדם השייך למדינה באופן רשמי. בתנ"ך המילה מופיעה 17 פעמים, ושם מבחינים בין אדם ששייך לעם או לממלכה ונקרא אזרח, לבין אדם שהגיע אליה מארץ אחרת ומעם אחר, הנקרא 'גֵר'. בספר תהילים מופיע פעם אחת הביטוי 'אזרח רענן'. על-פי ההקשר הכוונה לעץ רענן. הפרשנות המקובלת היא שבביטוי הזה משווים את העץ לאדם ששייך למקום שבו הוא נמצא. אברהם אבן עזרא הופך את המשוואה, וטוען שהמילה אזרח פירושה עץ, ובאמצעותה אנחנו משווים את תושב המדינה לעץ שנטוע באדמה.

במדינה שבה אנו חיים היום, אנו עושים הבחנה בין אזרח המדינה לבין תושב שאינו אזרח. אזרח הוא בעל 'אזרחות', וזכאי לזכויות רבות. הוא רשאי להצביע בבחירות, ונושא תעודת זהות ודרכון של המדינה. במציאות הגלובלית, הקשר בין הישיבה הפיזית במדינה לבין מעמד האזרחות התעמעם, ורבים בישראל נושאים אזרחות כפולה, לפעמים בלי שכף רגלם דרכה על אדמת המדינה שבה הם מוגדרים 'אזרחים'. מאידך גיסא יש המסרבים להיות שייכים למדינה כלשהי, ומגדירים את עצמם 'אזרח העולם'.

ל'אזרח' נוספה במדינת ישראל משמעות ייחודית: 'אזרח' הוא אדם שאיננו חייל. לכאורה יש כאן בלבול מסוים, שהרי גם אדם המשרת בצבא הוא אזרח המדינה. המשמעות הזאת מושפעת משפות לועזיות באמצעות שאילת משמעות. למשל, באנגלית שם התואר  civil קשור לנוהגים ואורחות חיים של התושבים, כלומר, האזרחים, ומכאן גם 'ציביליזציה', ואילו civilian פירושו באנגלית תושב המדינה שאיננו חייל. כך גם נקלט בסלנג של פעם המונח 'ללכת בציביל', בבגדים אזרחיים, בהשפעת הגרמנית. על חייל שמשתחרר אומרים שהוא 'יוצא לאזרחות', וחייל בחופשה לובש 'בגדים אזרחיים'. כאשר במלחמה נפגע אדם שאיננו לוחם נאמר שנפגעו 'אזרחים חפים מפשע', או 'אזרחים תמימים'. על אדם הנאבק למען מטרה חשובה, לא בשדה הקרב אלא בחיים הציבוריים, אומרים שיש לו 'אומץ לב אזרחי'.

מן המילה אזרח נגזר הפועל 'להתאזרח'. הביטוי מתייחס פורמלית למי שהמדינה מסכימה לתת לו אזרחות, אבל המהלך לא הושלם עדיין, ולהם אנו קוראים 'מתאזרחים', ביטוי המוכר מתחום חוקי ליגת הכדורסל. כשמנהג מסוים נעשה מקובל בחברה אומרים שהוא 'התאזרח'. אחד העם התייחס במאמריו למילים לועזיות המשמשות בשפה, והעניק להם מעין רישיון בטענה שהן 'התאזרחו' בשפה.

ההתפתחות המרשימה בהיבט הלשוני היא דווקא של שם התואר, 'אזרחי'. לוח השנה הנוצרי, שאנו משתמשים בו כמו בכל העולם, נקרא גם 'לוח השנה האזרחי', והשנה הנוצרית נקראת גם 'השנה האזרחית'. 'אזרחי' כאן פירושו "לא לפי הנהגים של הדת היהודית". משמע, קיימת בשימוש הזה לעומתיות בין 'יהודי' לבין 'אזרחי', המזכירה לנו את הלעומתיות בדיון הציבורי בכלל, ואת הפער בין 'מדינה יהודית-דמוקרטית' ל'מדינת כל אזרחיה'. בהתאמה, מי שמתחתן בטקס לא דתי עושה זאת ב'נישואין אזרחיים'. מונח שהשתרש בשיח הציבורי הוא 'החברה האזרחית', שהיא מכלול הפעילות, ההתאגדויות והמהלכים שאינם תחת כנפיהם של מוסדות המדינה, ולעיתים אף פועלים נגדם.

מה משותף לשימושים המגוונים האלה של 'אזרחי'? המשותף להם הוא שחרור משייכות מוסדית, אם אלה הצבא, הדת היהודית, הרבנות ומוסדות המדינה בכלל. והרי לכם אוקסימורון. 'אזרח' הוא מי ששייך פורמלית למדינה, 'אזרחי' הוא מי שמתנער ממוסדותיה. נפלאות דרכי השפה.

Read Full Post »

טבח השבעה באוקטובר הפנה את הזרקור אל התנועה הקיבוצית הקיימת כבר 113 שנה. עד שנות השמונים של המאה הקודמת היא הייתה אחד הסמלים של החברה הישראלית המתחדשת, מאז ירדה קרנה וגם הייתה מקור לביקורת קשה, חלקה דמגוגית. החשיפה העכשווית לקיבוצי העוטף גילתה קהילות עובדות, היושבות על גבול הארץ ומנהלות את חייהן ביושר ובמסירות.

ההפרטה שהחלה לפני כשלושים שנה, ובקיבוצים רבים לא הושלמה עדיין, שינתה את פני הקיבוצים, וגם את שפתם. הקיבוץ השיתופי, שעדיין כעשרים אחוז מהקיבוצים דוגלים בו, יצר שפה ייחודית שמי שלא חי אותם יתקשה להבינה. זו הזדמנות לשוב ולהיזכר, מה גם שכאמור היא לא נעלמה לגמרי.

כבר בשנים הראשונות התקבעו לצורת ההתיישבות הזו שני מונחים: 'קבוצה' ו'קיבוץ'. 'קיבוץ' הושאל מהז'רגון החרדי, שם הכוונה לישיבה של אברכים נשואים. את הקיבוצים הקימו 'קומונות', מונח שנשאב מן המהפכה הצרפתית ומן המסורת המרכסיסטית.

'קבוצה' התייחדה לחבורה קטנה שהתעקשה לא להתרחב, עיקרון שנשבר כשהבנים הראשונים הגיעו לבגרות. לעומתה נולד 'הקיבוץ הגדול' הדוגל בהתרחבות ללא גבולות, וכך נוצרו קיבוצי ענק כמו גבעת ברנר ויגור. נוצרו שלוש תנועות על מרכזיות: 'הקיבוץ המאוחד', שנבנה בעיקר מהקיבוצים הגדולים, 'הקיבוץ הארצי' הקרוב לעמדות מפ"ם, ו'איחוד הקבוצות והקיבוצים' הקרוב למפלגת השלטון דאז, מפא"י. בקיבוץ המאוחד הושם דגש על הצד הכלכלי-חקלאי של היישוב, ולכן הקיבוץ נקרא למעשה 'משק'.

מילת השייכות המובילה במבנה הקיבוצי היא 'חבר'. מי ששייך לקיבוץ, מוסדית ואינטימית, הוא 'חבר קיבוץ', שהתקבל בטקס 'קבלה לחברות', לעיתים לאחר תקופת 'מועמדות'. לעומתו מי שאינו חבר הוא 'תושב', מונח שבשפה הכללית פירושו דווקא 'אדם השייך למקום באופן קבוע'. לצד זה היו גם 'זמניים', חסרי מעמד קבע, כגון מתנדבים, נערי חברת הנוער ועוד. בחלוף השנים נוצרה גם שכבה לא פורמלית: 'וותיקים', שהם מייסדי הקיבוץ, ובכמה קיבוצים התרוצץ המונח האירוני 'לוֹרד', ותיק שאיבד את השפעתו בקיבוץ.

לאורך שנים הייתה העבודה החקלאית ליבו של המשק הקיבוצי. בדרך כלל המונחים נלקחו מהמילון הכללי כמו לולן, רפתן וכדומה. לעובדי השדה קראו בשם הערבי פלחים, אך עם הזמן השם הוחלף לנוטריקון גד"ש, גידולי שדה, ובהרחבה 'גדשניק'. משמעות מיוחדת ניתנה למילה 'שבת'. פירושה היה מצד אחד הוא נקרא כך לתורנות השבת של החבר, מצד שני 'שבת' היה גם יום מנוחה באמצע השבוע – למי שעבד בשבת.

סידור העבודה, ובקיצור 'הסידור', היה מוסד רב השפעה, בעיקר על פי העיקרון שחבר אינו קבוע בענף, אלא משובץ מדי יום לענף אחר. גם 'סידור', אולי באופן לא מודע, נלקח מהמילון היהודי. 'הסידור' היה טבלת ענק המשלבת את רשימת חברים עם רשימת הענפים. הטור המשעשע והמבוקש ברשימת הענפים היה 'גשם והפרעות', שבו שובץ מי שלא נמצאה לו עבודה לאותו יום. חבר שנדד מדי יום מענף לענף נקרא 'פקק'. בקיבוץ בארי היה נהוג המונח 'ג'ו', שם קוד לחבר לא קיים המצורף על ידי הסדרן למשימות עבודה ושמירה בהיעדר חבר אמיתי.

אחוז מסוים של חברי הקיבוץ יצאו לפעילות במרכזי התנועות, והם נקראו 'פעילים' או 'שליחים'. כמה מהם היו עסקנים קבועים שהגיעו לקיבוץ רק בסופי השבוע. בספרון "המימרה בכפר" מאת מרדכי האלטר שיצא בשנות השלושים הובאו כינויים שדבקו בחבורה הזו: 'מאוהדי רעיון העבודה', 'מוסף לשבת' החוזר בסופי שבוע לקיבוץ, 'נע ונודניק' או 'מרצה נודד'.

הקיבוצים לא הצטיינו בשוויון מגדרי. תפקידי השירות והחינוך נדדו כמעט בלי בקרה אל הנשים. 'קומונרית' הייתה האחראית על מחסן הבגדים, ויש שקראו לה 'קומוניסטית'. 'אקונומית' הייתה ממונה על ניהול המטבח. הכנת האוכל הופקדה בידי 'מבשלת'. כאשר החלו להביא בעלי מקצוע לתחום הגיעו גברים, אבל הם נקראו 'טבחים'. חבֵרה האחראית על הכנת האוכל לילדים נקראה בביטוי שהיה למשל ושנינה: 'מבשלת ילדים'.

עד קום המדינה, וגם בימי הצנע, רמת החיים בקיבוץ הייתה נמוכה. מאותה תקופה נותר המונח הידוע 'רכבת', החזרה מאורגנת של הצלחות למטבח כשהארוחה לא הצליחה. הקפה של הבוקר נקרא בלעג בכמה קיבוצים 'מיץ שורשים'. מאבק עז ניטש על המעבר מהגשה לשולחנות להגשה עצמית. המגישים הציעו לצד המנה העיקרית גם 'בִּמְקום', במלעיל. במרכז השולחן עמד כלי לאיסוף השאריות שכונה 'כֹּלבּוֹיניק', וגם 'ציבורית'.

תחום הצריכה ההוא התחום הרגיש ביותר בחיי הקיבוץ. תחילה הונהגה 'קומונה א' שבה נדדו אותם בגדים בין החברים. בהמשך עברו מוצרי שונים מהמאגר הכללי אל החבר היחיד או המשפחה. בשנות השבעים ואילך כבר הוצעו שיטות חלופיות, שנעו בין 'תקציב כולל', מעין משכורת, מול 'חלוקה חופשית', שבה כל אדם לוקח על פי צרכיו ללא תקצוב.

מוסד רב חשיבות נקרא צרכנייה, מרכולית או מחסן חצר. למוסד הזה נקשר הביטוי שהיה מקובל בלא מעט קיבוצים 'סל פֶּן', אביזר אחסון מזון למטרות שונות, על פי הפסוק: "תמיד טוב שיהיה בבית, פֶּן יבוא הבן לביקור" שלישייה לאיסוף מזון, סימן היכר של החבֵרה המקוששת לביתה, נקראה מְנַשְקֶה, כנראה בעקבות הביטוי הצרפתי הידוע "מנאז' א טרואה".

תחום נוסף המבטא את הבידול מצורת החיים הלא שיתופית הוא תחום הדיור. מגורי חבר הקיבוץ נקראו 'חדר', ואילו  לשם 'בית' זכה רק בית הילדים. הילדים היו בבת עינה של ההוויה הקיבוצית. הם זכו לכינויים 'ילדי שמנת',  'ילדי תנובה' או 'מרצ'יפנים', והקיבוץ השתדל שלא יחושו את אווירת הצנע הכללית. הפסיכולוג ברונו בטלהיים העניק לבני הקיבוץ את הכינוי 'ילדי החלום', ובסרט על החינוך הקיבוצי הם נקראים 'ילדי השמש'.

השיטה ששלטה בקיבוצים עם שנות השמונים הייתה 'הלינה המשותפת'. היום חולק בקפידה לפעילות הלימוד עם המטפלת או המורה הקבועה, 'הקמה' או 'הלבשה' בשעות אחר הצהריים המוקדמות, 'השכבה' לקראת הלילה, ובתווך כמה שעות בחדר ההורים, שנקראו, לפחות בקיבוץ הארצי,  'בילוי', ולעיתים 'טיול'. עם השנים רוככה השיטה, הורחבה נוכחות ההורים בחיי הילדים, ונולד המוסד המתוק-מריר "שעת אהבה", שבה נדדו הורים, בעיקר אימהות, להיות עם הילדים זמן קצוב במהלך היום. ילדים שהגיעו להתחנך ללא הוריהם נקראו 'ילדי חוץ' או 'עירניקים'. הילדים שהגיעו לחופשות ארוכות אצל קרובי משפחה בקיבוצים נקראו בשם האירוני 'ילדי החופש' או 'מבשרי הקיץ'.

היבט שהעסיק מאוד את הקיבוצים הצעירים הוא ריבוי הרווקים והצורך למצוא בני זוג, כשההיצע מצומצם ביותר. הספרון "המימרה בכפר" מתעד את מצבם בכמה ביטויים: ראשי התיבות 'ארז' היו 'ארגון רווקים זקנים', ולרווק קראו 'קבוצה אינטימית'. היו חדרים המיוחדים לרווקים שכונו 'חדרי תקווה', אחרים נידונו למעמד של 'פּרימוּס', חבר הנכנס שלישי לאוהל של בני זוג. לאלה היו שמות נוספים: שליש, תוספת ערב, מקרר, שניים חיים ואחד מת. עם השנים הוקמו מוסדות שידוכים, ובראשם מפגשים של רווקים בבתי מלון בנתניה, מה שנקרא 'נופש רווקים' או 'חָתַנְיָה', והוליד זוגות רבים.

כל זה התהפך, כאמור, במהלך הדרמטי של ההפרטה, שנולד אחרי משבר כלכלי שאיים לרסק את התנועה הקיבוצית כולה. מזכיר הקיבוץ הוחלף במנהל, בדרך כלל שכיר שהגיע מבחוץ. המזכירות הוחלפה ב'הנהלה', כשמעליה מפקחת הנהלת-על חיצונית שנקראה דירקטוריון, כאשר יו"ר הקיבוץ הוא  מנכ"ל-על, בדרך כלל חיצוני.

בעקבות ההפרטה חדרו לשפת הקיבוצים מונחי יסוד מהשיטה הכלכלית השלטת: פרנסה, פיטורים, אבטלה, פנסיה, פערי שכר, וכמובן 'משכורת' או בשמה המכובס 'שכר דיפרנציאלי'. מז'רגון מדינת הרווחה נלקח המונח 'רשת ביטחון', דגם הפרטה שנועד לשמור על קיום מינימלי בכבוד לשכבות החלשות בקיבוץ. את ה'חדר' ו'השיכון' החליף המונח הכללי 'דירה', ובשפה המשפטית 'נכס'.

הקיבוצים התפלגו כאמור לרוב מופרט ומיעוט שיתופי. תומכי הקיבוץ המסורתי קראו לעצמם 'הזרם השיתופי', תומכי השינוי העדיפו את 'הקיבוץ המתחדש'. זוג מונחים יצירתי יותר הוא 'קיבוץ תמיד' המסורתי, מול 'קיבוץ עתיד'. קטגוריה ספציפית היא 'קיבוצי נדל"ן', קיבוצים במרכז הארץ בעלי פוטנציאל למכירת אדמותיו לבנייה.

בתוך כל אלה חזר לאופנה המונח הנשכח שנולד בימי "קהילייתנו" לפני כמאה שנה, 'קהילה'. 'קהילה' לא החליפה את 'קיבוץ', אבל השימוש הגובר בה מעיד על העברת הדגש מהשיטה השיתופית ליסודות של הווי משותף, סולידריות, ומידות שונות של שותפות בנכסים ובחלוקת המשאבים.

Read Full Post »

בט"ו בשבט נהוג לאכול פירות יבשים לצד פירות טריים. זהו גם חג סביבתי המזכיר לנו את משבר האקלים. בשנים האחרונות גרם משבר זה לבצורת וליובש בארץ ובעולם. אבחן כאן את מגוון המשמעויות של המילים שנגזרו מהשורש יב"ש, כגון: הִתְיַבֵּשׁ, יַבֶּשֶׁת, יַבְשׁוּשִׁי ועוד.

המשמעות הבסיסית של התואר יָבֵשׁ היא 'לא רטוב, לא לח' או 'ריק ממים', למשל במקרא: "כל עץ לח וכל עץ יָבֵשׁ" (יחזקאל כא ג). המילה 'יבש' מתארת במקרא גם פרי: "וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל" (במדבר ו ג), לצד המילה 'צימוק' המופיעה אף היא במקרא במובן 'עינב יבש'. כאשר בני ישראל מתלוננים בפני משה שאין להם בשר לאכול במדבר, הם אומרים: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר יא ו). הרמב"ן הציע שני פירושים לביטוי זה. לפי הראשון, בני ישראל התחממו מרוב תאווה למאכלים אחרים ולכן נפשם 'התייבשה'. לפי הפירוש השני, חסר לבני ישראל מאכל שיש בו כדי "לחלח" את הגוף. בלשון ימינו בני ישראל היו אומרים למשה: "ייבשת אותנו" (על השימוש המיוחד הזה ארחיב בהמשך).

במקרא נגזרו כמה פעלים מהשורש יב"ש. בבניין קל נגזרה הצורה יָבֵשׁ (המנוקדת גם יָבַשׁ בימינו) במובן 'נעשה יבש, איבד את לחותו', לדוגמה: "אָזְלוּ מַיִם מִנִּי יָם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ" (איוב יד יא‏). לפועל הזה יש גם כמה משמעויות מיוחדות במקרא. בספר מלכים א' (יג, ד) מסופר: "וַיִּשְׁלַח יָרׇבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ [את איש האלהים]; וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו". כלומר, ידו של ירבעם התאבנה והוא לא יכול להזיז אותה. דוד המלך אומר במזמור תהלים (כב, טז): "יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי", כלומר כוחו אזל והוא נחלש מאוד. חרס נחשב לחומר קשה ויבש מאוד לאחר קלייתו בתנור. בעקבות פסוק זה נוצר הביטוי יָבֵשׁ כַּחֶרֶס במובן 'יבש לגמרי'.

הנביא יחזקאל (לז, ד) מתאר את חזון "הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת" כמשל לשיבת ציון אחרי גלות בבל. הוא מסביר את המשל והנמשל: "הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (שם, פס' יא).

הפועל יִבֵּשׁ בבניין פיעל פירושו הפך משהו רטוב או לח ליבש, למשל: "גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַּבְּשֵׁהוּ וְכׇל הַנְּהָרוֹת הֶחֱרִיב" (נחום א ד). במקור פועל זה משמש במשמעות פיזית של מניעת אספקת מים, שהם משאב חיוני. בימינו יש לו גם משמעות מטפורית של מניעת אספקה חיונית, תקציבים, סיוע וכד' מיישוב, מוסד, או ארגון, לדוגמה: "החברים טענו שההחלטה למנוע מהם את האשראי תייבש אותם לגמרי ותביא לחיסול המשק".

הפועל המקראי הוֹבִישׁ (מהשורש יב"ש בבניין הפעיל) משמש באותה משמעות כמו 'ייבש', למשל: "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" (יהושע ב י). ‏צורות אחרות של הפועל 'הוביש' נגזרו מהשורש בו"ש במובן 'בִּיֵּשׁ'.

בלשון המקרא נגזרו גם כמה שמות עצם מהשורש יב"ש. יַבָּשָׁה היא שטח אדמה יבש שאינו מכוסה מים. בסיפור בריאת העולם נאמר: "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן; וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (בראשית א, ט-י). המילה יַבֶּשֶׁת מופיעה במקרא פעמיים כמילה נרדפת ל'יבָּשה', בין היתר: "אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ" (תהלים צה ה). בלשון חז"ל מילה זו מופיעה במובן 'ירקות מיובשים': "אין כובשין ואין מייבשין יבשת [..] מחוצה לארץ לארץ" (תוספתא שביעית ד י). בעברית החדשה החלה המילה 'יבשת' לשמש כחלופה למונח הגיאוגרפי 'קונטיננט' במובן כל אחד משטחי היבשה הגדולים של כדור הארץ: אסיה, אפריקה, אירופה וכו'.

במקרא מופיעה גם המילה יְבֹשֶׁת במובן 'היעלמות המים' בסוף סיפור המבול: "וַיְשַׁלַּח [נֹחַ] אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח ז).

בלשון חז"ל נוצר התואר יוֹבְשָׁנִי במובן 'יבש': "טובעני ולא יובשני" (תענית י ע"א). ברבדים מאוחרים יותר של העברית נוספו הפעלים יֻבַּשׁ והִתְיַבֵּשׁ. זה האחרון מופיע, בין היתר, במדרש שנתחבר בימי הביניים: "עד שלא תבוא תקופת תמוז [העשבים] מתיבשין ואחר כך נעשין קוצין" (מדרש תהלים לז ב, הכתיב במקור). בימינו יש לפועל 'התייבש' משמעות נוספת של אובדן נוזלים בגוף.

המילה יֹבֶשׁ מופיעה בלשון ימי הביניים, גם בכתבי רפואה מאותה תקופה וגם בספר הכוזרי ליהודה הלוי: "הַחֹם וְהַלַּחוּת וְהַקּוֹר וְהַיֹּבֶשׁ" (מאמר ג, כג). בעברית החדשה נוצר גם התואר יַבְשׁוּשִׁי שפירושו מעט יבש או לא עסיסי.

רוב המילים מהשורש יב"ש קיבלו בלשון ימינו משמעות נוספת מטפורית, חלקן בלשון הדיבור וחלקן בשפה ספרותית. כפי שכתבתי כאן בעבר לחלוחית נתפסת כסימן לחיים, למרץ ולרעננות; ואילו היעדר לחות, כלומר יובש, נתפס כסימן לשעמום או לחוסר מעוף. בחזון העצמות של יחזקאל שנזכר לעיל היובש מסמל את אובדן התקווה. התארים 'יבש', 'יבשושי' ו'יובשני' (בספרות) משמשים גם במובן 'משעמם', 'חדגוני' או 'חסר חיים'. הפועל 'התייבש' נאמר גם על מי שאיבד את החיוניות שלו. הפועל 'ייבש' משמש בסלנג גם במובן 'לשעמם מישהו' או 'לתת למישהו לחכות זמן רב מדי'.

שמות העצם 'יובש', 'יבושת' ו'יובשנות' משמשים גם במובן היעדר חיות או פיוטיות, היעדר נימה אישית או יחס רגשי. התואר 'יבש' מתאר גם סגנון כתיבה או דיבור ענייניים מאוד, ונאמר לאו דווקא בנימה שלילית, לדוגמה: "הכתיבה המדעית היא לרוב תמציתית ויבשה". עובדות יבשות הן פרטים 'נקיים' מפרשנות אישית. החוק היבש הוא לשון החוק כפשוטה, בלי להתחשב בנסיבות מיוחדות.

לסיום אאחל ט"ו בשבט שמח, בתקווה לימים טובים יותר של צמיחה מחודשת ולבלוב.

Read Full Post »

כיסוי הראש אינו רק פריט לבוש. הוא במקרים רבים הפריט הבולט ביותר בהופעתו של אדם, מגדיר אותו ומשמש סממן של זהות – דתית, תרבותית, צבאית או מקצועית. המגוון הלשוני העשיר הקשור בו מייצג מגוון עשיר של כיסויי ראש בשלל צורות וצבעים.

כיסוי הראש הגנרי הוא 'כובע'. המילה 'כובע' עצמה הגיעה לעברית עם בת זוג – 'קובע'. שתיהן מופיעות בתנ"ך, ולשתיהן אותה משמעות – כיסוי ראש שנועד להגן על ראשם של חיילים בשדה הקרב. השם מוליך לכמה שפות שמיות, ובעברית החדשה התבדל. כובע הוא כאמור כיסוי הראש הגנרי, קובע הוא הקסדה, כיסוי הראש הצבאי. במקור ההגייה של שתיהן מלרעית, אבל שתיהן, בעיקר כובע, נהגות בפועל במלעיל.

המילה 'מגבעת' נחשבת נרדפת לכובע. גם היא מופיעה בתנ"ך,  ושימשה בו כיסוי ראש לכוהנים בדרגת חשיבות משנית. בעברית החדשה היא בודלה לכובע עגול בעל שוליים. זאת, גם בזכות השם הנקשר לגבעה ולצורתה הקמורה, וגם לגביע. יש סבורים של'כובע' ול'מגבעת' (שורש גבע) מקור דומה. ביידיש מכונה המגבעת 'שלאפּה'.

יידיש אוהבת כובעים, ולא במקרה. כיסוי הראש הוא מרכיב זהות יהודי שכמעט אף אדם המזדהה כשומר מצוות לא יוותר עליו. הכובע אף מבחין בין קבוצות דתיות לבין עצמן. כיסויי הראש הנפוצים הן הכיפות, וגם להן צבעים וגדלים שונים המבטאים מידת דתיות ושייכות קבוצתית. 'כיפה' עצמה התגלגלה מהמילה כף, שמקורה בכפות התמרים הקמורות וה'כפופות'. הכיפה הסרוגה היא סימן ההיכר ושמם השני של אנשי הציונות הדתית בזרם המרכזי, 'הכיפות הסרוגות'. אדם הרוצה לשמור על הסממן אבל אינו רוצה להבליט אותו חובש 'כיפה גרוש', כיפה זעירה. החרד"לים, המתקרבים אל דרך החיים החרדית, חובשים כיפה שחורה, והברסלבים, חסידי רבי נחמן, מעדיפים כיפה לבנה סרוגה גדולה. 'כיפת מגדל דוד' היא כיפה מחודדת, 'כיפת בר מצווה' היא כיפה פשוטה שנועדה לאורחים לא-דתיים באירועים שונים, ומכונה גם 'כיפת בית מלון'. ביידיש מכונה הכיפה הסרוגה 'ירמולקה', ובכתיב יידי 'יאַרמאָלקע'. המקור בארמית, שיבוש של "יראה דמלכא" – יראת המלך, הוא אלוהים.

החרדים חובשים כיפות, שחורות בדרך כלל, אבל נוהגים להניח עליהן כובעים משכנעים יותר. המוכר שבהם הוא השטריימל, כובע יקר המיוצר מזנבות שעירים של בעלי חיים שונים, והוא משמש חסיד נשוי בימי שבת, חג ומועד. על מקור השם יש שלל השערות. שם מוכר פחות הוא סְפּוֹדיק, כובע פרווה גבוה. קָאפֶּלוּש היא המגבעת החרדית. על מי שהלך לעולמו אומרים ביידיש "אויס קאפּעלוש מאכער" – הלך ואיננו עושה המגבעות, ובגרסה עברית: הוא כבר לא יתפור כובעים. מגבעת חרדית היא 'המבּורג', כובע לֶבֶד שחור ששוליו מורמים בקצותיהם מסביב, המיועד לרבנים ולראשי ישיבות. הנשים הולכות בשביס, וכאן מדובר באופנת שביסים מגוּונת מאוד. במקרא שביס הוא תכשיט ראש, במשנה – כיסוי ראש לנשים. ליצני היידיש מכנים את השביס 'קוּפְּקֶה', מילולית: ערימה.

ההתיישבות הציונית נטשה את הכיפה אבל לא את כיסוי הראש, בוודאי לא בארץ ישראל החמה וקפוּחת השמש. הפועלים של ראשית המאה נהגו ללכת עם כובעים אירופיים כמו קסקט וברט, שמקורם ומקור שמם צרפתי, אבל סימן ההיכר של החקלאי החדש היה הכובע המשולש, שעליו שרו בתנועות הנוער "לכובע שלי שלוש פינות". שלא בטובתו זכה הכובע לכינוי 'כובע טֶמבֶּל', כובע הטיפשים. בטורקית ובפרסית טֶמְבֶּל הוראתו עצלן, בערבית: טַנְבָּל, טיפש ותמים. השם ניתן במקורו לכובע המקוואי, שהיה מזוהה עם בית הספר לחקלאות 'מקווה ישראל' בשנות השלושים, על שום דמיונו לכובע השוטים האנגלי –  dunce cap. יש קושרים את השם על פי הצליל למילה האנגלית dumbbell, שהוראתה משקולת לשרירי היד, והיא משמשת כינוי לטיפש, אם כי זו כנראה אטימולוגיה עממית. קישור אפשרי נוסף הוא לכובע הטמפלרים. בלדינו מכונה הכובע בגרסה ירושלמית 'כובע פָּאצָה': כובע של טיפש. כובע אופייני נוסף לתקופה הוא כובע גרב, שמקורו בריטי: stocking cap. הוא אכן גרב צמר עבה הצנופה מעל הראש, שהפכה סימן היכר ללוחם העברי שלפני קום המדינה.

כיסוי הראש הוא חלק מהמלתחה הצבאית. הכובע הגנרי הוא הכומתה, מילה שמקורה ארמי, והיא נועדה גם להבדיל על פי צבעה בין החילות. יש לא פחות מ-17 כומתות שונות על פי צבען, ביניהן אדום לצנחנים, חום לגולני, שחור לשריון, אפור לחיל האוויר, מנומר לחטיבת כפיר, סגול לגבעתי וכסף להנדסה הקרבית. כדי לרומם את יוקרת החיל הזה נולדה הסיסמה 'כומתות מכסף, אנשים זהב'. הקצינים והטייסים זוכים כבר לכובע מצחייה, שזכה לכינוי 'כובע דיסטנס', ומבטא ריחוק ואף התנשאות, יחד עם 'משקפי דיסטנס' כהי עדשות. הכובע הקשיח של החיילות מכונה 'כובע סירה'. הרמטכ"ל רפול (רפאל איתן) זכה שייקרא על שמו ה'רפולון'–  כובע עבודה צבאי רחב שוליים שהיה אהוב על האיש. הכובע הזה קרוי גם 'פטרייה'.

יש כאמור גם כובעים המהווים סמל תרבותי. הטורבן הוא כובע מגולל דמוי מצנפת גדולה האופייני לטורקים. קוּלפּאק הוא כובע גדול עשוי פרווה הנהוג בין הרוסים, ושימש בעבר את הגפירים העבריים. חובבי המסורות האירופיות זוכרים בגעגועים את הצילינדר – מגבעת גבוהה עם שוליים, הפירוש המילולי: גליל, ואילו הקפוצ'ון הוא כובע משולש הצמוד למעיל, המקור בצרפתית, בעברית: ברדס. הוא הפך סימן היכר לטיפוסים מפוקפקים הרוצים להסתיר את פניהם מאימת רשויות החוק. בעקבות הברדס כונה מסדר נזירים שנהג לחבוש אותו המנזר הקפוצ'יני, שבהמשך נתן את שמו לקופי קפוצ'ון ולקפה קפוצ'ינו.

הכובע מככב במטבעות לשון בעברית, חלקן בעקבות שפות שונות. בראשן התשובה הישראלית לשאלה 'למה' – 'לָמָּה כובע'. למקור הביטוי השערות שונות. על פי עדות משנות החמישים מקורו בשיר חיילים סקסיסטי. השערה אחרת קושרת אותה לשאלת שטות בחרוז המופיעה בשיר ילדים: "למה כובע עף לגובה?".

מי ש'אכל את הכובע' הוא מי שנתפס והודה בפומבי בתחזית מוטעית. המקור באנגלית: eat one's hat. הניב האנגלי הופיע ככל הנראה לראשונה ביצירה מאת תומס ברידג'ס משנת 1797, שהיא בורלסקה בעקבות שירת הומרוס. הניב זכה לפרסום בהופעתו בספרו של הסופר האנגלי צ'רלס דיקנס "מועדון הפיקוויקים" (1836): "If I knew as little of life as that, I'd eat my hat and swallow the buckle whole". מקור הניב ככל הנראה בסיפור עם ממלוכי.

גם הביטוי 'על ראש הגנב בוער הכובע' מקורו בסיפור עממי, והוא הגיע למחוזותינו מיידיש: אויף דעם גנבֿ ברענט דאָס היטל. זה הסיפור: אנשים שנחשדו בגניבה הובאו בפני שופט. השופט, שלא ידע מי הגנב, נהג בתחבולה. הוא אמר: קל להכיר את הגנב, כי הכובע שלו בוער. הגנב הושיט ידו לבדוק את כובעו, וכך זוהה. סיפור דומה רווח בארצות ערב ובין יהודי פרס.

'שלף שפן מהכובע' נאמר על מי שהציע פתרון מפתיע במצב שנראה חסר תקווה. המקור באנגלית: pull a rabbit out of a hat. מקור הניב בעבודת הקוסם.

למי מורידים את הכובע? למי שמכירים בהצלחתו. המקור ביידיש: אַראָפּנעמען דאָס היטל, וגם באנגלית, רוסית, צרפתית ועוד. הניב מבוסס על הנוהג הקיים בארצות הנוצרים, ולפיו מברכים אדם על ידי הסרת הכובע לרגע, צעד המנמיך מעט את קומת המסיר ומבטא צניעות. בצרפתית נהוגה גם המילה chapeau (כובע) לבדה כגילוי של הערכה ושבח, והיא הפכה למילה בינלאומית המקובלת גם בישראל ונשמעת לא מעט: שאפּוֹ! 

Read Full Post »

אחת המוסכמות החובקות תרבויות ולשונות היא החלוקה של המרחב לארבעה כיוונים. הרעיון הזה מופיע בתנ"ך כמה וכמה פעמים, ונוצק במטבעות לשון מוכרות. בישעיהו נכתב: "וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (יא 12). לצירוף מקבילה באנגלית: the four corners of the earth. הצירוף המקובל היום, 'ארבע רוחות השמיים' מופיע בזכריה: "כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם" (ב 10). הצירוף האנגלי המקביל, the four winds, מתייחס לארבע הרוחות במיתולוגיה היוונית המייצגות כיוונים ומאפיינים אקלימיים. החלוקה לארבע מופיעה גם בהבטחה האלוהית: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" (בראשית יג 14). הפרישה העולמית של הרוחות באה לידי ביטוי בספר תהלים: "כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ" (קג 12).

מקור החלוקה לארבע הוא בגופו של האדם הניצב במרחב ומביט נכחו, כאשר ידיו מושטות לשני צידיו וגבו לאחור. הנקודה שבה עומד האדם משתנה מתרבות לתרבות. בארצות המזרח התיכון, בתרבות הודו ובאירופה האוריינטציה היא מזרחית. היא נקבעה על פי זריחת השמש, שאליה מופנות פני האיש לעת בוקר, ומכאן גם המילה 'אוריינטציה', בעקבות 'אוריינט' – מזרח. בתרבות איי הוואי האוריינטציה היא מערבית. המצרים פנו אל מקורות הנילוס, ולכן נהוגה אצלם אוריינטציה דרומית.

רוחות השמיים מספרות את המפגש הלשוני-פילוסופי בין זמן ומרחב. ל'מזרח', מקום זריחת השמש, מילה נרדפת: 'קֶדֶם'. השורש קד"ם זוכה בתנ”ך למימושים הן בקטגוריית הזמן והן בקטגוריית המרחב, לפעמים תחת כנפי אותה מילה. הצירוף 'יְמֵי קֶדֶם' (מיכה ז 20) מייצג את הזמן, 'קַדמה' הוא הזמן העתיק, 'קִדמה' בתנ"ך היא הצד המזרחי. למילים 'קֶדֶם' ו'קדמוני' משמעות זמנית ומרחבית לסירוגין, וכך ל'הוד קדומים'. 'קָדים' פירושה מזרח ומכאן 'רוח קדים', הרוח המזרחית. מילת המגמה 'קָדימה' משמשת בתנ”ך במשמעות מרחבית. בעברית החדשה היא משמשת בדרך כלל כקריאת זירוז, המאגדת את המרחב ואת הזמן, וכמוה הפועל 'להתקדם' ושם הפועל 'התקדמות'. 'קִדמה' היא היפוכה של 'שמרנות'. חיבור הזמן והמרחב מתמצה במילה 'עולם', שבמקרא מתייחסת תמיד לזמן – 'עד עולם', 'לעולם וָעֵד' וכדומה, בלשון חז"ל היא מקבלת גם את משמעות המרחב, שבמקרא מכונה 'תבל' או 'חלד'.

נקודת ההתמצאות במרחב מגדירה את רוחות השמיים האחרות. באכדית ובסנסקריט המערב נקרא 'אחור', ניגוד של 'קדם'. בעברית, כמו בערבית, בארמית ועוד, הצד המנוגד למזרח הוא 'מערב', שנגזר מן המילה 'עֶרֶב' המייצגת את שקיעת השמש. שם נוסף הוא 'ים', מקום שקיעת השמש בארץ ישראל. אדם העומד מול השמש העולה יניף את שמאלו לעבר הצפון, וימינו לעבר הדרום. בסיפור מלחמת אברם באנשי סדום ועמורה נכתב: "וַֽיִּרְדְּפֵם עַד־חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּֽשֶׂק" (בראשית יד 15). תרגום אונקלוס אינו מותיר מקום לספק: "ורדפנון עד חובה דמצפונא לדמשק". השפה תומכת בכך. בערבית צפון היא 'שִׁמָאל'. ההר שמצפון לאוגרית נקרא צפן והוגדר כמקדש האלים, ומכאן הפסוק מתהלים "יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָֽב" (מח 3). לשם השוואה, באוריינטציה המערבית של תרבות איי הוואי, hema פירושה גם שמאל וגם דרום.

הצד הימני באוריינטציה המזרחית הוא כאמור 'דרום'. גם לכך סימנים רבים בשפה העברית. בתהלים ראיה חותכת: "צָפוֹן וְיָמִין אַתָּה בְרָאתָם" (פט 13). בנימין, אומר לנו רש"י, הוא 'בן הדרום'. המילה הנרדפת לדרום היא 'תימן'. תימן הוא שמם של אדם פרטי וארץ. אבן עזרא קובע: "תימנה מגזרת ימין", ובדעה זו אוחזים גם חוקרי המקרא. בשם הערבי והלטיני yemen או יַמַן כבר נחשף במפורש הקשר בין הדרום והימין. יש גם דעת מיעוט הטוענת שהמקור הוא יֻמְן, שפירושה פוריות, שכן תימן הדרומית פורייה מרובו של חצי האי ערב.

השמות צפון ודרום העסיקו את המחקר. יש סבורים שהוא מהשורש צפ"ן, כלומר, האזור הנסתר. השערה מקובלת פחות היא שהמקור הוא בשורש צו"ף, והצפון הוא מקום מקורות מים. למילה דרום לא נמצא מקור, אך היא קרובה למילה הארמית דרומא.

שם נרדף לדרום, כפי שניתן לראות מהפסוק שנזכר בספר במדבר, הוא 'נגב', האזור הדרומי של מדינת ישראל. על החלק הזה נכתב רבות בתנ"ך. התנ"ך גם משרטט את גבולות הנגב: "וְהָיָה לָכֶם פְּאַת נֶגֶב מִמִּדְבַּר צִן עַל יְדֵי אֱדוֹם, וְהָיָה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח קֵדְמָה" (במדבר לד 3). השורש נג"ב קשור ליובש, הנגב הוא האזור היבש. כאשר חיפש אליעזר בן יהודה מילה מתאימה ל'אלונטית' התלמודית חידש את 'מַגֶּבֶת', מן השורש נג"ב. זאת גם בעקבות השפה הערבית, שבה הפועל 'נַשַפ' פירושו ייבש, ו'מַנְשָׁפָה' פירושה מגבת.

לחלוקה למזרח ומערב מקום כבוד בשנות הגלות הארוכות ובתרבות היהודית. ארץ ישראל הנחשקת היא 'פאתי מזרח' ככתוב בהמנון הלאומי, בעקבות שירו של יהודה הלוי "יפה נוף": "לך נכספה נפשי/ מפאתי מערב". 'כותל המזרח' הוא הצד המזרחי של בית הכנסת, הנחשב המכובד ביותר, ובהרחבה, קבוצה בארגון או תנועה הזוכים לכבוד יתר. בארצות אירופה נהגו לבנות את בית הכנסת כשהוא מכוון לכיוון ירושלים, שהוא באופן כללי כיוון מזרח. בכותל המזרח נמצא ארון הקודש, ומשני צידיו ישבו נכבדי הקהילה. לעומתו השריד שנותר מבית המקדש הוא דווקא הכותל המערבי, חומת חצר בית המקדש בהר הבית בירושלים שזכתה למעמד קדושה.

החלוקה למזרח ומערב התגלגלה למשמעויות גיאו-פוליטיות ותרבותיות. ארצות אירופה ואמריקה הן 'ארצות המערב', ארצות אפריקה ואסיה – 'ארצות המזרח'. רעיון החלוקה מצוי בשירו של המשורר האנגלי רודיארד קיפלינג "הבלדה של מזרח ומערב", הפותחת בשורה: "הו, מזרח הוא מזרח ומערב הוא מערב, ולעולם השניים לא ייפגשו". מכל מקום, שמעון פרס חלם על 'מזרח תיכון חדש', כלומר – מזרח תיכון במתכונת מערבית. אכן, חלום. נותרנו עם 'הגדה המערבית', שטחי ממלכת ירדן ממערב לנהר הירדן שנכבשו במלחמת ששת הימים. אנגלית: West Bank. הממלכה ויתרה עליהם סופית בשנת 1988.

החלוקה בין מזרח למערב השפיעה השפעה מרחיקת לכת על החברה הישראלית המתהווה בארץ ישראל. העולים שהגיעו מארצות ערב לא באו דווקא מהמזרח, אך העלייה הגדולה שביניהם, מייד אחר קום המדינה, הייתה מעירק המזרחית לישראל, וכך התקבע הביטוי 'עדות המזרח', ובהמשך 'המזרחים'. העלייה הגדולה מצפון אפריקה הייתה מאוחרת יותר, ודווקא מארצות המגרב – ארצות המערב, אבל מטריית 'המזרחיות' כבר הייתה פרושה מעליהם. החלוקה החדשה גם ערבבה לבלי הכר את ההבחנה בין ספרדים ואשכנזים, הפרדה שמקורה במסורות דתיות, וזיהוי של 'הספרדי' עם 'המזרחי', למרות שתפוצות ספרדיות רבות הגיעו מאירופה. ה'מזרחי' קנה שביתה גם בתרבות: מוזיקה מזרחית, ישיבה מזרחית, וגם 'תנועה מזרחית', הנפת היד והטיית האמה לפנים כדי להביע בוז וזלזול. נוטים לבלבל בין 'תנועה מזרחית' לבין אצבע משולשת.  

הצפון, שהוא אולי 'האזור הנסתר', זכה דווקא למעמד מכוון ומוביל, וזאת בזכות כוכב הצפון, כוכב בולט בזוהרו המשמש לקביעת כיוון הצפון. על כן נקרא המכשיר המכוון את הדרך 'מצפן', שהיה גם לדימוי כמו ב'מצפן מוסרי'. מי ש'איבד את הצפון' מתנהג בצורה מבולבלת ומנותקת, איבד את השליטה על מעשיו. המקור בצרפתית: perdre le nord. בדברי הנבואה המקראיים הצפון הוא מקום מאיים, שעליו אמר ירמיהו "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי: מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". ואילו בשיח הפנים ישראלי הצפון הוא שם נרדף לישראלים בעלי ממון ואוריינטציה 'אשכנזית', המתנשאים על אנשי הפריפריה. בישראל הקטנה הצפון דווקא נחשב פריפריה, והשימוש הזה נולד  מהעיר המסמלת את המרכז: צפון תל אביב, אזור של עשירונים עליונים, לעומת 'דרום תל אביב'. מכאן הביטוי המלעיג 'צפונבונים', הלחם של צפוניים (הנאמר במלעיל) ובונבונים – סוכריות מתוקות.

Read Full Post »

בשבעה באוקטובר החלה תקופה קשה מאין כמוה בתולדות המדינה. לצד חדשות קשות מנשוא שמענו גם סיפורים מרגשים ומעשי גבורה. אבחן כאן את גלגוליה של המילה קָשֶׁה. כמו כן, אעלה את השאלה מדוע כל כך קשה לנו להגיד את המילה הזאת ואנו מחפשים תחליפים עבורה.

בעבר כתבתי כאן על השינוי שעברה המשמעות של התואר 'קשֶה' ממובן פיזי למובן מטפורי. המובן הפיזי הוא ההיפך של 'רך', והוא מתייחס לחומרים שצריך להתאמץ מאוד כדי לעבד אותם; ואילו המובן המטפורי הוא ההיפך של 'קל', והוא מתאר דברים שצריך להתאמץ כדי לבצע אותם.

בלשון המקרא התואר 'קשֶה' מופיע כמעט רק במשמעות המטפורית. בפסוק אחד נהוג לפרש אותו במשמעות הפיזית: ”בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ [מפלצת ימית אגדית]…“ (ישעיהו כז א). המלבי"ם, הפרשן בן המאה ה-19, פירש את המילה 'הַקשה' בפסוק זה כך: "קשה מציין איכות המתכות והחומר שממנו עשו הכלי, והפוכו רך" (הכתיב במקור). במקומות אחרים במקרא התואר 'קשה' מופיע במובן המופשט, בין היתר כדי לתאר עבודה: "וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה" (דברים כו ו). תואר זה מתאר גם עניין מופשט שנדרש מאמץ כדי להבין אותו: "וְשָׁפְטוּ [השרים] אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת; אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה וְכׇל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם" (שמות יח כו).

הביטוי המקראי קְשֵׁה עֹרֶף פירושו 'עקשן', לדוגמה בדברי האל למשה אחרי חטא העגל: "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (דברים ט יג). לפי רוב הפרשנים, ביטוי זה מתאר את מי שמפנה את עורפו למישהו אחר הקורא אחריו ומוכיח אותו על דרכו הרעה. הביטוי המקראי קְשֵׁה לֵב משמש במשמעות דומה: "וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ […] כִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי מֵצַח וּקְשֵׁי לֵב הֵמָּה" (יחזקאל ג ז), וכך גם התואר 'קשה' לבדו: "כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עׇרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה" (ישעיהו מח ד). בימינו אומרים על אדם קפדן ולא גמיש שהוא 'איש קשה'.

ביטוי נוסף מופיע בפסוק "אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן" (איוב ל כה). לפי הפרשנים, ביטוי זה מציין אדם המצוי בזמן קשה, ואולי גם אדם עני. בימינו הביטוי קְשֵׁה יוֹם מציין בעיקר את מי שמתקשה להתפרנס מעבודה מפרכת.

התואר 'קשֶה' מופיע יותר במובן הפיזי בלשון חז"ל, למשל באמירה שמופיעות בה שתי המשמעויות: "ללמדך שכשם שהאבן קשה מן הלבינה, כך שיעבודה של בבל היה קשה משיעבודה של מצרים" (ירושלמי סוכה ד ג, הכתיב במקור).

בלשון חז"ל נטבע הביטוי דְּבָרִים קָשִׁים במובן 'דיבור נוקב וחריף', למשל: "אותה שעה דיבר הקב"ה כנגדו [=כנגד משה] דברים קשים" (שמות רבה מב). בעקבות הכתוב "קשה לזווגם (איש עם אישה) כקריעת ים סוף" (סנהדרין כב ע"א) נוצר הביטוי קָשֶׁה כִּקְרִיעַת יַם סוּף.

שם העצם המופשט קֹשִׁי מופיע בצורת הנסמך שלו כמילה יחידאית במקרא, בדברי התשובה של משה לאל על הטענה שהעם הוא 'קשה עורף': "אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ" (דברים ט כז). נהוג לפרש מילה יחידאית זו במובן 'עקשנות'. במגילות מדבר יהודה מופיע הביטוי קְשִׁי עֹרֶף באותו מובן. ברבדים מאוחרים יותר של העברית המילה 'קושי' מופיעה הן במובן הפיזי של 'מוצקוּת, ההיפך של רכות', למשל: "וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף" (רמב"ם, הלכות שביתת עשור ג ז); והן – במובן המופשט של מצוקה, לדוגמה בפירוש רש"י לישעיהו ח כא: "נלאה בצרות קשות ורעב, כי קושי ומצור ומציק ורעב יבא עליהם". המילה 'בקושי' משמשת בעברית ההיסטורית במובן במאמץ גדול, למשל: "שאין להן כדי צרכיהם ומתפרנסים בקושי" (פירוש רש"י על ברכות יז ע"ב). בימינו היא משמשת בלשון הדיבור גם במובן 'כמעט שלא'.

בשנים האחרונות לרבים מאיתנו קשה מדי להשתמש במילה 'קשֶה'. יש המחליפים אותה באמצעות שלילת המילים ההפוכות לה: 'לא קל', 'לא פשוט' וכיו"ב. אחרים מעדיפים להשתמש במילים שנשמעות שליליות פחות: מֻרְכָּב או מְאַתְגֵּר. המילה 'מורכב' משמשת גם במובן 'שיש בו יסודות, מרכיבים או היבטים שונים ואף מנוגדים, ושקשה משום כך להבינו, לנתח אותו או לטפל בו', לדוגמה: "יחסיו עם הוריו טעונים ומורכבים".לעיתים משתמשים בה במובן זה כדי לתאר מצב שאינו 'שחור או לבן', שאינו חיובי לחלוטין או שלילי לחלוטין. גם השם המופשט מֻרְכָּבוּת, הנגזר ממילה זו, משמש כחלופה למילה 'קושי'.

לצד שימוש במילה 'מְאתגר' במקום 'קשֶה', החלו לדבר על כל קושי כ'אתגר'. מנהג לשוני זה הושפע, ככל הנראה, מהשימוש המקביל במילים challenging ו- challenge באנגלית. 'אתגר' הוא משימה קשה המעוררת רצון להתמודד איתה ולהתגבר עליה. האם כל משבר בריאותי או ביטחוני מאלה שידענו בשנים האחרונות יכול להיחשב לאתגר; או שמא אפשר לשמור את המילה הזאת עבור משימות קשות אך מהנות שאנו מבצעים ברצון, כגון פתירת תשבץ היגיון או טיפוס הרים?

במקביל להחלפת המילה 'קשה' במילים חיוביות יותר, בלשון הדיבור החלו להשתמש במקומה גם במילה אחרת שיש לה דווקא קונוטציה שלילית: קָשׁוּחַ. מילה זו החלה לתאר לא רק בני אדם מחמירים או תקיפים, אלא גם מצבים לא נעימים, למשל "יום קשוח בעבודה". ייתכן ששימוש זה הושפע מהמילה tough באנגלית, הנאמרת גם על מצבים קשים וגם על אנשים קשוחים. המילה 'קשוח' נגזרה מהשורש קש"ח, שיש לו משמעויות דומות לאלה של השורש קש"י (וגם לו יש משמעות פיזית של 'לא רך'). בעבר נטו לקשר בין שני השורשים האלה, אבל כנראה אין קשר ביניהם.

בקושי הספקתי להתייחס למילים אחרות שנגזרו מהשורש קש"י. המשך יבוא, ובינתיים אסיים באיחולי ימים קלים יותר.

Read Full Post »